דולפין ביער

דולפין ביער – קווינטוס הורציוס פלאקוס

qui uariare cupit rem prodigialiter unam,
delphinum siluis adpingit, fluctibus aprum.

Ars Poetica / Quintus Horatius Flaccus

מי שרוצה ליצור גרסה מפתיעה ומוזרה של דבר כלשהו,
מצייר דולפין ביער, חזיר-בר בין הגלים.

ארס פואטיקה / קוינטוס הורציוס פלקוס
(מלטינית: ר.א.י)

המשך לקרוא

הלילה לא ירד לעולם

פדריקו גרסיה לורקה – שלושה שירים

Federico García Lorca – Tres Poemas

בספרדית ובתרגום חדש לעברית
en Español y en traducción nueva al Hebreo

לוּ יָכְלוּ יָדַי לְהַשִּׁיר עָלִים
Si Mis Manos Pudieran Deshojar

שִׁיר קָטָן לִתְשׁוּקָה רִאשׁוֹנָה
Cancioncilla Del Primer Deseo

סֶרֶנָדָה
Serenata

מבוא

פדריקו גרסיה-לורקה נולד ב-5 ביוני 1898 בפואנטה וקרוס (Fuente Vaqueros), עיירה קטנה, המרוחקת שבעה קילומטר בלבד מגרנדה שבספרד ונרצח על-ידי תומכי פרנקו ב-19 לאוגוסט, 38 שנים אחר-כך. משורר, מלחין ומחזאי, שעיקר תהילתו באה לו משירתו המתובלת אמונות עממיות ונטייה לרומנטיקה סוריאליסטית. בחייו וביצירתו מחה על שמרנותה ונוקשותה של החברה הקתולית והתמרד כנגד הדיכוי הפוליטי בספרד. לורקה נולד למשפחה אנדלוסית ותיקה: אביו, פדריקו גרסיה רודריגז, היה חוואי מבוסס ואימו, ויסנטה לורקה רומרו, שאותה העריץ כל ימיו, היתה פסנתרנית מחוננת שהורישה לו את הכישרון המוסיקלי אותו פיתח במהלך חייו בהדרכת סנדקו, מנואל דה-פאיה.

המשך לקרוא

הסאטיר הלבן - מדור ביקורת

הסאטיר הלבן / פדריקו גרסיה לורקה

El Sátiro Blanco / Federico García Lorca

Sobre narcisos inmortales
dormía el sátiro blanco.

Enormes cuernos de cristal
virginizaban su ancha frente.

El sol, como un dragón vencido,
lamía sus largas manos de doncella.

Flotando sobre el río del amor,
todas las ninfas muertas desfilaban.

El corazón del sátiro en el viento
se oreaba de viejas tempestades.

La siringa en el suelo era una fuente
con siete azules caños cristalinos.

הסאטיר הלבן / פדריקו גרסיה לורקה

(מספרדית: רקפת א. ידידיה)

עַל נַרְקִיסִים בְּנֵי אַלְמָוֶת
נָם הַסָּטִיר הַלָּבָן.

קַרְנֵי בְּדֹלַח כַּבִּירוֹת
הֵשִׁיבוּ תֹּם לְמִצְחוֹ הָרָחָב.

המשך לקרוא

דולפין ביער

"הפעולה היא המטרה"

ים המאירי בשיחה עם עמי פייצ'ביץ על מה שבין מזרח ומערב

זוהי תקופה שבה מטילים עלינו להגדיר בעצמנו מי אנחנו. לכאורה, אין דבר נפלא מזה. אולם, עלינו להישמע או בעצם לנווט בוירטואוזיות כמעט בלתי אפשרית בין המון נרטיבים שאינם מניחים לנו להתחמק מהם. עמי פייצ'ביץ, שחש שהדימויים המערביים מהם אנו ניזונים אינם מייצגים בעצם את המציאות בה אנו חיים, פנה לחקור מסורת אמנותית רחוקה, המסורת היפנית. בתחילה הוא בחר לעמת את הטכניקה העדינה והמתוחכמת של צבעי המים, המזוהה עם מסורת זו, עם תיאורים של סצנות מיניות ופרברטיות. כך בתערוכתו האחרונה ("צוות חדש", גלריה טל-אסתר, 2004), הציג בין היתר שרשרת גברים המחוברים זה לזה באיבר מינם הזקור, שורות של נשים עירומות המצטופפות על דף ואורגיות נשיות וגבריות אלימות. בהמשך החל גם להתכתב עם הדימויים היפנים המסורתיים.

המשך לקרוא