הסאטיר באופרה

צרות בגן עדן

Disclosure: The following is an unsolicited review.

גילוי נאות: המאמר להלן אינו בשת"פ עם היח"צ.

על האופרה 'פליאצ'י' מאת רוג'רו לאונקוולו באופרה הישראלית.

אחד היתרונות של לא לקבל כרטיסים מהיח"צ זה שלפעמים אני יכולה להיות ילדת גן עדן, כלומר לשבת לי ביציע הכבוד (המכונה באנגלית gods) ולראות באמת כמה הבמאי פישל. יש לי וידוי, לפני שלמדתי מוזיקה, לפני שלמדתי תיאטרון, ספרות למדתי על הדרך, לפני זה, למדתי ציור. במכון אבני. אחר-כך גם באוניברסיטת חיפה. ויש לי גם תואר בתולדות האמנות. ממרומי גן העדן אני רואה את הבמה כמו בול. את האנשים כמו נמלים, את הפרספקטיבה כמו בציור והראש שלי שרגיל לחשוב ככה, מהאקסטרים לונג-שוט הזה, מפרק את הפריים לחלקים המרכיבים את הקומפוזיציה. לרוב, החלק העליון ריק. הבמאים שלרוב לא מסתכלים על הבמה גבוה יותר משורה 20, שם נמצא שולחן הבימוי שלהם (כאילו שלמעלה מזה לא משלמים ולא צריכים לקבל שירות), כאן למרבה הפלא הוא לא ממש ריק. אממה, לא בדיוק מתחבר למה שיש מתחתיו.

זה נחמד שחשבו עלינו קצת, על ילדי גן העדן וסדרו לנו נקודת מגוז ברורה בקצה הפנימי של הבמה. עשיתי חישוב מהיר, לדעתי נצלו בערך שליש מהבמה, היתר חסום. יענו. בעצם שחקו במסדרון, בקונוס תלול, אשה אחת גרה בתוך אבטיח גדול נורא. היו לה שני שרפרפים, כיסא ומנורה, היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון ותלתה שם תמונה והכניסה ארון… היא חקרה שאלה לא מצאה שום דבר רק חדרון בתוך גזר, ארוך, ארוך אבל צר… (נורית זרחי). באמת זה כל מה שיכולתם להביא בסוף…. מה באמת קורה מעבר לאמצע הבמה בתוך הקונוס הזה… חושךךךךךך

אה כן ולפני שלמדתי ציור, גם הייתי מעצבת אופנה. בתמונת הפרומו הוצגו תלבושות די נחמדות, אם הן היו שם, חבל שגם אותן לא רואים החל משורה 14 בערך. לפחות היו ילדים שעשו רצף סלטות די מרשים, כמעט נעתקה נשימתי. אי אפשר לתת ביקורת תלבושות ככה. רק לציין שכל המקהלה לבשה בגדים בצבע קיר, כאילו הם חשובים כמו קיר ונדה נראתה כמו אישה בפיג'מה עם חלוק בית עליה. עד שהיא לבשה איזה שמלה לא ברורה בהצגה בתוך הצגה. מתמונות הסטילס בתקריב, זה לא נראה מרשים יותר. אבל כן אציין שכמה דמויות משנה עטו תלבושות די מרשימות, כמו פיג'מות העננים של הליצנים + נעליים תואמות (וצווארון מעפן שהורס הכל), בהצגה בתוך הצגה. או התלבושות של הליצנים שמתברר שהן בכלל סרוגות (ראו כתבת יח"צ בוואלה על כך). חבל שכל הפריטים הקטנים והנחמדים האלו הם שוליים ולא מעידים על הכלל. ובעיקר חבל שרואים אותם רק בתמונות (ולפעמים רק אם ממש התאמצת). או כמו שהמכשפה תאמר, הם מדהימים בתור פרויקט סיום של שנקר אבל לא לתיאטרון עם גן עדן.

יותר מדי פריטים קטנים. אולי ילדי גן העדן צריכים להתהדר במשקפות. אולי תחלקו בכניסה. כמו משקפי תלת מימד. כמו הקסדות משמתכנן לנו צוקרברג, חבל שגם הוא לא למד קודם את הבייסיק, כמו לתת תמיכה כמו שצריך למפרסמים שלו. אבל לחלום תמיד טוב. חזון. אמנות וחיים מתערבבים. הנה כאן האמנות נהייתה חיים, במחזה בתוך מחזה, והחיים שלנו צפויים להפוך לאמנות במקום חיים בתוך המטאוורס שצוקי מתכנן לנו. אם מסתכלים על זה ככה, אופרת הווריזמו הזו תראה כמו אזכור לא נעים מהעבר שכלל הטרדות מיניות, חתונות עם זקנים למטרות כלכליות ורצח של קנאה בעקבות קשרים רעילים ואלימים בתוך המשפחה. הבנתי שהשלב הבא בעונה הזו הוא בלאק פייס באאידה. האם תרבות הביטול צריכה לשים חותם אי-כשירות על אי אילו משכאלו.

בילדי גן העדן שילבו חיים ואמנות קצת יותר בשכל. מופת של משחקי פרזנטציה ורפרזנטציה ורפרזנטציה של רפרזנטציה. ככה קוראים לזה אצלנו בתיאטרון… היה פעם סרט כזה, ז'אן לואי בארו. גם ליצן. מראה כייס אמיתי לקהל שבה לצפות בו. בכל זאת, שדרות הפשע קוראים לרחוב התיאטרון שם. למה תיאטרון מראה פשעים והופך אותם לתקינים, אנו עושים להם עידון (סובלימציה) ומקבלים קתרזיס. בכל אופן לא כאן. ועוד לא הגעתי לאיך שרו ואיך ניגנו. כבר אמרתי, רק קונספט. לא יורדים על חברים. הזמרים חברים שלי.

וכעת וידוי. האופרה הזאת, כשהוצגה כאן קודם עם התאומה שלה אבירות כפרית, היתה אחת הביקורות הראשונות שכתבתי באמת, שחקרתי ומצאתי והשלמתי נתונים, עד שנאמר עלי באחד הפורומים, שהיו צריכים לתת לי לכתוב את התוכניה. אולי בגלל זה אני כל כך משקיעה מאז, לכתוב משהו בעל ערך, אבל בעיקר לעניין את עצמי. הרי מי משלם לי על זה, מי קורא. כמה. יש כאלו שאוהבים ציונים, רוצים לראות מה נתתי להם, אי-נה לכם, אין. ההפקה הזו כל כך לא מעניינת שגם לרדת עליה משעמם אותי. כמעט ולא טרחתי. כי בכל זאת, אתם יודעים, לא נעים, כמה אפשר להיכנס באנשים. זה נראה כמו עבודה של מישהי מתחילה, שעוד לא התבייתה על הז'אנר, על הקול שלה, כמו בפרינג'. שם, אם אין משהו טוב להגיד, לא כותבים. אבל התברר שהיו לה הפקות אופרה קודמות. אפילו זכורות לטוב, מודיעים לי מכריי.

על זה שהמנצח והבימאית-מעצבת ידברו ביניהם, אין מה לדבר בכלל. וכך, קונספט, קונספט. התזמורת מנגנת מנסה לנגן, משהו עשיר, בומבסטי. לא בטוח שזה ווריזמו. על הבמה הכול מינימיליסטי בצבע קיר, גם זה לא בטוח ווריזמו, תנועות קטנות, קוביות קטנות (מזוודות, לפי הסטילס), שולחנות איפור זעירים. הכול זעיר. שורות דגלים (pennants) שנקשרים בין הבתים כמו חבלי כביסה, להגדרת הפרספקטיבה וגם כדי שיהיה מה לעשות עם כל האנשים על הבמה. את חבלי הכביסה דווקא מציגים באמצעות איזה כמה סדינים על מוט בחצי במה, כאילו זו אילוסטרציה וזה לא בהצגה בתוך הצגה. וגם בצבע קיר (כלומר לא ריאליסטי, אלא מין חום) גם בפרולוג, תלוי לו בצד איזה סדין בגודל בול, האלללו, דרילנג, את מודעת לגודל הבמה שלך. ויש עליו איזה דמויות מתחלפות. אי אפשר מסך גדול, אין מקום. אין מקום. חחח… בקיצור לא רואים כלום לא מבינים כלום. גמרתי להיות מתוסכלת בשל מעין אלו. אם אני לא רואה, הבמאי אשם. לא אני, לא הכסף שאין לי כדי לקנות כרטיס בשורות קרובות, לא בעל האולם שלא רוצה לסגור את גן העדן, כי אתם יודעים, להיות קרובים לאלוהים זה לא כל כך רע. הבמאי, שקיבל חלל לידיים שלו ולא ידע איך לאכול אותו. הבמאי ששכח שסה"כ המקומות של כל מי שלא רואה מניבים יותר כסף מסה"כ המקומות של מי שכן רואה. הבמאי שלא אכפת לו איך היצירה שלו נחוות משורה 20 ומעלה. אולי מבחינתו לא קיים שם דבר. זה הגבול. איך אמר הגל מעבר לעולם התופעות, אין כלום. אחרי שורה עשרים אין לקוחות, שמו שם קרטונים, למלא את האולם כדי שכולם יחשבו שיש הרבה קהל ויקבלו אספקה נרקסיסטית. אולי גם אני קיבלתי קצת אחרי המתקפה הזו. מגיע לי.

אם שני הקירות הסוגרים עלינו מינימליסטיים, שנחתכים בהם חלונות ודלתות כמו בשיר ההוא, ופתאום הן מולידות גרמי מדרגות, מימין ואוי גם משמאל והופס הם נעלמים, לפעמים חלונות תאורה בלבד. אבל בפנים הכול מדויק לפרטי פרטים כמו מחזות רסטורציה מהסוג העבש, רק שבקטן. הרגשתי כמו בסקציית המיניאטורות בביתן הלנה רובינשטיין שבדרכי לאופרה בחולפי על פניו קידמו אותי שלטים שהכריזו על הפריץ החדש, ביתן אייל עופר… או הבחילה, הבחילה… עד כדי כך ששאלו אותי, למה פתאום העגלה הזו שעמדה כל הזמן בצד נפתחת לבמה. כן, אני אומרת, זה דווקא נראה לחלוטין אותנטי. עד הפרט האחרון, ככה היו הבמות כאלו במציאות. על הכול הקפידו פה: סקירטינג, מדרגות מלפנים ומהצד ומהצד ומסך וילון כפול קדמי עם כיווצים ומסך ישר אחורי ודלת ברצפת הבמה. לא יודעת, אולי היה כבר אפשר עד הסוף , קירות עם בתים מצוירים, או ממש עד הסוף עם בתים חתוכים וצבועים בשלל צבעים כמו בעיירה צבעונית באיטליה. אתם יודעים כמו בהפקות אופרה משנות ה-60 עם ג'ואן סטרלאנד. ושהכול יהיה בפרופורציה אחד לשני. כמה מוזר לשחק כך עם רובדי מציאות ויזואלית בדיוק באופרה שדנה בקשר בין אמנות ומציאות. ומילא אם היה סדר בבליל האי-סדר. אמירה. אבל לא. סתם כי בא לה. לתקוע. כמו כל הרקדנים התקועים בסצנות שהסולן לבד על הבמה יאה להן. למה לגנוב פוקוס עם שטויות לא נדרשות. לפחות הבינו את זה ב-Vesti la giubba. אבל אז חייבים עיגול אדום ענק וולגרי וחסר עידון. שתבינווווו. חבל, כי הרקדנים דווקא רקדו נחמד והכוראוגרפיה נחמדה. אבל לא כאן. לא צריך.

פוקוס היה חסר גם אצל הסולנים. אבל, אתם יודעים, זה כך היום, מחר מי יודע. אהבתי את טוניו (כנראה יונוץ פסקו) ואת בפה/ארלקינו (כנראה איתן דרורי, לפי גוון הקול הייחודי). קשה, הרבה סולנים עברו תקופה לא פשוטה בקורונה. קשיים כלכליים בטח נפשיים, להתאמן… מתי ואיך… קצת קשה להישאר בכושר. שמעתי סיפורים נוראים. על סולנים שעבדו כסבלים במשך שנתיים, על חברי מקהלה שנאלצו למכור את כל הרהיטים ולישון על הרצפה. העיקר פיטרו אותם באמצע הקורונה. חבל שהיוזמה לגיוס כספים לעזרה, הגיעה מתוך הקבוצה הזו, מאלו שהיה להם קצת פחות קשה ולא מהאופרה, שיכלה בקלות לרתום את שלל תומכיה בעלי האמצעים לתרומה לקרן הצלה לאמנים במצוקה. גם יח"צ לא רע היה יוצא מזה. אבל האופרה הוא גוף כלכלי קפיטליסטי. לעשירים בלבד. הם לא אוהבים לראות סבל, רק אם הוא מתוקתק ומצוחצח על הבמה. הם לא אוהבים להכיר בילדי גן העדן. הנה הם הציגו אותם על הבמה בצבע קיר.

מדור ביקורת הביקורת

כתבתי את הביקורת הזו ביום חמישי בערב. עניינים טכניים מנעו ממני לפרסמה קודם לכן ולאחר מכן, העולם גועש, מלחמת עולם שלישית בפתח, או כבר התחילה, תלוי איך מגדירים את זה, אני חושבת לעצמי במה לעזאזל אני מתעסקת. אבל ההצגה חייבת להימשך, ויום אח"כ אנו מתרגלים לסדר עולמי חדש.

אולי, אני חושבת לעצמי, יצא מתוק מעז, כי כעת שוב אפרסם אחרי כולם ואוכל לכלול את המדור האהוב ביקורת הביקורת. לדבר למשל על הרשימה של יון פדר ב-YNET. בדרך כלל לא משהו ששווה התייחסות, אלא במדור זה. איך הוא לקח את כל החסרונות והעמיד אותם כיתרונות. כוחה של מילה: "וכדי להמחיש את "פיסת החיים" הזו עשתה ענבל פינטו שני דברים בולטים: ראשית היא מעלה על הבמה חבורת רקדנים-ליצנים שמשמשים מעין הד תנועתי לשירה שמתבצעת בקדמת הבמה. כך למשל כשנֶדַה שרה על שאיפתה להשתחרר מכבלי נישואיה המצמיתים ומדמה עצמה לציפור, אנחנו רואים ברקע את תעופת רקדניה של פינטו כשהם ממחישים-מעצימים את חלומה של נֶדַה." ככה הוא מתרץ הדבקות מיותרות ומסיתות פוקוס. ואת ההפיכה של אנשי הכפר לכלום הוא מתרץ כך "הם מעין רקע להתרחשויות, ולכן, כדי לא לתת להם בולטות יתר, היא צבעה בגדיהם בסוג של לבן מט, והם נראים כמעין ענן-קהל שכזה." לפחות אנו מסכימים על הזמרים המצטיינים. לאור זה שהיום קראתי על מעללי ראש ממשלת קנדה, טרודו שביטל קמפיינים של גיוס המונים לתמיכה במפגינים, ושאיים ואף ביצע חסימת חשבונות בנק למפגינים, "ענן-קהל" לא בדיוק מייצר אצלי קונוטציות חיוביות. זה שאני ילדת גן עדן, לא אומר שאני אבק.

למרות שאני ממש לא צריכה קביים, אני שמחה לציין שמצד שני עומר שומרוני (גילוי נאות: מורי לשעבר) ואני תמימי דעים (ראו ביקורתו כאן). והוא אפילו אמר את זה בשני משפטים בלבד. נראה שגם אמיר מנדל לצידנו אבל ביקורות הארץ חסומות בקיר תשלום, אז אני מתרשמת רק מהכותרת ומהשורות הראשונות (לא מקדמת מאמרים בתשלום, אז אין קישור).

***

כתבתי די הרבה שורות על האופרה לאן והחלטתי שלא כעת הוא הזמן לעסוק בכך. בימים גועשים אלו, במה אנו מתעסקים. בכסף. או באמנות. או בחיים. אני רואה את טקס פרסי הסאג, נאומים שמדברים על השחקנים והאומנים באוקראינה שעתידם לא ברור, שההווה שלהם לא ברור, ואלו ברוסיה שמושתקים. וגם פיטרו את גרגייב. אני מקווה שנוכל להמשיך בדיונים האלו שלנו, הפריבילגיים, בחיים שמתערבבים באמנות (בתוך היצירה ומחוצה לה), ומה יותר חשוב, כסף או אמנות, ומה מוסד ציבורי לקידום האומנות עושה עם כספי המיסים שלנו, אבל בשורה תחתונה אמנים צריכים פרנסה. בצוק העתים, אני אקבל כמעט כל דבר, העיקר שהאמנים יעבדו במקצועם. יעבדו. יישארו בחיים. גם בעיתות מלחמה איומות יוצרים אמנות. יש לנו אופרות שנוצרו בגטו. כל יום הלך שחקן לאן שהלך והוחלף. בסופו של יום האמנות מנצחת. ואנחנו מנצחים איתה. תעזרו לה. ושאלוהים יהיה בעזרנו.

פאליאצ'י, האופרה הישראלית, גנרלית שנייה, 24.2.22. מלחין וליברית: רוג'רו לאונקוולו. מנצח: דניאל קלגרי. במאית, מעצבת וכוריאוגרפית: ענבל פינטו. מעצב תאורה: יוהאן טיבולי. סולנים (משוערים): קניו: סמואל סימונצ'יני, נדה: אליסה צ'ו, טוניו: יונוץ פאסקו, סילביו: ז'וליין ון מלארטס, בפה: איתן דרורי, איכרים: סימון קריכלי, מיכאל גייסינסקי. מקהלת האופרה הישראלית (מנצח: אסף בנרף), התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, רקדני מרכז ביכורי העיתים ורקדנים נוספים. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *