הסאטיר באופרה

מטא-ספקטקל

Disclosure: The following is an unsolicited review.

גילוי נאות: המאמר להלן אינו בשת"פ עם היח"צ.

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

השבוע הכריז מארק צוקרברג על מטא (Meta), השם החדש. של חברת האם שתחתיה מאוגדות פייסבוק ואינסטה ו-ווטסאפ, בין היתר. והנה בכל האפליקציות מופיע כעת הכיתוב from Meta עם הלוגו החדש שכבר הפך לשם דבר. קצת אירוני, כי מטא במקור היווני מציין משהו נלווה, מעבר לדברים. אז או שצוקי ישנה את מהות המונח, או שהוא שואף להיות התת מודע החדש שלנו… או העל-מודע… מטא של צוקי לקוח מהקונספט המתפתח של מטא-וורס (metaverse). יקום-מטא. או כפי שקראו לזה בסרט ההוא. מטריקס. אז בין הדיסטופיה הבודריארית ההיא של האחיות (אז האחים) וצ'אוסקי, הדיסטופיות של הסופר פיליפ ק' דיק ועוד שלל כתבי מד"ב בנושא, והאוטופיה בעיני עצמו (והדיסטופיה בעיני) של צוקרברג, נחה לי מבחינה כרונולוגית ולא רק, ההפקה הזו של חליל הקסם מבית היוצר של 1927 בראשות סוזנה אנדראדה והאנימטור פול באריט, בשיתוף הבמאי בארי קוסקי, המנהל האמנותי של האופרה הקומית של ברלין לה נוצרה ההפקה ב-2013.

ולפני שנמשיך, מי שהגיע לכאן בשביל ביקורת על הביצוע אז לא תהיה פה. הזמרים חברים שלי וכתבתי להם במסנגר. וזה גם די פשטני ומשעמם אותי. ניתוח של ההפקה הזו, פר סה, גם לא יהיה פה. היוצרים הטיבו לתאר בעצמם את מה שעומד מאחורי הבחירות שלהם ואפשר לקרוא על כך הן בתוכניה של ההפקה כאן בתל אביב והן ברחבי הרשת.

כאן, נעסוק יותר ב-condition humaine, בהפקה הזו כשיקוף הלך הרוח של התקופה. כסימפטום ואולי כמבשר מגמה של חיינו לאן בכלל, והאופרה לאן בפרט. לא שהרעיונות האלו לא היו קודם, אבל הגיעה הקורונה והעצימה את העיסוק בהם, נתנה להם פוקוס וחיות, כשכל אחד מאיתנו התמודד עם סגר ועם בדידות ועם היותו מיוצג במטריקס הקבוצתי של זום, למרות שהוא לגמרי לבד בבית. ולא נראה לי שיוצרי ההפקה יתנגדו, שהרי לצד דימויים מבדרים כמו פילים ורודים, הם לא בחלו בשימוש אינטנסיבי בסמלים קשים וכבדים מתחום הגותיקה (או אפילו מז'אנר שירי בתי הקברות, אם נלך למבשרים של הגותיקה בספרות המאה ה-18) ולא בהתייחסות גרפית לוהטת למדורי הגיהינום על-פי הקומדיה האלוהית של דנטה בסצנת מבחן האש, כשהגיבורים יורדים במעלית עד הלוע שבקרקעית, whatever that means here. אולי צריך להגיע לשאול תחתיות כדי לזכות באהבה, כלומר בגאולה… עוד לא החלטתי אם החתול המלווה את פפגנו, הוא חתול של מכשפות, או חתול צ'שר מאליס בארץ הפלאות או סתם חתול מסרטים מצוירים שסומר את גבו וקופץ באוויר. כפי שהבנתם הכול כאן מאוד נוזלי מבחינת הסימבולים וזה כידוע אהוב עליי מאוד. Good food.

מוצרט בעצמו מתייחס באופרה למהות החיים, או יותר נכון למהות המוות, האם שווה למות בשביל אהבה. האם יש להישמע לציווי של אם להרוג מישהו בכלל ובפרט מישהו שהוא כמו דמות אב. תכלס מדובר מלכתחילה באופרה מורבידית למדי. מוצרט מת כחודשיים לאחר הפרימיירה.

***

אבל קודם שאמשיך בדיון הקשר מעניין והסתייגות. בעוונותיי אני נוהגת לראות סרטוני ריאקציה ביו-טיוב. ז'אנר מופלא שלא ברור לי איך לא הגיע לאופרה. אולי אואיל להפעיל את מצלמת הוולוגינג שלי וליצר כזאת… אתמול נתקלתי בריאקציה של מורה לפיתוח קול בשם Hannah Bayles לסרט סינדרלה שיצא לאור לסטרימינג לפני כמה חודשים. מספר ציפיות בערך חצי מיליון. סתם שיהיה לכם אומדן פופולריות… הסרט בכיכובן של קמילה קביו (מי שלא מכיר תתעדכנו…) ואידינה מנזל (מורין ברנט והמכשפה במרשעת) הוא מחזמר להיטים שמציג (מתיימר להציג) את הסיפור ההוא באמצעות שימוש בשירי פופ ורוק מעשורים קודמים (קווין וג'ניפר לופז ומדונה ואד שירן) וכמה קטעים מקוריים. האם זה עבד? הנה המסקנה של הדוברת: "הייתי משועממת מאוד, לא היה אכפת לי מאף אחת מהדמויות, ולא למדתי עליהן כלום. השירה היתה טובה, הכוריאוגרפיה, התלבושות. אבל השירים לא שייכים… לא היתה עלילה, לא נכנסתי לזה בכלל." כמה הרגשתי שמישהו קרא לי את המחשבות, אבל בקשר לסרט אחר לגמרי…

אז איך קראו לסרט הזה בתגובות לריאקציה: fan fiction. והנה אני טוענת לי לכן, שלא האופרה חליל הקסם לפנינו, אלא פאנפיקשן של חליל הקסם, המתהדרת באותו שם. ויש שמתבלבלים וחושבים שהיא היא המקור… אולי אפשר לקרוא לה מטא… פני הדור כפני הכלב.

***

תסלחו לי אם את הדיון באם זו סימולציה או סימולקרה אליבא ד'בודריאר אדחה לפעם אחרת… פאנפיק או לא, ההפקה הזו גרמה לי יותר לחוסר-נוחות, מאשר לאדישות או לשעמום שהותירה סינדרלה אצל האנה. אני מנסה לעמוד על הסיבה וחוזרת שוב, לרעיונות שליבנתי במאמר שלי 'הכוהנת הגדולה של הבככנליה בהרי הכרמל' (עכשיו, 2002) על מה שקורה לסובייקטיביות של המופיען בעת המופע. טענתי שם שבמסגרת הקונוונציה התיאטרונית המסורתית, בעת ההופעה המופיען הופך בעצם לאובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים (subjectified object) בעיני הצופה. במאמר ההוא עסקתי בעבודת הפרפורמנס נוף (1997) של עדינה בר-און והראיתי איך עדינה פורעת את הגבולות של הקונוונציה התיאטרונית ויחסי הכוחות המסורתיים של צופה-מופיען ובאמצעות מניפולציה על הצופים, היא מערערת את יחסי הכוחות האלו, כך שלפרקים אנו מבינים שהיא הסובייקט והצופים, אנחנו, הם האובייקטים שלה. הערעור על המעמד המוגן של הצופה יצר הרגשה לא נוחה שמצאתי בה את מה שפרויד קרא לו (בעקבות ינטש) המאוים (unheimlisch או uncanny באנגלית), בין היתר בעקבות סיפורי הופמן של את"א הופמן, שם סטודנט מתאהב במישהי שמתגלה כבובה (היא הבובה אולימפיה באופרה באותו שם שיצר אופנבך עפ"י הספר).

השילוב בין זמרים חיים ואנימציה, קיצוץ הדיאלוגים והחלפתם בשקופיות קצרות ופשטניות מרדדות עלילה  ועוד שלל אמצעים אמנותיים שנעשה בהם שימוש בהפקה זו ושעוד אעמוד עליהם בהמשך, מובילים לדעתי גם הם, ללימבו הזה שבין אובייקט וסובייקט. תאמרו, זו לא פעם ראשונה שיש שילוב בין אנשים ואנימציה ואני לא מתכוונת לכל מיני קטעי וידיאו מאיירי עלילה שקיימים זה מכבר בהפקות אופרה (לא לא לא, זה לא מה שהם עושים כאן, מדגישים היוצרים בתוכניה), אלא ליצירות שהשילוב הזה עדיין מייצר יצירה אחידה ושלמה (כוונת היוצרים כאן), כמו למשל בסרטים הרימו עוגן (1945), אז רקד ג'ין קלי לצד דמויות מצוירות, או הסרט מי הפליל את רוג'ר רביט (1988) או קטעים מסוימים ממרי פופינס (שמחברת הספר ממש לא אהבה, אבל דיסני עשו מחטף). אבל בסופו של דבר אלו סרטים, גם האנשים שבהם אינם יצורים בשר ודם שנמצאים לידינו, אלא דמויות צלולואיד ומבחינה זו הם אובייקטים בדיוק כמו הדמות המצוירת לידם. אלו מואנשים וגם אלו מואנשים (מקבלים מאפיינים סובייקטיביים). וגם בהפקה הזו של חליל הקסם, החליל הקסום הוא אישה עירומה עם כנפיים (הפיה הטובה) ופעמוני הקסם הם פעמונים עם ידיים ורגלי אישה בביריות, כשהטבעת בראשם נדמית כראש. ומי לא מואנש בהפקה הזו. מלכת הלילה למשל שהופכת לעכביש ענק… ועזבו שבסיפור הזה כל הדמויות הן דמויות מעין מיתיות, בכל זאת הן עדיין הומנואידים (בעלי מאפיינים סובייקטיביים), כמו ג'ין קלי בסרט. עד כדי כך רודדה הדמות האנושית של מלכת הלילה (ושל הזמרת ששרה אותה) לידי כלום, עד שבהשתחוויה היא יוצאת עם חלוק לבן לא ברור ולאנשים קשה למחוא כפיים למי שביצעה את אחד התפקידים הכי וירטואוזיים ברפרטואר האופראי. הם לא מזהים אותה, שהרי במהלך המופע רק הראש שלה מבצבץ מההקרנה. לא היה לה זמן ללבוש משהו נורמלי… טוב, לפחות נדע שהיא רודדה… לפחות נמשיך להרגיש את המאוים, שאין לנו פה בן אדם להתייחס אליו או שאולי כן…

אפשר בהחלט לטעון שההפקה הזו בוחנת את דמות האדם, דמות הסובייקט, בין שני קטבים – קוטב המכונה (אובייקט אולטימטיבי) וקוטב האלוהות (כנראה אובייקט אולטימטיבי גם הוא, אך מהקוטב האחר). כך זרסטרו שיכול להיחשב כאל (כמו שקוסם נחשב לעיתים) מוצג כאופנים, דרגת המלאכים הגבוהה ביותר בחזונות יחזקאל. זה מזכיר לי שבסרט המטריקס האלים היו מכונות, כלומר מי שהפעיל את המטריקס שבו נעו האנשים היו מכונות… האם שמתם לב שבניסיון לסלק את היסוד ההומונאידי מדמויותיהם של מלכת הלילה ושל זרסטרו, אנו מאבדים את הטוויסט העיקרי בעלילה המקורית, מלכת הלילה האמא האמיתית של פמינה וזאת שקוראת לטמינו mein lieber sohn (בני היקר), מוצגת כאן באופן חד משמעי כדמות תת-אנושית קבועה ושטוחה וילדיה מוצגים כנלכדים ברשת. כך מרכז הכובד של הנעת העלילה נע, בשני המקרים, מסצנות פיתוי אנושית לסצנת ציד חייתית. שתי האפשרויות נועדו ללכוד מישהו ברשת, אך יחי ההבדל איך. הורדת ההיבט האנושי של האינטראקציה, מורידה את כל היכולת להזדהות עם הדמות ועם הסיטואציה, מורידה את מידת ההתלבטות שלהן אם להיענות לבקשותיה וכאמור מעקרת את הטוויסט שעליו נסובה האופרה, המהפך באופן התפיסה של מלכת לילה שנחשבה בתחילה כדמות הטובה ושל זרסטרו שנחשב החוטף הרע והגילוי שבעצם ההפך הוא הדבר. כאן היא מלכתחילה רעה והוא מלכתחילה הטוב. אין עלילה. אין תנועה, הכול קבוע מראש. האם אנו בעולם דיסטופי שאין לנו אפשרות לברוח ממנו. ומה זה אומר על יחסי הורים ילדים אצל יוצרי ההפקה, בעידן שלנו. האם זו ביקורת בונה על איך דור העתיד לכוד בקורי האפתיה של דור ההורים הקפיטליסטים לנוכח משבר האקלים או שסתם השתעשעו להם היוצרים בדימוי שנראה להם מגניב.

ורק רציתי לציין שההשטחה האנושית של המופיענים לא קיימת רק במקרה מלכת הלילה והזמרת ששרה אותה. אלא גם במידה פחותה יותר אצל דמויות נוספות, שלא תמיד מופיעות לחלוטין כדמויות בשר ודם. הנה טמינו הבורח מהדרקון בסצנת הפתיחה, ידיו המונפות שלו הן (של הזמר) ואילו רגליו הדוהרות הן פרי עטו של אחד אנימטור. האם סיבורג לפנינו. גם לפפגנו סצנה עם השטיק הזה, ושלושת הנערים גם הם מופיעים לעיתים כדמות אנושית ולפעמים כחרקים מכונפים (עש) שרק ראשם מבצבץ ממנו ובהתחלה, כשהם לא שרים, הם מופיעים כאנימציה בלבד של ילדים מכונפים.

בגזרת המכונות הייצוגים הם רבים וזה לא המקום למנות את כולם. אבל ראוי לציין את הסצנה שבה זרסטרו מופיע בדמות המדען המטורף שמחזיק את טמינו ואת פמינה במעין אינקובטורים כשלא ברור אם הוא יוצר אותם או עושה להם טרנספורמציה או רק מנטר אותם, למשל עם מכשיר דמוי סיסמוגרף, עם מחט נעה אופיינית. האם זהו תא מפרנקשטיין הגותי או מהמטריקס בעקבות בודריאר. שלושת המקדשים גם הם מופיעים כפילים ממוכנים ומדי פעם אף צצים להם ראשי ענק ממוכנים שאולי גם הם חלק מהמקדש, או שמא הם הבבואה הפנימית של הדמויות. עליהם כתובות כל מיני מילים בגרמנית, אלו לא שמות המקדשים, חוץ מ-Weisheitstempel (מקדש החוכמה). לא ברור לי למה צריך לכתוב גם arbeit,‏ kunst ו-wahrheit (עבודה, אמנות, אמת). כנראה זה מגניב. ויש גם מטוטלת ענק שמפרידה בין האוהבים ומעלית שבה יורדים לגיהינום, כאמור בסצנת מבחן האש והמים, ואם כל המכונות העתיקות הסייברפאנקיות האלו לא הספיקו לכם, קבלו גם רחפנים אין סוף שמשייטים להם מעל הדמויות ומאירים אותן בעיגול לבן… יש לציין שלרוב זה נראה טוב גם אם הקשר לעלילה או לאופרה…

כמה ז'אנרים מולבשים על ההפקה הזו, בכוונה ודי בחינניות. סרטים אילמים. סרטים מצוירים. סרטים אקספרסיוניסטים גרמנים (למשל נוספרטו של מורנאו). קומיקס של שנות ה-50 (פצצה מתפוצצת עם שקופית Ka-Booom, עם קשר רופף בלבד, אם בכלל, לעלילה)… אבל המפריע מכולם הוא הוודוויל. דרך אגב, בכולם מודים היוצרים. שלא תבינו אותי לא נכון וודוויל נראה לי אחלה ז'אנר, הדבר שהכי מצער אותי הוא שלא זכיתי לראות דבר כזה בחיי, הוא די נכחד בשנות ה-30 של המאה ה-20 עם עליית המתחרה הזול, הקולנוע המדבר… ואם נלך אחורה למוצרט, אז הוודוויל שואב גם מהסוגה המקורית של חליל הקסם, הזינגשפיל. ומה ההבדל תכלס. שוודוויל הוא אוסף קטעים ברצף, רוויו, שירים, מערכונים, קטעים, לא קשורים. בזינגשפיל גם יש קטעים ברצף, אריות אריות, אבל הם כן קשורים (מבחינת התוכן) וכן מקושרים באמצעות דיאלוגים. בהפקה הזו החליטו לוותר על הדיאלוגים ולהחליף אותם בשקופיות כמו של סרטים אילמים. שקופיות תמציתיות כמו בסרטים אילמים. התמציתיות עבדה שם, למרות שלא דיברו, הם מסבירים בתוכניה. מה שמפצה זה מוזיקה שמלווה את השקופיות האלו. בסרטים וגם פה. המוזיקה אינה מחליל הקסם, אבל עדיין זה מוצרט. בפסנתר, כמו באולמות הראינוע. בתכלס יצא להם וודוויל. אוסף קטעים, אריות ראווה שמושרות תדיר במנותק בקונצרטים ועוד כמה אנסמבלים שלא טרחו להוריד, ואני תוהה למה. בואו נלך עד הסוף, תקצצו עוד, שיהיה קצר וקולע (או קצר וצולע). עזבו אתכם באימשכם מהרצינות הזו… ומהסוף מסטיק לא ברור של האופרה אחרי פפגנו-פפגנה. אולי תלמדו ממי שעשה את סינדרלה, תשאירו רק את הלהיטים. שם לא הורידו את הדיאלוגים, דרך-אגב… אבל זה לא עזר להם…

אני מרגישה שהזמרים לא עומדים במתווה הזה, לא אחד ולא שניים מתחילים את האריות שלהם לא בפוקוס. אין הקשר. אם היא ארוכה מספיק והאנימציה לא משתלטת, זה מתייצב. ואם זה מתייצב והאנימציה משתלטת זה הופך למוזיקת מעליות, כמו במקרה של האריה השנייה של מלכת הלילה, אולי האריה האופראית המפורסמת ביותר. מה לא קרה שם באותה אריה לא ארוכה בכלל: עכביש ענק מעיף רגליים לכל עבר (הזמרת היא הבטן שלו, אבל בקושי מבחינים בה, מקרינים על כל הגוף שלה ורק ראשה מציץ), מאחוריה שני גלגלים ענקיים מסתובבים מכל צד וברקע מערבולת כחולה-לבנה (לא, זה בקטע עם טמינו, הם קצת חוזרים על עצמם), מלפנים פמינה רצה (במקום), היא נלכדת ברשת של העכבישה, שם רצים עוד כל מיני יצורים לא מזוהים, פתאום עפים עליה שלל מעופפים, אולי אלו עטלפים. ואז סכינים אדומות עפות לעברה מאיימות להורגה. פאוזה, 3 קלפי טארוט, אחד עם המילה מוות בצרפתית (עליו מלכת הלילה, הסטטית במרפסת, עם עורב) ומצידיו 2 קלפים של האוהבים. זה מימין הפוך… ואז שלדים מעופפים שנוקרים בפמינה, סכינים שחורות והרבה אדום. בטח שכחתי משהו, אז תסכלו בווידיאו להלן. וזה הכול במקום אישה לא בדיוק נחמדה שנותנת לבת שלה סכין אחת ומצווה עליה להרוג את זרסטרו, המנטור המטיב. אז מכל הפצצת האובייקטים הזו, איזו שיר סובייקטיבי נשאר לנו. הוא נקבר בבית הקברות של הבנליות, של המכניות, של חוסר האינטראקציה האנושית. כמעט שכחנו שיש שם אישה תלויה בגובה רב שאשכרה צריכה לשיר את אחת האריות הכי קשות שיש (ובתכלס ביצעה את זה מאוד נקי, דבר נדיר בהופעות חיות). עד הרגע אני לא מבינה איך הם לא פחדו לעמוד שם על איזה מדפון פצפון. בטח הם היו קשורים. אני מקווה. אז תארו לכם לעמוד על מדפון, קשור. ולשיר ולשחק. אני הייתי מתה מפחד. זה מזכיר לי את עדינה במיטה על הקיר בעבודה באה מנוחה ליגע. אלא שאז התקרבנו אליה עד כדי מרחק נגיעה.

כך המבצעים כבר אינם אומנים שבונים דמות על הבמה לנגד עינינו, אלא נמצאים כאן בתפקיד בובות. מכונות. איך אמרה דליה רביקוביץ, בובה ממוכנת. כל קטע מנותק ממשנהו והם, כל שעליהם לדאוג הוא לשיר בלי לזייף תוך כדי ביצוע הכוראוגרפיה במדויק, כדי לא לפגוע בתיאום עם האנימציה. או שככה זה נראה לי ואני מקווה שהחוויה שלהם טובה יותר.

איך הופכים אנשים לבובות. באמצעות קיבוע. ככה האנימציה מקבעת את קצב המוזיקה ואת הדינמיקות באופן מוחלט, אי אפשר לא להיות תואמים לאנימציה. חייבים להיות על הביט. אי אפשר להאט, לרוץ כשמתאים. יש מכונה. וצריך להתכוונן אליה במקום שהיא תתכוונן אליי. חוץ מאולי בכמה אריות בודדות שאין אנימציה משתלטת במיוחד. למשל Ach, ich fühl’s של פמינה. מאחוריה רק עץ עירום עם שלג שיורד. ככה האנימציה קובעת גם את האינטנסיביות של המוזיקה (או את חוסר הקלילות שלה). אפשר לנגן מוצרט ככה וגם ככה. אבל במקרה שלפנינו אי אפשר לבחור, אי אפשר גם לשנות באמצע. הבימוי השתלט על המוזיקה. אם עד כה תמיד ידעתי שהאדם החשוב בחדר הוא המנצח והבמאי יתאים את עצמו אליו, הרי שכעת, מה המנצח יכול לשנות. חוץ אולי מהאוברטורה של המערכה הראשונה, שנוגנה כנגד הווילון האדום וזהו. התחלנו כמו בני אדם, תרתי משמע.

הגענו לסוף מבוהלים ומבולבלים, ואז מזכירים לנו שבעצם זה סיפור פנטזיה, אגדה, חלום רע. דקה לפני הסיום, לפני האנסמבל המקהלתי האחרון, נסגר הווילון האדום והם עומדים ושרים לפניו. יענו, עבדנו עליכם, חחחח, חשבתם שאנו רציניים עם המטריקס הסיוטי הזה… מה פתאום, הכול סבבה אנחנו בני אנוש. לא בובות. לא במעבדות מפחידות, בלי עכבישים ענקיים ובלי לרדת לגיהינום או להסתלבט ליד פילים ורודים. רק חבורת אנשים בחליפות לפני וילון אדום. הכול בסדר, אתם רואים… זו היתה רק הצגה. אפילו זוג האוהבים מתנשק בתוך עיגול תאורה. סוף טוב הכול טוב. וכעת יעופו עלינו כמה עטלפים באנימציה. כמו בסוף סרט אימה כשחושבים שמתעוררים מהסיוט ואז פתאום יוצאת יד מהקבר…. אבל בעצם הסיוט רק מתחיל. כי המקהלה מתגלה כשיבוטים של טמינו ופמינה. אותו לבוש, אותו שיער, אותו איפור (או מסכות, בהפקות בחו"ל). גם הכפלה היא מחיקה של הסובייקט, של האינדיבידואל. עדר. כמו עדר השדים שקיבלו באנימציה רגליים של נשים עם ביריות. גם הפעמונים קיבלו רגליים כאלו, גם הנשים שפפגנו שרוצה אישה מדמיין, גם הפילים הוורודים ואז הנה מופיעה לה הפפגנה שלו כדמות בשר ודם והיא, כמו באיורים, מוחפצת, עם ביריות… הפמיניסטיות לא יאהבו את זה. (ומוצרט בכלל הציג אותה בהתחלה בתור זקנה מכוערת, מן פרט לא חשוב כזה).

זו הפקה קלאסית של הם עומדים ושרים. או כפי שזה נראה בכמה סצנות, עפים ושרים (אם נתייחס ל-3 הנערים, המכונפים בהפקה זו או לפמינה שזוכה גם היא בשלב מסוים בכנפי פרפר אדומות וגדולות). ואם רוצים להראות אותם זזים, האנימציה כבר תרקוד ככה שלמרות שהם עומדים במקום, הם נראים רצים ועפים מעלה ויורדים במעלית למטה, עד תחתית הגיהינום. אני חושבת שבעצם מבחינת הזמרים זה ביצוע קונצרטנטי ולמטה מזה.

אבל בקונצרט הם הם עצמם. ואילו כאן, תחת כל ערימות האיפור והדמויות שהם נושאים על גבם, למשל פמינה היא לואיז ברוקס, פפגנו הוא בסטר קיטון, מונוסטטוס הוא נוספרטו וכד', יש לנו בעצם רפרזנטציה של רפרזנטציה של הדמויות אבל אין לנו אנשים שינשאו אותם, החלק האנושי שלהם צומצם למציאות הפיזית גופנית שלהם בלבד ולעתים גם זה לא, כפי שראינו. לגבי דידי, האנימציה הזו הפכה למטריקס שלא רק מגבילה פיזית את אופן הפעולה של האנשים הפועלים בה, של המופיענים נושאי הדמויות, אלא בעצם כמעט מבטלת לחלוטין את הסובייקטיביות שלהם, גם זו שלכאורה.

אולי אפשר למצוא את השורש להפקה הזו בהצהרת היוצרים בתוכניה: "למרות כל האלמנטים הקומיים, קיימת בדידות עמוקה בחליל הקסם. חצי מהיצירה היא העובדה שבני אדם מרגישים בודדים ומשוועים לאהבה." ואני אומרת שלמרות שאני יכולה למצוא את היסודות האלו באופרה, לדעתי מדובר בהשלכה של רוח האדם המודרני על היצירה הזו. חליל הקסם היא יצירה קודרת מה, אבל לא מהסיבה הזו. לא שאני לא חושבת שאפשר לנסות לדבר על רוח התקופה שלנו באמצעות יצירות מהעבר. נהפוך הוא, חכו לחפירה שזה עתה תגיע… אבל צריך להיות מודעים לאיפה עובר הקו. ובאופרה, מי שקובע את הקו זו המוסיקה. באופן מוזר, היוצרים בתוכניה גם מציינים ש"חליל הקסם הוא גם סיפור כוחה של המוסיקה, מוסיקה המסוגל להזיז הרים וגבעות ואת הטבע כולו ככלות הכול האופרה נקראת חליל הקסם ולא 'טמינו ופמינה'. חליל הקסמים אינו רק כלי נגינה, הוא הייצוג האולטימטיבי של המוסיקה והמוסיקה במקרה זה היא בעצם האהבה." מה אומר ומה אוסיף… קצת מזכיר לי את ההתפתלות של ניטשה בנוגע להולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה (של וגנר).

בדידות ומטא-וורס. מה יישאר מסובייקטיביות שלי כאשר אווטאר יסמן אותי במטא-וורס. איך אחווה את העולם כבת אנוש, כאשר לא אהיה בקשר עם בן אנוש נוסף, אלא רק עם תיווך האווטאר שלו, ההולוגרמה שלו. האם אחווה בדידות אין סופית ורצון למות (כמו פמינה ופפגנו), או כמו בסרט המטריקס אחיה באילוז שכולנו אנושיים, סובייקטיביים, ולא משנה איזה ייצוג שלהם עומד לפניי, צילום שלהם או צלמם בשר ודם… איזה יופי שבעברית זו אותו שורש… צ.ל.ם… אפשר להחיל על הדיון הזה את המונח של הפרופ' לרובוטיקה מסהירו מורי משנת 1970 – The Uncanny Valley, בהשפעת המאוים של ינטש ופרויד, שתורגם לעברית כ"עמק המוזרות", היפותזה הטוענת כי העתקים מלאכותיים אשר דומים באופן כמעט מושלם, אולם לא לחלוטין, לבני אדם, גורמים לאנשים הצופים בהם תחושה מטרידה ולא נוחה. כאשר הרובוט לחלוטין לא דומה לאדם, יהיה קושי לאנשים לתקשר איתו, ומצד שני אם החיקוי יהיה מושלם לחלוטין אז לא תהיה שום רתיעה. אולם טווח הביניים, שבו הרובוט דומה מאוד לאדם, אולם עדיין ניתן להבחין שאיננו אדם לחלוטין, מהווה את "עמק המוזרוּת". הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של עמק המוזרות. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. והמוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה, הביצוע רק נפגע מכל הקונסטלציה הזו, כאמור, ואפשר גם לדבר על הזמרים שאולי מבודדים זה מזה ולא יכולים לשמוע טוב זה את זה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.

ההשלכות של המטא-ורס המיועד כבר ידועות. זה לא ייטיב עם אף אחד חוץ ממי שיעשה מזה כסף או ירגיש הרגשת שליטה. או בקיצור. הפסיכופטים ישתלטו על העולם. אתם יודעים, אלו שרגשות אין להם ומה שמניע אותם זה הרצון לעוצמה: כסף, כבוד, כוח. מכונות. אנשים ממוכנים.

הנה רק בסוף השבוע הזה פורסם בכלכליסט מאמר די מייאש: "העולם בכף ידו" מאת נדב נוימן (5.11.21). "כבר כיום פייסבוק מפעילה אותנו – אבל כשהיא תיהפך לבעלי העולם הדיגיטלי שלנו, היא תוכל להסוות את עצמה ולנווט אותנו כאילו היינו אוטומטים. מי שישלוט בפלטפורמה הזו יהיה לאל." טוענת כותרת המשנה. ההמשך היה מדכא עוד יותר.

וצריך להודות: המטא־וורס כנראה יתגשם, הרכבת כבר יצאה מהתחנה. השאלה הדחופה כעת היא אם ביקום הזה יהיו שחקניות רבות, בהן חברות שחורטות על דגלן ביזור ופרטיות, או שחקן אחד בלבד.

פייסבוק היא תאגיד מסחרי שמנצל את תעבורת המשתמשים בו ליצירת הכנסות מפרסום וממידע. הכל כבר נאמר על האופן שבו היא מבצעת מניפולציות על רגשותיהם של המשתמשים כדי לגרום להם לשתף מידע, רק כדי למכור את המידע הזה לחברות שיעשו בו שימוש מדויק. עכשיו דמיינו עתיד שבו אי אפשר להתנתק מפייסבוק: בעתיד כזה, בין שהוא במציאות מדומה לחלוטין או במציאות רבודה, כל אובייקט שנביט בו, חבר שנפגוש, מוצר שנקנה בסופר, שיחה שנקיים, ואולי אפילו מחשבה שנחשוב, יירשמו אצל פייסבוק — והיא ושותפותיה המסחריות יעשו בהם שימוש כל כך מדויק, שלא נדע שכל פעולה שלנו כבר תוכננה מראש. היקום שלנו יוצף בפרסומות שמיועדות במיוחד לנו, אלא שהפעם הן יהיו ביקום "האמיתי", ואנחנו נתהלך בעולם בדרך שתותווה במיוחד לנו, כמו חמור שהולך אחרי חכה עם גזר. אנחנו נהיה תוצר של אלגוריתם, כמו מכונית ביקום של Waze, פועלים על פי הוראות שאנחנו לא מבינים את מקורן. רצון חופשי יהיה נחלת העבר.

בעולם כזה אין סיבה לקיומו של אובייקט שאי אפשר לנצל כלכלית. אמנם, העולם שלנו הולך לשם כבר היום; בעלי חיים וצמחים מתים בהמוניהם כי אינם מכניסים לנו כסף, ומינים נכחדים מדי יום בלי שאיש יודע על כך, פשוט כי אינם קיימים מבחינה כלכלית. ביקום של פייסבוק זה יחריף: הנאה אסתטית, הרהור בטבעו של הקיום, שירה, אמנות, התחושה הנשגבת שמעורר מבט בשמש השוקעת מעבר להרים — כל אלה יהיו קיימים רק אם הם יובילו לתחושת רווחה שתוביל ליצירת ערך עבור פייסבוק ושותפותיה. הירח יבהיק מבעד לעננים רק אם מבט בו יקפיץ לינק לרכישת כדורי שינה ללא מרשם.

הייתי שמחה אם ההפקה הזו היתה מסוגלת לעורר דיון שכזה. אבל ההיפך הוא הנכון. היא מרדימה, כנראה שלא בכוונה, את הצופים. גורמת להם למחוא כפיים למטריקס (כמו שאנו לא מפסיקים להתמכר לפייסבוק ולאינסטה ולטיקטוק למרות שאנו יודעים על כל המניפולציות שמפעילים עלינו), רק בגלל שהנה העזו למרוד בהפקות העבשות המסורתיות, הביאו לנו חידוש, זווית מרעננת, נצנצים ופעלולים. ספקטקל. כל הרעות החולות של חברת הראווה עליה דיבר כבר מזמן גי דבור (Guy Debord). בתכלס, לא יצאתי משועממת, אלא רק מאוד מדוכאת. האם יש עתיד לאמנות ולא רק בשירות משהו.

מדור ביקורת הביקורת:

במסגרת בחינת האופרה כמשקפת תקופה, כדאי לעתים לבחון גם את מה שנכתב עליה. היסטוריוגרפיה. מבין הביקורות שנכתבו על ההפקה הזו, רובן יח"צנית משתפכות עם הסברים בנליים ברמת ויקיפדיה (כיפאק היי ליח"צ 1) וכמה טהרניות, צדיקות בסדום, (כיפאק היי ליח"צ 2 – עדיין שומרים על חופש הביטוי), בלטה בזרותה אפשר לומר, אם כי (ובמחשבה שניה), it is more than welcome, הביקורת של רחלי רוטנר באתר מאקו. מודה ומתוודה, בקריאה ראשונה נחרדתי והתעצבתי עד מאוד. הכותבת לא טרחה כלל להסתיר את הדעה הקדומה שלה ואת חוסר הפתיחות שלה לז'אנר האופרה, מין קשקוש מהמאה ה-18 עם עלילה מופרכת (תכלס היא באמת כזאת) שלא ברור למה אנחנו עדיין צריכים לצורך במאה ה-21 (ראו בזאת חומר למחשבה – יח"צ יקר, הנה לכם התנגדות שצריך לטפל בה). היא באה בשביל הקטע, הנה גם היא באצילים ובשביל מה שמעניין את דור המילניאלז ומטה – האנימציה. ופה היא כבר היתה מבקרת יותר גרועה ממני, וזה כמובן מצא חן בעיני (היא גם קומיקסאית, וניכר שהיא מבינה בתחום). למשל, אם אנו בתיאטרון ויש לנו במה עמוקה, למה להסתפק רק בקיר/מסך אחד ולא לנצל את המרחב העומד לרשותנו (דרך-אגב, קבוצת 1927 כבר יצרה עבודה עם כמה מסכים בעומק הבמה בעבודה שאף הוצגה פה בפסטיבל ישראל לפני אי-אילו שנים) והביקורת שלה על האנימציה: "גם האיורים באנימציה הם לא ברמה אחידה – לפעמים הם מרהיבים ועשירים וניכרת בהן טביעת יד של אמן, לפעמים הם נראים כמו דימויים שהורידו מאתר סטוק בתשלום .[…] ולפעמים זה נראה כאילו עשו אותם בפאוורפוינט זול למצגת משרדית. הפונטים של המילים המשולבות באנימציה נראים לפעמים כמו פונטים חינמיים של פוטושופ, במקום כחלק אינטגרלי מהיצירה הוויזואלית. לפעמים האנימציה מיותרת – למשל כשפפגינו אומר שהוא מרגיש כמו חילזון ופתאום "צומחים" לו באנימציה מיחושים וקונכייה, תודה לך קפטן מטאפורה." טוב, אני מקנאה שלא אני כתבתי את זה… או המחמאות, להברקות שכנראה מיליניאז חסרי גישה לאופרה זוכרים יותר ממני, "כשפמינה מנסה לחתוך את עצמה וזרם של דם מצויר משפריץ החוצה, אך כשהילדים עוצרים אותה הדם "קופץ" בחזרה לתוך הזרוע". אבל, היא באה לראות אנימציה, איך מטרידים אותה עם אוברטורה משעממת וארוכה יותר מדי לפני שהאקשן מתחיל ("הלו, באתי לראות אנימציה, לא וילון סגור עם כינורות ברקע"). לך תסביר לה שזה החלק שהיה הכי טוב כאן, בערך…

וגם הצצה לאיך מילניאלז רואים את הפרסומות לאופרה. כלומר לא אנשים כמוני שמכירים את העונה הבאה בע"פ ופרסומות בהארץ רק מציקות להם… "כמו הפקות של 'הפילהרמונית בג'ינס', גם 'חליל הקסם' באנימציה היא אמצעי למשוך את הקהל ההדיוט והאידיוט לתיאטרון. אוקיי, אתם לא אוהבים אופרה, אבל מי לא אוהב סרט מצויר, לא ראיתם 'פרוזן'? לא סתם האופרה הישראלית בחרה דווקא בהפקה הזאת לפתוח איתה את העונה החדשה, וגם השיקה קמפיין קצת מתאמץ ברשתות שמנסה להראות שאופרה זה נורא מגניב, כשפרסמה צילום של צ'אט שבו היא מכריזה ש'אופרה זה גיי לאללה!' וקוראת לנו 'חמודע מתוקע'. נו, חליל הקסם, זה לא אחלה יופימזם לבולבול?" [לא, בהפקה הזו זו אישה ערומה עם כנפיים… חחח…] וכאן היתה תמונה של זה מהטוויטר בסגנון צ'ט ווטסאפ. (כיפאק היי ליח"צ – 3).

אז אולי זה הזמן להחמיא ליח"צ או למשרד הפרסום על החשיבה מחוץ לקופסה וההברקות הקופירייטריות, אבל מתחת לכל זה אני שואלת, מה המטרה שלכם בכיוון הזה, מעבר להטעיה של אנשים שיבואו לראות משהו אחר מאשר אופרה ויראו אופרה על הדרך. שהרי אם אתם מוכרים אנימציה עדיף שתבחרו משהו מקצועי יותר, הקהל שלכם לא הדיוט בקשר לזה וכבר היה לנו את פנטזיה ב-1940. ואם אתם מוכרים אופרה, אם בכלל אתם מוכרים אופרה, זה נראה שתפסתם מרובה לא תפסתם. הרי מילאתם אולמות והוספתם שתי הופעות והזמרים החברים שלי יופיעו שוב ויקבלו עוד כסף, יופי, אבל אז מה. הקהל הזה, שנותר וחצי תאוותו בידו גם בקשר למה שהוא מבין ואוהב, האם הוא יחזור לאופרה (שכמו שראינו נראית לו דחקה או קשקוש מוחלט), או שהחוויה הזו תגרום לו להבין שאפעס, תשאירו את זה לזקנים או לכמה חנונים שמנגנים (רק שלהם אין כסף לכרטיס וגם אין סבסוד, לך תבין). החוכמה היא לא רק למשוך קהל חדש לאופרה, אלא גם להשאיר אותו שם. אולי אבל, לא כדאי לאופרה לטפח קהל חדש ומלומד, שיידע לעמוד על כך שהמלך הוא עירום, ומוטב לה להסתפק בקהל מזדמן שמגיע לראות מופעי ראווה בזכות מסע פרסום מוצלח… תולדות התיאטרון מלמדים שמהלכים מנייריסטים-דגנרטיביים כאלו לא נגמרים טוב. זוהי תחילת הסוף. נקווה שאני טועה.

חליל הקסם, האופרה הישראלית, פרימיירה, 4.11.2021. מלחין: וולפגנג אמדאוס מוצרט; ליברית: עמנואל שיקאנדר; מנצח: נמרוד דוד פפר, במאים: סוזנה אנדראדה, בארי קוסקי; במאי מחדש: אריק פרידמן; אנימציה: פול באריט; קונספט: 1927 (סוזנה אנדראדה, פול באריט), בארי קוסקי; מעצבת תפאורה ותלבושות: אסתר ביאלאס; מעצב תאורה: אייל לוי שרון; סולנים: אלה וסילביצקי (פמינה), ארון בלייק (טמינו), עודד רייך (פפגנו), באטה ריטר (מלכת הלילה), טאראס ברז'אנסקי (זרסטרו), אלינור זון (גבירה ראשונה), טל ברגמן (גבירה שנייה), הגר שרביט (גבירה שלישית), אנתוני ווב (מונוסטטוס), טל גנור (פפגנה), אשרי שגב (שומר ראשון), יאיר פולישוק (שומר שני), נעמי בן שחר (ילדה ראשונה), סופי סחנוב (ילדה שנייה), יעל בן אסרף (ילדה שלישית). מקהלת האופרה הישראלית בניצוח אסף בנרף, תזמורת האופרה: התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. תרגום: ישראל אובל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *