מומלצים

בני חסות

על 'כטוב בעיניכם' בתיאטרון הקאמרי

אם הקונספט שנבחר עוד היה נסבל פחות או יותר, הביצוע היה לא אחיד, נחמד לפרקים ובעייתי בכמה מן הרגעים החשובים. גם כאן עסקיננו באקטואליצזיה של המחזה הקלאסי, מינון מינימלי שבא לידי ביטוי בעיקר באמצעים החוץ טקסטואליים, אלא אם כן אתם מתייחסים לתרגום מלא החן והמדובר של דן אלמגור כלאקטואליזציה גם כן, בהתחשב בחופש הרב שנטל לעצמו המתרגם ובשלל הפתרונות המבריקים שמצא במקורות עבריים, תוך שהוא מתרחק מהמקור השייקספירי ויוצר, במובנים רבים, עולם חדש משלו. אבל, אני מניחה, במחשבה להפוך את המחזה ל"קליל" בוצעו בו קיצורים רחבים (עם שינויי טקסט קטנים ומתבקשים), שהקשו על הבנת העלילה. בסופו של יום, על אף חינו הרב, העיבוד המקוצר הזה חוטא לשייקספיר, כיוון שלהבדיל משייקספיר שהתבסס על הפסטורליה רוזלינד של תומס לודג', אותה הוא הצמיח למחזה עם אמירה מעניינת וסטירית, העיבוד הזה, במקום לנסות להגיד משהו על עולמנו היום, אפילו בקטן ובריחוק, מחזיר אותנו למחוזות הפנטסיה התמימים. כן, זה יכול לגרום לנו לצאת מהאולם עם חיוך אווילי על פנינו, אולם לזאת לא התכוון המשורר, כלומר שייקספיר.

אולי היום צריך לעשות משייקספיר טלנובלה. זה הרי מה שהקהל רוצה. הנה הראו לנו את זה גם באויב הציבור. בהפוך על הפוך. אתם יודעים, הכול כאן בהפוך על הפוך. יענו אנחנו בועטים ופוליטיים – שם, או פה – רציניים והגותיים. אבל בסופו של יום, אנחנו תיאטרון רפרטוארי, צריכים למכור כרטיסים ואנו צריכים לבדר. לאשרר את הקיים. לפייס את השרה. לנוע בין הטיפות בלי לעצבן אף אחד. אז דואגים שנצא עם חיוך אווילי, העיקר שלא נתחיל גם לחשוב.

(ויש גם אפילוג לביקורת, מתחבא לו בשקט אחרי הקרדיטים... כדאי לגלול למטה)

המשך לקרוא

מומלצים

מרחק אפס

על 'אויב הציבור' בתיאטרון הקאמרי

"לא אהבתי" אמרתי בסיום ההצגה לבחורה החביבה שישבה לידי. "זה לא נגע". "טוב, זה מאוד אמריקאי" עונה היא. "אמריקאי," אני אומרת, "זה לא אמריקאי, זה נורווגי. זה נכתב לפני יותר ממאה שנה. ב-1882." בן זוגה והיא מביטים בי מעט בתימהון..."אם כך," אומרת היא, "זה מעובד רצח". בחירת מילים מעניינת, הייתי אומרת... כי העיבוד הזה רצח עד כדי כך את המחזה האיבסני הזה, עד שהוא הפך אותו להצגת פרינג' זולה וקלישאתית מן הדרגה הגרועה ביותר (ויסלחו לי אנשי הפרינג', שדווקא משם יצאו הבשורות המעניינות ביותר).
ייתכן שדווקא הפקה תקופתית יותר, הריחוק בין ההתרחשות האיבסנית והמקבילות של ימינו אנו, ואפילו הכללת ההתייחסות המקורית לאאוגניקה, היתה יכולה להציב מראה נוגעת יותר ואפקטיבית יותר, עם קונפליקט ודמויות מרוחקות יותר מאיתנו, אך עגולות ומלאות הרבה יותר. וכמובן שאז היו משתמשים ביצירתו המופתית של אחד המחזאים הגדולים בהיסטוריה ולא במישמש מקושקש של מעבדים לעת מצוא. לכאורה, הכול מוכר לנו, והייתי יכולה לרדת אף לרזולוציה של ציון שמות ממש, שהנה זה מזכיר לי את ההוא ואת ההוא, אם לא הייתי מפחדת מתביעה בגין לשון הרע. כל אחד יכול להשליך את זה על לא מעט אנשים אמיתיים, על לא מעט אירועים תואמים במציאות חיינו. ואולי הקירבה הרבה מדי הזו, וההפצצה שלנו בכל שטיק אפשרי (והיו עוד רבים שקצרה היריעה מלהזכירם), היא שמעקרת כל יכולת רפלקסיה שלנו. אנו נותרים אדישים אפילו מכדי לכתוב טוקבק לאייטם הזה, וקתרזיס... את זה בכלל הס מלהזכיר...

המשך לקרוא

הסאטיר באופרה

שידור חוזר

על האופרה 'לוצ'יה די למרמור' באופרה הישראלית.

הנה הואילו בטובם חכמים לתקן את המעוות ולהעלות את האופרה היפה הזו בגרסתה מלאה ולא בגרסה המקוצרת שהוצגה לנו לפני חמש שנים. הנה אנריקו נכנס באמצע סצנת השיגעון. זה בהחלט מאוד הוסיף לדרמה. והנה מוצגת גם סצנת הביקור של אנריקו בביתו המט לנפול של אדגרדו בתחילת המערכה השלישית, כלומר הדואט בו אנריקו מזמין את אדגרדו הורס משפחתו לדו-קרב. אבל חבל שהחליטו לבצע כמה שינויים בבימוי ובתלבושות שהוציאו קצת את העוקץ של אותו עיצוב במה, שללא אותן הברקות קטנות, היה הרבה פחות מעניין היום, מסגרת סטטית לתופעה המרגיזה הידועה בשם "הם עומדים ושרים" או במקרה שלפנינו "הם יושבים על הכיסא המעפן ושרים". מה זה הבימוי המפגר הזה של סצנת ההזמנה לדו-קרב. האם היו צריכים להכניס אותה איכשהו ואלתרו.

המשך לקרוא

מומלצים

ארגז חול

בעקבות 'בית בובות' באוניברסיטת תל-אביב

השאלה אינה למה אנשים הופכים עצמם לבובות, כמו שהיא מה זו התיילדות. שכן התיילדות אינה בובתיות. אלו שני דברים שונים שיכולים לדור בכפיפה אחת או שלא. נורה היתה בובה, אבל לא ילדה. ואילו כאן בהפקה זו, היא מנהלת גן ילדים שהוא כמעט כמו בית משוגעים, אותו נאלץ בעלה לחצות, כדי להגיע לאי של שפיות, המשרד שלו. או שמע להפך. הוא בורח לבועה (תרתי משמע) השקרית והמגוננת שלו, בעוד נורה צריכה להיאבק בסופות החול. לחולל סופות חול. להכניס את כולם לסחרחרת בקרוסלה שלה. נורה שמוציאה כמעט את כולם מעצמם, את בעלה, את כריסטינה, ד"ר ראנק כבר נמצא שם ממילא, ותעיד על כך התייחסותו המקברית למוות שלו עצמו. אולי מכיוון שכך, הקשר של נורה איתו כל-כך בלתי אמצעי. הדינמיקה היחידה בין שתי דמויות בהפקה הזו שמרגישה אמיתית. כי ילדים הם לא בובות מרוסנות ומתופעלות, ילדים עדיין נמצאים בעולם שבו הכול מותר, שבו מערכת האילוצים החברתית עדיין לא אזקה אותם להתנהגות בובתית זו או אחרת. ילד תמיד יבקש "את זה". הוא רוצה והוא מבקש מייד. ואם הוא לא מקבל הוא בוכה. מייד. אין לו עקבות ואין לו שיקולים. כמו קרוגסטד, שהיה בובה ונהיה הילד הרע. ללמדכם, ילד הוא לא בובה. למרות שיש כאלו שמתבלבלים. עד היום.

המשך לקרוא