הסאטיר בקולנוע

על הרצף – אמת, תמונה, מיתוס, ניצחון, נרטיב, זמן

Disclosure: The following is an unsolicited review.

גילוי נאות: המאמר להלן אינו בשת"פ עם היח"צ.

על הסרט 'תמונת הניצחון' בבימוי אבי נשר.

אז הלכתי לראות את הסרט החדש של אבי נשר ולו רק בגלל התלונות החוזרות ונשנות שלו על כך שמתעלמים ממנו. ואני שלנצח אזכור לו את הלהקה ואת דיזנגוף 99, חייבת לו. אז הלכתי.

ואל מול המש-אפ הלא ברור שנגלה מול עיניי, אין לי אלא לתאר את תמונת הניצחון כך: הייתי צריך להשיג כסף להפקה הזו, מצד אחד אסור להרגיז את הימניים וצריך לייצר משהו ציוני הירואי כיאה וכראוי, מצד שני, חייבים להקריב את ליטרת הבשר המתבקשת לאותם ארגונים באירופה, שבלי אזכור הנרטיב הפלסטיני לא יפתחו את הברז. אז הילכתי לי בין הטיפות וזה מה שיצא לי, ועל הדרך אני גם אומר שאני בודק את הקשר בין קולנוע ומיתוס. עשו את זה יותר טוב לפניי, אז עשו.

וכך יוצא שיצאתי מהסרט הזה וחצי תאוותי בידי. מה הבמאי רוצה להגיד. לא הבנתי. מה קרה בדיוק בניצנים לא הבנתי. רוח הציונות וההקרבה נעלמה לה אל ריקנות של הווי דחקות ונישואים כושלים של האלחוטנית שהולכת אל מותה, אולי כמו הפלסטיניות שכיפרו על איזה חטא בין אישי בפיגוע התאבדות. אויש יצא לי קישור כמו שנשר רצה לעשות, אבל האלחוטנית שלו מתה באמת (כלומר בסיפור האמיתי) ולא בגלל נישואים כושלים. מה הניע בדיוק את האנשים האלו, להישאר, להיאבק. נדמה שנשר שכח שיש לו סיפור לספר וכל שנותר לו הוא קלישאות שחוקות שאנו סוחבים על גבינו כל השנים על מה שהיה שם. אולי הוא היה צריך לצפות בשתי הכתבות על נערות הגבעות ששודרו בכאן 11 (ראו כאן וכאן), כדי להתקשר לחוויה אותנטית בת זמננו על מהו הקשר וההקרבה למען ארץ ישראל. גם אם אני הייתי די מזועזעת ממה שנראה לי תוצאה של שטיפת מוח, לא יכולתי שלא להתפעל, כן להתפעל, מהמסירות שלהן לרעיון, מהנכונות שלהן להתאבד על זה. כן וגם שכול היה שם וארוסות-אלמנות. כל החומרים האותנטיים ב-2 כתבות של 20 דקות. כל מה שאצל נשר לא היה. שם היתה לנו תמונת ניצחון מעוותת שנשארה לנו בזיכרון אחרי 70 שנה. דחקות וניסיון לדה-מיסטיפיקציה. קנקן מעוות ומרוקן מתוכן. אם זו היתה ביקורת על הזיכרון, דיינו, הבעיה שאצל נשר זוהי לא הביקורת. זהו הדבר עצמו. ואם זה לא היה הבמאי של הלהקה ושל דיזנגוף 99, שידע אותנטיות מהי (ע"ע בן דמותו בדיזנגוף 99, במאי הסרטים האידיליסט והבלתי נכון להתפשר בגילומו של גידי גוב), אולי היה אפשר לסלוח לו על זה. אבל לא.

כמו הרשימה הקודמת על האופרה. לא ביקורת לפנינו, אלא מאמר צר. שעיקרו התסריט. שהוא הראשית וחזות הכול. יהיו שיגידו שגם השחקנים המצוינים המעטרים את הסרט לא יצליחו להפיח חיים בדמויות הפלקט שהתסריט מזמן להם, היו שדיברו על הצילום המוצלח או על שחזור תקופתי, שנחשב טוב, אם כי מצאתי בו אי אלו צרימות קשות, בחאיית נראה לכם שלא ראינו סרט ערבי מצרי, כולל כאלו משנות החמישים. פארוק עם כובע פדורה… באמת, הרי ידוע שכל המלוכנים במצרים חבשו רק תרבושים. אבל כל הטוב הזה לא יעזור, אם הבסיס, המבנה, הנרטיב על כל רבדיו, צועק הצילו.

אז זה ה-First impression שלי וכעת אני רוצה להיעצר רגע ולספר לכם מעט מתולדות עשיית הסרט הזה, כפי שקראתי בכתבתו של יאיר רווה בכלכליסט: "אגדת החורבן: על 'תמונת הניצחון' של אבי נשר" (22.12.21).

נעבור להתחלה: ״תמונת הניצחון״ התחיל כחלום של המפיק אהוד בלייברג, שאביו היה הרפתן של קיבוץ ניצנים ב־1948 בזמן התקיפה המצרית בסוף מלחמת העצמאות, והיה בין עשרות הישראלים, חיילים ואזרחים, שנלקחו לשבי המצרי למשך תשעה חודשים. הקרב הזה נותר שנוי במחלוקת כשראשי הצבא והמדינה הצעירה הביעו תרעומת על נפילת הקיבוץ בקרב וכניעתם של יושביו. בלייברג רצה לתקן את הנראטיב ההיסטורי ולספר את הסיפור של הקיבוץ, הקרב והאב. ואחרי כמה ניסיונות פיתוח קודמים, הוא הגיע לאבי נשר.

הפתרון התסריטאי הצפוי, המיושן והבנאלי היה להפוך את הסרט על ניצנים למערבון, קאובואים נגד אינדיאנים. אבל במאה ה־21 אי אפשר לדמיין סרט כזה, שמציג נראטיב חד צדדי ולא מחפש את האנושיות ואת הקונטקסט בשני צדי הסיפור, ואת האופן שבו היסטוריה היא בעצמה סיפור שניתן לבצע בו מניפולציות לצרכי אתוס, מיתוס, הנצחה או תעמולה.

בעקבות תחקיר שעשה גילה נשר שלכוח הלוחם המצרי נלווה במאי קולנוע בן 24 שנשכר לביים סרט תעמולה עבור המלך פארוק. הבמאי הוא חסנין הייכל [..], לימים עורך העיתון המצרי ״אל־אהרם״, והתיעוד שלו מנפילת ניצנים קיים בארכיונים. כך ניצבים הבמאי המצרי מצד אחד, וממולו אשה ישראלית בשם מירה בן־ארי […] משני צידי הגבול, העדשה והכוונת.

 

בשיעור פמיניזם, לימדו אותי פעם שיש בעיה עם זה שאישה חזקה מוצגת דרך המבט הגברי. שזה מוריד אותה. אח"כ כבר קראו לזה שיעורי מגדר כנראה, אבל אני כבר לא הייתי אז באוניברסיטה. על כל פנים. זה בדיוק מה שיש לנו כאן. עיתונאי מצרי שמספר את סיפורה של אישה חזקה. במקרה היא בצד השני. גם הוא עורך מיסטיפיקציה למוות שלה, מזל שהוא לא יודע שהיא מכפרת על חטא הנישואים הכושלים (האם זה סימון לנישואין הכושלים שלנו לארץ ישראל), כלומר הוא כנראה יודע, כי הוא, כך קראתי באחת הרשימות על הסרט, בבואתו של הבמאי. מה זה בדיוק מסמן שהבמאי מייצר את בן דמותו בסרט כנציג המתעד של הצד השני. האם הוא מוציא את עצמו מן הנרטיב שלנו, כלומר מהנרטיב הציוני, האם הוא לא חלק ממנו, או מאיתנו. לא שיזיק מבט חיצוני, מבקר, אז למה העיתונאי לא משלנו. או עיתונאית.

אני מחפשת במפה, היכן ניצנים. באופן מוזר, אני מגלה שהיא בין אשדוד ואשקלון. ממש לא בסְפַר הישראלי של היום או של אז, למשל כפר דרום או יד מרדכי שמוזכרים בסרט. אלא שאשדוד ואשקלון היהודיות לא היו עדיין, אלא רק אסדוד ומג'דל. אני מנסה לחבר פיסות מידה. אבל קשה לי שלא לצעוק בלי קול למול הסרט שמציב לי את נקודת המבט של היום, שבה כולם רוצים להגיע לתל אביב. אפילו בפרודיה איי לייק מייק (1961), צוחקים על התל-אביבים ששכחו למה אנו פה ובסוף כולם מצטרפים לקיבוץ בנגב. עם שירים עבריים ששרים בקומזיץ עם אנשי שבט אל הוזייל השכנים, ממש הנה מה טוב ומה נעים.

יש לי בעיה עם סרטים היסטוריים ששוכחים שפעם לא חשבו ככה. שלא מודעים לעצמם שהם סוכני מיתוס מעצם היותם היסטוריים שמנסים לשחזר תקופה קדומה, בין אם נצמדים להצגת מאורעות אמיתיים או לא. ולתוך המצב הבסיסי הזה, יוצק נשר כל מיני ניסיונות לנתח סוכני מיתוס, כשמצד שני, הוא לחלוטין משטיח את כל מה שנשאר מהמיתוס. באופן מוזר, אנו מרגישים הזדהות יותר עם הצד המצרי של העריכה המקבילית הזו מאשר עם הקשקשת החלוצית. ומה רבה הקשקשת. חלוצים מדרום אמריקה במלחמת העצמאות. באמת. אלו הגיעו לניצנים (החדשה, שנבנתה כמה ק"מ מהמיקום המקורי), רק אחרי קום המדינה. שמדברים ושרים (?!) בבליל שפות (ספרדית, גרמנית וקצת רוסית) ועושים שמח, במה שהוא יותר מראה לנטייה הקוסמופוליטית של היום מאשר לרוח של אז שהתעקשו לדבר עברית בכוח (וזכורה לטוב הסצנה מעץ הדומים תפוס, כשהבנות מלוות אחת מהן לשוב לפולניה למפגש עם משפחתה שנמצאה אחרי השואה ומכריחות אותה לדבר עברית על אף התרגשותה, למרות שכולן שם מבינות פולנית). אז איך בדיוק ינתח נשר את המיתוס שהוא בא לפרק, אם הוא אפילו לא זוכר מהו, אם הוא מציג אותו דרך הפריזמה של ימינו בלי להתנצל ובעיקר, בלי להודיע לצופים שהוא מודע לכך. ואם אתה לא מודע לכך, אז מה בכלל אתה מקשקש לנו… בסדר, היה שם איזה חצי משפט, שאצלם לא עושים מוזיקה סלונית ולא רוקדים בזוגות. ומי שלא לקח כמה שיעורי היסטוריה (או אולי ראה אסקימו לימון), בכלל לא הבין על מה מדובר… שלא לדבר על כך שכל החברות הסלוניות, שוב, היו בעיקר אחרי קום המדינה, כחלק מהמגמה של אמריקניזציה של החברה וכסימפטום של החיים של אחרי שהכל נגמר, אחרי שחזרנו הביתה משדה הקרב וממיתוס הגבורה, לחיים האפורים של הבורגנות השבעה ששלחה אותנו לקרב וכשהוא נגמר זרקה אותנו לעזאזל (ע"ע מחזה רגיל של יורם מטמור). ולא נשכח את הדחקות האלמותיות, כלומר חסרות הזמן, למשל איך דקה אחרי שנפטר במארב אחד הרפתנים (בסצנה גרפית אולי מדי), מירה האלחוטנית באופן בלתי רגיש לחלוטין כבר מנסה לשדך רפתנית נוספת לרפתן אחוז הטראומה שניצל מהמארב, מה שמוביל ישירות לדחקה המרכזית, הסבר על חליבה בניחוח אירוטי, משהו בלתי מצחיק בעליל שנראה שיצא ישר מסרט נעורים אמריקאי. או סצנת המקלחת המפגרת שהגיעה היישר שוב מאיזה סרט אמריקאי לא מתיימר.

אז מרוב שגיאות היסטוריות, דחקות ותוספות שלא לצורך, אנו לא מבינים, מה כל כך דחוף להם להיאחז בקרקע ומה כל כך נורא בכניעה. זה בסך הכל כפר קטן עם כמה מבנים שהמצרים עלו עליו חזק עם טנקים והכול כדי לייצר תמונת ניצחון, ורצוי שבויים. אני לא בטוחה שזו באמת היתה כוונה ולפי הויקיפדיה, עד כמה שאפשר להסתמך עליה, גם היא במקרים רבים סוכן מיתוס מעוות, הירי על המפקד הנכנע וסגניתו לא היה תוצר של אי הבנה, אלא חלק מאכזריות מצרית כוללת שכללה גם עינויים בשבי והמתה של שבויים, כנגד כל חוקי המלחמה, שבהם נתלה המפקד הנכנע המפקיר את פיקודיו: "יש חוקי מלחמה, המצרים ידאגו לפצועים," הוא יאמר בסרט הזה. נו באמת.

וכך יוצא שאבא קובנר, אדם שזכויות רבות לו, שבכלל היה שר התרבות של גבעתי, מוצג כמפקד שלא מאשר תגבורת בזמן ושמחליט מראש, שלמען המטרה אפשר להקריב קורבנות (והרמז הוא לכמה ישובי "מצדה", כלומר בגוש עציון). אני לא יודעת איך יורשיו עוד לא הגישו תביעת דיבה נגד הסרט הזה. האמירה שלו על הנכנעים, יש לזכור, היתה רק בדיעבד. וכאן ממש משייכים לו רצון ויכולת לשלוח אותם אל מותם. וגם לו היתה בכך שמץ מן האמת, של מנהיגים נכונים להקריב את חייליהם וכנראה שהיו דברים מעולם, אין כאן שום הסבר מאיפה זה בא. כך אנו נעים בין דמויות פקלט, עמודים מעטים מדיי במבנה השלדי והחסר ביותר של המיתוס, כפי שהוא מוצג כאן לפנינו, קופצים ביניהם כשעלינו להחליט מה בדיוק מקשר אותם וזאת כשכלים בידינו אין.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר שעסק הרבה ביחס של המציאות והמדיה שבאמצעותה היא מוצגת (או מתווכת), טען בזמנו שמלחמת המפרץ לא קרתה (מלחמת המפרץ לא קרתה, 1991). מעניינת התגובה לכך, שכן מבלי להבין את טיעוניו, רבים התקוממו וטענו שהוא מתעלם מהסבל והמוות של מאות אלפים (בעיקר עיראקים) במלחמה זו. אלא שבודריאר לא התכחש למוראות המלחמה, אלא טען שמי שצפה במלחמה בעיקר מעל גבי מסכי הטלוויזיה, שצרך את החדשות ו"היה עד" לאירועים שהוצגו לו בצורה סטרילית, לאחר עריכה קפדנית שניטרלה את המצג מכל זוועות המלחמה, מבחינתו לא היתה מלחמה. ומשום כך, לא יכל למחות וזה בעצם אפשר למלחמה זו להיות כה הרסנית.

בזמן מלחמת העצמאות, פשוט לא ידעו. אמצעי התקשורת החסרים, לא רק שלא העבירו את מה שהתרחש לקהל הרחב, הם גם הקשו על הלחימה עצמה, כפי שראינו יפה בסרט זה. ואולי אף ייתכן שכפי שמוצג בסרט, לשבויים החוזרים חיכו בני משפחה שלא היה להם שמץ של מושג מי מקרוביהם נהרג או נשבה בקרב ההוא (ואולי לא, וזהו עוד עיוות של מה שקרה שם). מה בין המדיה של היום (ושל כל התקופות מאז ועד היום), שאולי משתקפת גם פה ולמה שבאמת קרה אז. השאלה היא בעצם מה אמיתי פה. מה קרה באמת לעומת המיתוס על מה שקרה, לעומת מה שנותר ממנו כעת. לא מדובר בתמונה של אז ובתמונה של היום. אלא ברצף תמונות. בעצם, השם של הסרט לא רע, אבל הבעיה היא, שכמו השם של ספרו של בודריאר, הוא לא מובן נכון. השאלה היא לא מי ניצח, לא מהי תמונת הניצחון, לא מה תמונת הניצחון שלנו או שלהם ולא תמונת ניצחון כמניע עלילה מטעם המצרים. השאלה היא איך תמונת הניצחון שלנו משתנה ונחוות בכל דור. תמונת הניצחון שלי, שלך, שלנו כקולקטיב, הן לא זהות, בכל רגע נתון. מה תמונת הניצחון שלי היום. האם זה הניצחון שלי על הסרט האומלל הזה של אבי נשר. עצוב, אבל כנראה שכן. מה מניע אותנו לרצות להשיג "תמונת ניצחון" כל רגע מחיינו. מה גורם לנו להרגיש פחות אנחנו בלי תמונה כזו.

נחזור לבודריאר קצת. הוא חביב עליי. לקחתי ממנו רבות. אבל לעתים צריך ערבוב עם אחרים כדי לנוע קדימה, כדי לייצר את תמונת הניצחון של הרגע הבא. כבר בשנות השמונים, טרם עידן האינטרנט, ובאופן כמעט נבואי, אפיין בודריאר (אולי גם בהשפעת גי דבור) את תקופתנו כתקופה היפר-ריאליסטית, כתקופה של אינפלציה בלתי נסבלת של ייצוגי מציאות שהפכו חזקים וממשיים יותר מן המציאות עצמה (בספרו המפורסם סימולציה וסימולקרה, 1981). כך קורה, שבאופן פרדוקסלי, דווקא בתקופה שבה אנו חשופים למידע יותר מכל תקופה אחרת, אנו בעצם פחות ופחות חשופים, פחות ופחות פתוחים לסוגים שונים של אמת, של מציאות, כאמצעי שליטה והתגוננות בפני ים המידע האינסופי המאיים להטביע אותנו, אנו דוחקים מאיתנו חלקים גדולים או קטנים של המציאות למחוזות אחרים, אנו נעשים אטומים וקהים לרובה של המציאות. ההצפה הרגשית הבלתי אפשרית גורמת לנו לבחור רק בחלקי המציאות הנוחים לנו. זה מה שעושה כאן נשר, שראוי לציין שהוא עושה זאת כשהוא מתמודד עם מוות בלתי נתפס בקלותו הבלתי נסבלת של בנו ארי בתאונת דרכים מיותרת לחלוטין.

ולעיתים בלתי אפשרי להקיף הכול, אלא שאז עדיף אולי להתמקד. נשר מתפזר, הוא מציג לנו פיסות מציאות. פרגמנטים. אם אלו היו פיסות המציאות החשובות. או בעלות חשיבות כלשהו למסר של היצירה שלנו, דיינו, היינו משלימים את הפערים. אלא שהניפוי הותיר אותנו דווקא עם פיסות המציאות הלא חשובות. כן, הן מבדרות כל אחת לכשעצמה, אך לא אומרות דבר, לא כשלעצמן ולא בתוך היצירה השלמה.

הן מרכיבות טריילר סביר, שנראה יותר טריילר של הלהקה (1978) או של חמש חמש (1980) או של סדרת סרטי אסקימו לימון, או סרט שמתרחש באותה תקופה של הסרט שלנו, חבורה שכזאת (1962), כלומר סרט דחקות ישראלי מצוי (או פרודיה על סרט דחקות ישראלי מצוי), שאין לו דבר עם הסצנה ההיפר-הירואית שמסיימת אותו. ואז, כי אין לנו מציאות להיאחז בה, והכל נראה לנו מיותר, תרתי משמע, מגיע לנו ההסבר מן הצד המצרי, בחזקת אפילו הם מבינים אותנו יותר משאנו מבינים את עצמנו. ואני חושבת שמי שהכי דאגתי לו בסרט הזה, זה דווקא הצלם השמנמן של הבמאי-עיתונאי המצרי. שלא ברור מה הוא עושה שם, הוא בקושי מוציא מילה. כנראה שהוא בא רק בשביל הפרנסה, הוא מצוי בפחד תמידי, לא רק מהסיטוציה של הלחימה, אלא מכל הסובבים שמצליפים בו פקודות לא ברורות וקפריזיות. את מי ואת מה הוא אמור לשרת בדיוק. או שאני סתם מושפעת מהסרט מלחמה פרטית (2018) על מות הכתבת מארי קלווין והצלם שלה בקרבות בסוריה.

וגם הנער הצעיר סלימן, שגם הוא בקושי מוציא מילה והדבר הזכור ביותר ממנו מבחינה קולית, הוא צעקותיו בעת שנפצע, נדמה לי כמעין נער גבעות, כמו אלו מהכתבה שראיתי השבוע. מתנדב חדור מוטיבציה וקצת מאוהב והבמאי בסרט מנסה להציג את הקטע האנושי הזה, את אהבתו לאחת מבנות הכפר. אך זו בדיוק המציאות שלא מעניינת את המנהיגים והם פוסלים את הסרטון הזה, שהרי זה בכלל אמור ללכת ליומן החדשות המשודר לפני הסרט. כמו שהראה בודריאר, הם מעניקים לצופה מצג מנוטרל מכל מה שלא חשוב, אלא שאצלם זה הפוך, הם דווקא מעוניינים בתמונות הגרפיות הקשות. כל כך ברורה להם התמונה שהם מעוניינים להעניק לצופה כסוכני התיווך של המיתוס, שלא ברור למה צריך באמת לעבוד בשבילו, אולי אפשר רק לצלם סרט של מלחמה שלא היתה. וסלימן, נדמה לי שבסוף הוא גם מת בזרועות הבמאי. אז אם הבמאי חסנין הוא נשר אולי בעצם אותו סלימן הוא הבן שלו, או שכבר הגזמתי עם האנלוגיות.

הסרט הזה, נותן למצרים דמות שאינה השטן. גם לעיתונאי שהפך לאחד מעמודי התווך של הממסד העיתונאי המצרי שמתנגד לשלום עם ישראל. לא רק לחייל מצרי אבוד ומבולבל, כמו באוונטי פופולו (1986) של רפי בוקאי. וזה יכל להיות שוס, לא רק אם זה היה עשוי טיפה יותר טוב, אלא אם הצד הישראלי של הסיפור לא היה מוצג בצורה כ"כ עילגת ומקוטעת ומטופשת. מישהו צריך להזכיר לבמאי הזה, שבצד שלנו מתו אנשים, סתם או בשם אידיאל שהם האמינו בו. ורק בזכות זה מגיע להם ייצוג קצת יותר חומל. הם היו אנשים שחיו אך מעט ומתו. כמו הילד של הבמאי נשר. אולי בגלל זה, הילדים שלנו אצל נשר, אליבא ד'בודריאר, המוות שלהם הוא דרך פריזמה כה קהה ואטומה. ואילו המצרים, שנדמים דרך דפי ההיסטוריה כאכזרים בני אכזרים, נראים כאן כמי שיורה על נכנעים בגלל אי הבנה.

האם אני יכולה לבוא בטענות לנשר. איזה נרטיב בדיוק אני דורשת ממנו. את הנרטיב שלי. האם אני יודעת מה הנרטיב שלי. ואולי אני לא רוצה ממנו נרטיב, אני רוצה אבני בניין שיגרמו לי לחשוב על נרטיב. לא רצטטיבים, לא התרחשות, זה כתוב לי בויקיפדיה. אריות, את הרגשות, את נפש האדם. דמויות, עם מניעים, עם היסטוריה, עם רגשות, של אז, לא של היום. את היום אני מכירה. והם לא חשבו כמו היום. האם אדם סובייקטיבי יכול לייצר נרטיב אובייקטיבי.

אם הנרטיב הישראלי בסרט היה יותר קוהרנטי ופחות מקוטע ומציג את רוח ההתנדבות גם בצד הישראלי ולא רק בזה המצרי, ולא מתייחס אליה כמובן מאליו ומתמקד רק בדחקות, הייתי אולי עונה על השאלה הזו. ונניח שהיה, נשארנו עם שאלה רטורית והתשובה בכלל לא שם. אלא שנשר הסובייקטיבי ניסה בהחלט לייצר נרטיב אובייקטיבי, שיפנה לשני קצוות המימון שלו, ומכאן הוא נכשל.  ואולי התשובה גם לא שם. האם בן אדם סובייקטיבי, בן זמננו אנו יכול לייצר אדם אובייקטיבי מאז, או שכל שנותר לו הוא לייצר אדם סובייקטיבי בן דמותו דהיום.

אבל שיהיה בן אדם, לא פלקט. לא מיתוס. אלא שנראה שנשר שכח שאת המיתוס הוא צריך להשאיר לנרטיב שנמצא לו אי שם בסב קונטקסט, התפקיד שלו הוא לספר סיפור, להביא לנו את האנשים. את תמונת הניצחון, את המיתוס, תשאיר לנו. לכל אחד מאיתנו, להרכיב לפי הנרטיב הפרטי שלו.

אז למה בעצם אנחנו פה, לא הבנתי. האם בגלל כל הדברים האלו, שבסרט הזה נתנו דווקא לבמאי המצרי להגיד אותם. איפה הקול שלנו בכל זה. האם זה לא מוזר לכם שכל רוח החלוציות נמחקה מהסרט הזה, אולי כי נשר, כמו הקהל, הדור, שהוא מייצג, ישראל החילונית של מדינת תל-אביב, כבר לא מאמין בחלוציות, כבר לא יכול להתחבר לזה, לא יודע איך לאכול את זה. כל שהוא יכול זה רק לצחוק על זה, להריץ על זה דחקות. ולא רק זאת, אולי יותר מכל הוא מציג את פני הדור הזה גם ככזה שכל שנותר לו הוא הצורך לצאת בסדר, לרצות, את כל מי שבחוץ. האמריקאים, האירופים, הרוסים, הערבים, המצרים… (ואת הפלסטינים נשאיר לרגע בצד בהקשר זה… הם לא העניין החשוב כאן, אני כותבת לי בציניות.) אה כן, גם את מפיקי הסרט, שאמורים להיות מרוצים ממה שיצא. ואם מפיקי הסרט הם צאצאים לנופלי ולשבויי ניצנים, מי אני, מי אנחנו, שנעז לא לחוס עליהם. אתם יודעים, לא נוגעים במשפחות שכולות וכל זה.

אפילוג 1 (בפרפרזה על האפילוג במאמר שלי על נוף של עדינה בר-און): בדרך חזרה הביתה, ראיתי על אחת מתחנות האוטובוס פרסומת לסרט דנן. עם ביקורות רבות של 5 כוכבים, כמעט מכל מבקרי ארצנו, חוץ אולי מיעל שוב, שדווקא את רשימתה קראתי טרם הסרט (כנראה שקראתי מזמן גם את דובדבני ושביט). ואני מרגישה שהמלך הוא עירום… אבל הביקורת הולכת לה בין הטיפות, וחסה. יש דברים שעדיף אולי לא לפתוח, כי מי יודע עם מה תישאר בסוף.

אפילוג 2: בסדרת הבלתי חשובים של כאן דיגיטל, יש פרק מלחמת הריחות (בושם משה דיין), על האופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים ואיך היו שניסו וחלק אף הצליחו, לעשות הרבה כסף מהמלחמה. לא מהמלחמה. מהנרטיב של אנחנו הגדולים ניצחנו. אלבומי ניצחון שנמכרו כלחמניות טריות. גם אצלי בבית כילדה היו כאלו אף פעם לא הבנתי למה. היינו מקבלים דברים כאלו מבי"ס אני חושבת. אחת המרואיינות, איריס יוטבת, היא מיקה בהוא הלך בשדות. לצד אסי דיין, בנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון, משה דיין. לא זכרתי שהסרט יצא רק אחרי מלחמת ששת הימים. שהרי המחזה הוא מ-1948. גם לא ידעתי, שאיריס יוטבת, כמו אסי, גם היא ביתו של גנרל בצבא, אל"מ משה יוטבת. סרט שנוצר כחלק מחגיגת הניצחון ההוא והיה גם הוא חלק מחגיגת הגנרלים הסלבריטאים. לפעמים אני חושבת שכל פיסות המידע האלו, אלו החשובות בדומה לכתבה על נערות הגבעות (נניח) ואלו הפחות חשובות, כמו הסיפור על בושם משה דיין (ע"ש פרסומאי אחד באותו שם…), עושים לי יותר מסרט שמנסה לספר סיפור גדול מהחיים. והנה איריס יוטבת גם מדברת בבירור על ההיבריס. ואח"כ מזכירים שב-73' היתה עוד מלחמה, שבה הגנרלים המהוללים (כלומר אנחנו) נתפסנו עם המכנסיים למטה… כלומר ההאדרה שלהם המיתית משליכה על ההאדרה הקולקטיבית שלנו. ואני תוהה, בעידן הדיגיטל והיו-טיוב, כשכל אחד יכול לייצר וגם להפיץ נרטיב משלו, מה מותר הנרטיב הקולנועי, האם עדיין יש לו בכלל גושפנקא להגיד משהו.

ובהקשר זה, ההאדרה המיתית, נניח והיה מצליח לו לסרט הזה, של מירה האלחוטנית ושל כל האחרים, כולל המצרים, מה היא בעצם תורמת לנו (כלומר להאדרה הקולקטיבית ומכאן אולי הפרטית). אולי המשפט הכי חזק בסרט שבאמת גרם לי לבכות היה במעמד בו כל חברי הקיבוץ מתכנסים בבגדים חגיגיים אל מול הרדיו לשמוע את בן גוריון מכריז על המדינה. ביניהם אחד ניצול שואה, שמביא את תמונת משפחתו שנספתה שם, כדי שהם יהיו פה, ברגע הזה. שהם יזכו. ככה, התפלק לו לנשר בלי כוונה. או שזו פשוט הקלישאה היחידה שעדיין עובדת. או שזה פשוט הרגע היחיד, שניסה להסביר למה הם בכלל שם. למה בכלל צריך את כל זה. למען האמת, אני לא בטוחה שהקולנוע הזה עוד עושה לי את זה. כבר ראינו למעלה, מה שווים כל אלבומי הניצחון, כל תמונות הניצחון מאושרות הצנזור וכמה מהר אח"כ, הן מתחלפות באלבומים של כל התמונות הלא מאושרות. אז אולי למרות מה שבודריאר אמר, האמת בכל זאת צפה בסוף… אולי כי האמת היא לא בתמונות גדולות, אלו שתמיד מבוימות, אלא היא ברגעים הקטנים, שגם אם הם מבוימים בקטנה, סופם להישאר ביננו לבין עצמנו.

תמונת הניצחון. ישראל, 2021, 128 דקות. בימוי: אבי נשר, תסריט: אבי נשר, בהשראת אירועים אמיתיים וסיפור מאת לירז ברוש ואהוד בלייברג, צילום: עמית יסעור, עריכה: איציק צחייק, מעצב אמנותי: שחר בר אדון, מעצבת תלבושות: חן כרמי, מוסיקה: תום אורן, מוסיקת רקע: רנדי קרבר, תום אורן, ליהוק: אסתר קלינג, עיצוב פסקול: רונן נגל, מקליט: אשי מילוא, אפקטים ויזואליים: ירון ישינסקי, איפור: אמילי פאודם, מפיק בפועל: קינן אלדר, מפיקים שותפים: דניאל ורוני בן ארי, משה אדרי, לאון אדרי, אלעד גביש, אלעד נגר, נשאת חלים, ניק דונרמאייר, צ׳ארלס ווקסברג, הפקה: סרטי יונייטד קינג ובלייברג אינטרטיינמנט. שחקנים: ג'וי ריגר, אמיר חורי, אליאנה תדהר, תום אבני, משי קלינשטיין, עלא דקה, ידין גלמן, נטע רוט, אלעד לוי, אלישע בנאי, אדם גבאי, כמאל זאיד, יונתן ברק, הישאם סלימאן.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.