מומלצים

חלמנו שאנו יודעים

על המופע 'היינו כחולמים' / עדינה בר-און.

מה עושים כשמרוב עומס, מרוב מטען, מרוב פרטים, מרוב ידע, לא מסוגלים לכתוב, לעשות סדר. הכול מתעבה ומתרחב ומקבל עוד ועוד שטח במוח, כמו במפץ הגדול. מתי שהוא יגיע כינוס. לתערוכה קוראים דמיון חומרי. אני חושבת שזה לא סתם. אנו הופכים את הידע, את המטען, לחומר. למשהו כתוב. מצויר. מפוסל. לאקאן טען שהכול בא מהשפה. מתנגדיו קראו לו להסביר אם כך איך הידע מתבטא נניח באימז'ים על-פי ברקלי לדוגמה, האם הוא שולל זאת? נקודה למחשבה. איך אני יכולה להביע במילים את התחושות שאני מרגישה ולא מדמיינת. או שאולי אני כן מדמיינת. דמיון חומרי זה אוקסימורון. אולי. מה בין המטען האישי למטען החברתי. בשיחה אחרי המופע עדינה מעלה את הנקודה הבאה. בתערוכה אין שום דבר אמורפי, רך. אני אמשיך. הכול מוסדר, תחום בסד, מתווך בסד. אנו לא יכולים ללא התיווך הזה של החומר. גם שפה היא חומר לצורך העניין, לא דמיון. מישהו ביטא אותה. האמורפיות הזו שעדינה מביאה בינינו ובין העבודות. המטען האמורפי של הדמיון שלנו. זה שאנו כל הזמן צריכים לסדר. תוך כדי המסע. לאן אנו בעצם אמורים לנסוע לנוע, הדחף הזה, זה גם פרי מטען, היהודי הנודד. יש בעבודה מוטיב של נוודות תגיד עדינה בשיחה בסוף. המעיל שלה הוא מעיל כמו של נוודי הסיי-פיי. נניח בטנק-גירל. אנחנו לא בטוחים שאנו ניצבים על אדמה בטוחה. במגילת העצמאות אין גבולות ברורים של הארץ הזו. נשאיר לאחר כך את הבעיות. עד היום אין פתרון. כשעדינה גרה במטולה וראתה את כל עמקי לבנון, את כפר הקדרים, יש שם אנשים קדרים אמנים כמו דניאל, בעלה הקדר. הטריטוריה לא מפסיקה איפה שעובר הגבול הדמיוני הזה. שהוא בעצם החומר, העובדה בשטח. האדמה היא הדמיון שאין לו סוף עד שהוא חוזר לנקודת ההתחלה בסוף המעגל, כמו עדינה שחזרה שוב לפסל הרצל אחרי שהשלימה סיבוב בגלריות של המתחם התחתון.

המשך לקרוא
מומלצים

הנישואין שלא היו

על נישואיה של מריה בראון / ריינר ורנר פסבינדר

ברוקמן מזכיר את הבגדים של מריה, כשהוא מאפיין אמצעים קולנועיים. בתחילת הסרט, הוא טוען, היא לבושה בבגדים מלוכלכים ואפרוריים ועם התקדמות הסרט בגדיה נהיים יותר ויותר אלגנטיים. אני שמתי לב, לעומת זאת, שגם בזמן שהיא גרה עם אמה וסבה בבית שהוא חור על חור מההפצצות, היא עוטה מעיל פרווה וכובע (שלא נועד לחמם), אולי קצת סמרטוטיים, אבל ייתכן שפעם לפני המלחמה הם היו משפחה יחסית אמידה, למרות שמעולם לא היה להם בית משלהם כמו שתאמר האם לנוכח בתה שהרוויחה מספיק כסף לקנות לעצמה בית. שלא לדבר על שמלת הפיתוי השחורה שכבר ראתה ימים יפים יותר, שהיא רוכשת מפסבינדר, סליחה מסוחר השוק השחור, שמציע לה ספרים (כלומר תרבות. למען הדיוק, אלו ספרים של היינריך פון קלייסט, שכתב את מיכאל קולהאס, שעשה מהפכה טרוריסטית באירופה לפני אי אלו מאות שנים), בהם היא לא מעוניינת כי הם נשרפים מהר מידי, כלומר לא מתאימים כחומר בעירה לשם חימום. ללמדכם, גם פסבינדר מודע אולי לזה שגם אם יציע תרבות או מהפכה אידיאולוגית אלימה, אנשים ירצו את הכסף או את אמצעי הפרנסה או יתייחסו לספרים בתור חומר ולא בתור רוח. כלומר יחפיצו אותם. אפילו אם הם יגידו אחרת, כמו למשל מריה ותפיסת האהבה האידיאליסטית שלה, בסצנה הבאה בבר. ובכל זאת, יותר מאשר סיפור rags to riches תקופתי, הרגשתי שכאילו ככל שהסרט מתקדם, הגיבורה יותר ויותר לבושה בבגדים שתואמים יותר לאופנת חליפות ה-power woman של שנות ה-80, שנמצאות מעבר לפינה. כאילו היא מייצגת גם את המעבר מלבוש ההיפים של שנות ה-70 ללבוש המחויט, ההדור והמוגזם של שנות ה-80, ובמיוחד אם נתייחס לכובעים שלה שהופכים יותר ויותר גדולים ומהודרים, עם רשתות ושאר ירקות, שאותם היא לא מורידה גם במסעדה וגם בבית, אפילו כשהיא נרדמת על השולחן. וכך היא גם פותחת להרמן את הדלת, למרות שהאודם שלה כולו מרוח. העטיפה הפכה לחזות העניין. אני חושבת שהמדים האלו של מריה, חליפת העסקים האפורה, שבה היא שבה ומופיעה בסוף הסרט בסצנות המשרד ובסצנות המסעדה, כשבזו האחרונה היא אף מקיאה, כאילו האומה נחנקת מהעושר והכוח החדשים, וגם בסצנה שהיא מרוחה שיכורה על השולחן, רק כדי להתעורר לקול צלצול בדלת בה נמצא הרמן, אינם מסמנים רק דוגמטיות ותקיעות, אלא כלא, השתעבדות לעבודה, אולי לתקומה. זו נחלתם של החיילים הנאמנים של המולדת.

המשך לקרוא
מומלצים

התערוכה שלא היתה

על התערוכה 'NFT – אחד מסוגם', במוזיאון ת"א

אני רוצה להרחיק לכת אחרי ז'יז'ק, ה-NFT, הוא מייצג ראשון של המטאוורס. היתרון שלו הוא שהוא אינו מערכת מטאוורס שלמה וסגורה שתטביע אותנו, את הסובייקטים, באופן סופי בעולם בלתי נגמר של מסמנים ותקריס אותנו למישור סימבולי לחלוטין באופן שיאיין את הסובייקט כחפץ בשר ודם וישאיר לו קיום כמסמן בלבד, אפילו לאחר המוות, צופה צוקרברג. אווטר שהוא מוצר ללא נכס מאחוריו, כמו ה-NFT. אולי בעתיד, לאווטר שלנו אחרי מותנו גם יהיה ערך חליפין, גם בו יסחרו. נהפך למותגים שאין דבר בינם ובין האני שלנו, יהיה אשר הוא יהיה. כן, אני יודעת שכבר יש את מותג אלביס ומותג מרלין. אבל אלו היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל שהולך ומשתנה וכבר כעת, אנו בדרך להיהפך כולנו למותגים, חברה נרקיסיסטית שמשחקת יותר או פחות בשופוני יא נאש. אנחנו כבר קורסים מעומס הציפיות שלנו מעצמנו. כן כן, המשטור העצמי מתחיל ביננו לבין עצמנו, בהשראת האחר הגדול, נניח האינסטגרם. הדיכאון והחרדה כבר הוכתרו זה מכבר כמחלות של המאה ה-21. ומה צופן לנו המחר אם ההילה הנרקיסיסטית שאנו יכולים לפשוט וללבוש, או כך נדמה לנו, תיהפך לחולצת נסוס.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

בתוך קופסה, הקטנה ממידותיה

על 'כושלירבאק' של תיאטרון הזירה, בתיאטרון הבית

הרבה מההתרחשויות כאן מנסות לברר את הפער שבין האתוס הגברי והאתוס הנשי שאולי יכול להקביל לו, על-ידי התקה והשלכה של המיתוס הגברי, שהוא גם בעצם הרבה פעמים המיתוס הכל-ישראלי, אל מיתוס המכשפי-נשי שאולי נבנה כאן. למשל המנגל, הנפנף (כאן ממלא את התפקיד תקליט ישן ), צליית שיחים, הכנת קבבים (את לא מצטיינת בזה) או בעצם מדורת השבט, כפי שנראה אח"כ בסצנת המכשפות. מדורת השבט כמטפורה של המכנה הבידורי הרחב ביותר, מותקת כאן לסצנת כנס מכשפות. אפילו מביאים לכאן, מתיקים, את החידוש האינדיווידואליסטי של סצנת השירה בציבור באמצעות מיקרופון של קריוקי. לרוב עניין גברי, כמו שרואים בסרט בוחן הגבריות, אלאי-ם של אלעד משה בפסטיבל עכו למשל, כמו בפרויקט רביבו... אבל כאן, במקום היציבות הגברית, הנשים סוחבות את הרמקולים על הגב. כאילו לקול שלהן אין מקום, אלא בינן לבין עצמן. אישית או קבוצתית. אנו גם בוחנים פה מה זו אחווה נשית לעומת אחווה גברית. מה הדבר שהכי מפחיד את החברה מאז ומעולם. כנס מכשפות. אחד הרעים האולטימטיביים שיש למנוע בכל מחיר. אישה כאמור היא בת לילית ובגלל שאי אפשר בלעדיה, בכל זאת, עתיד הגזע האנושי תלוי בה, יש להקפיד ולתחום אותה ככל האפשר. לבודד אותה כנלווית של גבר אחד בלבד. תחומה לביתו בלבד. כך אני לומדת מספרי המוסר של המאה ה-17 למשל. אישה שאינה תחומה בנישואין היא אישה מאוד מסוכנת. בעצם, אם תביטו לאחור להיסטוריה, כמעט ואין אחוות נשים, או התגודדות נשים ואם יש היא כ"כ מפורסמת עד שמספרים עליה ומציירים אותה במיוחד, למשל במקרה ליסיסטרטה, לפאר את הנס ולהגיד לנשים, בעצם, זה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. דעי את מקומך אישה. אישה מכשפה, כופרת, בעלת דעה עצמאית, התנהגות שלא כדרך הטבע, היא דמונית לכשעצמה, אבל כמה כאלו. גם בימינו יגידו חבורת וייבר'ס, או חבורת תרנגולות. בכמה סיפורים מסעו של הגיבור שצריך להשיב את הסדר והטוב לעולם נועד למנוע או לפזר כנס מכשפות שכזה.

המשך לקרוא