מומלצים

מה יהיה בסוף

על ההצגה 'וניה.גרסה' של פרויקט רב תרבותי, בתיאטרון הבית.

זה מה שקורה שמחפשים יציבות (אפשר להחליף ב:משמעות) בעולם שהוא הכול חוץ מיציב. הדבר היחיד שבאמת יציב הוא לא הרצון להגשמה.... הוא החיים... אמרו את זה קודם לפנינו... אלא שאז הרצון לקדמה, של המהפכנים הבולשביקים, של הפוטוריסטים, המחיקה של הכול כדי להגיע להגשמה, היתה קהילתית, חברה צודקת. הקהילה תגשים את הלאומיות שלה על-ידי מחיקה שיטתית של קהילות לא ראויות. ואז היה עולם ריק מתוכן. אבסורד א'. שכחנו אותו. יצקנו משמעות חדשה לעולם. השקפה חדשה. לא אידאולוגיה קהילתית תביא לגאולה. רק כסף. קפיטליזם שוב, אבל הפעם להמונים, לכל אחד בנפרד. נרקיסיזם. הון פרסוני, פרסונלי. לא צריך את מרקס כדי לפרוע אותו. מרקס הפסיד, הקומוניזם זו טעות היסטורית, אין חברה צודקת. אפשר להגיע לאבסורד גם בלעדיו. או שאבסורד ב' זו פשוט המחלה או התשובה למחלה של המאה ה-21 של אלו שלעולם לא יגיעו באמת להגשים את עצמם. דיכאון קליני.

המשך לקרוא
מומלצים

בשמלה אדומה

על 'האם' בתיאטרון גשר.

הבחירה של הבמאי יבגני אריה לייצר הצגה מאוד אסתטית ומסוגננת משרתת בו זמנית גם את האספקט הבידורי המצוחצח וגם את האספקט האבסורדי. הסיגנוּן הוויזואלי הזה (שממשיך גם בתוכניה, טוב תמיד אני טוענת התוכניה היא חלק מהשואו) מתחבר לטקסט שנראה רגיל ופתאום הופך מדוקלם, לא על הצד הרע השנוא עליי (כלומר כתיבה גרועה), אלא על הצד הטוב, של חזרתיות, של ניכור, של אספקט שמשרת את האבסורד. כבר מזמן לא ראיתי הצגה שאסתטית נראית כמו ציור, כל סצנה מתוכננת גם מבחינת הקומפוזיציה וגם מבחינת הצבעים לפרטי פרטים, כולל התאורה המוקרנת בחלון והפס הזוהר של קצות הקירות והפתחים. אהבתי את ההחלטה לייצר חדר פרספקטיבי וליצור אווירה דחוסה בחדר. יש בו פתחים, לימין, לשמאל, מאחור וגם חלון פתוח תדיר, יורד בו שלג לעיתים. וחלק מהדמויות גם מופיעות בו לפעמים, או יוצאות ממנו. זה בקטעי ההזיה. אין משקופים, אין דלתות מסוגננות רק קיר לבן והדלת נחבאת עד שהיא נפתחת. דווקא מבעד לפתחים נראה קצהו של חדר מסוגנן עם טפט ותמונה על הקיר. אבל החדר שלפנינו ריק, נקי, קוביה לבנה.

המשך לקרוא
מומלצים

אנחנו יותר מתורבתים

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.

המשך לקרוא
מומלצים

בוקר וערב

על 'אניהו' בתיאטרון הקאמרי ועל 'ברטוד ואגנס' בתיאטרון הבימה.

היתה הצגת בוקר משותפת לתקשורת ולקניינים. ולא יכולתי להפסיק לחשוב, כמה ההצגה הזו מושלמת לקניינים. טקסט שנון, בימוי מדויק, משחק מצוין, זורם, קליל, כיפי, עם טוויסט, וגם שמרני וללא מסר חתרני יוצא מן הכלל, לא פוליטית ולא אמנותית. אגדה. לא מתוחכם מדי ופונה לכל עמך ישראל. בדיוק מה שקניינים חושבים שהקהל שלהם יוכל לבלוע בלי שום בעיה. אני לא קניינית. אני לא מחפשת כדברי האיש במעלית "משהו כיפי וזורם שיעביר שעתיים בלי בעיה". אני מחפשת אתגר אינטקטואלי. ולמרות שעליי לציין שבהחלט לא סבלתי (למרות ריחות מריחה בקטע של הטיסה לקזחסטאן) ואף הייתי משועשעת לפרקים ומוקסמת (בכל זאת, גם אני עצמי עמך ישראל בבסיס), ההצגה הזו עברה עליי כאילו כלום.

מכאן לשם, הבלבולים של האישה מביאים אותנו להיחשף לשקרים הגדולים של הזוגיות הזו, לכך שהחיפוי ההדדי לא התחיל רק עם האלצהיימר. הוא מגלה בבוידם ארגזים עם הספרים שלו, שחשב שנמכרו כולם. היא פולטת כל מיני דברים שמהם אפשר להסיק שאולי היא בכלל ניהלה רומן עם יצחק נצר, זה שאייר את ספרו, ואולי לא היו הדברים מעולם. היא חושבת שהיא שוב ילדה קטנה והוא נזכר בחתונה שלהם. די אנד. היא תחזור להיות ילדה קטנה, הוא יישאר בגלל שהם נשואים והוא אוהב אותה. האם האלצהיימר הוא תירוץ כדי לספר סיפור על בגידה או שהבגידה באמון של כל אחד מהם היא תוספת נדרשת, או לא, כדי לתת איזשהו בשר על המחזה הטפל הזה. אני יודעת מה יקרה אחר-כך. גם לבן הזוג האוהב ביותר, המוסד בוא יגיע. אין טעם להיאחז בפנטזיה רומנטית. זה לא אמין.

המשך לקרוא