מומלצים

אנחנו יותר מתורבתים

על 'קן הקוקיה' בתיאטרון הקאמרי

באופן גורף, אולי יהיה ניתן לטעון שבקן הקוקיה המשוגע הוא לא העיקר. הוא משל. המהות שלו מנוצלת, מודחקת ובעצם לא קיימת. הוא משל לאנשים הנורמליים, כלומר המערב, בקונפליקט שלהם עם המזרח הטוטליטרי, הצוות המטפל, או בעצם האחות ראטצ'ד. השיטה של הפיקוח ההדוק על החוסים כמשל לפיקוח המדינה הטוטליטרית על אזרחיה. כמה פעמים במהלך ההצגה כתבתי לעצמי בפנקס 'צפון קוריאה'. זו המדינה היחידה שנשארה היום, מהסדר ההוא ששלט אז בכל מזרח אירופה. להבדיל, במרה/סד קיים שימוש בשיגעון, אם כי באופן אולי הפוך ב-180 מעלות. כאן המשוגע, בהיותו במחזה בתוך מחזה, בהיותו אובייקט בעל מאפיינים סובייקטיביים, נהיה שפוי. הוא מסמל את השפיות, את הדיון במהות החיים, מול המשוגעים והנורמליים שלהם מוצג המחזה (בתוך מחזה). אבל וייס/ברוק לא מסתפקים בזאת. שני הרבדים של המחזה, המחזה החיצוני והמחזה הפנימי מאפשרים חיבורים שאפשריים רק במחזה פנטסטי. החיבור בין המחבר דה-סד והדמות שיצר ז'ן-פול מרה, שהיה פעם דמות אמיתית (אולי סד הכיר אותו), אבל כעת הוא ייצוג שלו. ובתורם שתי הדמויות, האמיתית של דה-סד והמיוצגת של מרה, שתיהן מיוצגות על-ידי שחקנים. מעבר לזאת, יש לנו חיבור בין דה-סד וקולומייה (גם הוא דמות במחזה), בדיון אודות מהות הטיפול ומשחקי הייצוג. אולי כמו מק'מרפי והאחות ראטצ'ד. אלא שפה לא מדובר במלחמה אלא בשיתוף פעולה. דרך-אגב, הדיון של דה-סד על החיים, אינו עם המשוגע שמגלם את מרה, אלא עם מרה עצמו. גם כאן בעצם, המשוגע, הוא ייצוג של כל דבר חוץ מהדבר עצמו. בעצם, כל דיון שיערך על משוגעים אינו נערך עם המשוגע, או על המשוגע, אלא על איך שאנו רואים את המשוגע. משוגע קיים אצלנו רק כייצוג. כייצוג של מה שאנו לא רוצים להיות, או כמשהו שאנו רוצים להיות, או כשמשהו שמסמל איזשהו שינוי שאנו צריכים לעבור. בעצם כל הדיון על המשוגעים באשר הוא, הוא דיון בינינו לבין עצמנו על עצמנו.

המשך לקרוא
מומלצים

בוקר וערב

על 'אניהו' בתיאטרון הקאמרי ועל 'ברטוד ואגנס' בתיאטרון הבימה.

היתה הצגת בוקר משותפת לתקשורת ולקניינים. ולא יכולתי להפסיק לחשוב, כמה ההצגה הזו מושלמת לקניינים. טקסט שנון, בימוי מדויק, משחק מצוין, זורם, קליל, כיפי, עם טוויסט, וגם שמרני וללא מסר חתרני יוצא מן הכלל, לא פוליטית ולא אמנותית. אגדה. לא מתוחכם מדי ופונה לכל עמך ישראל. בדיוק מה שקניינים חושבים שהקהל שלהם יוכל לבלוע בלי שום בעיה. אני לא קניינית. אני לא מחפשת כדברי האיש במעלית "משהו כיפי וזורם שיעביר שעתיים בלי בעיה". אני מחפשת אתגר אינטקטואלי. ולמרות שעליי לציין שבהחלט לא סבלתי (למרות ריחות מריחה בקטע של הטיסה לקזחסטאן) ואף הייתי משועשעת לפרקים ומוקסמת (בכל זאת, גם אני עצמי עמך ישראל בבסיס), ההצגה הזו עברה עליי כאילו כלום.

מכאן לשם, הבלבולים של האישה מביאים אותנו להיחשף לשקרים הגדולים של הזוגיות הזו, לכך שהחיפוי ההדדי לא התחיל רק עם האלצהיימר. הוא מגלה בבוידם ארגזים עם הספרים שלו, שחשב שנמכרו כולם. היא פולטת כל מיני דברים שמהם אפשר להסיק שאולי היא בכלל ניהלה רומן עם יצחק נצר, זה שאייר את ספרו, ואולי לא היו הדברים מעולם. היא חושבת שהיא שוב ילדה קטנה והוא נזכר בחתונה שלהם. די אנד. היא תחזור להיות ילדה קטנה, הוא יישאר בגלל שהם נשואים והוא אוהב אותה. האם האלצהיימר הוא תירוץ כדי לספר סיפור על בגידה או שהבגידה באמון של כל אחד מהם היא תוספת נדרשת, או לא, כדי לתת איזשהו בשר על המחזה הטפל הזה. אני יודעת מה יקרה אחר-כך. גם לבן הזוג האוהב ביותר, המוסד בוא יגיע. אין טעם להיאחז בפנטזיה רומנטית. זה לא אמין.

המשך לקרוא
מומלצים

מקורות ידע

על 'מיהו יהודי' בתיאטרון הקאמרי.

באשר למחזה עצמו, כלומר הניסיון להבין מהו יהודי, לא מתגלות תובנות מרחיקות לכת. זה נדמה כמו הרצאה למתחילים. קצת מכל קלישאה ידועה, על נוצרים, מוסלמים ויהודים ופלשתינים וישראלים ושטחים כבושים. 48, 67, 73 ועוד 5000 שנה מאז ימי אבר(ה)ם אבינו. כלומר סיפור שרה והגר וישמעאל. כן, לרזולוציה הזו זה יורד. ומי מסביר זאת למי. הקתולי ליהודי. זה שהלך וקרא באינטרנט, או יותר נכון, שאשתו קראה באינטרנט, מספר ליהודי האתאיסט שבכלל לא מחשיב את עצמו כיהודי ואפילו נאלץ להודות (לא ברור אם הוא באמת מאמין בזה או לא) כי הוא בעד מדינה פלשתינאית. מעין שמאלני סטריאוטיפי עם ייסורי מצפון. ונדמה שמה שיותר מעניין פה, זה הדיון, או הזרקור, יותר נכון, לאופן שבו אנשים מוצאים ומקבלים ומחפשים את האינפורמציה לפיה הם חיים (היום ובכלל). מה שכתוב באינטרנט זה קדוש. נאמר. ואנו יודעים כמה עובדות לא בדוקות ולא מדויקות האינטרנט מכיל.

המשך לקרוא
מומלצים

ומה מעבר לזה

על 'חלום ליל קיץ בחלל' בתיאטרון קליפה.

אני לא מדלגת על אף שייקספיר, ולכן הלכתי לצפות ב'חלום ליל קיץ בחלל' של תיאטרון קליפה, שזכרתי מאוד לטובה, לאחר שראיתי מופע שלהם לפני 20 שנה. אלא שדימה טולפנוב, מנהל אומנותי שותף, נפטר לפני כמה שנים ולנעליו (כולל האישיות, בתור בן זוגה של המייסדת השותפה עידית הרמן, כמו שמספרים לנו בהצגה), נכנס האיש והפרובקטור אריאל ברונז, שהפך את היצירה (בכל אופן את זו הנוכחית) ליצירה שיותר מאשר היא של תיאטרון קליפה היא יצירה של אריאל ברונז.

דלות החומר כאן, אולי היתה מכוונת (הבגדים נקנו באליאקספרס, כך מספרים לנו), אך משהו כאן לא התרומם מעבר להצגת מתנ"ס, אולי זה מתאים להצגת החובבים במחזה בתוך מחזה של שייקספיר, אבל מה שהפך פה למחזה בתוך מחזה בתוך מחזה בתוך מחזה, במהלך מעניין בפני עצמו, לא הספיק כדי להחזיק אותנו והפרובוקציות שהוא מבוסס עליהן (משהו שאפיין תמיד הן את קליפה והן את ברונז) הן פרובוקציות פשטניות שכבר לא אומרות כלום לדור שכבר ראה הכול, עשה הכול ורק מחפש משמעות בחיים, ממש כמו בסדרה לאהוב את אנה, שהשכילה לצאת מתחום ריאליטי הדייטים לדרמת 'בטיפול' או אם כבר פרובוקציה, אז עם עומק מודע או לא מודע כמו ב'יונתן אגסי הציל את חיי'.

המשך לקרוא