הסאטיר בקולנוע

הנישואין שלא היו

על נישואיה של מריה בראון / ריינר ורנר פסבינדר

השנה מלאו ארבעים שנה למותו של אחד הבמאים ברשימה הקצרה שלי, שמשום מה נשכח כאן, אבל לפני שנשכח יצא שראיתי את מירב סרטיו בסינמטק חיפה אי אז בימים. הוא כונה l'enfant terrible של הקולנוע הגרמני (זה גם שמו של הסרט שנעשה עליו ב-2020), כינה את עצמו אנרכיסט רומנטי, איש מינכן, ערש הנאציזם, אולי בגלל זה, הנושא העסיק אותו, בעל ראיית עולם פוליטית רדיקלית שמאלנית, כלומר חברתית-ביקורתית כנגד הקפיטליזם, הומוסקסואל גלוי כבר מתחילת שנות ה-70, שלא מפחד להפוך לדו, או שתמיד היה. שלא מפחד לעסוק בנושאים האלו בסרטיו, לאלמודובר היה ממי ללמוד, מי שעבד בקצב מטורף, ולשם כך נזקק לכמויות חומרים מעוררים וממריצים (ע"ע קוקאין), שהקפיצו את התקציבים של סרטיו ולבסוף גם הרגו אותו. A shooting star שיצר יותר סרטים מאשר שנות חייו המועטות (וזה לפני שדיברנו על שלל מחזות וסדרות טלוויזיה), מחזאי, במאי ושחקן לעת מצוא, אוהב הופעות קמע בסרטיו (מה שמטעין אותן במשמעות מיוחדת), תופעת תרבות, שאולי שייכת לדורותיו ולא לדורות אחרים. גבירותי ורבותי: ריינר ורנר פסבינדר.

בשנות ה-70 אהבו ילדים רעים. גם היום. אהבו לרכל ופסבינדר האכיל את הטרול עם תמונות בבגדי עור סטייל סאדו מאזו שפיזר היח"צ ועוד תמונות שבהן הוא לא נראה ילד טוב ירושלים, כלומר היפי. הכרזה הפרובוקטיבית המפורסמת של הסרט עם חנה שיגולה במחוך וביריות, עשו גם הם את שלהם (האם היום זה היה עובר). פעם זה היה הסרט הכי מפורסם של פסבינדר. הכי קומוניקטיבי. זה שאני וחנה'לה יצאנו ממנו אל הקפה בבית רוטשילד בסערת רגשות שסירבה לדעוך כמה שעות. היום תפס את הפסגה סרט אחר, שבאתר סריטה אף הגדירו אותו כיצירת מופת. Ali oder Angst essen Seele auf. (ד"א שבגרמנית תקנית צריך להיות Angst ißt die Seele auf, אבל עלי המהגר לא מדבר גרמנית כהלכה…) וזה הסרט היחיד של פסבינדר שהם עוסקים בו. נישואיה של מריה בראון מאוזכר. תודה לאל… לא שזה הסרט הכי חשוב שלו, אולי, מבחינה אמנותית, אבל בוודאי הכי ידוע… בכל אופן, כך היה בזמנו. זה הסרט שהביא לפסבינדר הכרה והצלחה בינלאומית.

שירה מרק בן צבי ממועדון הקולנוע של הגדה השמאלית שאלה אם אני רוצה להרצות שם. היה לי ברור שאני ארצה לדבר על פסבינדר, איזה סרט. שאלה טובה. חוץ מפטרה פון קנט שכבר הוקרן שם לא מזמן, ו-עלי… שלא צריך שינערו ממנו את האבק… בוא נגדיר זאת כך… חשבתי על סרט שעשה עליי רושם מיוחד בזמנו, Mutter Küsters' Fahrt zum Himmel עם מיודעתנו ברגיטה מירה, מ-עלי, אבל אי אפשר להתחיל בלי ה-obvious . אם מישהו עוד מחשיב את נישואיה של מריה בראון כ-obvious של פסבינדר… ובכל זאת. מה תגידו לסרט שהפריים הראשון שלו הוא תמונה של היטלר.

שנופלת ברגע השני של הסרט עם ההפגזה, רק כדי להציג חתן וכלה דרך חור בקיר בטקס נישואיהם. הם אומרים I do … ואז בתמונה הבאה, רואים את כולם בורחים ממשרד רשם הנישואין, אפילו השלט Standesamt (רשם נישואין) נופל. הכיתוב LSR (Luftschutzraum – מקלט מהפצצות מהאוויר) חקוק בצבע לבן על הקיר. מה זה חשוב כעת נישואין. רשם הנישואין בורח והרמן קופץ מהחלון תופס אותו ומשכיב אותו על הרצפה. מריה רצה אליהם עם תעודת הנישואין ביד והם מכריחים את האדם המסכן לחתום בעודו רועד מפחד, לא ברור אם מהם או מההפגזה. וכעת החותמת. הוא משאיר להם אותה והרמן מחתים את התעודה בעצמו, אחרי שהוא מחמם את הצבע שנותר עליה בהבל פיו.

נישואיה של מריה בראון, מכריזות כרזות הסרט… נמשכו רק חצי יום ולילה אחד שלם (Die Ehe der Maria Braun …sie währte nur einen halben Tag~ und eine ganze Nacht!). כך מספרת בתחילת הסרט מריה לאחות בתחנת הרכבת, שם היא מסתובבת כל יום לחפש בדל מידע על הרמן, עם שלט על הגב, כמו רבים אחרים בתחנה (חלקם נושאים שלט על מקל). וכל זה אחרי 3 שבועות בלבד של היכרות. כלת מלחמה. זה היה נפוץ גם בקרב חיילי בנות הברית. משני צידי המתרס. כל הסרט היא גברת בראון, אנו לא יודעים אפילו את שם הנעורים שלה. כשבעצם, לא ברור אם היא באמת מימשה את הזכות להיות גברת בראון… היה להם לילה, אבל כל הפרשנויות לסרט טוענות שהנישואין לא מומשו. אני חושבת על זהות ושייכות. זהות ושייכות של אישה בחברה, זהות ושייכות של פרטים, אזרחים לעם ולארץ ולמדינה. כבר אמרו לפניי שהמלודרמה פה היא אלגוריה לגרמניה עצמה. ואולי בעצם צריך מכאן לצאת אל מה זה שליטה, שליטה עצמית. האם אתה באמת שולט בחיים שלך, בגורל שלך או שאתה עבד של הנרטיב.

החלום ושברו מבוטא כבר די בתחילת הסרט על-ידי האם (האם היא מסמנת את הנרטיב, או שזה האב החסר, ע"ע לאקאן, של מריה, שאולי מיוצג בדמות סבא ברגר חדל האונים): "זה לא נכון לתת את כל אהבתך לגבר אחד, סבא. אם אין לך תפוחי אדמה, תאכל לפת, אם אין לך לפת, תאכל דייסה. אבל כל ילדה אוהבת את האחד והיחיד שלה. הוא הולך למלחמה; חמישה חודשים מאוחר יותר הוא מת, ואת מתאבלת במשך כל חייך. האם זה נראה לך הגיוני, סבא? זה מטביע אותך." מוטיב הכלה שנשארת נאמנה לבעלה מזכיר לי את הכלות ההודיות הנשרפות על מדורת המוות של הבעל. הן רכוש שצריך ללכת איתו לעולם הבא. את המחזות של לורקה, למשל חתונת דמים או בית ברנרדה אלבה, שם זה הגיע לקיצוניות מופרעת. ואולי גם עוד אישה אחת בשם בראון, שבעלה מת יום אחד אחרי חתונתם. והיא כמו כלה הודית. מתה איתו. אווה בראון. אווה ומריה הם שמות מקבילים במיתולוגיה הנוצרית. חווה – האישה הראשונה. ומריה – אם האלוהים. כבר אמרו זאת לפניי. אמה של מריה בראון, ד"א, נאמנה לדבריה, השיגה לעצמה מאהב די מהר. מה קרה לאב, האם הוא מת במלחמה הזאת או קודם לכן, לא ברור. וגם לא חשוב. אולי חסרונו הוא עצם העניין, ובקריצה לאקאניאנית, אפשר יהיה לטעון, שהוא מסמן לא רק את התרבות, החברה שאיננה, שעריכה נופצו, אלא גם את השאיפה לייצר חברה זאת, ברמה של תשוקה, של desire כדי להגיע ל-Jouissance . אבל מה קורה שמגיעים לסף הנשגב…[1]

וזה גם מזכיר את הנאמנות העיוורת למולדת. את הנכונות להקריב הכול למען המולדת. למען עקרונות. למען הערכים. למען מה בעצם. מה נשאר מכל זה כעת. מריה נכנסת לבר העלוב שבו היום נערות גרמניות רוקדות … עם חיילים אמריקאים… שחורים… יש שם שטיחים במקום דלתות ודגל אמריקאי מחליף את הדגל שלהם, מה שהוא לא יהיה. ורק נשארו שם מקבילים, מריה קופצת עליהם ועושה תרגיל. פעם זה היה אולם הספורט בבית הספר שלה. פעם זה היה המקום שבו החדירו לראשם את הנערים והנערות את תורת הגזע שדגלה באדם לבן ובריא כלומר ספורטאי. מה לעשות ששחורים יכולים יותר, הראה להם ג'סי אוונס… מריה בוחרת ללכת עם גבר שחור גדול מידות, ביל, שנדמה כאיש העדין והנחמד ביותר בעולם. אח"כ היא גם תהרוג אותו, את אב בנה אשר עוד לא נולד, למרות שלא ברור אם התכוונה שהוא ימות, בשם הבעל שאותו היא לא מכירה (כמו האב החסר), בשם המולדת ולמען המולדת. אולי היה צריך לקרוא לסרט הזה Kill Bill. החטא הקדמון.

גרמניה יצאה רע מאוד ממלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי היה נורא. נכי מלחמה התגוללו ברחובות וקיבצו נדבות. 65% מהנשים עסקו באופן זה או אחר בזנות או אימצו לעצמן תומך נדיב (כמו הדמי-מונד של טרום המלחמה), רק כדי לשרוד.[2] והנה ההיסטוריה חוזרת. ולטר רתנאו. שר החוץ של רפובליקת ויימר. היהודי. שנרצח על-ידי לאומנים גרמנים. באתר מוזיאון העם היהודי (בית התפוצות) סיכמו זאת יפה:

מעריציו תיארו אותו כגאון מדיני, שופע כריזמה וקסם וכמי שחילץ את גרמניה מהבוץ הכלכלי בו הייתה שקועה אחרי המלחמה. מתנגדיו מהחוגים הלאומניים סימנו אותו כיהודון בוגדני וקוסמופוליטי שמכר את הכבוד הגרמני לבעלות הברית תמורת כסף. באווירה האנטישמית ששררה בגרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת סופו של רתנאו היה ידוע מראש. כששאל את אחד מידידיו מדוע, למרות הצלחותיו, הוא מעורר שנאה כה עזה, השיב לו האחרון: "אתה סתירה מהלכת של התאוריות האנטישמיות בדבר הנזק שגורמת היהדות לגרמניה. לכן הם רוצים להרוג אותך".

ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו ברתנאו שלושה צעירים גרמנים מחוגי הימין הקיצוני. הרצח זעזע את הציבור, מעל מיליון איש ליוו את ארונו וביום ההלוויה הוכרזה ברחבי גרמניה שביתה כללית. יחלפו קצת יותר מעשר שנים עד שחוגי המתנקשים יעלו לשלטון, המפלצת האנושית תתעורר מרבצה וולטר רתנאו יהיה לזיכרון נשכח. [שם]

בטח לא שמעתם עליו. גם פה מחקו אותו מהנרטיב השואתי באופן מוזר. גם לנרטיב שלנו הוא לא מתאים. אבל לא בזאת העניין. ובכל זאת מי שרוצה לקרוא בהרחבה על הנושא יכול לקרוא את הכתבה שמכל המקומות פורסמה באתר וואלה – עם הציון של 25 דקות קריאה. תתארו לכם. כאן. לגרמנים יש היסטוריה גם בלנשוך את היד שמאכילה אותם ובדרך הברוטלית האפשרית. שנים, מאז ראיתי את הסרט לראשונה, הטריד אותי העניין הזה. למה היא הרגה את ביל. למה ביל היה צריך למות. גם היום. אבל אם זו אלגוריה. אפשר לומר למה היהודים היו צריכים למות. אבל איך תציג רומן עם יהודי בתקופה הזו. הם כבר אינם בסביבה. אז נלך to the next best thing . שחורים. כל דבר שמזהם את טוהר הגזע. פשוט אפשר להשמיד אם המולדת תדרוש, או אם לא תדרוש. אם אנחנו נדרוש זאת מעצמנו בשם המולדת. כוחה של שטיפת מוח. כוחו של נרטיב. מריה והרופא הולכים בתחנת הרכבת אחרי ההפלה. הרופא המכור למורפיום לא יכול להתמודד עם מה שקורה. אולי זה מסמן את המצפון של מי שנאלצו למכור את נשמתם לשטן ולשתף פעולה עם המשטר הנאצי. הם בעצם אלו שיצרו והוציאו לפועל את תפיסת הרפואה המסווגת בני אדם לפי סוגי גזע איכותיים יותר או פחות. הם אלו שעסקו בניסויים מחרידים בבני אדם. אולי בכלל לא היה להם מצפון והם נהנו מהזרם השוטף של משתתפים בניסויים כשהם לא צריכים לחשוב על זה שהם מתעללים בבני אדם, כי הרי לפי אותה תפיסת גזע מי שהם ערכו עליהם את הניסויים אינם בני אדם. אבל הצופים, בטח חושבים שקשה לו עם זה שהוא צריך להנפיק אישור רפואי לאשה שאותה הוא יילד או היה רופא הילדים שלה, כדי שתעבוד בזנות. ובתחנת הרכבת. אנו חושבים שהוא פורש ונוסע לגור עם הבת שלו. אבל בסוף מתברר שזו מריה שנוסעת. אחרי שנפתרה ממטען עודף. ילד שחור שעכשיו הוא מלאך שחור קטן בשמיים. במילא הוא לא היה משתלב. איך היא היתה יכולה להסתדר עם ילד שחור ללא אבא. למרות שבתחילה חשבה לגדל אותו בשביל הרמן… יש דברים שאף פעם לא משתנים. ואני דווקא כן בעד הפלות. אבל קשה שלא לראות את זה כ'הרצחת וגם ירשת'. או אולי רצח כפול. לא רק של ביל. גם של הרמן. הרמן ג'וניור. היא רצתה לקרוא לתינוק הרמן. אבל אז הרמן האמיתי שב. אולי היה אפשר לייצר תרבות אחרת, לא גזענית. אבל הנרטיב ההיסטורי שב, ולא מניח לזה לקרות.

וילי, הבעל של בטי, חזר מהמלחמה. הוא אמר שהרמן מת. אח"כ הרמן חזר והסתבר שהיה שבוי אצל הרוסים. וילי מתגלה אח"כ כנציג ארגון העובדים שנמצא במו"מ עם מעסיקה הקפיטליסט של מריה. היא מתווכת בין השניים. היא מכנה את עצמה "מאטה הארי של הנס הכלכלי", נעה בין 2 הקצוות, מבלי בעצם להחליט: "אני כלי של הקפיטליזם ביום וסוכנת של מעמד הפועלים בלילה." ואז כשהיא נדרשת לענות לשאלת העיתונאים, היא עונה תשובה יחצ"נית קפיטליסטית קלאסית. בשם התפקיד. מה בין התפקיד בין מה שהיא באמת חושבת ומרגישה. האם הרמן, כמושא התשוקה של מריה בשם אידיאל האהבה, הוא נציג הערכים, האידיאולוגיות בסרט. אידיאולוגיות שאצל אנשי הנס הכלכלי לא בדיוק קיימות, אבל צריך להתאמץ להכיל אותן, למשל להיות אנושי, למשל זכויות האדם. אולי אלו האידיאולוגיות שהרמן ספג בהיותו בשבי הרוסי, בלית ברירה. לא האידיאולוגיות ההן, הישנות, שנותנות לך זכות להרוג את ביל. 2 ביקורים בבית ההרוס. בתחילה מריה עם בטי. בהמשך, מריה עם וילי. הוא כבר עזב את בטי שמשעממת אותו לטובת אנה-ליזה, אישה דעתנית עם אידיאולוגיות. הם עולים לקומה השנייה ומדלגים על הקורות שנשארו מהרצפה. בשתי הפעמים מריה עם עקבים גבוהים ולבושה למשעי. בפעם השנייה, אנו זוכים להסבר. זו היתה פעם הכיתה שבה למדו מריה ובטי. כלומר, החינוך שלהם. פסבינדר מצלם מלמטה בפעם השנייה, מראה לנו שמהערכים האלו נשאר רק שלד. זה מפחיד. אפשר ליפול. ומעקבים גבוהים (סמל לקפיטליזם?) אפשר ליפול אפילו יותר. מה בדיוק נשאר מהערכים הישנים ואילו ערכים יש לנו היום. קפיטליזם מול זכויות אדם, למשל. אנו גם תמהים, למה בשלב הזה, הבניין הזה עדיין לא שופץ או נהרס. עבר הרבה זמן.

וילי עזב את בטי כי היא לא הקשיבה. מריה טוענת: אתה צריך מישהו שיקשיב. אני צריכה מישהו שלא יקשיב. ככה היא מעידה של חברתה הטובה ביותר, שלה היא מספרת הכול. וילי טוען שאדם צריך אישה ששווה לו. אבל לרוב הגברים אין את המודעות לכך. המודעות האנושית מפגרת מאחורי ההתפתחויות הטבעיות. מריה טוענת שהוא מתגעגע לבטי בחלומות שלו. וילי תוהה, איך מכולם היא זו שטוענת כך. כי אצלי זה הפוך. המציאות מפגרת אחרי המודעות. ככה טוענת מריה, הדוגמטית, שלא מוכנה להשתנות ונאחזת ב"הרמן" עד הסוף המר. אפילו אמה שלה מחזיקה כבר בחבר חדש. המשיכה בחייה. מריה חושבת במעין היבריס, שאם היא תכבוש את רגשותיה ("זה לא זמן לרגשות" היא תטען באחת הפגישות שלה עם הרמן בבית הסוהר… במה שהוא בעצם סדרה של מסירת דו"חות התקדמות האזרחים בפני האומה) ותתנהג במחושבות ובקרירות ובנצלנות של אנשים, היא תצליח לשנות את המציאות, לייצר את המציאות, בשביל הרמן, בשביל המדינה, והיא מגלה בסופו של עניין, שגם היא כמו כולם, מפגרת אחרי המציאות. או יותר נכון, עיוורת לה. נבגדת על ידיה. הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת (pan intended).

בפעם הראשונה שמריה ובטי פוסעות ברחוב לעבר בניין בית ספרן ההרוס, מוצגות נשים שעסקו באיסוף הלבנים מהבתים החרבים. נשים שנודעו בכינוי Trümmerfrau (אשת ההריסות). הערך בוויקיפדיה הגרמנית על הסרט, מפרט: "בתחילה מריה מנצלת את מעמדה כאשת הריסות כדי לשבור את המבנים החברתיים הפטריארכליים, בגלל העדר הגברים, וכדי להשיג שגשוג כלכלי. אבל התקופה הזו קצרת-ימים. בסופה של התקופה המיידית שלאחר סיום המלחמה והסימנים הראשונים של אימוץ מחדש של בטחון עצמי לאומי, התפקיד של נשים פעילות אלו תם גם הוא. פסבינדר מבהיר את הדבר כשהוא סוגר את הסרט בתמונות הקנצ'לרים של גרמניה שאחרי המלחמה המייצגים בעצם רצף בהמשך לתמונה של היטלר שפתחה את הסרט. או כפי שתיאר זאת [וילהלם] רוט: 'הגברים קיבלו לידיהם שוב את כל החצוצרות' [קיבלו שוב את המושכות לידיים]." דינמיקה כזו אופיינית לכל תקופת לחימה או מהפכה. כמו הנשים שיצאו לעבוד במפעלים בארה"ב והוחזרו לבתים בשנות ה-50, כמו נשים מהפכניות במרד בתוניסיה ובאלג'יריה, שהוחזרו הביתה. כמו הנשים אצלנו במלחמת השחרור שחיכו 70 שנה כדי לחזור ולהיות לוחמות. מריה הדוגמטית וחדורת המטרה. שהביאה אותה אל גבול השפיות. מגלה בסופו של יום, רגע לפני הכניסה לגן עדן ואולי עוד לפני הגילוי. שהרמן ואוסוולד כרתו ביניהם ברית ובעצם לא רק בגדו באמונה ושיקרו לה. אלא שמעולם בעצם לא היתה עצמאית. לא היתה היא. שהיא צפה על הנרטיב. האם במקרה כזה, הנשים יהרסו את המדינה, כמו מיכאל קולהאס… או שהם בתבוסתניות יתנו לגברים להעניק לנשים את השוויון שוב, אחרי שהוא כבר היה שלהן, כמו שווילי הנדיב מוכן לעשות.

וכך אנו מגיעים לשאלה החשובה מכל. מהי האמת… בסרט הזה, פסבינדר כורך את האמת באהבה. האמת שלך צריכה להיות אהבה שאינה תלויה בדבר לארץ שלך, למדינה שלך. בעת שהן בבר, וובי (Vevi) אומרת למריה, אהבה זה רק רגשות זו לא האמת. אבל מריה הדוגמטית עונה, שהאהבה גדולה היא רגשות טובים, שהם אמיתיים והם אמת גדולה. האמת, עונה וובי, היא מה שיש לך בבטן כשאת רעבה. היא משתכנעת והולכת לעבר ביל שמאוהב בה. אז מה בדיוק האמת כאן. נניח של ביל.

השאלה המתבקשת כאן היא, מה בדיוק מחזיק אותנו כה נאמנים לארץ שלנו, למדינה, לעם, כאשר בעצם זו מערכת יחסים רעילה מאין כמותה, ולמה בחר פסבינדר לנסות ולענות על השאלה הזו דרך נשים, הצד המוחלש בחברה, שלא באמת מחליט, שהנרטיב שלו לא שלו באופן ברור. ועוד שאלה שנשאלת, האם הסיפור הנשי, שמוצג כאן הרבה פעמים מתוך מבט גברי, כלומר שהסרט מציג גבר שמסתכל על קורות האישה, למשל בעל הבר שמציץ במה שהיא עושה על ביל בביקורת או בחוסר אונים, הרופא שלא יכול להתמודד עם הנשים העוסקות בזנות, הוא חלק מגישה שוביניסטית כללית שקיימת בקולנוע או דבר מיוחד לסרט זה, שמנסה להראות שגורלה של מריה, של האזרח הפרטי, אף פעם לא היה בידיו.

אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף של הפרק על הסרט (והבמאי) בספרו של סטפן ברוקמן (Brockmann) מ-2010,[3] המביא את דבריו של פסבינדר מראיון לעיתונאי צרפתי, בו הוא מכריז שתשוקתו לעולם טוב יותר היא שנותנת לו את הכוח לעבוד בקצב רצחני בזמנים פוליטיים בעייתיים, כאשר הממשל המערב גרמני פועל לדכא את הטרור ואת תומכי הטרור. האנרגיה שלו נובעת "מאוטופיה. מהשתוקקות אמיתית לאוטופיה כזאת. אם השתוקקות זו לא תפעם בי יותר, אני לא אעשה שום דבר אחר; זאת הסיבה, שכאדם יוצר יש לי הרגשה שרוצחים אותי בגרמניה, ואל נא תטעה ותחשוב שזאת פרנויה. אני מאמין שציד המכשפות של העת האחרונה, שלדעתי, הוא רק קצה הקרחון, בוים כדי להרוס את האוטופיות האינדיווידואליות. הדבר מגביר את פחדיי ואת רגשות האשמה שלי. אם זה יגיע לנקודה שפחדיי יהיו יותר גדולים מהשתוקקותי למשהו יפה, אז אפרוש. ולא רק אפרוש מהעבודה." (עמ' 368-69)

אמנם עלילת הסרט מסתיימת ב-1954, זה ברור כיוון שסצנת הסיום מתרחשת כאשר ברדיו משודר משחק גמר גביע העולם בכדורגל בו גרמניה ניצחה את הונגריה 3-2, בעצם חזרה למשפחת העמים… אבל פסבינדר ממשיך לסובב את גלגל ההיסטוריה. הסרט שמתחיל כאמור בפיצוץ שמפיל את (תמונת) היטלר, גם מסתיים בפיצוץ, ומשלים מעגל, ואחריו מוצגות תמונות של הקנצלרים הבאים אחרי היטלר, כולם בנגטיב: קונראד אדנאואר, לודוויג ארהארד, קורט גאורג קיזינגר, והלמוט שמידט, שהופך לתמונה ממש, כי הגענו להווה (הוא היה הקנצלר ב-1978 עת צולם הסרט). תמונתו של הקנצלר וילי ברנדט, חביב השמאל, הושמטה. ללמדכם, הסיפור על נישואיה של מריה בראון לא בא ללמד על השנים שאחרי המלחמה, הוא אינו סיפור תקומה. הוא בא לספר את הסיפור של גרמניה בשנות ה-70, במבט היסטוריוגרפי. והראה ברוקמן שדמותה של מריה כאשת הריסות שונה מאוד מהסטראוטיפ המקובל ממש אחרי המלחמה, כפי שמוצג למשל בסרט Die Mörder sind unter uns (הרוצחים נמצאים ביננו, 1946), אחד מהסרטים הגרמנים הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה והסרט הראשון בז'אנר ה-Trümmerfilm (סרטי החורבות). שלא כמו הגיבורה הקלאסית של סרט הריסות, מריה אינה דמות מופת. למרות שהתחילה אופטימית ואידיאליסטית (כנהוג בז'אנר), בסופו של הסרט היא נהיית צינית ותשושה. ואם ב-Die Mörder sind unter uns האישה האופטימית הדביקה באופטימיות שלה את הגבר הפסימי (וכולם הפליגו לעבר עתיד טוב יותר), כאן עולם הגברים הפיזי (הקפיטליזם?) הופך את האישה האופטימית (בעלת האוטופיה, למשל של אהבת אמת) לקורטיזנה תשושה. אלו מסמנים את הטרנספורמציה שעברה על גרמניה אחרי המלחמה בעיני פסבינדר ובני דורו, של הצלחה במחיר אובדן רגשות, כפי שהגדיר זאת טום נונן שציין ש"כעת הקרירות נחשבת המאפיין של הגרמנים". פסבינדר כאמור מקשר זאת לעבר ובעצם מראה שלמרות ההצלחה הכלכלית של מערב גרמניה, במהותה היא עדיין מלאה בריקנות ובאכזריות. מריה לא הצליחה להתגבר על המכשולים וליצור עולם טוב יותר. היא הובסה על-ידי עולם, שנראה שונה פיזית, אבל במהותו נשאר אותו דבר. וברוקמן טוען עוד שאולי כשמת ממנת יתר, פסבינדר בסופו של דבר ויתר במודע או לא במודע, כמו מריה בראון, על תקווה לטרנספורמציה אוטופית של גרמניה. מבקר צרפתי אחד כתב: "פסבינדר מייצג את הזעם הנלהב של הקולנוע הגרמני, הזעם של הדור הצעיר שפקח את עיניו בשנות ה-60 ולמד מה דור האבות השאיר מאחוריו: ההרס של הזהות הגרמנית באמצעות הנציונל סוציאליזם." [דגש שלי][4]

זה כנראה עניין  מאוד אישי אצל פסבינדר שנולד ב-31 במאי 1945, 3 שבועות בלבד אחרי הסיום הרשמי של המלחמה (ב-8 במאי 1945). ואולי לכן, תחילת הסרט, האנדרלמוסיה שאחרי הפיצוץ של בניין רשם הנישואין, מלווה בבכי של תינוק, כאילו מסמן את גרמניה שנולדה מחדש. שכרתה ברית נישואין חדשה עם אזרחיה. זוהי שעת אפס של הסרט, אבל הרצף שיוצר פסבינדר בין תמונת הקנצלר היטלר בתחילת הסרט ותמונות הקנצלרים בסוף הסרט, מרמז שההיסטוריה של מערב גרמניה היא עדיין המשך של הרייך השלישי. במקום לסמן שבר רדיקלי מהנאציזם, שעת האפס וההתפתחות המוצלחת של הדמוקרטיה המערב גרמנית מתוארים על ידי פסבינדר כהמשכיות של מבני הכוח והדיכוי שכבר קיימים בימי הרודנות של היטלר. היחיד שחסר ברצף הוא קודמו של שמידט, וילי ברנדט, שפסבינדר ושמאלנים גרמנים אחרים, ראו כדמות חיובית ומלאת תקווה, ולכן לא כללו אותו כממשיך של היטלר. ברנדט, כמו מריה, הוא בעצם עוד הזדמנות שנכשלה לשינוי פרוגרסיבי.

המצגת של ההרצאה לקראת הסרט נישואיה של מריה בראון, במועדון הקלונוע של הגדה השמאלית, 27.8.2022

המצגת של ההרצאה לקראת הסרט נישואיה של מריה בראון, במועדון הקלונוע של הגדה השמאלית, 27.8.2022

פסבינדר פנה להיסטוריה של אחרי המלחמה גם כתוצאה של האירועים הפוליטיים הדרמתיים במערב גרמניה בסתיו 1977, תקופה שנקראה "הסתיו הגרמני" שבה התרחשו מקרים רבים של טרור, שמסמלת את שיא החרדה המערב גרמנית מטרוריזם שמאלני, מה שגם הביא ליצירת הסרט האנתולוגיה Deutschland im Herbst (גרמניה בסתו, 1978) שבו פסבינדר השתתף, לצד בימאים רבים נוספים. הבדיקה של הטרור והקשר שלו להיסטוריה של גרמניה הביאו את פסבינדר ליצור את הטרילוגיה המערב גרמנית (FRG Trilogy, או בגרמנית BRD Trilogie), שנישואיה של מריה בראון הוא החלק הראשון שלה. החלק השני הוא הגעגועים של ורוניקה פוס (Die Sehnsucht der Varonica Voss) מ-1982. החלק השלישי, שצולם שני, הוא לולה (Lola) מ-1981. כל אחד מהסרטים, והטרילוגיה כמקשה אחת, מציעים שמערב גרמניה בהולדתה קיבלה הזדמנות להיהפך לחברה טובה יותר והומנית יותר, אבל שבאמצע שנות ה-50, הזדמנות זו אבדה. 10 שנים לאחר סיום המלחמה, מערב גרמניה של פסבינדר, הפכה שוב לחברה אוטוריטטיבית, בשליטת גברים ומיליטריסטית. באשר לתארוך של הסרט שלפנינו, נהוג לעתים לציין 1978, לפי ההקרנה הלא-פומבית הראשונה המצומצמת של הסרט למפיקים גרמנים בפסטיבל קאן ב-22 במאי 1978, או לרוב 1979, השנה בה הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין (20 בפברואר 1979) ויצא להקרנות בבתי הקולנוע (החל מ-23 במרץ 1979).

בין לבין, יצר פסבינדר, שכאמור עבד בקצב מטורף של 3 סרטים בשנה, בין שאר עיסוקיו, סרטים נוספים, אחד מהם הוא Die Tritte Generation (הדור השלישי, 1979), קומדיה שחורה על טרור, המציגה תא לא יעיל של מחתרת טרוריסטית שמנסה לחטוף תעשיין, שאולי מייצג איזושהי התפקחות מדרך הטרור או הרצון לאוטופיה.

קצת היסטוריה לא מאוד מאורגנת, אבל בואו נרחיב את הרקע. תנועות הנגד האמריקאיות הגיעו לאירופה בעיקר בצורת מהומות הסטודנטים בגרמניה ב-1967 ובצרפת ב-1968, שהושפעו מכותבים מקומיים בעלי נטיות מרקסיסטיות, למשל הרברט מרקוזה או גי דבור (מחבר הספר האהוב עליי חברת הראווה, 1967). בעקבות זאת, קמו כמה ארגוני גרילה אורבנית, כשהמפורסם ביותר בגרמניה הוא ארגון הגרילה המרקסיסטי סיעת הצבא האדום, הידוע יותר בשם כנופיית באדר-מיינהוף. ארגונים ידועים אחרים היו: הבריגדות האדומות באיטליה, תנועת ה-2 ביוני (מחתרת אנרכיסטית אלימה שפעלה בגרמניה והייתה בקשר עם סיעת הצבא האדום), הצבא האדום היפני, GRAPO בספרד, פעולה ישירה בצרפת ועוד. ובל נשכח את הטרורסטים העצמאיים דוגמת קרלוס התן (איליץ' רמירס סנצ'ס). ארגונים אלו תמכו בארגונים כגון הפנתרים השחורים ומחתרת מזג האוויר בארצות הברית, בארגון לשחרור פלסטין, על כל פלגיו, ובווייטקונג, והתנגדו נחרצות למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם, שנבעה לדעתם ממניעים אימפריאליסטיים. אנו בישראל מכירים אותם יותר משיתופי הפעולה שלהם בפעולות הטרור של ארגונים פלסטיניים, בעיקר חטיפות מטוסים, למשל חטיפת מטוס לופטהנזה לאנטבה בשנת 1976 (שם השתתפו טרוריסטים מהארגון הגרמני תאי המהפכה). ותודה לביבי שמזכיר את אחי יוני לדור שלא ידע את יוסף… (זו לא ירידה על ביבי לשם שינוי). תקצר היריעה מלפרוס את כל המפה האידיאולוגית שהובילה לכך, אבל באירופה, באופן שיראה לנו אולי מעט נאיבי, הטרור היה במטרה לייצר מהפכה סטייל מרקסיסטית נגד מוקדי כוח כלכליים קפיטליסטיים, בהשפעת תורות מרקס, לנין, מאו, פרנץ פנון, אולי אפילו הפוטוריסטים מתחילת המאה, שדגלו בהרס של המלחמה כדי להתחיל עולם חדש… (כמוסבר באריכות במאמר שלי על סטלקר). הרעיון היה שלאחר הרס המבנים החברתיים הקיימים, תיווצר אוטופיה, כמו במיתוס מלחמת גוג ומגוג, וההרס בהחלט יכול להיות מושג באופן פיזי וברוטלי. בסתיו 1977, ב-5 בספטמבר, נחטף אחד התעשיינים הבולטים בגרמניה הנס מרטין שלאייר בידי מחתרת באדר-מיינהוף. הם דרשו לשחרר 11 מחבריהם שהיו כבר בכלא ונידונו למאסרי עולם. ב-13 באוקטובר נחטף מטוס לופטהנזה בידי מיודענו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין. אלו דרשו כנגד שחרור יושבי המטוס את שחרורם של עשרה כלואים מאנשי סיעת הצבא האדום ושניים מחברי ארגונם שלהם שהיו כלואים בטורקיה וכן סכום של 15 מיליון דולר. ב-18 באוקטובר, בעוד המטוס החטוף חונה במוגדישו שבסומליה, תקפו אותו אנשי GSG-9, יחידה ללוחמה בטרור של גרמניה המערבית, הרגו שלושה מארבעת החוטפים ושחררו את הנוסעים ואנשי הצוות. סמוך לאחר מכן נמצאו שלושה מאנשי סיעת הצבא האדום – אנדראס באדר, גודרון אנסלין ויאן-קארל ראספה – מתים בתאיהם בכלא בגרמניה. אפשר שהם התאבדו בעקבות כישלון פעולת החטיפה, אך נסיבות מותם נותרו מעורפלות. לאחר מות שלושת חבריהם בכלא החליטו חוטפיו של שלאייר להמית אותו והוא נרצח ביריות ב-18 באוקטובר, לאחר 43 ימי שבי. גופתו נתגלתה למחרת בתוך מכונית בעיר מילוז בחבל אלזס שבמזרח צרפת. היא נתגלתה לאחר שארגון סיעת הצבא האדום פרסם הודעה על רציחתו של שלאייר ועל מיקום המכונית. אולריקה מיינהוף התאבדה כבר כשנה קודם לכן בבית הכלא, אך יש הטוענים שהיא בעצם נרצחה, כמו שטענו לגבי ההתאבדויות האחרות. אז כמו שאתם מבינים היה הרבה אקשן טרוריסטי באירופה ובעולם בכלל בשנות ה-70…

ברוקמן מזכיר את הבגדים של מריה, כשהוא מאפיין אמצעים קולנועיים. בתחילת הסרט, הוא טוען, היא לבושה בבגדים מלוכלכים ואפרוריים ועם התקדמות הסרט בגדיה נהיים יותר ויותר אלגנטיים. אני שמתי לב, לעומת זאת, שגם בזמן שהיא גרה עם אמה וסבה בבית שהוא חור על חור מההפצצות, היא עוטה מעיל פרווה וכובע (שלא נועד לחמם), אולי קצת סמרטוטיים, אבל ייתכן שפעם לפני המלחמה הם היו משפחה יחסית אמידה, למרות שמעולם לא היה להם בית משלהם כמו שתאמר האם לנוכח בתה שהרוויחה מספיק כסף לקנות לעצמה בית. שלא לדבר על שמלת הפיתוי השחורה שכבר ראתה ימים יפים יותר, שהיא רוכשת מפסבינדר, סליחה מסוחר השוק השחור, שמציע לה ספרים (כלומר תרבות. למען הדיוק, אלו ספרים של היינריך פון קלייסט, שכתב את מיכאל קולהאס, שעשה מהפכה טרוריסטית באירופה לפני אי אלו מאות שנים, וראו מאמרי הרחב על כך), בהם היא לא מעוניינת כי הם נשרפים מהר מידי, כלומר לא מתאימים כחומר בעירה לשם חימום. ללמדכם, גם פסבינדר מודע אולי לזה שגם אם יציע תרבות או מהפכה אלימה, אנשים ירצו את הכסף או את אמצעי הפרנסה או יתייחסו לספרים בתור חומר ולא בתור רוח. כלומר יחפיצו אותם. אפילו אם הם יגידו אחרת, כמו למשל מריה ותפיסת האהבה האידיאליסטית שלה, בסצנה הבאה בבר. ובכל זאת, יותר מאשר סיפור rags to riches תקופתי, הרגשתי שכאילו ככל שהסרט מתקדם, הגיבורה יותר ויותר לבושה בבגדים שתואמים יותר לאופנת חליפות ה-power woman של שנות ה-80, שנמצאות מעבר לפינה. כאילו היא מייצגת גם את המעבר מלבוש ההיפים של שנות ה-70 ללבוש המחויט, ההדור והמוגזם של שנות ה-80, ובמיוחד אם נתייחס לכובעים שלה שהופכים יותר ויותר גדולים ומהודרים, עם רשתות ושאר ירקות, שאותם היא לא מורידה גם במסעדה וגם בבית, אפילו כשהיא נרדמת על השולחן. וכך היא גם פותחת להרמן את הדלת, למרות שהאודם שלה כולו מרוח. העטיפה הפכה לחזות העניין.

האבולוציה הסרטוריאלית (של הלבוש) בסרט, שמקבלת תהודה נוספת בשל הרקע בו היא מוצגת (בתים הרוסים בהם היא מסתובבת בעקבים גבוהים, דירה  מצוקמקצת, בר עלוב ואח"כ משרד בו היא מוצגת תגירר מבעד דלתות או סבכות) זורקת אותנו לגזרת המלודרמות ההוליוודיות שמהם הושפע פסבינדר. למשל אלו של דגלס סירק. למשל ככל שהשמיים מרשים שהיוו בסיס לסרט עלי: פחד לאכול את הנשמה. למרבה הפתעתי, המפגש היה אישי. סירק, שלעוד יותר להפתעתי היה גם במקור גרמני, שמו המקורי הנס דטלב סירק (Sierck), עבד במינכן בשנות ה-70 ופסבינדר פגש בו אישית במוזיאון הקולנוע של מינכן ב-1971. ולא רק זאת, אלא שהוא גם היה אחראי לכמה סרטים נאציים לפני שברח לאמריקה עם אשתו היהודייה. במיוחד עם כוכבת העידן הנאצי, השוודית שרה ליאנדר. שאת השיר הידוע ביותר שלה Ich weiß, es wird einmal ein Wunder gescheh'n חידשה נינה האגן, אלילת נעוריי, ב-1983 (היא ממזרח גרמניה שערקה למערב ושרה ליאנדר היתה נערצת עליה). ללמדכם שלגרמנים יש הרבה חשבונות לא סגורים עם העבר שלהם. את הסרט עם השיר הזה סירק דווקא לא ביים. אני למשל חושבת על ההקבלה בין הסרט הזה לסרט החיקוי לחיים עם לאנה טרנר וסנדרה די (זו מהשיר בגריז), שעסק גם בענייני גזע. אבל כמו שכבר ראינו נישואיה של מריה בראון זו מלודרמה שבורה או אולי מוקו-מלודרמה. עם אפקט קתרטי שהוא יותר קתרזיס אימה מאשר קתרזיס קלאסי. ברוקמן מדבר על אמצעים שמזכירים אפקט הזרה (Verfremdungseffekt) ברכטיאני. ועל כך שפסבינדר סיפר באחד הראיונות שהוא שואף לעשות סרט שיהיה יפה ומלא עוצמה כמו הסרטים ההוליוודיים, אך שבו בעת יבקר את הסטטוס קוו.

עוד מאפיין קולנועי – פס הקול. רוב הסאונד בסרט דיאגטי, כלומר קיים במציאות של העלילה, לא אילוסטרטיבי. שידורי הרדיו, רעש הבנייה. אפילו התינוק הבוכה בהתחלה, יכול להיחשב כדיאגטי. אבל פה ושם יש גם סאונד לא-דיאגטי. למשל פרק האדג'ו של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט שנשמע ברקע בסצנת הארוחה של מריה, אוסוולד ושנקנברג. ברוקמן מסביר: "אבל פתאום אוסוולד יושב ליד הפסנתר וממשיך את המוסיקה הדיאגטית בדיוק היכן שהמוזיקה הלא-דיאגטית פסקה. זה כאילו הדמות הפיקטיבית אוסוולד שאין לה מושג מה הצופים שומעים, הוכרח על-ידי כוח לא ברור להמשיך במוזיקה בכל זאת. טריק סאונד זה, הוא אפקט הזרה פילמאי. פסבינדר מאתגר את צופי/מאזיני הסרט, להיזהר ולחפש את הגבול העמום בין האלמנטים הפנימיים והחיצוניים של עלילת הסרט. והוא מציע שדמויות אלו, אולי כמו כל גרמניה של אחרי המלחמה, נשלטים על-ידי כוחות שהם עצמם לא מבינים."

או כמו שרקפת אוהבת לקורא לכוחות האלו… נרטיבים. למריה יש בראש נרטיב על אהבה אידיאלית שהיא כ"כ גדולה עד שהיא כבר נחשבת כמציאותית, כאמת, אבל כל האהבות המוצגות בסרט, כולל שלה עם הרמן הן בעצם מערכות של יחסי כוח יותר מאשר מערכות רגשיות הדדיות. פסבינדר בוחן בעצם את היחס שבין אהבה וכוח. (הוא בעצמו מדבר על כך שבחן יחס בין אלימות ואהבה בסרטו המוקדם Liebe ist kälter als der Tod [האהבה קרה יותר מהמוות], במסיבת עיתונאים בפסטיבל ברלין 1969, שם הוצג ולי לא נותר אלא לקנא בשאלות העיתונאים האינטליגנטיות, העוסקות במהות החיים ולא ביח"צ קפיטליסטי כמו היום). ברוקמן מסביר שבסרטיו של פסבינדר, אם דמות אוהבת יש לה פחות כוח ואם היא נאהבת יש לה יותר כוח. פסבינדר אף טען ש"אהבה היא הכלי הכי טוב, הכי ערמומי והכי יעיל לדיכוי חברתי." עם זאת, הדבר אינו קשור לאהבת הצופים לאותה דמות ולהזדהות שלהם איתה, מסביר ברוקמן. פסבינדר מסרב לספק לצופה גיבורים שאפשר להזדהות איתם או להעריץ אותם, כמו ברכט, שמנסה להימנע מ-einfühlung – המצב שבו הצופה או השחקן נטמע לחלוטין בנפש הדמות על הבמה או המסך. ולכן הוא מאמץ כפי שראינו הרבה אלמנטים של הזרה. ואני מציינת לעצמי ששמתי לב שבהרבה מסרטיו, השחקנים מדברים באופן מעט רובוטי/אוטיסטי, כמו שצריך לעשות אם רוצים לעשות ברכט כמו שצריך. אי-ההזדהות לה שאף ברכט לא הצליחה לו אף פעם. אבל כאן בכל זאת הושג עיוות מה שאולי יציית לאידיאל הברכטיאני. כי בסרט הזה, הצופים הרבה פעמים דווקא מזדהים עם מריה, גם כשהיא מתנהגת מגעיל.

אין ספק שלסרט היה אפקט רגשי רב על רוג'ר אברט, מבקר הקולנוע הנודע, שמדגיש את העניין הרגשי ברשימתו על הסרט. "מה שחוותה מריה בראון במהלך שנים אלו, יצר אישה שהיא חזקה ואכזרית, עצובה ובלתי-ניתנת להכנעה. היא כה נאמנה לבעלה, איתו היתה פחות מיום אחד, שהיא הורגת בשבילו והיא כה חסרת רחמים למאהבה מזה שנים, שהיא מביאה אותו אל מותו. כל הזמן היא עוסקת בפנקסנות: גרבי ניילון וסיגריות בתחילה, לאחר מכן עבודה טובה, בגדים אופנתיים, בית בפרברים, מסעדות יקרות. בסופו של דבר, המאהב הנואש שלה, שהוא גם הבוס שלה וזה שהפך אותה לעשירה, מנסה לדבר איתה; כשהוא מדבר, היא ממשיכה להזין מספרים למכונת החישוב." קשה לנו מאוד מול הסצנות שבהן היא זורקת את הפרחים והשוקולד שהוא הביא לה לפח מול עיניו באקט הפגנתי. וגם להצהרה המגחכת על כוונתו להציע לה נישואין. שכן מריה, מזכיר לנו אברט "נשארת נאמנה בחירוף נפש לבעלה החסר, שלמעשה הוא זר בשבילה, לאורך כל הסרט; אולי זה האופן שבו היא מפגינה את הנאמנות שלה לגרמניה בתבוסתה." ברוקמן מציין שפסבינדר מנצל ומבקר בו זמנית את האפקט הרגשי של הקולנוע ההוליוודי. מריה לא לגמרי רעה ולפעמים קצת משעשעת… למשל כשהיא אומרת לאוסוולד: "אין לך רומן איתי. לי יש רומן איתך." זה קצת מרכך את ההרגשה שלנו למול כל ההתעללויות שלה באוסוולד המסכן. מעבר לכך, אברט מציין, שמריה "תמיד כנה, אינה משתמשת בהונאה, מודה שהיא משחקת באוסוולד, ונהנית בקור רוח מחולשתו. זהו מנהל החשבונות הסנטימנטלי שנקנברג שבאמת אוהב אותו, אבל הוא אוהב גם את החברה ורואה שמריה טובה לחברה. שיחותיה עם אוסוולד הן כמו השנינות המבעבעת של screwball comedy שהופכת לאכזריות פסיכולוגית. היא מצווה עליו לפגוש אותה במסעדה והיא כבר אוכלת כשהוא מגיע. הוא מודה שהוא פחד לבוא; היא מוציאה אותו כ"כ מאיזון שהוא לא יודעת איך לרצות אותה. הם רבים. "את צינית – ייתכן שאני צינית – את משועממת ממני – ייתכן שאני משועממת ממך – אז למה אנו לא עוזבים? – כי אתה אדם מחונך ואני מעמידה פנים שאני כזאת. וגם… אני אוהבת לחיות באופן שבו אנו חיים. ובכל מקרה, אין לי ברירה. אאווו… [כאילו למראה הפרצוף הנבוך/נעלב שלו, שלא מוצג לנו] זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה כך בגלל שזו המציאות. הדברים שדמיינתי, אין לי אותם. לאף אחד אין. אפילו לא לך. אנו לא יכולים להתקיים אחד בלי השני. היא מחייכת אולי ברוע. את רוצה לעזוב אותי. הוא שואל. למה לי. נהיה לא מאושרים אפילו יותר. זה יהיה טיפשי. רק כשאתה מכיר את ההרגשה של לא להיות מאושר, יש לך עדיין תקווה. ואז נגמרת המוסיקה שמושמעת ברקע, כנראה מוצרט. כאילו חזר למציאות [או להפך] אומר אוסוולד. אני לא משתעמם איתך.

זה לא ברור מההתחלה. מנות ההתעללות באוסוולד ובכלל הולכות וגוברות ככל שהסרט מתקדם. לא רק באוסוולד המסכן מתעללת מריה, גם במזכירתה גב' אמקה (שמגולמת על ידי אימו האמיתית של פסבינדר), באמה שלה, בשנקנברג, בסבל שלא מטפל מספיק בעדינות בחפציה. אברט מציין שבעצם זה די מקביל לאופן שבו פסבינדר עצמו התייחס לסובביו. "אני זוכר את פסבינדר מאוחר בלילה בבר ברחוב אחורי ב[פסטיבל] קאן באותה שנה, תמיד בז'קט העור השחור שלו, מוקף בקהל שלו, לרוב מזעיף פנים ומתווכח כשהם מנסים לרצות אותו. הוא היה מריה בראון והם היו כולם אוסוולד. אבל הוא היה גאון. בזה כולם הודו."

אני חושבת על מערכות יחסים מתעללות, רעילות. רק מי שחווה אותן, שטעם את טעם הצד המנצל, יכול לחקור אותן כאילו יש לו על מה להתנצל. אולי משום כך, פסבינדר יכול יותר להיות מקביל למדינה ולא למריה, לאזרח הקטן. או שמא מי שמתעללים בו, כמו מריה על-ידי בעלה, בעצם בגללה, נהפכת גם למתעללת. כדי להוציא אנרגיה, או בעצם בשם המתעלל. ואני חושבת. למה אנו מנהלים כזו מערכת יחסים עם המדינה, מנסים לרצות אותה כשהיא רק מתעללת בנו. ולנו אין אפילו טקס נישואין שיצדיק את זה. פשוט נולדנו למדינה. לא אמרנו I do . כפו אותה עלינו. אנו לא הדור שנלחם עליה וחלם עליה. וכעת אנו צריכים להצטדק או להתעלל, או לסבול… בגלל מה בעצם. קודם אנו סופגים את כל הנאחס ואז ממציאים אידיאולוגיה שתיתן לכל זה משמעות. כמו דת. אם נהיה פרוידיאנים לרגע. אולי בגלל שרבים שנמצאים במערכת יחסים מתעללת חושבים, כמו מריה בראון, שאם רק יתמידו בסוף היחסים ישתפרו, וכולם יגיעו לגן העדן הנכסף. וברוח מה שאמר אלתוסר בחיבורו "מנגנוני מדינה אידיאולוגיים" אידיאולוגיה יוצרת צייתנות לכללים שתוחמים אותנו, לנרטיב חונק, למקום שלא טוב לנו בו. עד שאנו מזייפים. בפקודה. איחרת, אומרת מריה לאוסוולד במסעדה. סליחה, כבר כמעט פחדתי לנשום. אני צריך להזכיר לעצמי… שאני נהנה לחיות. החיים הם כאלו, עונה מריה. כאילו יש לנו חוזה ליהנות מהחיים. כאשר אנו סועדים, אנו דנים באם האוכל טוב. האם החוזה הזה, החברה, הם שדחפו את מריה להיות עם אוסוולד, כפי שנראה לנו בסצנת מסיבת יום ההולדת של האם, בה מריה מעוברת מאחד לשני, עד שהיא מגיעה לאוסוולד. רק בטי לא חלק מזה ומתסכלת החוצה מהחלון. אולי בגלל זה היא נפלטת מהחברה. בערך…

מהאופן שבו זה מוצג לנו בסרט, ניתן אולי להבין שמסכת ההתעללויות שלה היא שבסופו של דבר הביאה למותו של אוסוולד, כי כאילו כבר לא נשאר להם דבר. הסצנה הבאה בה אוסוולד מוזכר היא הסצנה בה שנקנברג המתייפח מספר על מותו של אוסוולד מהתקף לב בשנתו. הוא באמת אוהב אותו. הוא באמת חבר שלו. בעוד גברת אמקה מחבקת אותו. תגובתה של מריה לא מוצגת לנו. בסצנה הבאה, מריה נראית אוכלת לבדה במסעדה, שוב באותה התלבושת בה הופיעה לראשונה במסעדה ובסצנות המשרד שקדמו להן, זאת שבה תפגוש יותר מאוחר גם את הרמן, ואז יוצאת ומקיאה כשבצד נראים אנשים מתגפפים. שידורי הרדיו ברקע מביאים את נאום אדנאואר על הצטרפות גרמניה לנאטו ועל התחמשותה הצפויה. כאילו האומה נחנקת מהעושר והכוח החדש, טוען ברוקמן. אני חושבת שהמדים האלו של מריה אינם מסמנים רק דוגמטיות, תקיעות, אלא כלא, השתעבדות לעבודה, אולי לתקומה. חיילים נאמנים של המולדת. גם אם יש פרשנויות שגורסות שתמיכת אנדאואר בהתחמשותה המחודשת של גרמניה היא בגידה באזרחים.

אלא שמריה לא "חנקה" את אוסוולד, התעשיין הגרמני-צרפתי, שסייע בשיקום גרמניה, כמו שצרפת בעצם סייעה לגרמניה. לא סתם מי שמגיעה להקריא למריה את צוואתו של אוסוולד היא גברת מליון – צרפתיה. בעצם הכוח נשאר מחוץ לגרמניה ובוחש בה. ברוקמן מסכם יפה: למרות שהיא חזקה ופרובלמטית, מריה אינה אדון לגורלה. שני הגברים בחייה, מאחורי גבה, כרתו ברית ביניהם ומתייחסים אליה כמו בקר. מריה בזבזה את השנים בהמרת אהבתה לכסף שבו היא שולטת, אבל הגברים המירו אותה ואת אהבתה לכסף שבו שולט הרמן. הגילוי שלה מביא לפיצוץ (תרתי משמע) שמחזיר את הסיפור לנקודת ההתחלה. הנישואין שבסיפור והסרט עצמו מסתיימים באירוע שמריה חיכתה לו עשר שנים, אבל באופן אירוני, מתברר שהאיחוד לא מביא את האושר הצפוי. להיפך, הוא מזרז אסון. הסרט מציג את הצד העלוב של הנס הכלכלי של מערב גרמניה. ההצלחה של מריה נשענת על מוח ויופי. כשנדרש היא תמכור את גופה ואת נשמתה בעבור הצלחה כלכלית. לאורך כל הסרט מריה הופכת את מזלה הטוב למוצרים שאפשר להחליף במשהו אחר. היא בעצמה הופכת לאובייקט חליפין. היא הופכת מו"מ קשה למוצלח כשהיא שוכבת עם הלקוח הקשה לריצוי. היא לומדת לדבר אנגלית ממאהבה השחור ביל, ומשתמשת במה שהשיגה ביחסים מיניים לעוד מו"מ בהם מעורבים כסף וכוח. לאורך כל הסרט רואים איך היא הופכת סקס ואהבה לכוח כלכלי, כשהיא צוברת הון שמפריד אותה מהאישה הרעבה והנואשת שבתחילת הסרט. למרות שבעלה ומאהבה אוסוולד הפכו אותה לאובייקט, היא ביצעה את הטרנספורמציה בהתחלה בעצמה ולמרות שהרמן היה כלוא, נהיה ברור שמריה לא חופשיה, שהיא סגורה ולכודה. אני חושבת על כל הצילומים שמציגים אותה דרך דלתות ממסגרות, אפילו דלת בתוך דלת לפעמים, מבעד סבכות במשרד ועוד אמצעים שמראים בעצם שכולם לכודים בנרטיב. אפילו אמה אומרת לה שהבית החדש שלה נהפך לכלא שלה, מזכיר ברוקמן ומוסיף שלאורך הסרט הדמויות נעות בחללים קלסטרופוביים ומגבילים, ללא שום מבט לעבר האופק או ללא שום שוטים פנורמיים (למשל לעומת מה שמוצע בסרט Die Mörder sind unter uns). פסבינדר לא מציע לדמויות ולצופים חופש חדש או אופק. בסוף הסרט מריה משיגה כל מה שרצתה ומגלה שהכול חסר ערך. היא ללא אהבה וגם ללא כוח כלכלי או אירוטי. חייה הפכו קרים וריקניים ושובו של הבעל מסמן את סופו של הכוח שאי פעם היה לה. בשנת 1954, הגברים שוב השתלטו על גרמניה. זו השנה בה הצטרפה לנאטו ושנתיים אח"כ ב-1956 הקימה מחדש את הצבא ואת כוחות המילואים. אולי הם ניצלו גם את המדינות התומכות בהן, אותה גברת מליון שמגיעה לסדר את ענייניו של אוסוולד. גם לה לא נותר אלא לצעוק למול הפיצוץ, כלומר אל מול חזרתה של גרמניה אל משפחת העמים הלוחמים.

וכעת לשאלה בה עסקו רבים וטובים, האם מריה בראון בעצם התאבדה ובעצם המעשה הרגה גם את בעלה, או שמותם היה כתוצאה מתאונה לא מכוונת. רמז לכוונותיו המקוריות של פסבינדר אפשר למצוא באחת בגרסאות המוקדמות של התסריט, בה התאבדה מריה בראון בתאונת מכונית מכוונת. פסבינדר שינה את המתווה שתואר רק בכמה משפטים כלליים על-ידי התסריטאים שלו לסוף פחות חד משמעי. עם זאת, אני טוענת שהסיפור בעצם נגמר בסצנה בו מריה התשושה נרדמת על שולחן המטבח בביתה. מה שקורה אח"כ הוא בעצם חזרה בזעיר אנפין על הסיפור האלטרנטיבי שהיה צריך להיות מנת חלקם של מריה והרמן, אם לא היו מופרדים על-ידי הנסיבות. הגרסה האוטופית של המציאות לה שאף פסבינדר. בעצם זה מתחיל בסצנה הקודמת, מריה נשארת לבד, אוכלת במסעדה לבד, מקיאה, כאשר הארץ מסתאבת (זוג מתגפף בצד), הרדיו לא רק מעיד על התחמשותה הצפויה של גרמניה, אלא גם נותן התראה של 24 שעות למשחק הכדורגל שישודר בסצנת חזרתו של הרמן. מריה, מרוחה על השולחן לצד בקבוקי אלכוהול, עם הכוס עדיין בידה, היא רואה בעצם את חייה לאחור, עם הישמע צלצול הדלת אותה היא פותחת באותם בגדים (כולל הכובע, מה לא מורידים כובע בבית) ואודם מרוח. המבט שלה יותר אטום והמום במובן אדיש עם חיבוק מאולץ, מאשר שמח ומקדם. בסצנה הבאה מריה הסירה את מדי החיילת האפורים והיא כבר עולצת בבגדים תחתונים. האם אנו בעולם מקביל. האישה הפרטית של בעלה, הזונה המשרתת שמכינה אוכל ומכינה אמבטיה ומביאה בירה לגבר שיושב ולא עושה כלום ורואה כדורגל. האם לשם כך היה כל המאמץ שלה, אני שואלת. היא גם נותנת לו את הפיג'מה הישנה, ששמרה כל השנים בשבילו. זוג אחד חסר, הוא אצל הנס (המאהב של אמה) הוא לא יודע מי זה ולא תגיד לו. לא תזכיר את האפשרות של הבגידה בעם ובמדינה… היא שואלת אם הנשים בקנדה יפות. יותר ממני. כן. אתה משקר. היא רוצה לדעת שהיא נשארה נאמנה לאזרחים שלה, המדינה, מאמינה כך גם לנוכח שקר. היא מתלבשת. שמלה כחולה. היא צריכה להכיר אותך קודם אדון בראון. וכשתזכיר לי מישהו שאני מאוד אוהבת לא אצטרך יותר ללבוש דבר. בגדים כמנגנוני הגנה. הברית בין המדינה והאזרחים נפתחה מחדש עם השינוי בסטטוס, עם ההתחמשות הצפויה. אפילו לא התנשקנו הוא מזכיר. סבלנות הרמן, היינו נשואים רק יומיים והימים שלנו היו ארוכים. התגובות שלה הן אולי כמי שהולכת ויוצאת מדעתה, היא מבולבלת, היא מסתכלת בו במבטים מטורפים. הוא שקט וכבוי לעומת סערת הרגשות שלה. האם את מפחדת. כן. גם אני. בוא נצא לטיול בכפר. הכפר זו האוטופיה אני חושבת. ירח דבש, היא ממשיכה, שאכיר את הדברים שאני אוהבת… ואם אהבה זו אמת, אז נשאל כאן מהי האמת, אני חושבת. אז למה לא ניסע הוא שואל. כי אני לא יכולה לעזוב הכול ככה סתם… זה מזכיר לי את התקיעות שברפליקות האחרונות של מהגוני של ברכט, או של מחכים לגודו של בקט. הוא ממשיך לאכול בשקט שעועית מקופסה. היא במטבח מדליקה סיגריה, יש לי הסכם מדויק למלא. אני צריכה להעביר דברים, יידרשו לשם כך כמה ימים. היא מדליקה את הסיגריה ומכבה את הלהבה בנשיפה, הגז ממשיך לזרום. האם כבר החליטה על הסוף… האם החיילת של המדינה לא תתפנה יותר לחייה שלה עצמה לעולם. ימים קצרים אינם ימים ארוכים. אני חושבת על היחס המיוחד לזמן, אולי זה גם מסמל שהימים הקצרים זה החלק הסופי שמקביל כאמור אולי לכל הסרט. או שהאהבה הגדולה האמתית, היא בעצם מאוד קצרה כשמממשים אותה. מדברים על ימים קצרים והגז נפלט מהכיריים, בפריים שמוקדש רק לו. קור זה עניין יחסי אצל פסבינדר וגם זמן…

הם מסכמים את התקופה שלהם ביחד. אני יכול לאהוב אותך בתור בעלך, לא בתור מי שמחזירה לו את החיים. לא, אני לא מחזירה לך את החיים, זה היה פנקס צ'קים. רציתי לעשות משהו בשבילך, שתוכלי לאהוב אותי. הוא נשמע כמוה. הרדיו מכריז גול גול גול. הוא פותח לה את הרוכסן ומתחיל להתפשט. היא רוצה לחתום איתו חוזה שכל מה ששייך לה שייך גם לו. כולל ליבך. הוא תמיד היה שייך לך. האם אפשר לחתום חוזה על אהבה… עוד מעט תגלי… כמה ציניות נשפכת כאן בצפייה שנייה. או שהוא שייך לגמרי לי, היא אומרת, שזה אותו הדבר. אולי היא מאמינה עדיין באהבה טוטאלית, אבל אולי, אם כבר החליטה, היא מבינה שכל מה שהיה היה בעצם רק בינה לבין עצמה. היא רצינית בעניין החוזה, עדיין נאחזת. הוא מסרב, מציע חוזה אחר שכל מה שייך לו שייך לה. נראה נדיב ואוהב, אבל אנו בצפייה שניה, יודעים שבעצם שום דבר לא שלה, אלא שלו. האם אתה מתכוון לכך. הפוקוס יורד ממנה ועובר אליו. כמו שהפוקוס חוזר כעת לגברים. היא נשכבת על המיטה בתנוחה פתיינית. אבל אני אישה עשירה, אני הולכת לרשת הון. כל אחד יכול לרשת כל דבר, עונה הרמן, שיודע משהו שהיא לא. אבל למה אתה רוצה לתת לי הכול. כי היום איהפך לבעלך ולא אצטרך שום דבר יותר. ובדיוק כשהוא רוכן עליה לנשקה, צלצול בדלת כמו בכל טלנובלה טובה… מפריעים לזוג האוהבים…

זה שנקנברג והגברת מליון. אוסוולד באופן מוזר הפקיד את צוואתו בליון, בצרפת. היא מושיטה להרמן חלוק, אבל הולכת לפתוח את הדלת בבגדים תחתונים לשנקנברג המופתע והנבוך. ותוך שהיא אומרת לו להתחיל בקריאת הצוואה, היא אומרת לו בפסקנותה האופיינית בלי "אם", בלי "אבל" ובטח בלי "אולי". שנקנברג המום לנוכח האדם היושב על המיטה ליד המראה ומציג עצמו כהרמן בראון. כל זמן הקראת הצוואה הרמן מוצג לנו דרך המראה. דרך הבבואה. כאילו הוא מתבייש בפרצופו האמיתי. מריה למעלה לובשת שמלה לבנה. ככלה שתגיע לחתונתה. בגלל שהתלבשה ולא שמעה את תחילת הצוואה, נדמה לה לפי הנאמר כשהיא מגיעה שהיא ירשה כל, רק כדי לגלות בעוד כמה משפטים שההגבלות שפורטו טרם רדתה, הורישו הכול להרמן… משחק יפה של פסבינדר עם ההתרחשות הקולנועית. היא לומדת על הבגידה ולא שואלת את בעלה אלא את שנקנברג. אתה ידעת מזה. הוא היה אדם מאוד חולה אומר שנקנברג (עוד גבר בוגדני), בעוד הגברת קוראת מהצוואה, "רק אלו המסוגלים לאהבה גדולה יכולים לכבד את האהבה הגדולה של האחרים." וההמשך הפחות ברור "רק אלו שיכולים לשרת יכולים לשלוט." היא יוצאת למקלחת (זו שבקומה הנוכחית, התחתונה, שמתחת למדרגות, מתחת לעליית גג, אליה היא עלתה כל הזמן וממנה היא מוציאה את הבגדים האלו כאילו מהבוידם, את הרצונות שלה כאילו מהבוידם) בעוד הגברת מקריאה "הרמן בראון הרוויח את הזכות לכוח שכפי שרק מעטים הרוויחו." בסצנה הבאה, אנו רואים את מריה בראון מניחה את היד שלה בכיור ונותנת למים ליפול עליה, כמו דם שפורץ מווריד חתוך של אישה שמתאבדת. זה הסוף. בעלה צועק לה שסיימו להקריא את הצוואה. הוא מלווה אותם לדלת בעצמו. נתתי לך הכול. אני לא צריך מזה כלום, לא עשיתי זאת בשביל הכסף. גם אני נתתי לך הכול, היא אומרת בינה לבין עצמה, תוך שהיא מהרהרת אם לקחת סיגריה, את כל חיי… יש לך אש. הרמן שראשו היה תקוע במראה כל הזמן. חושד, מציץ, צועק לא לא ורץ הצידה כשהוא מגן על עצמו מפני הפיצוץ. הכלה של הפיצוץ הראשון, מתה סוף סוף בפיצוץ השני. שנקנברג שחוזר לבית שומע את הרדיו שמכריז הכול נגמר הכול נגמר. גרמניה היא אלופת העולם.

בויקי העברית מצוין בהקשר זה, ששידור גמר גביע העולם על רקע סיום הסרט מספר את שיאו של הנס הכלכלי בגרמניה. המשחק ההירואי של הנבחרת הגרמנית גרם לאומה שלמה להיצמד למקלטי הרדיו ולחוש לראשונה גאווה לאומית לאחר שנים בהם תחושת הלאומיות הגרמנית עוררה בושה ורצון לשכוח. אך העובדה כי מריה מוצאת את מותה על רקע זה מעצימה את האירוניה שפסבינדר ביקש להעביר לגבי עתידה של גרמניה ויכולתה להשאיר את העבר מאחור. אולי רצה לומר שרק דור חדש לגמרי יוכל לבנות את גרמניה החדשה לאחר שדור המלחמה יסיים את חייו . והיה מי שקשר את הפיצוץ בסוף הסרט הזה לפיצוץ בסוף סרט אחר, נקודת זבריצ'קי הכושל של הבמאי האהוב עליי מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1970, שם הציג הבמאי את הפיצוץ כקליפ בעריכה קופצנית שהציג את הפיצוץ מהרבה זוויות שונות. אלא ששם הפיצוץ הוא הזיה של נציגת תרבות הנגד המדמיינת את העולם הקפיטליסטי. אנטוניוני הואשם על-ידי ביקורת בכך שהוא לא בדיוק הבין את תרבות הנגד בארה"ב, תרבות שהוא לא חלק ממנה. אבל פסבינדר, שמדבר על עצמו, על מדינתו, ושבעצם אומר שוב ושוב את אותו הדבר בסרטיו, שמתעקש לחקור שוב ושוב את הזהות האישית והקולקטיבית שלו עצמו, הפליא לייצר סרט שהוא לכאורה מלודרמה כמו-אמריקאית תמימה, אבל נושא בחובו מסר ביקורתי מצמית על גרמניה בת הזמן.

המדינה ניצחה והיא לא צריכה יותר את הקרבת הפרטים. כמו שמדינת ישראל הקפיטליסטית לא צריכה יותר את הקיבוצים, את ההקרבה בשם האידיאולוגיה. בעצם נראה שאנו לא צריכים את השמאל יותר, הוא רק מפריע לקפיטליזם המטורלל לשגשג. הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת. אפילו המרכז ימין כבר נקרא שמאל בזלזול. עת את מקום האידיאולוגיה החילונית תפסה זו הדתית שמזוהה כיום עם הימין, כמו שאצל הפלסטינים האידיאולוגיה עברה מאש"ף החילוני לתנועות דתיות, איסלמיסטיות פונדמנטליסטיות כמו החמאס והג'יהאד. אולי זה מעניין שהשמאל הישראלי יסיים את דרכו כשהוא בראשות נשים. אז מה אם כבר היתה לנו ראש ממשלה אישה. שאומרים שהיתה בובה על חוט של גברים שרימו אותה ביום כיפור. מה מסמל היום הנרטיב הפלסטיני שמדינות ערב מתאמצות לשמוט אותו למול האינטרס הקפיטליסטי אל מול מדינת ישראל המשגשגת ובעיקר אל מול ארצות הברית, כנגד הפונדמנטליזם המכה בהן. פיזית ואידיאולוגית, עת אימצו את הקפיטליזם. האם בכלל יש להן ברירה, אל מול מות ההיסטוריה, למרות שאנו רואים כעת את עלייתו מחדש של ציר הרשע רוסיה-סין-איראן (הסדר לא מחייב). הבעיה היא שאתה לא יכול לטאטא כמה מיליונים של אנשים מתחת לשטיח כאילו לא היו. אז מה עושים איתם עכשיו. האם משחקים בנדמה לי, כאילו האידיאולוגיה עוד קיימת… ואולי גם אפשר לומר על מפלגת רע"מ שהיא מקריבה את האידיאולוגיה למול סיר הבשר. ומה אצלנו, האם הברית בין העם והארץ עדיין קיימת, או שמי ששולטים רק מחפיצים את האזרחים ומקדמים את יוקר המחייה ביתר שאת. האם הברית הזאת עדיין יכולה לאפשר את ההקרבה ללא תמורה הנדרשת מהאזרחים, שיש מביניהם שכבר מערערים עליה ולא מוכנים לשרת בצבא ולהגן על רכוש שלעולם לא יהיה להם חלק בו. האם אידיאולוגיה היא תמיד מילים ריקות שנועדו להבטיח לא נאמנות, אלא ציות. הבה נחזור לאלתוסר. או אולי לבומים שנשמעים כאן כעת, עת האיסלמיסטים יורים מעזה.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.