על "אותלו" באופרה הישראלית
אופרה של ורדי תמיד מזמנת חוויה לצופים. אותלו היא אופרה מאוחרת של המלחין, שנכתבה לאחר הפסקה ארוכה ובה אימץ ורדי גישת הלחנה שהשאירה מאחור את עקרונות הבל-קנטו ואיתם את אריות הלהיט. שוב הצופה אינו יושב וממתין לעוד ביצוע וירטואוזי של אריה המושרת בפי כל, המשובצת בסכמטיות בין קטעי רצ'טטיב. באופרה זו, המוזיקה מהווה רצף המשכי אחד ומרתק, המשאיר את הצופה קשוב לאורך כל האופרה. מהבחינה הזאת, ההפקה של אותלו העולה כעת באופרה הישראלית היא הצלחה כבירה. אכן ישבנו מרותקים למתרחש על הבמה. המוזיקה זרמה וגם הבימוי, למעט מוזרויות נקודתיות היה עשיר ומשובב עין.
זו הפקה שבהחלט מודעת לעצמה. היא תמיד מזכירה לנו שהכול רק הצגה, במיוחד התפאורה, שבמרכז נראית ריאליסטית לכאורה אך הקונסטרוקציה שמקיפה אותה חושפת שלד ערום, כאילו לא גמרו את התפאורה עד הסוף. אין זאת אלא כדי לשמור את הקהל תדיר בלימבו שבין המציאות והאשליה התיאטרונית. ההפקה אינה מתיימרת להיות "ריאליסטית" או "מודרנית", אלא נעה במכוון על קו התפר שבין ה"ריאליסטי", ה"מודרני" וה"סימבולי", בנסותה לא רק להעניק רקע הולם למוזיקה, אלא אף לספק לנו רובד נוסף של חוויה ותובנה. זאת, בתוספת שלושה סולנים מצוינים וכריזמטיים ושלל תלבושות תקופתיות עשירות, תרמו ליצירת אחת ההפקות המוצלחות בשנים האחרונות באופרה הישראלית. (16/4/13)