הסאטיר בתיאטרון

בתוך קופסה, הקטנה ממידותיה

על 'כושלירבאק' של תיאטרון הזירה, בתיאטרון הבית

כשלמדנו מוסיקה, שאל אותי פעם ידידי גליל, רקפת איך קוראים למלכת הלילה. מלכת הלילה, כלומר Königin der Nacht. אבל איך קוראים לה, אין לה שם. לא, אין לה שם, מוצרט לא ציין. היא פונקציה. יום אחד גליל שואל אותי. את מכירה אריה של מכשפה. מלכת הלילה. ומה עוד יש… אז לא הכרתי עוד כאלו.

Aside: למען האמת למלכת הלילה יש באופרה חליל הקסם שתי אריות. זאת שכולם מכירים (Der Hölle Rache kocht in meinem Herzen [נקמת השאול בוערת בליבי], אריה 14 בתווים שלי, הידועה כקיטש האולטימטיבי של המוזיקה הקאלסית שגם הטיסו לחלל כדי שחייזרים, אם יש, ילמדו עלינו ועל תרבותנו, וככזאת היא נמצאת גם במופע לשמו התכנסנו, כושלירבאק) והאריה  O zittre nicht, mein lieber Sohn (או, אל תרעד, בני האהוב) שאני יותר אוהבת (אריה 4).

כלומר זה מה שהכרתי אז מבין שלל האריות של הגיבורות המקסימות והנעימות. בטח ברפרטואר של סופרן. אח"כ ראיתי עוד כמה מכשפות על הבמה. לא תפקידי סופרן. אולריקה בנשף מסכות, אזוצ'נה באיל טרובטורה, המכשפות במקבת (גם הן מצאו את דרכן לכושלירבאק). כולן של ורדי. בבלוג של האופרה של סיאטל, מצוינות עוד כמה, המכשפה מהנזל וגרטל, המכשפה מבת הים הקטנה ברוסלקה (אבל זה אולי לא נחשב כי הם העתיקו אגדות ילדים), שתי מכשפות באופרות של וגנר. כרמן קראה בקלפים, זה לא נוצרי, אז גם היא יכולה להיחשב כמכשפה…גם נורמה בעצם היא כוהנת לאל פגני… בקיצור צריך מאוד להתאמץ למצוא. הם מציינים שם עוד 2 תפקידים כאלו. לא הרבה מכשפות יש באופרה, גם אם מנסים להכניס לקטגוריה את כל הנשים הרעות ואת כל הנשים הלא נוצריות, גם אם הן לא רעות.

אז למה בהצגה כושלירבאק שרים את האריה השנייה של מלכת הלילה כמו שירה ליד המדורה בליווי גיטרה ובגרמנית מלאה… האם הם יודעים שהיא מכשפה. האם אנחנו יודעים. כי גם באופרה של מוצרט זה לא ברור, בהתחלה חושבים שהיא הטובה, עד שהמכשף הרע בעצם מתגלה כטוב והיא כמי שרוצה שבתה תרצח אותו. באופן די נדיר, זה תפקיד אישה רעה שכתוב לקול סופרן שמזוהה בד"כ עם תפקידי האישה הטובה. אבל מה, מוצרט הגזים. העניק לה תפקיד עם תווים גבוהים במיוחד, הכי גבוהים עד זמנו לזמרת סופרן, זה כבר צורם, אבסורדי, מנפצים לקול זה קורות עץ כאן בכושלירבאק, אתם יודעים, כמו קול כזה שאמור לנפץ זכוכית. זה רק מיתוס. לא קרה אף פעם. רק בסרטים. נגיד ויקטור ויקטוריה.

אנו נעים פה בין אמת וקלישאה ומיתוס וסטריאוטיפ. מספיק אם נפרק את מלכת הלילה ונבין הכול. אבל אני לא בונה חופשיה ולא מבינה לגמרי את כל העומקים של האופרה הזו. אבל בכל זאת, אישה היא החושך והלילה. אין לה שם. השמש היא הכהן הגבר זרסטרו (קול בס עמוק, ההפך הגמור של הקול הגבוה של הלילה, האם זו אמא אדמה היציבה…) שמונצח גם במקדשי התבונה, ההיגיון והטבע (Weisheit, Vernunft, Natur). בכלל, הסימבולים מתחלפים להם. לפעמים דווקא האישה היא אמא אדמה היציבה. ואלת הפוריות. אבל זה בעיקר בזמנים הקדם אולמיפיים, לפני השתלטות הגברים על המיתוס בתור הטובים והראויים. לפני השתלטות הצלוב על המיתוס מפאת הפגנים. אישה מכשפה היא בוודאי עובדת אלילים בעולם נוצרי הגון. לילית, מפתה. גם התפוח נמצא כאן בכושלירבאק, כמו בשלגיה. היא לא כאן. כמו בגן העדן, כמו רימון, זורקים והוא מתפוצץ. או שלא ראיתי טוב וזה היה רימון. ברימון אי אפשר לנגוס ככה והוא הרבה יותר גדול… התפוח זה עוד אטריבוט של מכשפה, עוד משחר ההיסטוריה, מחווה אימנו. שנוצרה שנייה במיתוס התנ"כי הפוסט-אולימפי הגברי, אבל לא במיתוסים קדומים יותר. התנ"ך הוא לא אקסיומה. המכשפה היא לא אקסיומה. לא אמורה להיות, אבל היא כן בעולם שרואה עצמו נובע מהתנ"ך הזה ושהפגניות היא לכל היותר קישוט. או כוחות האופל הבאים עלינו לכלותנו. מוזר שאם זרסטרו הוא הטבע, אז למה מכשפות תמיד גרו רחוק מהעיר בטבע ונחשבו לא טבעיות….

ננו מתארת את ההצגה הזו כפיקניק בעיר של 3 חברות (במאמרה בעיתון הארץ). לא זיהיתי כאן יער, לא לילה. אבל אחרי שקראתי את זה נזכרתי במפגש המכשפות בסרט הכישוף (The Craft) מ-1996, אז כמתבקש מהתקופה, הבנות שמנסות להיות מכשפות, גם נהיות גותיות… יש לי מאמר בהכנה שמדבר על כך שגותי זה דבר זר ומוזר, עוד מימי וזארי שטבע את המונח על האומנות הגרמנית שהוא לא אהב (וגם על האמנות של הלומברדים, שישבו במילנו). אם הן צריכות לעשות איזה כישוף, הם חייבות לצאת מהעיר הגדולה לאיזה יער. מאיפה יש שם בכלל יער ליד העיר הזו, אין ליד ערים היום יערות בכלל. אולי איזו חורשת אקליפטוסים בגודל מטר על מטר כמו שהיתה בשכונה שלי כשהייתי ילדה ובטח עקרו אותה מאז כדי לבנות כביש. זה מה שנהיה מהביצות שלנו… יער זה ההפך מעיר. עיר בנויה ומאורגנת, כנראה גם מוארת. יער טבעי וכאותי. עדיף חשוך. בעיר יש אור מלאכותי וציוויליזציה. יש סרטים שבהם העיר דווקא כאותית, אבל זה סימן לזה שהיא מקולקלת. הבנתם שזו בסה"כ חלוקה מיתית לא בדיוק מציאותית. עיר ענקית ורטיקלית לפעמים נראית כאותית באותה מידה כמו ג'ונג'ל באמזונס. אבל יש לנו אשליה שזה בידינו, מעשה ידי אדם. הכול עניין של שליטה. של יציבות. האם זה שאנו במרחב של תיאטרון, כאותי ככל שיהיה, נותן לנו שליטה כי זה מעשה ידי אדם, מעשי ידינו. גם אם אנו פורעים אותו, את הסדר שלא מקובל עלינו, שאנו לא בדיוק יודעות מה לא מקובל עלינו ומה כן, אבל הפריעה אולי מסייעת לברר. מה זה משנה. בסוף חוזרים למציאות וכאילו כלום לא קרה. אני לא מדברת על הקהל. השחקניות. עוד טרם ירדו מהבמה, עוד טרם תם ואולי נשלם, הן חזרו לדמותן האמיתית, בלי ההאדרה שנוצרת רק מעצם זה שהן מופיעות על במה, מעצם זה שהן עוטות על עצמן דמות שהיא לא הן, גם אם היא רק דמות "נורית על הבמה" נניח. שמורידה את המכנס למול עיננו, אולי בעצם בשביל עצמה, כדי לייצר נורית עם חריץ בישבן. לפעמים אנשים עושים את זה לעצמם גם אם הם לבד, הידעתם. המיתוס לא נעלם כשכבים האורות. ואז אני חושבת לי שהמשחק הזה עם המיתוס במסגרת תיאטרון הוא בעצם די פריווילגי, אם כך.

תשחקו בנדמה לי. נדמה לי שזה אמת, נדמה לי שזה שקר, נדמה לי שאני מבין, נדמה לי שהכול מתערבב. אישה משחקת בנדמה לי על הבמה ואנחנו משחקים בנדמה לי מחוץ לבמה. האם יש משהו מעבר לעולם התופעות, או כפי שטען הגל, אין. האם יש משהו מעבר לקלישאה, מעבר למיתוס, או שכל פעם שאתה מפרק משהו אחד מתגלה לו או נבנה לו נדמה לי אחר. למה נדמה לי שאני יכולה לדייק, שאני יכולה לגדל שערות בכוס ולהתהדר בהן ולנפנף אותן כמו רעמת שיער ראש ארוכה ומעוררת קנאה, שאני יכולה לנפץ קרשים או מיתוסים של מכשפות, או להיות מכשפה, או להיות רגילה ומכשפה בעת ובעונה אחת. לשחק מכשפה עם חליפת שומן – אני מתחפשת למה שאני לא, לאישה שאני צריכה להיות גאה להיות, אם לא היה אכפת לי מסטנדרטי היופי הרווחים כיום. לייצוג של כל אישה. האישה המיתית היא האישה השלמה שאני אף פעם לא אהיה. אלא אם כן אני אעשה ניתוחים פלסטיים. ראיתי היום בוואלה כתבה על מישהי שלא העלו למטוס בגלל השדיים הענקיים שלה. זה מה שהיא חושבת. הם כמובן טוענים שהיא לא מילאה איזו הוראה. בכל אופן, לא בגלל זה אני כותבת על זה. הבחורה היתה מנופחת בעזרת ניתוחים פלסטיים, חזה ענק, ירכיים ענקיות, שפתיים ענקיות. לא רוצה להגיד כמו בובה מתנפחת. יותר מבובה מתנפחת. אני בהיתי בתמונה של לפני ואחרי ושאלתי את עצמי שוב ושוב למה. לא שהבחורה היתה שטוחה וישרה לפני כן. אולי זה נופל על קומפלקס-אי-ההתאמה-למיתוס שלי, אישה עם אגן רחב מדי בעידן דוגמניות שרוכיות, טרם עידן קים קרדשיאן וניקי מינאז'. וחשבתי שהנה פתאום יש נשים מפורסמות עם אגן רחב כמו שלי ואפילו יותר. אני בסדר. אבל לא. הן היו שטוחות עכוז וחזה והשתילו. למה שאישה תוסיף לעצמה דברים כאלו שאני כל השנים חשבתי שמוטב היה אם נולדתי לא כזאת… למה לא בעצם… חוץ מזה שזה סתם פרוצדורה רפואית לא בלי סיכונים… אנחנו לא באמת כאלו ולא באמת רוצות להיות כאלו.

ללמדך האישה האידיאלית, השלמה עם עצמה היא זו שיש לה את הזכות לשאת את השומנים שלה בגאון, את שערות הערווה בגאון… עוד כמה דברים בגאון. לאונן. לפנטז חילול בתוליה של נזירה. מעניין מה פרויד היה אומר על זה, אתם יודעים כל אחר שאתם חולמים עליו הוא בעצם צד אחר שלכם. אנחנו לא נשים אידיאליות. עצם זה שזה אידיאל, זה אומר שזה לא מציאותי. תגידו מה שתגידו. אתן לא באמת רוצות לשאת את השומנים שלכם בגאון, ומשום מה, בכל דימויי המכשפות הקלאסיים שאני מכירה, המכשפות בד"כ כחושות וזוויתיות בעולם שאישה טובה היא עגלגלה ושמנמנה… ותחומה במחוך. אז אולי זה מתאים שאם היום האישה הטובה היא האישה הרזה ו/או החטובה, שהמכשפה תהיה שמנה מזויפת. אבל היום מותר להיות הכול, חוץ מממש רזה… זה כבר הפרעת אכילה. אז איך נדע מי מכשפה ומי לא. הרסו לנו את כל הסדר…

ננו כבר הזכירה את ההקשר המתבקש למונולוגים מהווגינה ואני לא רוצה להתעסק בזה כאן. יש שם מונולוג על אישה שמגלחת שם למטה כי בעלה רצה וכי יועצת הנישואין לחצה שנישואין הן פשרה. אבל זה לא קשור לכוס, זה קשור ליחסי כוח. לשליטה. אולי גם שליטה עצמית. אמצעי להפגת חרדות. ממה באות החרדות, מזה שאנו לא עומדים בסטנדרטים. מהם סטנדרטים ולמה הם כל הזמן משתנים לנו, או שלא…

המרדף הזה אחר מה זה להיות באמת אישה, האם באמת אפשר להגיע לפשר העניין, כלומר האם אני שוב צריכה לצלול לאזור הלאקאניאני ולהזכיר שקשה להגיע אל הממשי. לאקאן בכלל טען שהאישה לא קיימת, מבחינת משמוע. אני לא תמיד מסכימה. אבל אם אתם רוצים דיון עמוק בזה, כבר צללתי לנושא ברשימה שלי על הכלה וצייד הפרפרים לאלוני. במיוחד אם עסקיננו במכשפה….

אני חוזרת ביני לבין עצמי למשפט הזה של בורחס מהשיר 'אלגיה':

haber navegado por los diversos mares del mundo

o por el único y solitario mar de nombres diversos

לנווט בימים השונים של העולם או בים האחד והבודד עם השמות הרבים. אני חושבת לי ששלושת הנשים כאן, שילוש קדוש, הן כמה פנים של אותה אישה. או כמה נשים שונות שהן מניפסטציה של אותו מיתוס, כולל היפוכו. הידעתם שהיפוכו של המיתוס בעצם כלול בו ולא חיצוני לו. כלומר מהבחינה הזו, שאף לא אחד מהם חורג ממישור המיתוס למישור מציאותי שהוא פחות קלישאתי. אז קצת קשה לי לקבל קביעה כמו של ננו שזהו מופע שבו המיתוס והמציאות משמשים בו בערבוביה. כלומר היינו שמחים מאוד אם מצב כזה אפשרי, אבל, זוכרים את לאקאן… מה שכתבתי על הכלה… זה לא בדיוק אפשרי. ובכלל מעצם זה שאנו בהצגה וכל הצגה מעצם היותה היא תמיד במישור המיתי, גם אם היא פעולת חיים אמיתית שתחומה בהגדרת 'פרפורמנס', וכאן היא בבירור הצגה. מעצם זה שאנו ביער בלתי נראה, או אפילו גן צ'רלס קלור בלילה. כלומר מחוץ לציוויליזציה, כמו שהראיתי במאמר ההוא על הכלה. המכשפות מחוץ לציוויליזציה אבל בתוך המיתוס. או שהן המיתוס שהוא במילא מחוץ לציוויליזציה למרות שהוא קובע לציוויליזציה מי היא. תרבות כמעט תמיד חייבת להגדיר את עצמה כנגד משהו אחר כדי שהיא לא תקרוס לתוך עצמה. משהו כזה אמר בודריאר. היהדות הגדירה את עצמה ככה כנגד הפגנים שבישלו גדי בחלב אימו, הנוצרים הגדירו את עצמם ככה מול הרומאים ההדוניסטים והנואפים וגזרו על מאמיניהם את 7 חטאי המוות. וכבר אמרנו שהמכשפות היו פגניות. כלומר כל מי שלא מאמין הוא מכשפה גם אם היא לא גרה ביער, גם אם היא ז'אן דארק. כלומר בעיני אלו שלא חפצים ביקרה. ללמדך למיתוס תמיד יש צד. אני נזכרתי בתומס קרנמר הארכיבישוף מקנטברי שהלך אל המוקד עם יד שלוחה קדימה. כי לפני שנשרף בגין הפרוטסטנטיות שלו, הוא זה שייסד אותה באנגליה בשביל הנרי ה-8, הוא חתם על התכחשות לדת החדשה שלו, עת המלכה מרי ניסתה להחזיר את אנגליה לקתוליות. והנה מצאתי לי מכשף גבר. בקיצור כל מה שלא מתאים להגמוניה. האם אבישי בן חיים יכניס את המכשפות שלנו לישראל הראשונה או השנייה.

כסף. מה תעשו אם אין לכם כסף. ככה הן שרות בתחילת המופע. כסף או היעדרו גם מוציא אתכן מההגמוניה. לנשים לרוב לא יהיה כסף יחסית לגברים. למה יש לי הרגשה שאת השיר הזה שרו גברים משולי החברה אחד לשני. טוב מתברר שזה מעין שיר עם אירי שהוקלט על-ידי אספנים ב-1973. כאן יש ביצוע מעניין גם. היה יכול להיות גם במדינות אמריקה המרוששות בשפל הגדול.

למיתוס ללמדכם יש גם פס קול. נגיד גם כמה פעמים של שירי מימון/עדן בן זקן, וזוט עני של אלה לי ו-Something in the way she moves של הביטלס. האם זה פסקול שחרור נשי או שעבוד נשי למבט זה או אחר, למיתוס זה או אחר. ואתם זוכרים ששירים הם סוכני מיתוס. והזמרים המבצעים כל אחד יכול למתוח למיתוס קצת אחר, אבל עדיין בתוך המיתוס. אבל בהצגה הזו. האם זה מראה על מודעות או על חוסר מודעות למטריקס שבו אנו חיים.

בואו נדבר על נושאים נשיים, למשל על אוננות. מסביב למדורה, כלומר למנגל. שההיא שהדליקה אותו חשפה חריץ של תחת. כמו אינסטלטור. זה לא סקסי, בכל אופן לא כמו חריץ החוטיני של הבחורות בניינטיז, מזכירים בתגובות למאמר של ננו. יענו זה לא איזו חידוש, חריץ נשי כמו של אינסטלטור, ולמה בכלל שנרצה להיות כמו ההם ועוד הייצוג המעפן של ההם. אז אוננות. זה ישר צועק העצמה נשית. גם במעשה וגם בדיבור עליו. העניין הוא שהפנטזיות שלהן על האוננות בכלל לא קשורות לאוננות, אלא לנטיות הרומנטיות שלהן, לשאיפות שלהן, לתסבוכים שלהן. אוננות זה דווקא נחמד, self sufficient. גברים במעמד מקביל בטח ידברו על זיונים. הם לא self-sufficient. אפשר לשמור אותם רק להזדווגות ולאחר מכן לאכול להם את הראש. אבל משום מה, הנשים מרגישות צורך לחקות את הגברים. אבל עם נעלי עקב, ושערות ארוכות בכוס עם פן. שגם מקבלות תסרוקת בשיטת גזזתי לך את השיער היפה שלך באמצע הלילה בלי ששמת לב. ממש שערות שמשון הגיבור. מחלפות כוס.

ואם אַת נסיכה שגדלו לה על כל הפנים ערוות ופיות טבעת. תרגום לעברית, הילדה הפכה לאישה. אז כשהמיתוס מכפיל את עצמו עד אין סוף, משתלט, את נבלעת בתוכו, אין לך קיום מלבדו, שולחים אותך לבית זונות לכורי פחם בצפון הממלכה. לא כי כעת את מכוערת כמו מי שהחלים מאבעבועות שחורות. אלא כי כעת את כוס מהלך. וזה תפקידך, ההורים שלך המלכים שלך, מי שאת שומעת להם יותר מכל, הם מי שמדרדרים אותך לזנות. כלומר הם, המיתוס, מדרדר אותך לזנות. אבל כשהמיתוס הגיע למצב שכל מה שנשאר היה כניסה ויציאה, ששאבה את כולם, המיתוס קרס לתוך עצמו והאור בלע אותה. מי המציא את הסיפור הזה. מעניין אם הוא עבר את המבחן של לאקאן.

הרבה מההתרחשויות כאן מנסות לברר את הפער שבין האתוס הגברי והאתוס הנשי שאולי יכול להקביל לו, על-ידי התקה והשלכה של המיתוס הגברי, שהוא גם בעצם הרבה פעמים המיתוס הכל-ישראלי, אל מיתוס המכשפי-נשי שאולי נבנה כאן. למשל המנגל, הנפנף (כאן ממלא את התפקיד תקליט ישן ), צליית שיחים, הכנת קבבים (את לא מצטיינת בזה) או בעצם מדורת השבט, כפי שנראה אח"כ בסצנת המכשפות. מדורת השבט כמטפורה של המכנה הבידורי הרחב ביותר, מותקת כאן לסצנת כנס מכשפות. אפילו מביאים לכאן, מתיקים, את החידוש האינדיווידואליסטי של סצנת השירה בציבור באמצעות מיקרופון של קריוקי. לרוב עניין גברי, כמו שרואים בסרט בוחן הגבריות, אלאי-ם של אלעד משה בפסטיבל עכו למשל, כמו בפרויקט רביבו… אבל כאן, במקום היציבות הגברית, הנשים סוחבות את הרמקולים על הגב. כאילו לקול שלהן אין מקום, אלא בינן לבין עצמן. אישית או קבוצתית. אנו גם בוחנים פה מה זו אחווה נשית לעומת אחווה גברית. מה הדבר שהכי מפחיד את החברה מאז ומעולם. כנס מכשפות. אחד הרעים האולטימטיביים שיש למנוע בכל מחיר. אישה כאמור היא בת לילית ובגלל שאי אפשר בלעדיה, בכל זאת, עתיד הגזע האנושי תלוי בה, יש להקפיד ולתחום אותה ככל האפשר. לבודד אותה כנלווית של גבר אחד בלבד. תחומה לביתו בלבד. כך אני לומדת מספרי המוסר של המאה ה-17 למשל. אישה שאינה תחומה בנישואין היא אישה מאוד מסוכנת. בעצם, אם תביטו לאחור להיסטוריה, כמעט ואין אחוות נשים, או התגודדות נשים ואם יש היא כ"כ מפורסמת עד שמספרים עליה ומציירים אותה במיוחד, למשל במקרה ליסיסטרטה, לפאר את הנס ולהגיד לנשים, בעצם, זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. דעי את מקומך אישה. אישה מכשפה, כופרת, בעלת דעה עצמאית, התנהגות שלא כדרך הטבע, היא דמונית לכשעצמה, אבל כמה כאלו. גם בימינו יגידו חבורת וייבר'ס, או חבורת תרנגולות. בכמה סיפורים מסעו של הגיבור שצריך להשיב את הסדר והטוב לעולם נועד למנוע או לפזר כנס מכשפות שכזה.

מבט נשי או מבט גברי. מה הן נוקטות כאן בדיוק. הנה יבואו כמה גברים ובלגלוג, בנבואה שנשים מרצות יגשימו בעצמן או בהפגת חרדות קלאסית ויגידו. תעזבו את הנשים האלו לבד ביחד, הן כבר יהרגו אחת את השנייה. מי חתך כאן לאישה בכושלירבאק את השערות בכוס. אישה אחרת. בסצנה שכמו נלקחה מבסרט בו גוזרים למישהי את השיער בעת שישנה, יענו במשובת נעורים (יש גם את הגרסה העדינה של מריחה במשחת שיניים). אז יש לנו אחוות נשים, מה הן עושות כשהן ביחד, לרוב רבות, מוציאות קיטור, בוכות על מר גורלן, על זה שצריכות להיכנע לתבניות (ולהמחשה דניאל יושבת בתוך קופסה הקטנה ממידותיה), על זה שהן מרצות, שהן עושות מה שאומרים להן (הגברים או הנשים האחרות) או שלא עושות כי מצפים מהן. פעם כתבתי מאמר וטענתי שבכל קבוצה יש מנגנון משמוע עצמי, אבל בתוך אותה קבוצה, אולי יש לחלק מסוים, מנגנון משמוע עצמי חזק יותר. ננו פעם סיפרה לי בדיון פייס ביננו, שבקורס מסוים באוניברסיטה הראו להם שהמסרים האלו מועברים לבנות (וגם לבנים) החל מהגיל הרך. מגן הילדים. האם אנו בכלל יכולות לצאת מהמיתוס, גם כשיצאנו מהעיר אל הבמה השחורה. בדיחה. תיאטרון בלי מיתוס. אז הן רבות, הולכות מכות (סטירה פה ושם נראה כאן) ואולי גם מתאהבות ומתחבקות ומתנשקות בפה. נורית מתעלפת ויעל מתחילה בריקוד פראי עם שלל פירואטים וגרנד ג'טה. לא יודעת למה, אם צריך להציג אישה נרגשת – אז ישר מגיעים לגזרת הגרנד ג'טה. הכול גדול. היסטרי. ראו מקרה לנה פרייפלד באדיפוס המלך טריפטיכון ומקרה רונה-לי שמעון שעשתה מזה קריירה בשלל תפקידים בתיאטרון ובטלוויזיה. טוב, לא כולן יכולות לעשות גרנד ג'טה… אבל בכל זאת, מה פתאום לתקוע ריקוד בכל מיני מקומות לא קשורים. לך תבין. פה לפחות, יש איזשהו הקשר… פרפורמנס, לא ריאליסטי. גם כן לא מצדיק לדידי.

אבל אנחנו בתיאטרון. מיתוס ראוי שיפרקו אותו, מכשפות הן גם נביאות. כמו במקרה מקבת הרדוף שמונע בעיקר על-ידי אמונות תפלות בנבואות. מקור הרע שלו, אז זה חייב להיות בגלל מכשפות. מכשפים זה רק כשמדובר בנסים שנגמרים בטוב. לרוב. חוץ מנביאי ישראל שלא רוצים בכלל לתת מקום לנשים, אפילו אם זה על הצד הרע. טוב, אצלנו בעצם השטן לא קיים. יש רק מבט אחד. של אלוהיםץ וגם אם קרה הנורא מכל, נחרב הבית, אז עדיין זה בגבולות הסדר הטוב. רשע ורע לו. אבל נשים מכשפות, הן רק מביאות לפריעת סדר. כמו בככנליות. אני נזכרת שבסרט אנדרי רובלוב מאת טרקובסקי יש סצנה שהכנסייה רודפת עד מוות פגנים בעלי פולחן בככנלי. נשים משוגעות, פרועות, לא אחריות למעשיהן, מביאות לכאוס ולרע בעיני מישהו. הכול בגלל האל הזה שהוא בכלל לא יווני במקור, אל היין והשיכורים דיוניסוס, הוא בככוס, אל התיאטרון. טוב, אצל הנוצרים תיאטרון זה רע. לא קיים 1000 שנה. יש להם בעיות הכלה של נרטיבים לא הגמוניים.

נורית מעבירה לי את הטקסט שהן אומרות מסביב למנגל לבושות בחליפות שומן, בתאורה שבה הן בקושי נראות ולצלילי מוזיקת הבי מטל, יענו שטנית. זו פרפרזה אחת לאחת כמעט על סצנת המכשפות בתמונה הראשונה של מערכה הרביעית של מקבת מאת שייקספיר. אלא שאת מניית חלקי החיות המושלכים לקלחת, כמו גם חלקי גוף של כופרים, כמו יהודי, תורכי וטטרי, מחליפה כאן מניית שאריות, של אירועים שנשים לרוב היו מעדיפות לשכוח, לא תמיד כי העולם רע לנשים, אלא כי לא תמיד הכול הולך נפלא לפי מיתוס החיים הטובים והמתוקים הנשגב: זרע שנשפך לשווא ששמרתי מגבר שאהב. עור אשכים אשר הושל מגבר שנכנס ולא שאל. דגדגן אחרי שריפה של אישה יותר יפה (איפה האחווה נגד אויב משותף איפה. ממש פריעת מיתוס לטובה יש לנו פה.) רקטום של נרקסיסט, שהיה מלא ביוהרה ולסת של אחד חמוד מדי, כי גם לזה אין כפרה.  הנה פה מצאתי לב! של גבר שלא מוכן להתחייב. כוס זיעה שנסחטה מהפדחת של אחת נורא מוצלחת (אבוי לאחווה שוב). כבד טמא של גוי קרח שדרש שאתגלח (אפרופו מונולוגים מהווגינה). יש לי פה מעיים ששלפתי בעודו ער. למה? הוא אמר שאני צריכה להשתחרר (הולך ונהיה מקברי מה…). לשון שמנה אך מגורדת של אחד שלא הסכים לרדת…. אני לא מבינה, למה נשים צריכות לצאת גם נגד עצמן. כבר טענתי, הטרגדיה של הנשים תלויה בעצם המהות הנשית שלהן. שנכפית עליהן אולי בידי גברים אבל כמה שירצו לא מסוגלות הן להשתחרר ממנה גם כשכביכול משתחררות ממנה. האם זו התקדמות ממעמד המכשפה בימי מקבת או להיפך. לא משנה, הכול צחוקים. לא ממש ברצינות. למופע הזה לא יתייחסו בעתיד ביראת כבוד כמו אל "המחזה המקולל". נשים דעתן קלה… ככה אמרו הגברים… אך בינתן מרובה. דרך אגב שני חלקי המשפט נמצאים כל אחד בנפרד בחלקים אחרים בתלמוד ולא ברור מדוע חוברו יחדיו. אולי כדי לעדכן את התלמוד ברוח הזמן. אל תדאגו. יש גם כאלו שכתבו מאמרי הלכה שמאיינים את כוח בינתן המרובה שנלקחה מהן בעת הנישואין, עת בעלה ימשול בה…

אז במקום קלחת מלאת דברים שלא קשורים למכשפות, כי הן רק מדיום במקבת, קיבלנו ורסיה של מדורת ההבלים, של שריפת ספרים. שריפת מנהגים מיותרים, או קנאה רותחת ושריפת המתחרים. האם זה המבט הנשי שאנו הנשים מייחלות לו. לא שלנשים אסור להיות מדיום, כמו שהועידו אותן הגברים. אולי מותר להן להגיד כל דבר, גם מה שאסור. כמו לא תקנא. אולי זה בעצם אנושי להגיד ככה. אבל מהו הסדר החדש. הנאום לא נגמר כאן: אני רטובה, אני בטוחה, אני אבלע אותך. זה מה שאני שומעת. אח"כ במאמר של ננו, אני קוראת שנאמר אני פתוחה. לא אני בטוחה, שאני כבר חשבתי שבטוחה זה בעצם בתולה על פי עומר אדם בשירו המוקצה קאקדילה. האם באמת אישה חרמנית מן החלומות יכולה לו לבלוע את המיתוס הגברי. להשליך אותו לאש, בפיסות קטנות וטריוויאליות. או שבעצם הוא בולע אותה בעצם המעשה. ואולי זו סתם הוצאת קיטור. זה הרי נאמר בינן לבין עצמן לא לגבר כלשהו. ומי יגיד לו מה שאמרנו. אז לא סדר חדש ולא נעליים. נפרענו לרגע ואז חוזרים למציאות. כלומר. למה שהיה.

אז הורדנו את חליפות השומן שאנו לא נושאות על עצמנו כי אנו לא מעזות להיות אנחנו, כלומר מכשפות, כלומר פורקות עול משטור הגוף. ולבשנו חזרה את בגדינו וסידרנו וארזנו את סלינו ואנו עוזבות את היענו יער והולכות לישון. הנה נורית כבר לבשה כתונת לילה. של אישה, לא של ילדה, אבל לא ממש סקסית. פרקטית. מציאותית מה. היא מורידה את התחתונים ומשתינה על המנגל. כמו שגבר היה מכבה אותו. אבל הוא לא צריך לעמוד מעל המנגל הרותח בשביל זה. משתין מרחוק. למה להיות כמו גבר ולמה לסבול בשביל זה. אולי כדי לחקות מופע של קרולי שנימן ואנני ספרינקל. מחווה תיאטרלית, אנחנו עדיין בתוך המופע, הוא עוד לא נגמר הרי. ואז אני חושבת שהנה העברנו ליל קיטורים ביחד ובסוף מה קרה. כלום. כלום גם לא היה קורה אולי אם היו נותנים לכנס מכשפות להתקיים. שום בשורה על חיסול העולם לא היתה מתקבלת. או אולי כן, רק לא פה. ואז אני שואלת את עצמי, האם מה שראינו פה זה הביטוי האולטימטיבי של האישה המרצה שרק מעבירה דחקות על עצמה (וקצת על גברים) ולא ממש רוצה לשנות. או שפשוט יהיה הניסיון כנה אשר יהיה, אין לנו אפשרות להשתחרר ממיתוס ולהגיע אל האמת.

וסיימתי לכתוב והתבשרתי כי בארצות הברית הגדולה של אמריקה הפך בית המשפט העליון את פסיקת רו נגד וייד, מה שסולל את הדרך לחוקים למניעת הפלות בכמחצית ממדינות הפדרציה הזו. 5 בעד לעומת 4 נגד, כולל אישה אחת (מבין 3 שופטות נשים) שהצביעה בעד, איימי קוני בארט, באופן לא בלתי צפוי יש לומר לאור דעותיה הידועות והקיצוניות, שכמעט מנעו ממנה את התפקיד. בנה הצעיר נולד עם תסמונת דאון, כמו של שרה פיילין. ואני חושבת מה מניע סובייקט כלשהו לאמץ את המיתוס שפוגע בו עצמו ולהגן עליו בחירוף נפש. זה מקרה קיצוני, אבל למה המשחק עם המיתוס, צריך להישאר בגבולות המיתוס, בגבולות הנחמדות, אני לא אאשים פה את הבנות האלו שהעלו כאן את המופע הזה, בנחמדות נשית. יכול להיות. כי מצד שני יש גם נחמדות גברית, כמו שראינו בהצגה המקסימה המסע לחיפוש אתונות. אבל נשים מצפים מהן, ואולי הן מצפות מעצמן, להיות נחמדות. קשה לפרוץ את זה. ולא. להשתין על מנגל, זה לא לפרוץ את המיתוס. זה סתם לא נוח על גבול הפורנוגרפי, במיוחד כשזה מגיע עם אקט ההתפשטות. תסלחו לי אם באווירה זו הדאחקה הזו כבר לא מצחיקה אותי. ולא שהיא הצחיקה אותי קודם.

האירוע הזה, צפירת האזהרה הזו, מזכירה לנו ביתר שאת, שאי אפשר להכיל. אי אפשר לקדש את הסטטוס קוו. להישאר בגבולות המיתוס ולהמשיך להאכיל אותו, גם אם קצת בודקים גבולות, בקטנה ובצחוק. אי אפשר לשחק ב"היבריד מפתיע של מעגלי העצמה נשית וסדנת ניהול כעסים" (כמו שמציעה התוכניה). אי אפשר להסתפק ב"במקום שבו הזליגה בין אמת לשקר יכולה לחבר יחד את הטינופת והקדושה, להתכחש להם ובו בזמן להתכוון אליהם ברצינות מוחלטת" (שם). זה נחמד, זה בידורי. ואולי אפילו אפשר להציע שלפנינו מופע שמציג חוסר-טעם שעשוי בטוב טעם. אבל זוהי לא שעת הדאחקה. אי אפשר יותר לשחק. צריך לפעול. וטובה שעה אחת קודם.

כושלירבאק, הזירה הבינתחומית. תיאטרון הבית, 9.6.2022. בימוי עיצוב: נורית דרימר. מופיעות – יוצרות: נורית דרימר, דניאל שפירא ויעל וייס. עיצוב תאורה: עומר שיזף. עיצוב סאונד והלחנה: ניב גפני. ע. במאית ומפיקה: נעה יצחקי. צילום מתוך המופע: יאיר מיוחס סטודיו zooz. צילום אימג' מוביל: שי-לי עוזיאל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.