הסאטיר באופרה

הגיע הזמן לפרוץ את תקרת הזכוכית

על 'כוחו של גורל' באופרה הישראלית

זו היתה דוגמה להפקה שבגלל שהיא לא רעה בכלל, נשארנו רעבים להרבה יותר. אז כן, לא הסתכלנו אחד על השני במבוכה, כמו בהפקות האחרונות של לה גאזטה הארכיאולוגית והמיותרת או פאוסט הניסיונית יתר על המידה, אבל דווקא מכיוון שהתחלנו להתחבר לאופרה הזאת, חסר לנו השיא. הרמה הבאה בתור של הביצוע שהיתה כבר מעבירה את החוויה לספרה אחרת. בגזרת הבימוי נראה שלפנינו קונספט שמרני אך אפקטיבי. עם זאת, בעיות מוזרות בביצוע, ויתור על התפתחות לאורך האופרה ותפאורת ההקרנות שהלכה ונעשתה חובבנית (עם בחירות תמוהות ולא מושקעות בסצנת הקבצנים, בסצנת השקיעה ובסצנה המסיימת הביזיונית), השאירו אותנו עם חצי תאוותנו בידינו כשאנו מצפים לשווא להתרגש כמו בכמה סצנות שבהן ההקרנות עבדו היטב. אך הבעיה הגדולה ביותר של ההפקה הזאת היא חוסר האיזון בין הדרמתי לקומי, עד כדי כך שכאמור נדמה היה שאפשר לוותר על החלק הקומי. הדבר בלט בעיקר בהעמדה טובה לרוב, שיצרה חוויה דחוסה ומרוכזת למדי בקטעים הדרמתיים (מסגור מוצלח לשירה טובה של הסולנים באותן סצנות) והעמדות פושרות עד סתמיות ואפילו טיפשיות בסצנות ההמונים הקומיות, שלא הצליחו להעביר דבר מהאווירה הנדרשת. מליטונה המדויק, כמעט הציל טיפה את המצב, אך יותר נראה לא שייך כאמור, והביצוע החיוור והלא-כריזמטי בעליל של פרציוסילה היה חיסרון מרכזי בסצנות אלו. בשורה התחתונה, קיבלנו הצצה לכוחו של גורל, טעימות לעתים לא מבושלות מספיק שלא התרוממו לכדי הפקה מסחררת שתעביר כיאות את כל העושר והיופי של המוזיקה הנפלאה של ורדי. לפחות אנו למדים כאן למה צריך לצפות.

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

היה וידאו?

על האופרה "הטרובדור" באופרה הישראלית.

רובנר, בתל-אביב, הרגישה שהיא צריכה לשנות קצת, כדי להתאים לאולם מודרני עם פרופורציות שונות. ועדיין. עבודות הווידיאו שלה לא זכו לכבוד המגיע להן ושולבו בתפאורה קיימת עם האלמנט המיותר בעליל של שתי קוליסות אלכסוניות שמסגרו אותו בקדמת הבמה, מה שגרם לכך שכל תצוגות הווידיאו שהוקרנו על המסכים הפנימיים של הבמה, לא נראו כמעט משולי האולם, גם אם עדיין מדובר במקומות היקרים ביותר באולם. קרוב לוודאי שביציע הזול ראו הכול. כך קרה שחלק מהן ניחשתי שראיתי לפי התמונות שראיתי קודם לכן בתוכניה וחלק מהן הבנתי שהפסדתי, לפי חלק מהתמונות שראיתי בתוכניה בדיעבד. אבל בכל זאת, לפי מה שראיתי בתוכניה, לא נראה לי שהפסדתי משהו. בעצם כל האופרה ישבתי וחיכיתי לווידיאו וכל הזמן שאלתי את עצמי: הדבר הזה, זה עבודת התאורן או שזה כבר הווידיאו. כמה מתצוגות הווידיאו היו די פשטניות ומשמימות, למשל תצוגת הצלבים בתמונת המנזר ואפילו תצוגת הלהבות עם הדמות במרכז, ספק צלב ספק דמות על מוקד: זה התאורה או שזה הדבר עצמו, כך שאלתי את עצמי. בסוף זה הגיע. על המסך הקדמי, עכשיו אפשר לראות סוף סוף ולא לנחש. 2 דמויות ברושים נעים קלות וברקע זוג קטנטן מתחבר ונפרד (כרקע לאריית הרוזן) ואחר-כך דמות ברוש אחת נעה קלות, עם שורות קטנטנות של אנשים צועדים במין מדבר ברקע (כרקע לאריה השנייה של לאונורה) ובסיום האופרה, על המסך שנסגר – עוד ברושים נעים, הפעם גם על הקירות הצדדיים. או אז אפשר לטעון שזננייצקי נפטר מעודף הפריטים, אבל בכל זאת נשאר עם יותר מדי. בהפקה הזו, היה צריך להסתפק או בתפאורה של לואיג'י סקוליו ובתאורה של בוגומיל פאלביץ (הצוות הקבוע של זננייצקי) או בעבודות הווידיאו של רובנר. המיש-מש הזה הוא כבר יותר מדי שלא נותן כבוד לא לזה ולא לזה. ובכל מקרה, את הקוליסות האלו חייבים להעיף, שלאונורה ואזוצ'נה ישכבו על משהו אחר.  (6/1/16)

המשך לקרוא