הסאטיר באופרה

מסכת בקיבוץ

על "שיקוי האהבה" באופרה הישראלית

ערב מפוהק, ללא שיאים מיוחדים, עם מקהלה צורמנית וסולנית נטולת כריזמה, גרמו לנו לחכות בקוצר רוח לשיא של האופרה הזאת, האריה המפורסמת Una furtive lagrima (דמעה אחת חמקנית). סטפן פופ שהציג נמורינו טאמבל כנדרש, הגיש לנו ביצוע מעולה של האריה הזאת, אולי עם קצת יותר מדי נשימות, אבל הבעיה היא שהביצוע הזה לא היה קשור לשום דבר שקרה לפני ואחרי האריה הזו. אפילו הקול שלו היה שונה ולרגע חשבתי שאולי זו הקלטה. אין ספק שהוא כבר שר בעבר פעמים רבות את האריה הזאת ברסיטלים ורמת המוכנות שלו כאן עלתה לאין שיעור על רמת המוכנות שלו לתפקיד בכלל. וזו רק אינדיקציה אחת לחוויה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם המבצעים היו מגיעים לפרימיירה עם רמת מוכנות נאותה.

הקונספט שהגה הבמאי עמרי ניצן להפקה זו, שהועלתה לראשונה באופרה הישראלית ב-1997, כמעט מתבקש. מסביבה כפרית סגורה בחבל הבסקים, הוא העביר את העלילה לסביבה כפרית ישראלית – קיבוץ בעמק. הבמה עמוסה בחבילות חציר ובשדה חמניות (שאף מקפצות כשנמורינו שיכור) וברקע שדרת עצי תפוז. נמורינו לבוש בחולצה כחולה עם פאת תלתלים, ג'נטה בחולצה רקומה ומכנסיים קצרים וקוקו, בני הכפר בשאר וריאציות על תלבושות של קיבוץ (סנדלים תנ"כיות, כובעי קש, מטפחות צהובות, מכנסיים כחולים קצרים ובגדי חקי כמו של אתא) ובני הכפר זורקים על נמורינו תפוזים, כשהם רוצים להתעלל בו. הבעיה היא, שההסברים המפורטים של ניצן ושל מעצבת התלבושות והתפאורה שלו, רות דר הוותיקה, בתוכניה, הרבה יותר מעניינים ומרתקים ממה שיצא להם בפועל. בפועל, זה נראה מאוד עלוב, כמו תפאורה של מסכת בקיבוץ חסר אמצעים, שהמשתתפים באים עם בגדיהם מהבית. האם זו היתה כוונת המשורר? אני לא בטוחה וגם אם כן, זה לא עובד. זה לא מייצר את הריגוש הנדרש, במיוחד כשהעלילה והמוסיקה לא יכולים לחפות על הפשטנות הזו.

הקונפליקט אותו ראה לנכון להבליט הבמאי, ואולי זה היה מעניין אם זה היה מוקצן מספיק הוא הקונפליקט בין הכפר לעיר. בין הנאיביות והפסטורליות וההתבודדות של הכפריים לבין אנשי העולם הגדול – הנוכלים והחיילים – המציעים לנמורינו להתגייס כדי לראות עולם וכדי להשיג בחורות (בבימוי מפגר של חיילים אוחזים בחזיות). אדינה שרוצה להשיג את נמורינו לא לוקחת את השיקוי של הנוכל העירוני, אבל היא מאמצת את מה שהוא מייצג כאשר היא פתאום מתאפרת ועוד במראת המכונית שלו. האם צריך לאמץ משהו מהעירוניות כדי להשיג את הכפריות? סוף טוב הכל טוב – החתונה בסופו של דבר היא קיבוצית לחלוטין, כאשר הנעבך עושה טובה ומחליף את החולצה הכחולה בלבנה... לא לפני שגשם של קונפטי זהוב נופל על מכונית הנוכלים – זכינו באירוויזיון ומישהו לא סיפר לי על זה?  (17/3/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

פספוסים בלאס-וגאס

על "הביידר" באופרה הישראלית

להגיד שזו האופרטה הביידר של אמריך קלמן, זה לא מדויק בלשון המעטה. מהאופרטה המקורית של קלמן נשארו כנראה כמה נעימות ותו לא. האופרטה הזו, כפי שגם אמר הבמאי בתחילת החזרה וכפי שהוזכר בדבריו בתוכניה, היא שכתוב של האופרטה כדי להתאים אותה לקהל המודרני. שמות של רבות מהדמויות, כמו גם פועלן ותפקידן עברו ריביזיה נרחבת בעיבוד הזה, ולדעתי רוב הדיאלוגים בעיבוד זה שונו עד מאוד, כמו גם סדר הקטעים המוזיקליים ושיוכם לדמויות השונות. האם היה צורך בעיבוד הזה? לא ברור, עובדה שאופרות אחרות המציגות קונוונציות של זמנים עברו עובדות גם היום ללא כל צורך בעיבוד, לה טרוויאטה למשל. עם זאת, כבר ראינו שבדרך להיהפך לאופרה, היו מחברים שהכניסו שינויים רבים במחזות עליהן הן התבססו כדי להתאימם לזמנים המשתנים.

במקור ציין שם האופרטה 'הביידר' את האופן שבו תופס הנסיך ההודי המאוהב את אהובתו, אולם בעיבוד זה הכוונה היא יותר למחזה שהוא כותב לה ולהצלחתו שלו כמוזיקאי, כמו גם שלה כאמנית, כאשר בסופו של העיבוד המחזמר יוצג גם באמריקה. והנה יצא כל העוקץ של המפגש הלא אפשרי בין מעמדות שונים ובין מזרח ומערב לטובת הגשמה עצמית והשאיפה להצלחה ולתהילה, כמעט הפוך מהכוונה המקורית. הייחודיות של הביידר מהבחינה המוזיקלית היא דווקא השילוב והעימות של מערב ומזרח לכאורה, בין מוזיקה גבוהה ונמוכה. כך זונח קלמן את הנעימות ההונגריות שאפיינו יצירות קודמות שלו ומלחין שלל נעימות סמי אקזוטיות. מצד שני הוא נותן מקום של כבוד לאבן היסוד החשובה מכל של האופרטה הווינאית – הוואלס. אך בנוסף, הוא קורץ לאמריקה ומשלב נעימות רבות ברוח הג'אז וריקודים אמריקאיים בני התקופה: הפוקסטרוט, הסלו-פוקס והשימי. אלה מקרבים את היצירה לממשיכה ומהרסה – המחזמר האמריקאי. אם יש המוצאים את מקורותיה של האופרטה במופעי הרוויו של המאה ה-18, קיצו של ז'אנר האופרטה, לאחר תור הזהב של מלחינים כמו אופנבך בפריז ויוהן שטראוס הבן ולהאר בווינה, הגיע לאחר דעיכה ארוכה שבה האופרטות שבו והתקרבו לאותם מופעי ראווה שמהן הן צמחו. והעיבוד שלפנינו עושה לאופרטה של קלמן בדיוק את זה.

האם ללכת? זוהי אינה אופרה עם מוסיקה נשגבת וביצועים מדהימים. מדובר במופע ראווה עם עלילה קלושה וסטריאוטיפית, אך עם נמברים מוסיקליים מקפיצים. הם אינם פאר היצירה, למרות שקלמן ראה בביידר את שיא יצירתו, וכוח המשיכה שלהם הוא בבידוריות שלהם. לא בכדי הם הגיעו למופעי רוויו ולא לרסיטלים. אם זוהי כוס התה שלכם, אפשר לנסות אך מומלץ לתאם ציפיות מראש.  (15/2/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

הכינו את הטישיו

על "לה רונדינה" באופרה הישראלית

סוף סוף הפקה שאינה מתיימרת להמציא את הגלגל מחדש, להשחיל סיפורים נוספים, פרשנויות הזויות, עודף אלמנטים ושאר מסיחי דעת. אמנם היא מעבירה את זמן ההתרחשות מסוף ימי האימפריה השנייה בצרפת אל הזמן בו האופרה הועלתה לראשונה, בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה, אך המעבר הזה עושה רק טוב, מכיוון שהשימוש בתלבושות ובעיקר בתפאורה בסגנון שמערב אלמנטים של אר נובו ואר דקו, עוטף את ההתרחשות ברקע נשי ועדין, המאפשר לנו להבין ולהזדהות עם הדמות הנשית הראשית, למרות שמבחינה מסוימת, היא הדמות הרעה בסיפור המשקרת ולבסוף נוטשת את הצעיר התמים והמסכן, שמשוכנע שמצא את רעייתו לעתיד.

מגדה הרבה יותר פרגמטית מויולטה הרומנטית. אמנם ויולטה מקריבה את אהבתה למען זיווגה של אחותו של אהובה, אך בסופו של יום היא מתה בשל מחלה שקיננה בה זה מכבר. בכל מקרה היא לא היתה זוכה להגשים את אהבתה ולא רק בשל המוסכמות החברתיות, אלא בשל קיצה הקרב, אך בכל זאת גוויעתה משמשת כרקע להצגת הסוף הטוב שיכול היה להיות לולא היתה מתה – אהובה חוזר אליה ואביו מקבל אותה אחרי שלמד להכירה. מגדה בלה רונדינה היא המראה המציאותית של הקשקוש הזה שמוכרים לנו בלה טרוויאטה. כאשר אף אחד לא הולך למות, אין טעם לשחק ב"כאילו". למגדה, כמו לויולטה יש מצפון. אלא שלהבדיל מויולטה שהמצפון שלה מביא אותה "להקריב" למען "החברה", המצפון של מגדה מייסר אותה על משהו הרבה יותר מציאותי. היא אינה מתעסקת במבנים חברתיים גדולים, אלא בשקר שלה לבן-זוגה. המצפון החברתי של ויולטה הופך בלה רונדינה למצפון אישי. מגדה יודעת שהיא לא תוכל לשנות סדרי עולם וההקרבה שלה היא פרגמטית ומציאותית תוך שהיא מגנה באמת על אהובה ולא מוצאת את עצמה מקריבה את הכול למען סדר חברתי שפוגע בה יותר מכל.

שם האופרה מופיע בנבואתו של פרונייה הקורא בכף ידה של מגדה במערכה הראשונה, כאשר הוא מספר לה שכמו סנונית היא תעוף לארץ רחוקה, אל החלומות, אל השמש. האם נבואה זו באמת מתייחסת למה שיכול לקרות למגדה, או בעצם למה שרוצה פוצ'יני לעצמו?  (13/1/15)

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה

יותר מדי בלגן

על "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית

אם ההפקה הנוכחית מספרת את סיפורה של שחרורה של רוזינה מאקווריום הזכוכית בו היא מצויה - אזי ההפקה הזו היא כישלון. וכל כך למה? מכיוון שכאשר הבמאית מקבילה בין העולם שבחוץ – שהוא פסאודו ריאליסטי, לבין העולם הפנטסטי שעל הבמה – היינו מצפים שבסופו של יום, רוזינה תעבור לעולם הריאליסטי ולא שתושבי העולם הריאליסטי ישאבו לתוככי הפנטזיה, שהרי אז רוזינה לא תשתחרר לעולם ואם היא כבר לא כלואה בקרון, אז היא עדיין כלואה בעולם הפנטזיה. מעבר לכך, הבימוי הזה ממחיש לצערי את הגישה המיזוגנית של שחרור רק בתנאי של נישואין, גישה שהיתה שלטת בספרי המוסר של המאה ה-17, ואולי קשורה היסטורית לקומדיה דל-ארטה, אך בהחלט לא מקובלת בעולם של המאה ה-21.

בסופו של יום, האפקט הוא של תפסת מרובה לא תפסת. החלק הראשון שבו הדמויות כולם נמצאות בימינו אנו הוא לדעתי המוצלח והאפקטיבי ביותר בהפקה. ברגע שפיגרו נוטש את הג'ינס ונכנס למדי הדל-ארטה הוא הופך מדמות הערס איתה אנו יכולים להזדהות למין בובה לא מעניינת. מניקין. ובהתאם הוא גם תלוי על חוטים באחת הסצנות. לאחר שהיה בשר ודם כביכול בהתחלה, ברגע שהפך לבובה כל השנינות והחתרנות שלו נחנקה במדים המטופשים. האפקט הזה נגרר גם ליחס שלנו אל כל הדמויות האחרות ובמיוחד אל רוזינה והרוזן שנראים אף הם כבובות נחמדות. יוצאים מן הכלל הם שני הזקנים – הטיפש והרשע – שעדיין עוברים כדמויות דל'ארטה, אולי כי טיפוסים מוקצנים שכמוהן יכולים להתקיים רק בעולם האחר.

לדעתי היה הרבה יותר מעניין אם במקום הצרמוניה הקרנבלית סטייל המאה ה-18 שנבחרו לסיום כל אחת מהמערכות, היה מעבר הדרגתי של הדמויות מהתיאטרון – לדמויות של עולם אמיתי. הבחירה בסצנת מרובת משתתפים עם שלל תלבושות מקושקשות יצרו עם זאת קורלצייה ויזואלית לצרמוניה הווקאלית שנאלצנו לסבול. רוסיני כתב את סיומי המערכות בקרשנדו. המערכה הראשונה מסתיימת בסצנה ארוכה של 20 דקות שתחילתה מריבה בשישה קולות, אמצעה בקיפאון וסופה בסקסטט עם מקהלה. מספיק בלגן מבחינה מוזיקלית. אין טעם להוסיף עוד מבחינת העיצוב. למען הטעם הטוב, יש למתן את הבלגן, ולו רק בשביל לתת למוזיקה לעבור. אולי בשל כך בחר רוסיני לשמור בקפידה על אחדות הזמן וכשהיא נשברת במעט בסצנת הסערה, הוא מדגיש זאת במפורש. אבל הבימאית החליטה לנתץ את אחדות הזמן לגזרים וזו התוצאה.‏  (24/11/14)

המשך לקרוא