הסאטיר בתיאטרון

הי קלאוס

על ההצגה 'אישה בורחת מבשורה' בתיאטרון הבימה ועל ההצגה 'מפיסטו' בתיאטרון הקאמרי.

גם בימינו לא מעט מציבים את עצמם במקום מסוים במפה הפוליטית (כן כן גם בשמאל), כי זה יקדם אותם, אפילו אם הם לא ממש מזדהים או לא ממש מבינים את האידיאולוגיה שעל פניו הם מזדהים איתה. הפגן אמור להיות תערובת בלתי אפשרית של נוירוטי, מבולבל, אדיש, אופורטוניסט, פגיע, דואג לאחרים עד כדי הסתכנות, אך גם מעיף אותם לכל הרוחות כשצריך. אין תפקיד קשה מזה. במיוחד בעיבוד בעייתי. במיוחד בתיאטרון, שמקדש את הסצנה ולא את האדם, להבדיל מהקולנוע והקלוז-אפים שלו. איתי טיראן לא עומד במטלה, הבמאי שלו לא עומד במטלה, המעבד לא עומד במטלה. הפגן שלהם לא פתור ולא במובן הטוב של המילה.

...

ההרגשה הכללית היתה שהעיבוד הזה רידד את הספר לכדי טלנובלה מלודרמתית, שכל מה שהיא מכילה זה סיפור מנג'-א-טרואה מוזר המשולב והמשתלב בהיסטוריה הישראלית, שמתווה את ציר הזמן, את ציוני דרך הידועים – מלחמה א', מלחמה ב', מלחמה ג', אך גם, מן הסתם, היא הסיבה לרוב רובן של ההתרחשויות, כמו גם למצוקותיהן הבסיסיות של הדמויות. אלא שאת המצוקות האלו, אנו בעצם לא יודעים, אנו מדמיינים, משליכים את עצמנו, את כל הידע שלנו ומשלימים את החסר לבד. המבנה הפסיכולוגי המורכב ותיאורי הנוף שמשליכים על האירועים ועל פסיכולוגיית הדמויות שרקח גרוסמן בספר שלו כאילו נמחקו ונותרנו עם רומן למשרתות, כשהרובד הפסיכולוגי הקולקטיבי והוא בלבד מרחף מעל...  (19.3.16)

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

נדרש כדור הרגעה

על המחזמר 'סיפור הפרברים' בתיאטרון הקאמרי.

כולם יודעים שמילת המפתח היא באלאנס. וכאן היה קשה למצוא אותו. נדמה שההפקה הזו היא סיפור הפרברים על סטרואידים. במיוחד במערכה הראשונה, שהיתה well done על גבול ה-übergekocht. התזמורת היתה רועשת מדיי, ההגברה של הזמרים חזקה מדיי ומאפילה אפילו על התזמורת הרועשת והרוגשת, שלא היתה רק חזקה מדי, אלא מתלהבת יותר יותר מדיי, אם יש דבר כזה כשמדובר בסיפור הפרברים. ובנוסף לזאת הכול היה על גבול המהר מדיי. איך אפשר לעשות את זה ללני, שהיה מנצח שפשוט התמחה בלהתלהב בצורה מאוזנת... להתלהב, אך לא לרוץ, לדעת להתרווח בצלילים החשובים. ועוד יש הקלטה שלו מנצח על זה... (הבנתם איך עושים את זה?) ובכלל אני אוהבת לשמוע יצירות בניצוח שלו, למשל החמישית של שוסטקוביץ (שלא בעיה לקלקל בביצוע בומבסטי) ואפילו Exultate של מוצרט, אם צריך לאזן בין עדינות והתלהבות, הרי זה שם. אין כמו מוצרט כדי ללמוד מהו באלאנס ועוד כמה דברים.

ומה היה לנו כאן:הפקת רסטורציה, חסרת מסר לעולם וללא מעוף שיוציא אותה מגבול המוכר והצפוי. והמאמץ לשמור אותה ב'על-מקום' בעצם די מייגע ומשעמם. הנה כי כן, זה אמור להיות ספקטקל של שירים וריקודים ותו לא. הריקודים עובדים ועוד איך. השירים, חלק. מה שבאמצע יוק. התפאורה לא יותר מבסדר. הקצב מהיר מדי, רצים מסצנה לסצנה בלי שום שהות לבניית רגע דרמתי או להתרווחות ובניית עומק של דמות. ההתלהבות מוגזמת והעוצמות קורעות את עור התוף (תיזהרו יש לי רק אחד). מזל שהגז נגמר במערכה השנייה ואז אנו זוכים לכמה מנות אושר. כדור הרגעה קל לא יזיק כאן ובכל זאת, כמה נקודות אור: משי, רונה לי, רוני, שלמה. ללכת או לא? מה זה משנה מה אני אגיד, כל הכרטיסים נמכרו. אני אלך לשמוע ביו-טיוב את לני מנצח על זה.  (3/3/16)

המשך לקרוא
מומלצים

אגו – תיעוד – זיכרון

על ההצגה "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" בתיאטרון תמונע.

בסופו של יום, מה שעובד בהפקה הזו אינו "המאוים". "המאוים" שוב אינו האפקט המתבקש אלא הנושא. אנו מדברים על המאוים ומה שעובד פה זה ההזדהות הרגשית שלנו עם השחקנים ועם הסיפור. בסיבוב של 360 מעלות, חזרנו לאפקט התיאטרוני המוכר והטוב. אבל זה בכל זאת ממקום אחר. הקתרזיס שלנו אינו נובע כאן מתחושת השליטה והשחרור של "זה לעולם לא יגיע אלינו" אלא דווקא מזה שאנו רואים שהמצב כך אצל כולם. זוהי נחמה פורתא או לא כ"כ קטנה, כפי שלימדה אותנו המחאה החברתית משנת 2011. שכן המחאה הזו לא יכלה לו לנרטיב ששולט בנו בלי שנוכל לשנות בו כמעט דבר, לשינויים הכלכליים הקיצוניים המתרגשים על העולם ושסופם עוד לא נראה באופק, אך היא לימדה אותנו שחוסר היכולת להתמודד עם העולם הזה, עם ה"מאוים" הזה, הוא נחלתם של רבים, של הרוב, ולא רק של קומץ לוזרים או אאוטסיידרים שלא יכולים להתמודד כשורה עם המערכת. המסר כאן הוא בהחלט של הזדהות ונחמה.

מוקד החוויה השתנה. אנו כבר לא נחלקים לשני מחנות מובחנים של צופים ומציגים, מאיימים ומאוימים. הגבולות מטשטשים. הנה המציגים אומנם מזיזים אותנו מפה לשם ומשחקים בנו, אך העלילה משחקת בהם. אנו מזדהים איתם כי הם כמונו, כי גם אנחנו, לפחות בהכרתנו, נשחק בהם, אם רק תהיה לנו הזדמנות. זה שם המשחק היום. מלחמת כוחות.

אבל הרי טענתי שהמופיען הוא אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים. אז איך אם כן אנו מזדהים איתו? זו לא ההזדהות הידועה עם הדמות המוצגת לנו. הדמות כאן לא קיימת, רגע אחרי שעזבתי את האולם ויצאתי אל האור של יום שישי בצהרים. אני לא חושבת עליה יותר. היא לא נכנסה לי ללב ולא יצאה כמה ימים. זו השלכה. אנו מזדהים עם עצמנו (אני הרי סובייקטיביסטית חריפה). זה משהו נרקיסיסטי, כמו כל ההתעסקות שלנו בחפצים בעידן הזה, כמו כל ההחפצה האקסהיביציוניסטית המוגזמת, התמונות שלנו שאנו משתפים באופן בלתי פוסק עם העולם ברשתות החברתיות, החיצוניות החשובה, הכסף החשוב, ההגיגים בלירה שכול אחד משחרר לעולם (כל העולם במה במובן המילולי). מישהו בכלל זוכר מי עומד מאחורי ההגיג שכרגע הוא עשה לו לייק? מישהו בכלל זוכר מה היה ההגיג הזה? למה אנו צריכים תיאטרון אם אנחנו התיאטרון? אולי בעצם אנו צריכים קהל... (22/2/16)

המשך לקרוא
דולפין ביער

הכוהנת הגדולה של הבככנליה בהרי הכרמל

עיונים ב"נוף" (המופע) של עדינה בר-און[1]

"החינגות הדיוניסיות כורתות ברית לא רק בין אדם לאדם, הן גם משכינות שלום בין אדם לטבע. מרצונה מעניקה האדמה את מתנותיה, חיות טרף קרבות ופניהן לשלום: נמרים וברדלסים מושכים את מרכבתו עטורת הזרים של דיוניסוס. כל הסייגים הכיתתיים שהציבו המצוקה והשרירות בין בני האדם נעלמו: העבד הוא איש חופשי, האציל והנחוּת מתאחדים באותה מקהלה באככית. בחבורות הולכות וגדלות מתגלגלת לה בשורת 'ההרמוניה של העולמות': בשיר ובמחול מביע האדם את שייכותו לעדה אידיאלית ונעלה יותר: הוא שכח כיצד להלך ולדבר. יתר על כן: הוא חש עצמו מכושף ואמנם נהיה לאחר. כאשר תדברנה החיות וכאשר תניב האדמה חלב ודבש, כן הומה גם מתוכו משהו על-טבעי. הוא חש עצמו כאלוהים, את מה שחי עד כה רק מכוח דימיונו, חש הוא כעת כחלק ממנו. מה לו עתה ציורים ופסלים? האדם לא עוד אמן הוא, הוא עצמו נהפך ליצירת אמנות, הוא מתהלך קסום ומרומם כשם שראה את האלים מתהלכים בחלומו. כוחו האמנותי של הטבע, לא עוד של בני האדם, מתגלה כאן; כאן נלוש החומר הנעלה ביותר, נחצב השיש היקר ביותר: האדם. אדם זה שעוצב על-ידי האמן דיוניסוס מתייחס לטבע כפי שמתייחס הפסל לאמן האפולוני." [פרידריך ניטשה, דיוניסוס ואפולו][2]

המשך לקרוא