מומלצים

על כבלים ועל שחרור

על שלושה סרטים בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2017

שלושת הסרטים שבחרתי לראות בפריוויו של פסטיבל הסרטים, רחוקים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, הם גם באמת מדברים על מזרח ומערב, אבל בסופו של יום כולנו בני אדם שנאבקים בנרטיב גדול מאיתנו. גם כשאנו מדברים על אלוהות. ובעצם כול הסרטים האלו היו על דת. כל אחד על מאבק בדת אחרת, בעצם, בממסד של הדת. כנראה שג'יימס ג'ורג' פרייזר הסוציולוג הגדול צדק. הכול בסופו של דבר הכול אותו דבר, הארכיטיפים זהים. איך אנו מתמודדים עם האח הגדול הפרטי שלנו.

המשך לקרוא
מומלצים

קריאת כיוון

על 'פרידה' בתיאטרון הבימה

אז מצד אחד אני שמחה שהבימה נהיים אקספרימנטליים ומעלים בכלל יצירה מהסוג הזה, אבל בשורה תחתונה, למרות היופי, אין אופי. כלומר ליופי יש אופי... רק שסיפור הוא אפפס לא מספר. לא את זה של פרידה ולא כל סיפור אחר שיכול היה להוציא אותנו מרוגשים בסופו של יום ולא מבולבלים. אפילו לא סיפור של תנועה ומוזיקה וקומפוזיציה, כמו זה שזימנה לנו לדוגמה עבודת המחול המינימליסטית המפורסמת Dance של לוסינדה צ'יילדס, שראינו לאחרונה בפסטיבל ישראל. אז לפעמים גם זה קורה. הכול בסדר, אפילו יותר מבסדר, אפילו יפה. אבל זה לא זה. אולי זה כך, כי לא ענו כאן על השאלה החשובה ביותר. למה. לא למה מגיע לאביחי חכם, לא למה פרידה קאלו (אם כי גם זה לא סגור), לא למה ריקוד ולא למה הבחירות האמנותיות שבחרו כאן. אני מתכוונת ללמה הראשון, הראשוני. למה אנחנו בכלל עושים את זה. מה אנחנו רוצים להעביר ביצירה הזו. מה האפקט. בינתיים האפקט החשוב ביותר הוא של חוליה בשרשרת, של תהליך. של כיוון חדש שבוחנים בהבימה. נקווה שיבשיל בעבודות אחרות.

המשך לקרוא
מומלצים

פוסט

על החידוש של Dance  מאת לוסינדה צ'יילדס

רפלקסיה היא מילת המפתח הראשונה. הריקוד המקורי משנות ה-70 מוקרן, לפעמים כמה פעמים, ומסונכרן עם הריקוד הזהה בדיוק המבוצע על הבמה. לא בדיוק זהה. מה שונה. בראש ובראשונה תפיסת הגוף. אז כולם בעלי גוף כמעט אחיד, כמו בלרינות של בלט קלאסי. בלי ציצי בלי תחת, בלי שרירי ירכיים בולטים. מרחפים בתנועות עדינות, הידיים מרחפות אף הן עם תנועות ללא סיומות. והיום, יש לנו מגוון גופות, בעיקר אצל הנשים, נמוכות, גבוהות, מלאות יותר ופחות, כולן כמעט ללא יוצא מן הכלל בעלות גוף הרבה יותר אתלטי, התנועות הרבה יותר מובחנות, הקפיצות יותר גבוהות. לא בטוחה שבלי הרפלקסיה לשנות ה-70 זה היה עובד. אולי כן.

המשך לקרוא
מומלצים

איפה הפפריקה?

על האופרטה 'הרוזנת מריצה' באופרה הישראלית

זה לא העלילה המטופשת של שתי האופרות חפה מביקורת חברתית, אבל עדיין באופרטה כמו באופרטה, אנו במבחן המוזיקה ומה לעשות שנסיכת הצ'רדש כוללת נמברים סוחפים של צ'רדש מדבק ואילו מריצה, אפעס, עייפה למדיי. למרות השימוש במוזיקת הצ'רדש. והוואלס. בעצם, מה שמעניין ומתחיל לסחוף שם, זה דווקא ההשפעות האמריקאיות של עידן הג'ז של שנות ה-20 של המאה ה-20, הרגטיים, הפוקסטרוט וכד'. ובהתאמה, גם המערכה השנייה מתרוממת יותר. אבל איפה זה ואיפה נסיכת הצ'רדש. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע. אני אוהבת מאוד גם מחזות זמר, אבל לשם עוד לא הגענו. אם נסיכת הצ'רדש קרובה יותר לאופרה, הרוזנת מריצה נראית יותר כמו מופע ריוויו אמריקאי נחות. בעוד אחותה הגדולה הוצגה לראשונה ב-1915 תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, כשקיסר אוסטריה פרנץ יוסף עוד היה חי, כשהאופרה שלפנינו הוצגה לראשונה, בשנת 1924, כבר לא היה קיסר ולא קיסרות. אז אנו מצדיעים לקיסר החדש, אמריקה.

המשך לקרוא