מומלצים

אחרי שהאדם יושמד ישארו רק מקקים

על 'האם יש מקקים בישראל?'  מאת נסים אלוני, בעקבות קריאה מבוימת בקאמרי.

ואולי הרגע המרגש מכל, ההשתחוויה כמובן, כל השחקנים ותמונה אחת גדולה של מי שכבר לא איתנו ואיתנו יותר מכל, נסים אלוני. שבחייו לא זכה ואנו מקווים שמהשמיים הוא מביט בנו מרוצה... טוב, בטח הוא רוצה להחליף כבר כמה משפטים...

ולא רק פלא שעולה מחזה של נסים אלוני, אלא שסוף סוף נגאל מהמגרה המחזה האחרון הגנוז. שעבר דרך ייסורים גם בניסיון הנוכחי להפיקו, והתקבל ונקרא ונדחה, והוגש ולא קיבל מימון, ונידון ובסוף ירד מסדר היום בלא כלום, עד שמצא לו בית. לא ממש בית, במה זמנית וחד פעמית. כמו הפסיון שמוצג בו.

בואו נשנה לו את הסוף. או שלא. אל תהרגו אותו יותר. את נסים אלוני. המבקרים שהיום יגידו בריש גלי, אלוני הוא גדול מחזאי ישראל, אלוני ולא חנוך לוין בעל הלובי הבלתי נלאה, הם אלו שמיררו אז את חייו. שהורידו את המסך על יצירתו מוקדם מוקדם מדי. הם מכים היום על חטא. אולי כי זה קשה, קשה להבין את המורכבות, את השכבות הרבות, את הקישורים ביניהם. והקהל, כמו שאומר אלוני, רוצה בידור. לא רוצה לחשוב, לא רוצה להסתבך. רוצה לצחוק. והתיאטרון רוצה לעשות כסף. כמו אוסקר. והפוליטיקאים רוצים שהכול יהיה ברור, מי נאמן ומי לא. אם יש מקקים או לא. אבל אנחנו אמנים ואנו צריכים לשאול שאלות קשות. לצעוד לירושלים כדי שנוכל באמת לזכור, מאין באנו ולמה באמת אנו הולכים לאן שאנו הולכים. מי ירים את הכפפה. מי ירשה לנו באמת לשאול, בצבע מלא ומעל במה רחבה, האם יש מקקים בישראל?

המשך לקרוא
מומלצים

שש נפשות (ועוד אחת) מחפשות סיפור

על ההצגה 'מעשיה מגונה' בתיאטרון הקאמרי

יש לכל דמות, לפעמים אין להן אפילו שם, רק מספר דקות להתגבש. אנו זוכרים רק כמה דמויות, אפילו בתוכניה הן לא מוזכרות, שם לכל שחקן מוצמד אפיון: בוגרים, קשישים וכד'. אז מעבר לדמויות ההיסטוריות של שלום אש, י"ל פרץ ורודולף שילדקראוט, יש לנו את הנשים שלהן, שפותחו לדמויות, זו של אש,  מאדז'ה, דמות מרכזית כאן, וזו של פרץ שהבליחה לשנייה. השחקנית הראשית בברלין, גב' פרידה, בהופעה יוצאת מן הכלל של מיכל ויינברג. ואלו שהוזכרו כבר לעיל, השחקניות הלסביות, למל ומיס וירג'יניה מקפאדן, אמריקאית צעירה ומרדנית, גויה, שהוקפצה להפקה האנגלית בברודווי. מה שמעניין הוא, שאת התפקידים של רבק'לה ומנק'ה במחזה מגלמות במשך הזמן דמויות שונות, אך דמויות אלו מגולמות תמיד על-ידי אותן שחקניות. דנה מיינרט כרבק'לה ומיכל ויינברג כמנק'ה. להקת שחקנים של 3 זוגות בגילאים שונים, שמוליק וילוז'ני, הוא המספר, ושלושה נגנים מגלמים כאן את כל הדמויות כולן. יוצאים ונכנסים מהן על הבמה, לובשים בגדים, לובשים את הדמויות ופושטים אותן, את בגדיהן. זהו ניסוי מעניין במעברים נאים בין פרזנטציה לרפרזנצטיה, ולעיתים לרפרזנטציה של רפרזנטציה, כאשר השחקנים על הבמה נכנסים לדמויות של השחקנים אותם הם מגלמים שנכנסים לדמויות של המחזה בתוך מחזה. ההצגה הזו לא עושה כל ניסיון להסתיר את המעברים האלו והם בעצם אולי יוצרי העניין המרכזי בהפקה הזו ולא העלילה הקלושה של הביו-פיק. הפירוק וההרכבה של המעשה התיאטרוני אינו מוסתר כאן כנהוג ברוב ההפקות, גם כאלו בהן שחקנים מגלמים שלל דמויות, ובעצם מילת המפתח של ההפקה הזו היא אולי החשיפה של המנגנון החבוי בד"כ של המעשה התיאטרוני, של המעבר מאדם לדמות. אבל זה מעשה תיאטרוני מומחז. השחקנים על הבמה, אינם האנשים הפרטיים עצמם ששמותיהם רשומים בתוכנייה, הם פרסונות כלליות המשמשות כחומר ביד היוצר. ובכל זאת, כל זה מתבצע לנגד עינינו.

המשך לקרוא
מומלצים

הגיבורה מתה

על 'ורתר' מאת מסנה באופרה הישראלית

הסצנה האחרונה מציגה מסגרות ריקות. הלוח הכבד שמאחור, חיי הנישואין העקרים והמעיקים של שרלוט הוחלפו בריק שחור והיא עומדת בו זקופה וגאה. האם השחרור הוא ריק. אם ורתר מתאבד בגלל הפער בין הרצוי למצוי, באמצע המאה ה-20, אותו פער ייקרא אבסורד. פשוט תחיה עם זה. לא בבית ספרנו. כלומר באופרה ששתולה עמוק בהלך הרוח הרומנטי, גם אם יוצגו בה יצירות קדומות יותר או מאוחרות יותר. האופרות עצמן אינן עצם העניין, אלא ההסכם הבלתי כתוב בין הקהל ובית האופרה. האם באמת אנו צריכים להסתכל בעבר כמו תמונה סגורה ויפה, כמו משהו חתום ומרוחק, או שעוד יש מקום לפרוץ מסגרות. הנה הבמאי מנסה. סצנת מותו של ורתר. על מסגרת התמונה מונחת מסגרת שכובה. בפינה שבין שתיהן שוכב ורתר הגוסס והנה זו דרכה של שרלוט לרדת אל מחוץ לתמונה. הלוך וחזור. היא שיצאה מתמונה, בוחרת לחזור אף על פי כן ונעמדת בריק שמאחור. Freeze. והנה שרלוט הזקנה באה אל הספסל ונזכרת בנעוריה. השחרור של שרלוט נמשך רק לאורך הגסיסה של ורתר ולאחריה, המודעות שלה שווה גלמודות וחיים בעבר. כן, זה מה שנשים צריכות לשלם על שחרור. בתקופה הרומנטית. הנה, הרגנו לנו גם את הגיבורה. הפי אנד.

המשך לקרוא
מומלצים

נדרש גירוש שדים

על 'מי מפחד מווירג'ניה וולף?' בתיאטרון הבימה.

אלא שכאן גירוש השדים, אינו אקט דתי של עזרה שסופו חזרה בתשובה, אלא אקט של נקמה שמתפוצץ למבצעו בפרצוף, גם אם התכוון לכך. הוא מביא את ציפורני החתול הלבנים כשהוא שר בספרדית פלורס פרה לוס מוארטוס – פרחים למתים. הוא מפוצץ את הסיפור הפנטזיוני על הילד שלהם, לא כרצון לחיות את האמת, אלא כחלק ממשחק. נדמה, שלו ממש לא משנה אם יש ילד או אין. הוא שאינו שאפתן, אינו צריך בעצם חיזוקים להצלחתו, או לכישלונו. הילד הזה יותר חשוב לאשתו השאפתנית והמתוסכלת. והנה הוא גירש את השד, את הילד, האם הוא עזר לה להתפכח, לחיות חיים אמיתיים, או ששבר החלום הוא דבר שהיא אינה יכולה להתמודד איתו. המחזה לא מספר לנו מה הפתרון. אין כאן חתירה לשום ערך. אולי מתוך הבנה, שאובדן הערכים המוצג לנו, העיוות של אותם ערכים הוא הוא המצב. שאין כאן עניין של תיקון, של החזרת סדר על כנו, ואף לא פריעתו. אלבי, בסופו של יום הוא מחזאי אבסורד ומה שהוא רוצה להראות, בהיותו הומוסקסואל, כלומר מבקר חיצוני לא קשור, ובשל כך בעל ראיה אובייקטיבית אולי, שאינה נדרשת לתכתיבים החברתיים החלים על זוגות הטרוסקסואליים, הוא שלא משנה למה נשאף בחיים, הפער בין המצוי לרצוי, הוא האבסורד, אליבא ד'קאמי, תמיד ייקח אותנו למצבים בלתי אפשריים של אלימות בין אישית ובעיות זהות קשות.

המשך לקרוא