הסאטיר בתיאטרון

אז מה כל כך נשגב במקקים

על 'האם יש מקקים בישראל' מאת נסים אלוני בתיאטרון הבימה.

המאמר להלן הוא המשך של המאמר אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים שנכתב בעקבות הקריאה המבוימת של המחזה בקפה תיאטרון הקאמרי, דצמבר 2018.

ובלי להתייחס להפקה עצמה. כי אני שופטת בקיפוד ואסור לי. ביננו, זה לא מה שמאוד מעניין כשמדובר באלוני… סליחה מרט… אלא הטקסט. לחפור בטקסט. בקונטקסט. כן ההפקה חשובה, אבל קצת קשה להתייחס אליה מבלי שמבינים את הטקסט עצמו, בצורה זו או אחרת. אז הנה גיליתי שגם אם כבר כתבתי 9000 מילה על המחזה הזה, כולל ציטוטים, זה לא מספיק. יש לי עוד תובנות. ועוד שאלות. עוד ניסיון להבין אי אלו פיסות לא מובנות. ואולי בכלל להבין למה זה כל כך לא מובן. אולי בכלל זה הקטע. עוד ערכים במילון המקקים רק כדי לגלות שהאמת היא בעצם בלתי נתפסת. אנו במסע סיזיפי שלא ייגמר לעולם.

והבהרה. בהפקה המלאה שבעקבותיה אני כותבת הוכנסו כמה תוספות והושמטו כמה השמטות לעומת גרסת ההקראה המבוימת שבעקבותיה כתבתי את המאמר המקורי, בין אם בשל אילוצים טכניים ובין אם כניסיון להנהיר את אלוני (ולו רק לעצמך). אני נזכרת בניסיון המוצהר להנגיש את אלוני על ידי אודי בן משה בנפוליאון – חי או מת! שנגדו יצאתי חוצץ בעבר. האם לאור התובנות החדשות שלי להלן עלי לחזור בי או להקל את הדין. שכן איך יכול במאי להעלות הצגה כלשהי אם הוא אינו מבין מה הוא רוצה להגיד. יקראו לזה הנגשה של הטקסט, בעצם, הכול בידי המתבונן. זו פרשנות. ניסיון לייצר איזו ודאות בעולם האי-ודאות.

להלן מובאת בפניכם הפרשנות שלי. הניסיון שלי לייצר ודאות בעולם החידתי הזה של אלוני. ואולי יהיה מבין הקוראים מי שימצא בכך נחמה. חחח

השינויים האלו בין שתי ההפקות – האם הם שיפריחו תובנות חדשות, או שיותר, מדובר בחידודים ובהתעמקות שמזמנת צפייה נוספת. בדגש על מעבר הזמן, קרו לנו דברים מאז. קונטקסט אחר של אולם אחר, גדול יותר, עם כמה מפלסי פעילות, צורת ישיבה אחרת, בימוי אחר וחלק מהקאסט השתנה באופן שהשפיע על תפיסת הדמויות, על נוכחות הדמויות, על יחסי הגומלין והאיזון בין הדמויות. התחבטתי האם להוסיף עדכון נפרד או להרחיב את המאמר ההוא. לעת עתה אסתפק בעדכון. הנטייה לעתיד היא ליצור חיבור הומוגני של השניים.

***

החידה. בבסיס המחזה עומדות כמה חידות. נניח שאני אטען שהחידה העיקרית היא לא האם יש מקקים בארץ ישראל. אלא בעיקר מה הם מקקים במחזה הזה. אחר כך נחליט איפה הם. בארץ ישראל המציאותית, בזו שאנו חולמים עליה או בשתיהן. ולא, שתי הא"י אינן מקבילות לשני הגבנונים היהודי והישראלי, אם כי קווים מקשרים יוכלו להסתמן בין ארץ ישראל האידיאלית וארץ ישראל כפי שהיא נראית על-ידי היהודים בגולה. בקורלציה ישרה והפוכה כאחת. במובן הכי פשטני, למשל, המקקים יכולים לסמן יהודים חרדים. גלותיים. האנטיתזה של הצבר הישראלי. את זה אלוני כמובן לא המציא. רואים את זה כבר בהוא הלך בשדות של שמיר. רק ששמיר לא המציא שמות גנאי. הוא כן שרטט כבר את שני הגבנונים האלו. אלא שהוא לא ראה היתכנות שהם ידורו בכפיפה על גבו של אותו אדם. אלוני שואל, כעת, איך זה בעצם יכול להיות, ההפרדה הזו.

אזהרת קריאה. אלוני לא היה נחמד ככל הנראה וגם אני לא אהיה. הרעיונות הם לא פוליטיקלי קורקט. האם תאשימו אותי בגזענות. אנא זכרו, אלו לא הדעות שלי, אלא הדעות שעולות מן המחזה. עד כמה שאפשר להתנתק מהפריזמה האישית של הכותב. אובייקטיבית אני לא מתיימרת להיות אף פעם. אני סובייקטיביסטית חמורה. אבל אני מנסה להיכנס לראש של אלוני, עד כמה שזה אפשרי או שווה משהו.

ולפני שתגידו שמיר השמאלני… היום הדעות האלו שלו בטח היו משויכות לשמאל. אז תדעו שהוא דווקא היה חבר כנסת מן הימין. הליכוד ואחר-כך התחיה, שהיה ממקימיה. איש ארץ ישראל השלמה. מין אנומליה שכזאת שהיתה יכולה להיות קיימת רק בעידן טרום ביבי (לא להיסחף לנטיות אישיות רקפת).

תשאלו מהי ארץ ישראל הישראלית, המציאותית, זו שאלה פתוחה. משתנה כל הזמן. לא ברורה. כמו זו של מגילת העצמאות, שנותרה לא מוגדרת עד הסוף, ללא גבולות ודאיים. לא פלא שבגרסה השנייה מרט ניסה לדייק אותה בדמות פסג' הסרטים הפורנוגרפיים באלנבי. גם דמותו המיתולוגית של הצבר היא לא מציאותית, מיתוס. מציאות שהפכה למיתוס יותר ממיתוס שיצר מציאות.

שני הגבנונים, שתי שאלות הא"י הלא פתורות המסונכרנות האלו, אינן רק על גבו של לוט, הוא הנכה שנכותו גלויה לעין כל, אלא הנכות של כולם בעצם. אוסקר שמנסה לגנגל בין שני הנרטיבים האלו. של התפילות מבית אבא, שרצח שטריקר, לבין בניית הנרטיב של מה בעצם… עוד נחזור לזה. רק רציתי להעיר, מן אסוציאציה שלי פרטית, על הסטטוס קוו של בן גוריון והחזון איש. עוד גבנון שאנו לא יכולים להשתחרר ממנו, ולא כי הוא נוכח, אלא למרות שהוא לא נוכח אלא כסמל, כלי ריק שהמהות שעמדה מאחוריו כבר לא קיימת. משהו שאיש לא זוכר למה הסכימו עליו ולמה באמת צריך לשמור עליו, לא מצידם ולא מצידנו. מצידם זה הפך לנרטיב שמנוצל לאמצעי שליטה במגזר מצד אחד ולסחטנות כספית מצד שני. כי כל שינוי מאיים על השולט הנוכחי. מצדינו, שאנו כבר לא בוגרי ישיבות שהתפקרו, כמו ברנר, בן גוריון, עגנון, דיזנגוף, שאין לנו ייסורי מצפון על הגבנון היהודי שאיבדנו, לא חושבים שאנו צריכים לשלם על החטא שחטאנו, לא צריכים את ההגנה של התפילות, את הקשר לבית אבא משם. בשעת צרה, לא נסתופף בפינה ונחזור על המנטרה הגלותית. יש לנו מנטרה אחרת. כסף או פסיכולוגיה חיובית. לא בטוחה שזה יותר טוב, אבל זה המצב. אז פסיכולוגיה חיובית עוד לא היתה בזמן אלוני. אז הוא מתרכז רק בדבר האחר… כסף… התפקרות ההגשמה והערכים אל מול הכסף… כאן הוא כבר הקדים בהרבה את המאוחר.

ואולי המקקים מסמנים בעצם ערבים. האם ארץ ישראל ריקה או מלאה. מה היכולת שלנו להשתלט עליה. אם לא מספיק לנו להכיל שני אחרים זה לזה שלנצח מתנצחים בתוך תוכנו, הבה ונמצא לנו אחר חיצוני. אבל בעצם מה אם ערבים ויהודים הם אותו דבר, כפי שמכריז אלוני בדמות מארתה "שום הבדל! אני הייתי שם, בירושלים… כל היהודים דומים לערבים…" במה היום מאשימים הן את החרדים והן את הערבים. חוץ מזה שהם לא עובדים… בריבוי יתר. כמו שתמיד מאשימים את המקקים. והנה לוט רוצה ממוד ילד להירפא ממקקים. אולי זה ריבוי טבעי חילוני כנגד ריבוי טבעי של חרדים וערבים. ואולי זה בכלל משהו אחר. ולא אני לא מתכוונת לקייסון הפלשתיני בהצגה של אוסקר שהוא בעצם יהודי מברוקלין. אתם זוכרים שההתחזות שלו היא לא רק בהצגה (שבתוך הצגה), אלא בחיים עצמם (בהצגה). האם זה הניכוס שניכסו היהודים את דמות הפרא האציל הערבי לבניית דמות הצבר. האם זה מה שיציל את היהודים הגלותיים מהשואה או שבכלל הכוונה לנרטיב מאוחר הרבה יותר של אחר שמשמר את הלכידות היהודית-ישראלית. בימינו קוראים לזה בקיצור: איראן איראן איראן. או הערבים נוסעים באוטובוסים לקלפיות. אויב משותף בארץ ישראל וגם שם, בגרמניה. טרוריסטים שמייצרים שואה נוספת על אותה אדמת גרמניה. כאילו מישהו כמו אוסקר, הזמין את ההצגה הזו, כדי לשמר את הנרטיב היהודי הזה. לא בכדי הוא מטיל את המשימה על אותו שריד מהרעים של השואה. אבל לטבע (האדם) חוקים משלו. כלומר לפרנץ. הוא אוהב, מסרב להרוג. אז מחסלים אותו, כלומר את הזיכרון שלו. כי איך אמרתי במאמר אחר. אתה זוכר משמע אתה קיים.

 

נחוץ ריסטרט. אבל בעצם אולי אלוני רוצה שנשכח. כי כשמנקים את הזיכרון, אולי האמת יוצאת לאור, אולי נפתרים מכל העמדות הפנים שהזיכרון המתעוות והסלקטיבי מציב. אולי הגסויות שיורה פרנץ המחוק במקום מילות השיר, סליחה הנרטיב הנכון, הן האמת ממנה נוח לנו לברוח. אולי אנו עסוקים מדי בפרט זה או אחר של נרטיב שאנו לא זוכרים את מקורותיו, או שאליהם בעצם מעולם לא נחשפנו, כי היה מישהו שהתכוון בדיוק שלא נדע ולא נחשף. ואז כשהסיפור נמחק, כשהפרטים לא חשובים, נותרנו להתעסק במהות. פראנץ המחוק מתייחס לביאטו כמהות. נערי, הוא קורא לו, כי הוא לא זוכר אותו. אולי, אני חושבת, אלוני מדבר על הצורך לעשות ריסטרט ליחסים עם גרמניה. אולי יותר מדי טוחנים את הנרטיב הנאצי בהקשר של טרוריסטים פלסטיניים וגרמניים כמו באדר מיינהוף. אולי צריך לעשות ריסטרט לנרטיב. לסלוח. לשכוח. הפוך בדיוק ממה שנרטיב השואה מכוון לו: לא לסלוח לא לשכוח. מרט נוטה להסכים: "אין ספק שמה שאלוני אומר בגדול זה שרק כשהאירופאים והגרמנים בפרט ישכחו את מה שעשו ליהודים יש ליחסים האלה סיכוי. זה מאוד חתרני."

תוספת. אלוני לא יכול היה אפילו לחלום על האפשרות. ממשלה ישראלית עם מפלגה ערבית בקואליציה. אנו עדיין מחזיקים בנרטיב, יש את המפלגה הערבית ההיא, הנוספת בכנסת, שלא צריך טובות שלה, כלומר חתימות שלה. נסתדר בלעדיה.

אבל אוסקר (ועוד כמה אנשים בימינו אלו) עדיין בעניין של נקמה. בונה הנרטיב, האימפרסריו, לא מאיין את עצמו, את הנרטיב שהוא בונה. הוא בונה נרטיב אחר בעזרת שטריקר, כלומר אלוהים, זה שהרג אל אביו (בשואה) וכעת הוא מצטער על זה (זו היתה טעות) ולכן הוא חייב לו. אולי שטריקר זה אירופה, העולם שחייב לנו. לא. זה אלוהים. אלוהים בכבודו ובעצמו חייב לנו. והנרטיב שלנו הוא מאת האלוהים. כמו האלוהים שמשח את מלכת אנגליה לתפקידה. אולי בגלל זה שטריקר מלווה אותה. איך התואר הרשמי שלה: אליזבת השנייה, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיה ואדמותיה, מלכה, ראש חבר העמים, מגינת האמונה. [דגשים שלי] גם בנסיכה האמריקאית הדגיש אלוני, כך כבר כתבתי במאמר הראשון, שהמלך לשעבר היה פעם מלך "בחסד עליון". לאלוני ולי יש תחום התעניינות משותף, שושלות מלכים… לא בטוח שמאותה סיבה, עם זאת…

ואם במאמרי לעיל, הזכרתי החלפת סדר אחד בסדר אחר, בהשראת המאמר שלי על מיכאל קולהאס. אז כעת אני רוצה לדייק. לא רק סדר אחד בסדר אחר. זו חזון אחרית הימים בירושלים של מעלה, אליה פוסעים האהובים פרנץ וביאטו. שאין אות אם חיים הם או אם ירויים. אני אדבר על אוסקר, היום, עכשיו, שלא רוצה סדר אחר, הוא רק רוצה לשמור על הסדר הקיים. והתרופה לכך היא להחליף נרטיב בנרטיב. כל נרטיב מקדש את האמצעים לשמירת הסדר הקיים. או שבסוף תורו של הנרטיב לקרוס לתוך עצמו. ואם חייבים, בואו נלך על זה: אתם לא חושבים שיש קווי דמיון בין האימפרסיו הזה לאימפרסריו הגדול מכולם היום, המלך ביבי הראשון. אלוני אהב מלכים כאמור. אז חייבים לקרוא לו כך… הבוחש בכלים של מפלגות הלווין, השותל שתולים, המשדל עריקים, אלוף הנרטיבים, מכשיר השרצים לנרטיבים של אחרים. מי היה מעז לחשוב בכלל על שותף ערבי לקואליציה, אם לא הוא השליט בחסד העליון (בעיני עצמו ובעיני עוד כמה, המכונים ביביסטים), חשב על זה קודם. כולם, מימינו ומשמאלו, קיימים לאורו. ייקח להם זמן למצוא שמש אחרת… האם מחר או מחרתיים המלך הזה יפול ותקום ממשלת שינוי. האם נוכל כבר להחליף את הנרטיב ההזוי שמאלני בוגד. ממשלת שמאל אסון לישראל. לא שזו ממשלת שמאל. אבל מספיק תפוח אחד רקוב כדי להכתים את כל השק, זה הנרטיב הביביסטי, לא.

לוט. הפכתי בזאת קודם, אבל לא ירדתי לסוף דעתו של אלוני לגבי השם הזה. גדי קינר (פרופ' ובתפקיד פראנץ) כותב בשיח על ההצגה בפייסבוק (גם אני ומרט כותבים שם פסקאות כמה):

"לוט הוא המצפון הכושל של הישראלי, וההתעלפות מייצגת את ההכרה, שהמקקים אינם בהכרח ישות פיזית, אלא רגשות אשם המופנמים בנו, הישראלים, גם על זוהמת הגלות החמדנית והגרוטסקית המיוצגת באוסקר ובמופע שלו, זוהמה ממנה לא השתחררנו, גם על כך שכמו לוט אנחנו מתיימרים להיות יהודים "חדשים", למרות שהשם לוט וגבנוניו ("לוט" הוא גם גורל באנגלית) מסמל את ההכרה בכך שאנחנו כל העת מביטים לאחור, נטועים כמאובנים בזיכרון העבר – גם על מה שאנחנו מעוללים לפלסטינים (הרי אי אפשר להתעלם מן העובדה, שחלקו העיקרי של המחזה מתרחש בכפר האולימפי במינכן, מקום בו שנים לא רבות לפני כתיבת המחזה נרצחו ספורטאים ישראלים על ידי פלסטינים וגרמנים)."

יש לי החשש שיש בפרשנות הזו קצת ערבוב של לוט ואשתו. שכן האישה היא המסמלת מבט לאחור והתאבנות שבהן לוט לא חטא. אלא אם כן הרצון להיות עם מוד משליך לזה. אבל זה קצת מרחיק לכת יתר על המידה. לוט הוא בהחלט מסתאב, שעזב את עמו וישב בין נוכרים שלא נמצא ביניהם צדיק אחד, וסופו שנדבק בערכיהם, כסף כוח כבוד. ובסופו של יום כדי להמשיך את השושלת היה צריך לשכב עם בנותיו, או שהן שכבו עימו ללא ידיעתו. אז למה ללוט הצורך ליצור כאן ילד נגד מקקים. אבל בעצם, כשאני חושבת על זה, אני יותר נוטה לקחת את לוט כמטפורה לניצול מהתופת. כמו לוט שניצל ממהפכת סדום ועמורה ואדמה וצבויים והתיישב בצוער, עליה חס האלוהים. אך גם משם עבר עם בנותיו למערה. והתופת היא השואה. והגבנונים הם הנרטיבים שהוא קורס תחתם, כי קם אדם בבוקר, למשל אני, ושואל את עצמו למה לעזאזל אני צריך להצטדק בפני כל העולם ואשתו על זה שאני חי, לא כאדם הפרטי שאני, אלא כקולקטיב, למה אני צריך להסביר לעולם נרטיבים שנוצרו הרבה לפני שנולדתי, למה אני צריך לשאת על גבי את זכר השואה כארגומנט מצדיק את קיומי, את הציונות וחשיבותה כארגומנט מצדיק את קיומי, את הפלסטינים הרשעים כאלמנט מצדיק את מה שאני עושה או לא עושה להם. אולי המקקים זה מי שמאשים את היהודים, את הישראלים, אותי בתור בן אדם פרטי, בכל הצרות של העולם ואשתו. במות ישו, בבגידת יהודה איש קריות, בהתיישבות בארץ לא לי, בהמצאת סיפור שזה פעם היה שלי לפני 2000 שנה, בזמן היוונים, הרומאים. תחשבו על זה. ואני חושבת לי, אני חיה לי על פיסת האדמה הזו, זה הבית שלי. לא גירשתי ערבים ב-48, לא התיישבתי בבתים שלהם. 2000 שנים של היסטוריה אני צריכה לספר למי שרק צריך לשמוע, כדי להצדיק את זה שאני קיימת בתור יהודיה, בתור ישראלית. למה איש באנגליה או בגרמניה או אפילו בארץ המהגרים ארה"ב לא צריך להפליג בכאלו נרטיבים כדי להצדיק את עצם קיומו, את עצם הישיבה שלו בבית שלו. למה זה עדיין לא מובן מאליו. למה המדינה הזאת חייבת בהגדרתה להיות מדינה יהודית ולא מדינה של התושבים שלה כולם, להצדיק את קיומה באירוע היסטורי שפעם קרה לה לפני 2000 שנה או לפני 75 שנה או בשנת 1972 במינכן. יש משהו לא אורגני בהיווצרות המדינה הזו, היא לא מדינה שנוצרה לתושבים שחיו בשטח מסוים. היא מדינה שנוצרה לנרטיב, בגלל נרטיב ועל-ידי נרטיב. והנרטיב הזה זו מפלצת שכל הזמן צריך להאכיל. כן, עד כדי ביום התקפת טרור כמו שמביים אוסקר. או המלך ביבי במבצע שומר החומות. ותראו איך ציפי חוטובלי נשאה את הנרטיב בגאון בראיונות שלה בטלוויזיה בחו"ל. גם מלכים אחרים אצל אלוני ביימו אירועים להצדיק את קיומם. למשל, נפוליאון… וראו דיונו המכונן של אלוני בנושא במחזה הנסיכה האמריקאית, שאשכרה מביים את הנרטיב של עצמו. מנסה, זה נגמר ברצח. האם לוט הוא מעין כל-אדם, שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, או אם תרצו נסחף בעל כורחו בזרמי הנרטיב, נשאב להיות גיבור בנרטיב לו לא… כי מה לו ללוט ולאנשי סדום בעצם… ואם מי שמקדש את הנרטיב מתאבן, ומי שנקלע לנרטיב, רבים סיכוייו להסתאב, האם יש לנו כוח למרוד בנרטיב, יכולת להתגבר עליו. ללדת צאצאים שיתקבלו פעם על-ידי העם. ללדת את מי שיוליד לאחר שנות דור את דוד המלך המשיח. ונזכיר שמואב, אבי המואבים, ובן עמי, אבי העמונים, הם ילדי לוט מבנותיו.

 

ילד ממוד נגד מקקים. מתחבר לי למעשה בנות לוט, למעשה עריות. שחז"ל פתרו מחטא, שכן שנו שזוהי עברה לשמה, לשם שמיים, לצורך הבטחת המשך המין האנושי, כפי שהאמינו הבנות. לוט שברח מן התופת, נמאס לו מהמקקים הקוראים לו להצטדק כל הזמן. מקקים שבשבילם הוא צריך לתחזק את גבנוניו. והוא רוצה לשכב עם מוד הבתולה, כמו בנותיו של לוט, המוזה של אלופי המהפכות, ניצולת התופת גם היא, למרות גילוי העריות, למרות שהיא כבר אשת איש (בערך), כדי להמשיך את קיום המין האנושי, כדי ליצור את האדם הלא מצטדק ביהדותו או בישראליותו. אבל אין דבר כזה. ירושלים החופשית הזו לא קיימת, אלא אצל אלו ששכחו (פרנץ). שאין להם כבר נרטיבים. שהם בשלב המהות והאמת, לא האידיליה המיופייפת של השיר שפרנץ מחליף בזיכרונות מקבריים מהמציאות. הזיכרון שנמחק הוא הנרטיב שנמחק. כולל זה שאשכרה היתה אהבה בין אסיר וסוהר במחנה הריכוז. אתם יודעים שאהבה היא גם סוג של נרטיב. שאנשים מספרים לעצמם רק כדי לרומם את רוחם ולהתנפץ אל הסלעים של קרעי נפשם כשהיא נגמרת ברע, כשהם מתפכחים ממנה. אולי הסיום של פיירו הציני (אברום) באמת יותר מתאים מהסיום של ארלקינו הכול נהדר (עזרא).

אז מה זו באמת הגשמה. של הנרטיב הציוני. או של היהודי לימות המשיח. מרט מזכיר ש"העניין הזה של גלות כמצב קיומי נמצא ברוב המחזות של אלוני. הדמויות של אלוני נמצאות בגלות וחולמות על החזרה אל המולדת האבודה, לא משנה אם בוגומניה או ארץ ישראל, אבל המולדת הזאת קיימת בעיקר בדמיון שלהם, אין לה ממשות, היא משל." זה מוסכם ביננו, אבל מרט טוען ש:

"לוט נמצא בגלות באירופה, וחולם על ארץ ישראל. היחס שלו לארץ ישראל הוא תמצית היחס למולדת ביצירה של אלוני: הוא כמה לארץ ישראל של מעלה, ארץ ישראל האידיאלית; אבל יודע שארץ ישראל הממשית היא ארץ ישראל ששורצת מקקים; הוא מתאהב במוד כי בשאלתה "האם יש מקקים בישראל?" היא מכירה בכך שארץ ישראל היא מקום ממשי; אבל לוט גם לא יכול לסבול את ארץ ישראל הממשית ולא מסוגל לחיות בה. על כן המצב הדואלי שבו הוא תקוע, והוא המצב היהודי במידה רבה, של הפער הבלתי אפשרי בין המעלה למטה, בין הנשגב לארצי, בין האמנות לבידור, בין הגבנון הישראלי לגבנון היהודי הוא הנושא של המחזה מבחינתי"

ואז אני שואלת את עצמי, אז למה לוט מבקש משטריקר לפוטרו משני גבנוניו. (או לשם דיוק: לוט מבקש להשקיט את הכאב של שני גבנוניו. שטריקר מציע להוריד את ההצגה או להוריד את הגבנונים שניהם בניתוח, "עושים את זה… פשוט, מהיר, מודרני". לוט לא רוצה להוריד את ההצגה "והכבוד?… הכבוד של היהודים?" אוסקר שבא אחר-כך סונט בשטריקר, "אתה אף פעם אל תגיד את המילה ניתוח… שמעת אותי? […] שיסבול! בלי זה אין הצגה!"… אבל בכל מקרה…) האם הפתרון הוא להיפטר מהכול (אם זה איננו או לא מורגש או לא מוצג זה היינו הך). האם הפתרון הוא לצאת בכלל ממטריקס הנרטיב. או שהגבנונים נמצאים באותה סירה. סירה זהה לסירת הגלות. הפער בין החיים האמיתיים, האפרוריים, עם סרטי הפורנו בפסאג' באלנבי (אפרופו פרשנות גדי להלן… לא מתה על התוספת הזו לגרסת 2021 שמרט מספר שנלקחה מסיפור קצר של אלוני שהיה אמור להיכלל בספרו האיש עם הגבנון הכפול, אבל נניח), ועם הפורנוגרפיה של הצבא במועדון החשפנות במינכן שמציג "בחורות ערומות ישר מארץ-ישראל, במלים אחרות ארץ הקודש, מיינה הרן, קצינות בצבא של היהודים, בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה," הפער בין המציאות של המלאך שנפל (הי שטריקר), ובין החלומות על גן העדן האבוד. כמו הפער בין החיים העלובים בשטעטעל והשאיפה לשנה הבאה בירושלים הבנויה. לדידי הפער פה הוא לא בין הגבנונים. אלא בין השאיפה לסדר אחר נקי מנרטיבים מקריסים, אולי התבוללות שלמה (לא עזר, ראינו בשואה), לבין ההתפכחות וההבנה שאי אפשר להיפטר מהגבנונים.

 

על הנשגב. אני פוזלת למחקר שלי על ה-sublime. מתעכבת על זה שהגדיר אדמונד בורק גם בעקבות הספר ההוא של מילטון. אם מרט, כמו רבים אחרים, רואה בנשגב מקבילה של האידילי והטוב האבסולוטי, ההיפוך של "הארצי", ראוי לציין שזוהי בהחלט תפיסה לא מדויקת. לא כך מוגדר המושג על-ידי מי שדן בו לראשונה, לונגינוס, וגם לא אצל מי שבאו בעקבותיו: לא אצל אדמונד בורק בספרו חקירה פילוסופית בדבר מוצא הרעיונות שלנו אודות הנשגב והיפה משנת 1757, לא אצל קאנט ולא אצל הוגים מודרניים. הנשגב שלהם אינו שווה ערך לטוב וליפה האבסולוטי, אלא הוא המבעית, המפעים, רגש שמקורו בהרגשת פחד וטרור, אם כי לא מיידיים, אלא מושעים. כזה הוא הנשגב שמשמש כאלמנט מרכזי בספרות הגותית, למשל.

WHATEVER is fitted in any sort to excite the ideas of pain and danger, that is to say, whatever is in any sort terrible, or is conversant about terrible objects, or operates in a manner analogous to terror, is a source of the sublime; that is, it is productive of the strongest emotion which the mind is capable of feeling. [Edmond Burke, A Philosophical Enquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and Beautiful (I, 7)]

Let us recollect in what state we have found our minds upon escaping some imminent danger, or on being released from the severity of some cruel pain. […] We have found them in a state of much sobriety, impressed with a sense of awe, in a sort of tranquility shadowed with horror. [Edmond Burke, A Philosophical Enquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and Beautiful (I, 3)]

ואז מה לזה ולטרור המקקים, לטרור בכלל במחשבה שלנו על הגשמה, על החזרה לארץ המובטחת. או לטרור של פרנץ פנון, אולי. האם פרנץ שלנו כאן נקרא על שמו. שהרי הוא האב האידיאולוגי של הטרוריסטים של שנות ה-70. האם הקיום שלנו לעד תלוי בכמעט שָׁם… בהשעיה האינסופית, בלימבו, בין המצוי לרצוי.

זה מביא אותי לחשוב שוב על שני הטרוריסטים שלנו קרל-היינץ ו-ורנר. שלוחיו, כך מתגלה לנו בסוף המחזה, של פרנץ. האם הם 2 המלאכים מסיפור לוט, הלוא הם גבריאל ומיכאל – מלמד אותנו המדרש. מציתי המהפכה של סדום ועמורה ואדמה וצבויים, שחסו על צוער, לבקשתו. מלאך החבלה ומלאך הרחמים. זה ששרף את המדינה (כלומר את סדום ועמורה ואדמה וצבויים) וזה שחס על הצדיק היחיד בסדום, כלומר על הליצן של אלוהים, האם זה בגלל שהוא האמיתי היחיד בהצגת הסדום ועמורה של אוסקר, זה שלא מצחיק, עם הנרטיב שלא משכנע אף אחד, שמדבר ישירות עם אלוהים, שנשרף מהתופת. "לא לא לא!… רק לא לשרוף אותי! רק לא זה, אלוהים!… לא לשרוף אותי!… אני מצטער על כל מה שאמרתי! אני לא אבגוד בך יותר! לא אלך לא לפה ולא לשם! אני שלך, כולי, מאודי, רק אל תשרוף! אל תשרוף אותי, אלוהים! (צעקה-צחוק) אני שרוף!" כמו כל אלו שנשרפו כשהם ראו את האמת, כמו סמלה שנשרפה למול זאוס במלוא תפארתו השמימית. אסור לסטות מהנרטיב אל האמת…

והמלאכים, כלומר הטרוריסטים, הרי הם גם המספרים במובן מסוים של הסיפור. לא מזמן ראיתי את מלאכים בשמי ברלין של וים ונדרס. גם שם הם מסתובבים, מתעדים, ומספרים, על הווה ועל כל ההיסטוריה האנושית. המלאכים שקיימים עוד לפני שחר ההיסטוריה. מהו כוחו של נרטיב, שואל הסרט ההוא. המלאך החליט להפוך לאנושי, בשם האהבה. אין אהבה מחוץ לנרטיב.

 

על מה שמעבר. על הפער בין האידיאלי לממשי. בין ירושלים של מעלה וזאת של המקקים. הפער בין הנרטיב האידילי של ירושלים שבעצם הציונות שאלה לעצמה ובין החיים עצמם בפועל. הפער הזה גם מייצג את הפחד מפני האמיתי, את הפחד לחיות מחוץ לנרטיב האידילי. האם כשנגיע לאידיליה של הקמת המדינה, כשנגשים, האם יישארו לנו רק מקקים. אולי זה למה אנו נאחזים בכוח בכל מיני נרטיבים. אני נזכרת במחקר שלי על מחזה רגיל של יורם מטמור, שעוסק בתסכול, בנפילת המתח, של הדור של אחרי ההגשמה, שחזר ממלחמת השחרור לחיים בנליים ואפרוריים, שמנוהלים שוב על-ידי האבות. אלו שבאו משם. הישנים. היהודי החדש נזנח. על מה הוא יתקיים כעת. מה האופק, כמו שנשאל היום. כל כך היה קשה למדינה הצעירה להתמודד עם הסוגיה הזו שהעלאת המחזה, שנכתב במקביל להוא הלך בשדות של שמיר (גרסה ראשונה הועלתה כבר ב-1949, על-ידי להקת כרמל, כמערכון "דני קרש"), נדחתה בשנים רבות ולבסוף הועלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1956. רק ב-1977 עם צ'רלי קצ'רלי, התיאטרון העברי מעז לקרוא לילד בשמו. אלוני היה אולי הראשון לעסוק בנושא במחזה הביכורים שלו אכזר מכל המלך שעלה בתיאטרון הבימה ב-1953. שרית פוקס מספרת במונוגרמה שלה על אלוני, נמר בוער, על הרקע לכתיבת המחזה: "הכול דיכא אותו: הנפילה מהזינוק ההרואי של מלחמת ההצלה והעצמאות אל החוויה היומיומית הטפלה של מלחמת קיום כלכלית. מבטו הסוציאליסטי של בן-גוריון המופנה דווקא לעבר אמריקה החומרנית והשטחית, האחראית לתרבות של קונפקציה. הפקידות של בן-גוריון, שניסתה לבלוע לתוכה גם את האמנים." אלא שלא כמחזה רגיל הריאליסטי, זהו מחזה משל, שהקהל מבין ולא מבין מי מהדמויות מייצגת את מי במציאות. וסופר שפנחס לבון, שר הביטחון דאז, התכוון להזמין את אלוני לפגישה ולשאול מה יש לו נגד בן גוריון… מרט, תתכונן לפגישה עם ביבי…

אנחנו זקוקים להיות הפער הזה. כל הזמן. אני תוהה למה לשחקנים יש סיכות מקקים על החזה… אות שהם נושאים בגאון על הטרנינג הלבן עם הפסים הכחולים. שהרי אנו באיצטדיון (בחלק מהזמן) ומציעה: האם זה כי שחקנים הם אנשים אמיתיים שמציגים נרטיב אידילי, או לא, אבל נרטיב מומצא של הצגה, זו של אוסקר או זו של אלוני. וגם ספורט, ניצחון באולימפיאדה זה נרטיב אידילי שנפגש במציאות של טרור – כלומר האם כל אידיליה בעצם לא יכולה להתקיים בלי מקקים, בלי העלות אותם על נס בהפוך על הפוך. ואולי המקקים הם אלו שמחוץ לנרטיב שלנו, מורדים במלכות… שהרי לוט ומוד חזרו להצגה (בתוך הצגה) מאימת המקקים… האם כשנהיה בא"י נוכל להיות אמיתיים או תמיד נחשוב על ירושלים של ימות המשיח (שמוד כנראה מייצגת גם אותה כאמור). האם נוכל לחיות מחוץ לנרטיב, או רחמנא ליצלן לעבור נרטיב? האם נוכל ליצור יהודי חדש בא"י, או שנתקל בכל היהודים הגלותיים גם שם. לוט רוצה ממוד ילד כנגד המקקים. האם הנרטיב הצברי יציל אותנו מהם. מה זה משנה. לוט הרי נושא את שני הגבנונים איתו (יהודי וישראלי) לכל אשר יפנה… הילד כנגד המקקים כבר קיים כגבנון על גבו. הוא הפך לנרטיב שאנו קורסים תחתיו, כמו נרטיב היהודי הקורבן מהשואה, מפיגועי הטרור. הנרטיב, אפילו שטריקר לא יכול להסיר אותו מהאב טיפוס של היהודי הזה לוט. אנו צריכים לתחזק אותו שוב ושוב, לייצר לעצמנו פיגועים כמו זה שאוסקר מזמין מפרנץ… כמו לייצר עוד ילד ממוד. אולי זה נער הגבעות שהוא ההמשך של הצבר… אולי אנו צריכים להתחזות לפלשתינים, כמו כמה יהודים מהשמאל הקיצוני, יש ויאמרו. וגם את אלו נכניס להצגה שלנו, כלומר לנרטיב. כבר לא ברור מה אמת ומה אשליה מרוב רבדים של ייצוג וייצוג של ייצוג. ובעקבות דברי גדי המובאים להלן – האמיתי, העולם האמיתי, בטוח הרבה יותר מסואב וכד' מאשר האידיליה… וגם הדבר האידילי היחיד – אהבת פרנץ וביאטו – ההיה או חלמתי חלום. הזיכרונות עברו אידיאליזציה ובמפגש המחודש, הזיכרון כבר נמחק. הנרטיב כבר לא קיים או לא משנה, כי אין מי שיתפוס אותו. אז מה בדיוק אמיתי שם…

 

הנשגב הפוסט מודרני. ואם קודם הזכרתי את התפיסה הרומנטית של הנשגב וההקשר שלה לטרור, אני רוצה כעת לדבר על תפיסת הנשגב הפוסט מודרנית אצל ז'אן-פרנסואה ליוטר בעיקר, שהתעסק בנושא בכמה כתבים, אבל אני מסתמכת על The Sublime And The Avant-Garde שפורסם בכתב העת Art Forum  ב-1984, שבו ליוטר גם סוקר באופן די מקיף את מושג ה-Sublime, מלונגינוס (כלומר תרגום בואלו במאה ה-17), דרך בורק וקאנט ועד המניפסט של ברנט ניומן "The Sublime is Now" מ-1948 (כאן). כבר קצת התחלתי להתעסק בזה במאמר הקודם והזכרתי שם את בודריאר וההגדרה שלו לייצוג בעידן המודרני. סיכמו את זה יפה באתר האנציקלופדיה של הרעיונות: "לדידו של ליוטאר, הנשגב ההיסטרי הוא עדות לחזרתו הבעייתית של המודחק – הניסיון לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, כתם בלתי מפוענח הפוגע בתשוקתנו לדעת, לשלוט ולייצג. זהו מפגש בין המפעים למבעית, בין אשליית הנִרְאוּת האינסופית של העולם – בבחינת סף, בראשית, "אלף", טבע – לבין חוויית הטשטוש, העיוות והאדישות העל-אנושית הקורנת מן המסך האלקטרוני המרצד (מסך המחשב, מסך הטלוויזיה). נשגב מעין זה קורן מן הממשי כאשר האמת מופיעה כבדיה: אין עוד חזית ורקע, שטחי ועמוק, אלא רק מסך של מסמנים. במסך מופיעים לעתים קרעים ובתוכם מתגלה הנשגב, שהוא ההיעדר, החֶסֶר, הלא כלום." (כאן) ההכרה בנשגב הליוטרי מהדהדת למושג המזוהה איתו מכל, הדיפרנד, שגם ההכרה בו היא ההכרה בבלתי ניתן לניסוח. באופן מעניין לענייננו, "הדוגמה המרכזית של ליוטאר לאיתור הדיפרנד נוגעת לזיכרון ההיסטורי לאחר אושוויץ. עבורו זיכרון השואה הוא הניסיון הבלתי אפשרי של העדים "להיזכר" (אנמנזיה), לייצג את הנשכח. ואולם את הזיכרון של אושוויץ לא ניתן לייצג בממד מושגי וסימבולי שמאפשרת השפה. "אושוויץ" חורגת מן השפה הידועה משום שהיא אינה מסוגלת להחיל/להכיל אותה: אושוויץ קיימת אפוא רק באמצעות השיח המערבי הרציונליסטי השולט, המנסה להטמיע אותה – ללא הצלחה – בתוכו." (כאן)

ליוטר עושה קישור מעניין במאמרו, בהתעכבו על עניין העכשוויות דווקא:

We are left with the question: what kind of time was Newman concerned with, what “now” did he have in mind? Thomas B. Hess, his friend and commentator, felt justified in writing that Newman’s time was the Makom or the Hamakom of Hebraic tradition––the there, the site, the place––the way the Torah refers to the unnamable divinity.

אז אני לא יכולה להתאפק מהזהות המתבקשת של מקום=ירושלים, אלוהות שאין להביעה במילים=ירושלים של מעלה=נשגב. אבל האם הנשגב של אלוני, אליבא ד'ליוטר יהיה בנרטיב האידילי לעומת האמת, בהצטדקות שלנו מול כל העולם או דווקא באותו חסר, בשום כלום שמחכה בעולם שאין בו אפילו מקקים. בעולם שמחוץ לנרטיב. לוט רוצה להשתחרר מכל הנרטיבים, הם כואבים לו מדי, אבל האם הוא מוכן לעולם ללא נרטיבים. האם קיימת בכלל אמת, מציאות, שיכולה להיתפס שלא דרך נרטיב, דרך השפה (ע"ע לקאן). או שכולנו עבדים של המטריצה. של הריזום. גם אם קפל כלשהו לפעמים מטעה אותנו לשוב שיצאנו משם. הנה לוט יצא לו עם מוד מההצגה ושב אליה, הוא שב למטריקס. אולי הוא מעולם לא יצא משם. ירושלים לה הוא שואף, לא באמת קיימת. אולי בדמיון, אולי בגן עדן, אליו צועדים שני האוהבים בסוף. הדבר האמיתי היחיד, אליבא ד'גדי קינר, לא באמת קיים, אני טוענת. אולי מהות קיומנו, הנשגב שלנו, היא הצירוף הבלתי אפשרי בין שני הנרטיבים האלו, היהודי והישראלי. אולי עלינו להכיר בכך אף על פי כן.

 

בין מחזה מוסר ומחזה קיומי. גדי כבר אמר את זה יפה, אז נזכיר פירוש אפשרי של המחזה, אם שוב מתעקשים לראות בו מחזה מוסר, מחזה שמתייחס לאירועי מציאות, שמבקר אותה. פרשנות לגיטימית מני רבות.

וגם על האוטופיה המקראית-ציונית המייפייפת את ארץ ישראל המסתברת כדיסטופיה דוחה (הפסאג' ההוא באלנבי, הנזכר במונולוג של לוט, היה המקום הידוע לשמצה בו הקרינו עד להופעת האינטרנט סרטים פורנוגרפיים, והשילוב המחליא הטיפוסי לישראל בין פורנוגרפיה לסגידה למיליטריזם הרי מוקע כבר בסצנה "בחורות עירומות מארץ ישראל"). זהו מחזה על כישלון הציונות. למעשה – כל המחזה שורץ "מקקים" – סיאוב, דקדנטיות, חמדנות, התחזות, תאוות רצח. באופן פרדוכסלי – האלמנט היחיד הטהור ביצירה הוא האהבה בין פרנץ הנאצי למאהבו הנער מהמחנה. רק בזכר השואה אנחנו ב"אלמנט שלנו", אומר אלוני, אנחנו מאוהבים בשואה, בניגוד לפוזה הפאתטית של לוט המוקיע את ה"ג'רמניז", פוזה שלא במקרה נקטעת על ידי יריות. [פייסבוק, שם]

מהו משפט הציונות, זו שאלה ששאל אלוני אז בשנות השמונים, ואפשר לשאול ביתר שאת היום, מהו מותר הציונות שבאה וקבעה מציאות בגלל אידיאל (לשנה הבאה בירושלים). שבאה וקבעה אידיאל בגלל מציאות (שואה).

אני עדיין לא בטוחה מה הם המקקים, האם הם הסיאוב, או אולי האמת או הממשות הלקאניאנית. או אולי מבקרי התיאטרון, אלה המשכילים והמוכתרים או איש איש מההמון שיכול (בוודאי היום) לקשור לעצמו כתר, שמכרסמים את השאיפה למלוכה שהמחזאי אלוני מבין שאליה לעולם לא יגיע. "שם, בבית שלי, הם כרסמו הכל… בלי רגש גדלות, מוד! בלי חמלה! בלי מוסיקה! שום אמנות! שום תיאטרון!" אם אין מלוכה ואין גלות אז מה נשאר… האם אתם חושבים שאפשר להמיר את שני הגבנונים היהודי והישראלי בשני גבנונים של גלות ומלוכה. בכל מחזותיו, אלוני שב ומציג אותם. הוא בעצם כותב שוב ושוב אותו דבר, את סיפורו שלו לפי הנרטיב שבנה לעצמו על אמן יחיד סגולה, מלך שניצב מול קהל שדוחה את האמנות שלו, לא מבין אותה ויותר מכל לא זקוק לה. אז למה הוא מתעקש… כלומר אוסקר… לקיים את ההצגה… גלות ומלכות זה ספרו האחרון של קאמי. והוא מדבר בדיוק על זה. אלוני מושפע… או שזה רגש אוניברסלי. אז אם המקקים נמצאים גם בישראל, האם זה אומר שהגולה זלגה לישראל, או שמדובר בכלל במצב רוחני ולא בעניין לוקלי. וגם היריות. הן לא מופיעות רק בסצנה הספציפית הזו של נאום לוט. כל המחזה משובץ בהן. בין אם מדובר בכדורים אמיתיים או בכדורי סרק. הטרור האמיתי או המדומיין, ובכל מקרה זה שאנו חווים מיד שניה, בעצם היותנו בהצגה, או צרכנים של אמצעי התקשורת אליבא ד'בודריאר, אינו רק פיסת מציאות. הוא גם אמצעי מבע של הנרטיב. אמצעי דרמתי.

ואולי אנו מחפשים בכלל במקום הלא נכון. באמירה של ניומן The Sublime is Now, השאלה המרכזית אינה בנוגע ל'נשגב', טוען ליוטר, אלא בנוגע ל'עכשיו'. השאלה שלנו אינה צריכה להיות על הסימבול של 'מקקים' או של 'ארץ ישראל' או 'ישראל' כל אחד בנפרד בנרטיב זה או אחר, אלא על השאלה כולה. 'האם יש מקקים בישראל'. האם אנו יכולים למצוא ייצוג בבלתי ניתן לייצוג. האם נמצא סמל, משמעות, אמת, בעולם אידילי. במציאות היומיומית. בפער ביניהם. אנחנו מחפשים ולא מוצאים.

בממשי אין חסר, טוען לקאן, השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. אלוני מפציץ אותנו בדימויים, בחידות, בפערים. כמו ברכט הוא נכשל. גלות המשוררים (פיזית ורוחנית) היא מוטיב יודע בספרות העולם, מדנטה, דרך ברכט ועד מחמוד דרוויש. אנו מחפשים משמעות בפרטים ולא רוצים לראות את התמונה השלמה. לא רוצים להבין, הי ננו, שהאמת היא מעבר לטוב ולרע. מעבר לתפיסתנו. וכל שאנו יכולים לתפוס הוא שלעולם לא נתפוס אותה. אולי אנו נמצאים בגלות מהאמת… אז איך הגלות היא המקקים…

האם הציונות נכשלה, או שפשוט מרוב דימויים, שנוצרים ונוצרים מחדש כל הזמן הן מצד היהודי והן מהצד הישראלי, אנו כבר לא יודעים מהי. אנו כבר לא יודעים מי אנחנו.

נ.ב. יוני רכטר תרם שלושה שירים להפקה הזו, מבין חמישה שהיו לו מההפקה הגנוזה. אתם חושבים שצריך לומר על זה כמה מילים, כלומר, על כך שהמחזה הזה הוא בעצם מחזמר. אמצעי ברכטיאני לשבירת הרצף, כמו הקריינות לפני כל תמונה. כאילו שהנרטיב כאן לא שבור מספיק…

האם יש מקקים בישראל?, אולם רפפורט הבימה. 4 במאי 2021. מאת: נסים אלוני. בימוי: מרט פרחומובסקי. נוסח ההצגה: דורי פרנס ומרט פרחומובסקי. מוזיקה מקורית: בועז שחורי, יוני רכטר. עיצוב תפאורה: זוהר שואף, עיצוב תלבושות: רוני בורשטין, עיצוב תאורה: יאיר ורדי, עיצוב תנועה: לירון דינוביץ, ע. במאי: שירי לוטן, לירון דינוביץ, עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב. משתתפים: אדית אסטרוק (מלכת אנגליה), דן שפירא (לוט), רועי אסף (לייבו), ערן שראל (אוסקר), נעמה פרייס (מוד), אברהם הורוביץ (ביאטו), גד קינר (פרנץ), אמיתי קדר (יהודה איש-קריות), דוד גולן (ישו), נועה ירקוני (מארתה), שירי לוטן (מריה), אוהד שחר (שטריקר), דני ברוסובני (ורנר), בר פלד (קרל-היינץ).

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *