הסאטיר באופרה

הרסו לנו את המסיבה

על האופרה "העטלף" באופרה הישראלית.

חנה מוניץ, לכלכת! זו לא הפקה שהיתה צריכה להעלות כאן. האם מישהו בכלל ראה את ההפקה הזאת של העטלף בביצוע בית האופרטה של בודפשט לפני שזו הגיעה לכאן? לא יודעת למה, אבל יש כאלו שחושבים שאופרטה זה ז'אנר נחות שלא יכול לעלות בבית אופרה רציני. אני דווקא לא שותפה לדעה הזו. כשמתייחסים לאופרטה ברצינות, כלומר יוצרים הפקה אינטליגנטית ועשירה ומלהקים מבצעים טובים, אופרטות לא נופלות מאופרות באיכות המוזיקלית ובחוויה שהן מספקות, ובמיוחד כשלפנינו העטלף, היצירה הכי מפורסמת, ובכל הנראה הכי איכותית בז'אנר ולפי אתר OperaBase, מספר 16 ברשימת האופרות המבוצעות ביותר. ולראיה, מיטב מבצעי האופרה בעולם הופיעו בה. הגדילו ועשו במטרופוליטן אופרה בניו-יורק כאשר בחרו להציג את המערכה השנייה של העטלף בגאלה מיוחדת לציון 25 שנה בלינקולן סנטר (1991), כאשר בחלק הנשף של העטלף, היכן שנהוג לשלב שירים אורחים, היו הופעות אורחות של מיטב זמרי האופרה בעולם במיטב האריות הבלתי נשכחות מאופרות ידועות. ובכן, שום דבר ממה שהיה בתל-אביב לא התקרב, לא הזכיר ולא היה דומה, שואף, מה שתרצו, להפקה סבירה. מה שהיה לנו על הבמה, נראה מיושן, פרובינציאלי, מתאמץ, כמו הפקה דלת-תקציב של בית אופרה פריפריאלי המתאמץ להוציא מופע איכשהו. כל הזמן חשבתי, איפה סיפור המסגרת שיספר על כל כשלי ההפקה (אולי היה שווה להחליף את קטעי הקישור בגרמנית באיזשהו סיפור שכזה דמוי מופע חבובות...) – ככה זה היה נראה, חלק מפרודיה על מופע, על אופרטה ובכלל. כן, אשכרה הרגשתי שצוחקים לי בפרצוף. מישהו אמר שבאופרטה הזמרים במודע "משתטים" בין האופרות הרציניות שלהם. אם זה היה ככה כאן, דיינו. הבעיה היא שהם היו God Damn Serious – כלומר פתטיים.

ראוי היה לה לעטלף שתזכה להפקה הרבה יותר רצינית מאשר מה שמסוגלים ההונגרים להעמיד ולא אכפת לי ששם הם חילקו לעצמם פרסים על ההישגים שלהם. אולי בעיניהם זה טוב ויפה, אבל אנו למרות שאנו בלבנט, רגילים לרמה קצת יותר גבוהה. שהרי מדובר ביצירה מקסימה עם שלל להיטים ואולי העלילה מעט טיפשית, ואולי לא, אם היו יודעים להעמיד אותה בפרשנות מעניינת, אבל בכל זאת אין ספק שזו יצירה שהיתה אמורה להיות אחראית לערב מענג ומתוק כמעט בלי להתאמץ. איך אפשר לפספס עם מוזיקה כל-כך יפה שרקח לנו שטראוס? הנה איך. חנהל'ה, אפשר הפקה מקומית? יש לנו זמרים כל-כך טובים... באמת שאנו לא צריכים יבוא. בטח לא את היבוא הזה. אבוי לנו, בשנה הבאה כבר מתוכננת עוד אופרטה, גם לא מן המפורסמות במיוחד, הרוזנת מריצה של קלמן... זו תהיה הזדמנות לטעום משהו חדש, אבל למה יש לי הרגשה רעה כבר מעכשיו?   (15/2/16)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

קול המצפון

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש).

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי... המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה...

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

זה רק נראה יפה

על ההצגה "יחסים מסוכנים" בתיאטרון הבימה.

עניין הכבוד, שעליו עדיין שמרה בחירוף נפש האצולה במשבר בתקופתו של לאקלו, הוא זה שמניע גם כאן את העלילה (דה מרטי בעצם רוצה לנקום במאהב שזנח אותה ואמור להינשא לבתולה ססיל). בהצגה בהבימה הוא הפך לעיקר. למעשה, עצם ההסתמכות של ההצגה על יופיה לא הותירה להתעסק בשום דבר שהוא מחוץ לחיצוניות. הרובד הפסיכולוגי, שהיה העיקר ביצירה של לאקלו ונשמר בסרטים, בשל הבעות הפנים המדויקות, משוטח ומדולל כאן לשני קווים בלבד: מין ונקמה, או תשוקה ומלחמה או בעצם כבוד: כבוד של אישה חסודה (דה טורוול) וכבוד של אישה זנוחה וכבוד של מאהב צעיר ומתלהב – שהוביל את דנסיני להזמין את וואלמון לדו-קרב שבו נהרג. אולי בגלל זה, יש עדיין משהו בהצגה הזאת שמדבר אלינו, שהרי בלבנט, אין דבר חשוב מהכבוד. איך אמרה מדונה: Strike a pose.‏  (21/12/15)

המשך לקרוא
הסאטיר בקונצרט

קריעת ים סוף

על הקונצרט "200 שנות מחאה" של הסימפונט רעננה.

החלק המעניין של יצירתו של זהבי הוא החלק התזמורתי שהוא קליל ושובבי (למרות קטע סטייל נעמי שמר-פסטיבלי זמר בשיר השלישי), עם נגיעות מסקרנות של כלי נשיפה ושל כלי הקשה (סנר ותופי דוד) והרמוניות מעניינות, רק חבל שהביצוע היה לא נקי וגם ניכרו בעיות בלאנס כאשר התזמורת היתה חזקה מדי ביחס לזמרת. זה נראה כאילו התזמורת הגיעה לקונצרט הזה לא מוכנה, או אולי שהמנצח ממש לא הבין את היצירה ואיך לגשת אליה, או שניהם. זה דבר נסלח ופתיר בטווח הארוך, מבחינת ביקורת היצירה, אבל מה שלא נסלח, הוא הלחן של הקו השירי, שלא רק שכנראה אחראי לזאת שהמילים בכלל לא מובנות, אלא שהוא קו שלחלוטין לא קשור לתזמור הקליל והשובבי, הוא כבד, מלא פאתוס ולא ממש מתחבר עם המוזיקה שנושאת אותו.  (17/1/16)

המשך לקרוא