מומלצים

נדרש גירוש שדים

על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.

אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

שוט התוכחה

על 'מיקה שלי' בתיאטרון הבימה

בתוכניה אנו מתבשרים שמיקה שלי היא בעצם זקנת היצירות הישראליות בז'אנר. היא נהגתה עוד לפני מרי לו אפילו על-ידי גרי בילו מנהל בית צבי שקיבל השראה מהצלחת מאמא מיה. היא הועלתה בהפקות של בית הספר ותיאטרון הספריה ב-2003, ב-2007 וב-2015. האם העיבוד שבוצע כעת על-ידי שחר פנקס ומשה קפטן הפך את המחזה הזה למותאם מירי רגב, או אפילו למותאם התיאטרון הלאומי, כמוסד שמשמש שופר של הערכים המקודשים כעת על-ידי ההגמוניה. לרוב נמלאתי גועל מהסיפור הסכריני והמגויס שרקמו לנו פה. צריך ללכת לצבא, אסור לרדת מהארץ, אסור להשתמט, אסור להפיל, מיקה היא בעצם מרוקאית, בסוף כולם חוזרים בתשובה וההומואים מתים (כלומר השמאלנים יפי הנפש הפציפיסטים המשתמטים, שמעדיפים לשבת בכלא על סרבנות). כפיים. אבל לגבר מותר לעזוב את בת-הזוג והתינוק שלהם (הוא אפילו לא התחתן איתה כי זה מלחיץ אותו) כי פתאום הוא מאוהב במישהי אחרת. והטוויסט של בחור גיי ששר את 'יש לי אהוב בסיירת חרוב', לעד של שלומית אהרון האלמותית, בכלל לא היה חתרני כמו שרצו, סתם מתאמץ (וזה עוד היה בגרסה המקורית של המחזמר). בגרסה הנוכחית, נערכו שינויים רבים: הליין-אפ של השירים שונה לחלוטין, נשמטו שירים ונוספו שירים וזה בהכרח מצריך שינויים בעלילה, השמטת הילדה המספרת ושיבוץ שירים שהיו, במקום אחר ולדמויות אחרות לעתים. ובמיוחד פה, חייבים להשאיר את הילדים (כלומר אותנו, את הקהל) ילדים תמיד. הנה העצימו עד מאוד את דמויות הורים: אבא של מיקה המרוקאי (יעקב כהן) ואמא של גידי (מיקי קם), ניצולת שואה וגם בתפקיד קטן, אבא של אלישע, קצין לשעבר בצבא, שתמיד שמורה להם זכות התוכחה. עם שוט התוכחה הזה שמונף לנו מעל הראש כל הזמן, לא באמת מאפשרים לנו ולבנים/בנות על הבמה בעצם להתלבט בעצמנו ולהחליט בעצמנו. כולם נדרסים מראש על-ידי הנרטיב המוכתב.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

חברה קנאית או איפה אאורידיצ'ה
(Eine eifersüchtige Freundin oder wo ist Eurydice)

על האופרה 'אורפיאוס' מאת גיאורג פיליפ טלמן

ההתלבטות של אורפיאוס כאן, מקבילה מאוד לשתי האלטרנטיבות החברתיות העומדות בפני האדם בתחילת המאה ה-21 בדרכו לגאולה. הרדיפה אחר החומרנות והכבוד מצד אחד והחיפוש אחר החופש, החוויה והתוכן האלטרנטיבי מצד שני. חיפוש של תקופת מעבר שמתחילה למאוס או להתפכח מאשליית כסף יביא גאולה. כסף יביא אושר. בעל המאה הוא בעל הדעה. "בהפקה זו," אומרת הבימאית," עולם הנימפות, הוא העולם של אאורידיצ'ה, הוא עולם של ילדי רחוב או 'משפחת רחוב' החיים בעולם תחתון עם חוקים משלו. הדמויות בעולם זה ברחו ממשהו, מתחבאות ממשהו, הן מחפשות חופש, אך מהו אותו חופש? – אורפיאוס מרחף בין הרחוב השונה, החופשי והאפל לבין העולם היצרי, הבורגני והריק של אורזיה (המלכה הקנאית) ואינו מסוגל לבחור." אולי העולם הזה, של הנימפות, הוא העולם הווירטואלי של הרשתות החברתיות, על החופש שהן מאפשרות, על ההסוואה שהן מאפשרות. אפשרות.

המשך לקרוא
מומלצים

הרשות נתונה

על 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי

ארבע הזונות נחלקות כאן לשתי זוגות, המצחיקות והרציניות או אולי לשתי זונות חסרות תושיה שנכנעו לגורלן ולשתיים שמנסות לשנות משהו, אסרטיביות מכאן ומכאן, אך גם הן, כמו יענקל ואשתו שורה, מתגלות כתמימות בסופו של יום, אם הן לרגע קט מאמינות שיש להן באמת אפשרות בריחה מגורלן. היינדל, שרוצה בכל מחיר להינשא ומאמינה שוב ושוב להבטחות חסרות הכיסוי של שלוימה המתעלל ומוכנה לרדת לתחתית חבית הניצול והחטא, לשדל בעבורו את מנקע וגולת הכותרת רבק'לע, כדי לזכות במהוגנות הנכספת (זה באמת במקור). ומצד שני מנקע, שמאמינה שיום יבוא ותוכל לממש את אהבתה אל רבק'לע. במקור מדובר בשתי בנות לילית. שליחותיו השטניות של האל הנוקם שמפתות את רבק'לע התמה אל לוע הגיהנום. יש שם אפילו מגדת עתידות שמנבאה את נפילתה של רבק'לע, בת לא נמלטת מגורלה של להיהפך להיות כמו אמה. וכיוון שכך, ייתכן שאין כל חידוש או התעוררות להט"בית בשימוש של אש באהבת נשים, כי כשמפתים מישהי לדרך רעה, כל האמצעים כשרים, כולל אשליה של אהבה. אבל כאן האלוהים הוא הסיבתיות הפסיכולוגית וכיוון שכך, קיבלנו כאן עוד מקרה של "האביב מתעורר". אישה חדשה שמגלה את מיניותה ומוכנה לצאת להרפתקאות מטורפות, כשהאישה המנוסה דווקא נוטה להגן עליה ומנסה להסית אותה מהדרך המסוכנת. אין מצב שהיא תפותה על-ידי בת-לילית. זה יהפוך הכול למיתי, מכתוב. לא בבית-ספרנו, כתבו המעבדים בתוכניה. יותר נוח שההיא הקטנה תתעורר לה, יהיה לנו פתח לשים לה בפה כמה משפטי שחרור מימינו אנו, קצת לדחוף בכפית גם פה את האג'נדה שלנו.

המשך לקרוא