מומלצים

סרט תיעודי

על 'חלום ליל קיץ' באופרה הישראלית

נשאלת השאלה לשם מה התכנסנו כאן. האם כדי לראות את האופרה של בריטן חלום ליל קיץ או שמא לראות משדר תעודי של אחורי הקלעים באולפן הוליוודי שבו במקרה מפיקים את חלום ליל קיץ של בריטן. מה שראינו על הבמה שירת בעיקר את האחרון, וקשה היה להתרשם ממנו על מה שרצה להגיד על חלום ליל קיץ של בריטן או של שייקספיר, כי הוא היה כל-כך מאוהב באחורי הקלעים, באינטריגות, בחשיפת העושים במלאכה, הנסתרים בדרך-כלל. זה אפילו לא להפוך את דולי הפנינים לתוכנית ריאליטי. זה פשוט להשתמש באופרה הזו כתירוץ למשהו אחר. כי כשעושים סרט על 'איך עשו את' בדרך כלל לא רואים את היצירה, כי הסרט הזה הוא רק הפרומו ואולי תיעוד ומחקר, אבל לא היצירה עצמה. וגם פה, נעלמה מאיתנו היצירה עצמה מאחורי כל מיני גימיקים ומסיחי דעת שאין להם דבר עם העלילה, החל מדורותי מארץ עוץ עם סל ובו טוטו הכלב (ונעלים אדומות נוצצות שבעקביהן היא אף נקשה), האריה הפחדן מאותה עוץ (וגם זה השואג מהסמל של MGM), צ'רלי צפלין עם הפנס מ-Singing in the rain (עוד סרט על איך עושים סרט) שהוא אור הירח, גראוצ'ו מרקס, קאובוי ואיזה בלש אפל שפותח את המעיל ונהיה קיר בתחתונים (בתוכניה כתוב המפרי בוגרט. איזו השפלה). ופאק וטיטניה הם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (או אולי ג'ין הארלו), רק שאין ביניהם שום קשר כמעט באופרה.

המשך לקרוא
מומלצים

אובססיה ותהילה

על 'נפוליון – חי או מת!' של תיאטרון החאן הירושלמי

מהי תהילה? כמו בהנסיכה האמריקאית, אלוני מקביל הקבלה ישרה או הפוכה – בין תהילת השחקן ותהילת המצביא או המלך. אבל מציאות ימינו מעוותת את ההבחנה הזאת. ההכפלה של כל אחד ואחד מאיתנו כל הזמן, בעיקר על-ידי עצמנו, הופכת את כולנו לשחקנים תמיד, ליצורים שפעולתם נקבעת במידה רבה על-ידי הייצוג המיידי שלהם במדיה החברתית ובכלל, לבוראי דימויים, לדימוי במקום לדבר עצמו. כמה מתאים ואירוני, שהאמיתי אצל אלוני, כלומר נפוליון הממשי – הוא נפוליון מת, רוח, דימוי, מזכרת. הדמות שנקראת במחזה נפוליון האמיתי, והיא לא אחת, היא בעצם ייצוג, השתקפות של הנפוליון המת הרואה את עברו לנגד עיניו. כמו בסדרת הטלוויזיה מנהרת הזמן.
כולם רוצים להיות נפוליון, מצליחנים, אלילי הנשים. לשים על עצמם את המסכה המתאימה. רק האמיתי לא הבין על מה המהומה. שהרי הוא רק אדם ואדם הוא אפסי, שלא כמו ייצוגו שהופך להיות סמל. והמת – הוא בכלל באובססיה. איזו אובססיה – לשמר את הייצוג שלו ללא רבב. התבלבלתם. או אז, בריגלה עושה סדר וחסל.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

האם תמיד צריך לשיר?

על חג המחזמר בבת-ים 2017

עצם הסוגה של המחזמר כופה תבניתיות. זו, בתורה יכולה לפרוע את גבולות הז'אנר, או הנושא, או כמו בדוגמה שלפנינו, לרבע את הנושא ולנסות לדחוס אותו לתבניות קבועות, אולי, כי עצם ההכלה שלו לא קלה לעיכול כלל. הנושא הוא שבתי צבי. או יותר נכון הפער בין האמת ההיסטורית והמיתוס. לשם בניית מיתוס, נדרשות תבניות. כלי בידיהם של סוכני משטור. מאז ימי שבתי צבי (1626-1676), עבר הסיפור ידיים רבות, כלומר סוכנים רבים, כשלא מן הנמנע שכל אחד הוסיף תבנית משלו. בעצם, גם "השיווק" של שבתי צבי בימיו על-ידי "נביאו" נתן העזתי היה משופע בתבניות. כשאנו ניגשים לדבר על הנושא ועל מה שעשו ממנו, יש לזכור ש"האמת" בדבר ש"צ, כבר מפולטרת לנו בידי ההיסטוריה. למשל ההשוואה הבלתי נמנעת לישו הנוצרי (בטח ש"צ גם חשב על זה בעצמו)... (משיח עכשיו)

אולי יאה לו לסיפור פישקע הגיבור שרקח פסטר שיתגלם לו במחזמר... בכלל, אני חושבת שנכונה היתה הבחירה של וייס להתמקד במוזיקה בסגנון צועני עם השקה לחסידי ולא לנסות להתפזר על פני כל ז'אנר אפשרי. אפילו כלי הנגינה הנדרשים כמעט זהים. ... אין ספק, שהבחירה הסגנונית הזו עזרה מאוד להיכנס לאווירה המתאימה. מעבר לזאת, היא איפשרה למלחין ליצור יצירה קוהרנטית ומגוונת שיכולה לאכלס ללא כל בעיה, פסקול קונספט עם חיים משלו... (צבא השמיים)

... אוקיי. אני מוכנה לסיפור בלשי מופרך כטוב ליבו של המחבר בז'אנר והידע על תל-אביב הקטנה, כמו שאתם רואים, כבר שם. אז אם הוא כבר המציא לדיזנגוף בת, מה יקרה אם ימציא עוד כמה דברים. כמו אולימפיאדת שירה – תחרות בין המשורר הלאומי המוכתר ביאליק, וזה שמבקש יענו להחליפו, טשרניחובסקי, כשהשושבינים לאלו הם אלתרמן ושלונסקי. בעצם, זו בדיחה פרודית שנועדה יותר מכל לצחוק על הכול ואם רוצים לצחוק על השירה, מה טוב אם לא להפוך אותה לזונה. העלמה שירה. כן, כן, מה שאתם שומעים. ביאליק המקשיש מחזיק פילגש והנה טשרני פוגש אותה ומתאהב גם הוא בה. אבל היא לא מושגת. אוי טשרני המסכן, תמיד מתאהב באהבות לא מושגות, אומרים המספרים, אלתרמן ושלונסקי להזכירכם, כנראה בעקבות שיריו המפורסמים: "את אינך יודעת מה מאוד יפיפית" או שירים לאילאיל וכו'. שלונסקי ואלתרמן שלנו יצאו להם מהוודוויל, גם התלבושות די מזכירות והכוריאוגרפיה היא קלישאות וודוויל והיה גם הקטע ההוא, שיותר מכל הזכיר לי את השימי שחוזר כל הזמן באופרטות ההונגריות שמביאים באופרה הישראלית... אה כן, והכניסו לכאן גם את סטלין, הוא התומך של טשרני בתחרות. הנה הוא שר שיר בסגנון רוסי והאנסמבל מלווה בריקודים דמויי רוסיים. הוא בעצם גם הזמין את החיסול של ביאליק בווינה. הכניס לו משהו לעירוי... (טראסק)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

רודפים אחרי הקשת בענן

על 'לה בוהם' באופרה הישראלית 2017

אם הבמאי היה יכול לצלם את ההפקה הזו כסרט קולנוע שיאפשר לו לחתוך מפרט לפרט, במקום לשים את כל הסצנות הקטנות שמתרחשות בו זמנית על אותה במה, זה בטח היה יותר אפקטיבי. כאן, זה הרגיז, משום שהרגשת לפעמים שכל התוספות שלו מתחת לחלון של רודולפו ושות' קצת גונב את הפוקוס מהאופרה. תחשבו על הרגעים הקטנים במערכה השנייה: זה קונה מעיל, זה קונה חצוצרה, רודולפו קונה למימי כובע ורוד, באי הקפה שצועקים למלצרים, החבורה יושבת לשולחן. ולצידם סצנות המוניות, כלומר סצנות מקהלה, הרוכלים שמכריזים על מרכולתם, הילדים שרודפים אחרי פרפניול. לא רק כזום אין וזום אאוט (זכויות יוצרים ליוסי שיפמן) על סצנת המונים וסצנה קאמרית, אלא גם כסצנות מקבילות, כניגודיות שנמצאת פה לאורך כל הדרך. זה מאפשר גם להציג סצנה ובו זמנית גם את הרפלקציה עליה. מוזטה שרה את השיר (המושר) שלה, שלמרות שהוא מושר הוא עקיצה אמתית כלפי מרצ'לו, אלא שבצד יש לנו לא רק את מרצ'לו המתרגז, אלא גם את אליצ'נדורו המתבייש בהתנהגות ההמונית של מוזטה מצד אחד ואת מימי שמפרשנת לנו מה קורה פה מבחינת האהובים מצד שני. פוצ'יני הוא אמן בהבנת נפש האדם. כל אקצ'נט, גליסנדו ושינויי טמפו בוולס המפורסם של מוזטה מכוונים כדי להפוך את הטיזינג כלפי האקס שהנה את פתאום רואה פה עם חבריו לעסיסי, מתגרה ועוקצני לחלוטין....

המשך לקרוא