הסאטיר באופרה

צרות בגן עדן

על האופרה 'פליאצ'י' מאת רוג'רו לאונקוולו באופרה הישראלית.

על זה שהמנצח והבימאית-מעצבת ידברו ביניהם, אין מה לדבר בכלל. וכך, קונספט, קונספט. התזמורת מנגנת מנסה לנגן, משהו עשיר, בומבסטי. לא בטוח שזה ווריזמו. על הבמה הכול מינימיליסטי בצבע קיר, גם זה לא בטוח ווריזמו, תנועות קטנות, קוביות קטנות (מזוודות, לפי הסטילס), שולחנות איפור זעירים. הכול זעיר. שורות דגלים (pennants) שנקשרים בין הבתים כמו חבלי כביסה, להגדרת הפרספקטיבה וגם כדי שיהיה מה לעשות עם כל האנשים על הבמה. את חבלי הכביסה דווקא מציגים באמצעות איזה כמה סדינים על מוט בחצי במה, כאילו זו אילוסטרציה וזה לא בהצגה בתוך הצגה. וגם בצבע קיר (כלומר לא ריאליסטי, אלא מין חום) גם בפרולוג, תלוי לו בצד איזה סדין בגודל בול, האלללו, דרילנג, את מודעת לגודל הבמה שלך. ויש עליו איזה דמויות מתחלפות. אי אפשר מסך גדול, אין מקום. אין מקום. חחח... בקיצור לא רואים כלום לא מבינים כלום. גמרתי להיות מתוסכלת בשל מעין אלו. אם אני לא רואה, הבמאי אשם. לא אני, לא הכסף שאין לי כדי לקנות כרטיס בשורות קרובות, לא בעל האולם שלא רוצה לסגור את גן העדן, כי אתם יודעים, להיות קרובים לאלוהים זה לא כל כך רע. הבמאי, שקיבל חלל לידיים שלו ולא ידע איך לאכול אותו. הבמאי ששכח שסה"כ המקומות של כל מי שלא רואה מניבים יותר כסף מסה"כ המקומות של מי שכן רואה. הבמאי שלא אכפת לו איך היצירה שלו נחוות משורה 20 ומעלה.

המשך לקרוא
מומלצים

איפה נינה

על 'השחף' מאת אנטון פבלוביץ צ'כוב, תיאטרון גשר 2022 ותיאטרון תמונע 2013.

נינה לא מתה אצל צ'כוב. אבל כאן היא כן. למה. נינה לא מתה אצל צ'כוב. הילד שלה מת, הרצון שלה לתהילה מת. קראנו פרשנות שגורסת שהיא הפכה לשורדת, קיבלה את הפועליות שבלהיות שחקנית, את העבודה הקשה, הבנייה ההדרגתית. היא היתה השחף. שהרגו אותו ככה סתם מתוך שעמום. היא היתה הקורבן האקראי, או הקורבן משתף הפעולה. בשם מה. אבל כעת היא לקחה אחריות על עצמה. מעצימה את עצמה למרות הכאב. יחי הפסיכולוגיה החיובית. היא היתה השחף. ציפור דרור שמובלת על-ידי דחפים ותשוקות, אבל הן הרגו אותה. היא למדה לעדן את הדחפים, לעבוד קשה למען האמנות שלה. להיות האמנות שלה. שחקנית. הפונקציה הפועלית של הייעוד שלה. אבל נינה. מי זו נינה. לא ידוע. לאקאן יגיד שנינה היא הממשי המסומן ברובד הסימבולי על ידי השחף או המקצוע שלה. יונג יקרא לזה פרסונה. אינפלציה, מלשון לנפח את עצמה, את מהותה, לשאוב את הגדרתה האישית, הסובייקטיבית שלה, מהמקצוע שלה. בן אדם, המהות שלו היא לא המקצוע שלו. הוא קיים כי הוא קיים, לא כי הוא נופל למסגרת כלשהי. לא כי הוא משתוקק למשהו. לזוגיות, לייעוד. אתה לא אמור להיות מוגדר על-ידי אובייקט התשוקה שלך. סיבת התשוקה שלך. כמה מאיתנו יבינו את זה היום. אבל גם זה לא טוב היום בשבילנו. נינה לא קיימת היא מתה, היא אשליה של קוסטיה שנייה לפני שהוא ימות. האם היא מה שהוא בורח אליו או מה שהוא בורח ממנו. האם היא הבינוניות שאין הוא יכול לסבול בעצמו. או אובייקט התשוקה שאליו הוא יגיע רק במוות, כמו שמציג זאת רילקה למשל. האם זה נכון היה להציג את נינה כהזיה של קוסטיה. אולי נינה היא התגשמות המעמד הפועלי שיספוג את כולם אליו ברוסיה הסובייטית. האם קוסטיה הוא האצולה המנוונת, שאין לה מקום לאחר המהפכה. לא בבואה של נינה, אלא דווקא של אירינה ניקולאיבנה. סליחה. ארקדינה. הסמל. הסמל.

המשך לקרוא
הסאטיר בקולנוע

על הרצף – אמת, תמונה, מיתוס, ניצחון, נרטיב, זמן

על הסרט 'תמונת הניצחון' בבימוי אבי נשר.

אז מרוב שגיאות היסטוריות, דחקות ותוספות שלא לצורך, אנו לא מבינים, מה כל כך דחוף להם להיאחז בקרקע ומה כל כך נורא בכניעה. זה בסך הכל כפר קטן עם כמה מבנים שהמצרים עלו עליו חזק עם טנקים והכול כדי לייצר תמונת ניצחון, ורצוי שבויים. אני לא בטוחה שזו באמת היתה כוונה ולפי הויקיפדיה, עד כמה שאפשר להסתמך עליה, גם היא במקרים רבים סוכן מיתוס מעוות, הירי על המפקד הנכנע וסגניתו לא היה תוצר של אי הבנה, אלא חלק מאכזריות מצרית כוללת שכללה גם עינויים בשבי והמתה של שבויים, כנגד כל חוקי המלחמה, שבהם נתלה המפקד הנכנע המפקיר את פיקודיו: "יש חוקי מלחמה, המצרים ידאגו לפצועים," הוא יאמר בסרט הזה. נו באמת.

מה בין המדיה של היום (ושל כל התקופות מאז ועד היום), שאולי משתקפת גם פה ולמה שבאמת קרה אז. השאלה היא בעצם מה אמיתי פה. מה קרה באמת לעומת המיתוס על מה שקרה, לעומת מה שנותר ממנו כעת. לא מדובר בתמונה של אז ובתמונה של היום. אלא ברצף תמונות. בעצם, השם של הסרט לא רע, אבל הבעיה היא, שכמו השם של ספרו של בודריאר, הוא לא מובן נכון. השאלה היא לא מי ניצח, לא מהי תמונת הניצחון, לא מה תמונת הניצחון שלנו או שלהם ולא תמונת ניצחון כמניע עלילה מטעם המצרים. השאלה היא איך תמונת הניצחון שלנו משתנה ונחוות בכל דור. תמונת הניצחון שלי, שלך, שלנו כקולקטיב, הן לא זהות, בכל רגע נתון. מה תמונת הניצחון שלי היום. האם זה הניצחון שלי על הסרט האומלל הזה של אבי נשר. עצוב, אבל כנראה שכן. מה מניע אותנו לרצות להשיג "תמונת ניצחון" כל רגע מחיינו. מה גורם לנו להרגיש פחות אנחנו בלי תמונה כזו.

המשך לקרוא
מומלצים

מטא-ספקטקל

על האופרה 'חליל הקסם' באופרה הישראלית.

הדיון במטא-וורס בהקשר של The Uncanny Valley מציף לאחרונה את הרשתות. ולגבי ההפקה הזו אפשר לטעון שכאשר עורערה האשליה, נפגם החיקוי המושלם של הזמרים את הדמויות, נכנסנו לטווח הזה של 'עמק המוזרות'. אי ההזדהות שלנו עם הדמויות לא נובעת רק מסיפור קלוש, מההורדה של כל האלמנטים העלילתיים שיכולים לפתח את הדמות, אלא גם מהמצב הפיזי שנוצר כאן, שבעטיו הן המופיענים והן הדמויות בעצם נמצאים בלימבו שבין אובייקט וסובייקט.

אולי זה תרגיל מעניין שמנבא את העתיד. יצירה נגזרת שיכולה לקבל חיים משלה. הבדידות והדיכאון הם המגפה של המאה ה-21 כך אומרים. הבעיה היא שההפקה הזו מתיימרת להיות אופרה של מוצרט והיא לא. אולי פאנפיקשן. כי המוסיקה שהיא חזות הכל בעיני היוצרים, זה אולי רעיון יפה, הייתי שמחה אם זה היה בא לידי ביטוי, אבל כאן כל מה שקיבלנו זו בדידות שפוגמת במוסיקה. כי כאמור בסופו של יום לא המוסיקה, או האהבה, יכולות להשיב פה את הסדר על כנו. סדר נכון, של הטבע, של חוכמה והגיון, שניצחו באופרה של מוצרט, לא הולך להיות כאן בכלל. העתיד נראה מפחיד לא רק בכאותיות שלו, בסיוט שאפילו היוצרים של ההפקה לא נתנו לנו ממש להתעורר ממנו, אלא גם בסדר החדש שמגיח באופק.

המשך לקרוא