מומלצים

הוא חזר

על 'פתאום דפיקה בדלת' בתיאטרון הקאמרי.

אמנם בסיפור המקורי וגם בטקסט שמדקלם בפנינו המספר "הראשי", הם יושבים על ספה, אבל כאן לא יכלו להימנע מהצורך המתבקש להראות שני אנשים מאיימים אחד על השני באקדחים שלופים ועוד אחת שבאה מאחורה ומשלימה את הכיתור של הגיבור המסכן עם סכין. כן, בצד הרביעי, יושבים אנחנו, הקהל. גם אנחנו באנו לשדוד סיפור. זוהי מהותו של העניין, אל נא תשכחו. גם בזה עוד נדון.
...
גם הדרך עין חרוד מתחיל בדירה תל-אביבית, משפחה, ילד, אך יחי ההבדל. שם ימי האפוקליפסה בדיסטופיה שמובילה אל התמצות האולטימטיבי של הנפש – כלום, אַיִן, כאן יום בחיי סופר עם מחסום כתיבה, אולי עם דד ליין מאיים, "המצב האנושי כפי שהוא חווה אותו ברגע זה כנראה לא שווה סיפור". גם כן כלום, אין, אבל לא בגלל שהמסע הותיר אותך מרוקן, אלא בגלל שככה זה. לא רק מגיעים לזה, מתחילים מזה.

המשך לקרוא
הסאטיר בתיאטרון

אבא אמר שאסור

על ההצגה 'אימא אמרה שאסור' בתיאטרון הבימה

פה הגבר הוא בתפקיד מסורתי יותר. זה שמחליט, זה שלמרות שאינו על הבמה, הסיבוך העלילתי הוא בהחלטתו, זה בעצם שמספק את המבט הגברי המכשיר את השרץ הנשי. מהלך שובינסטי קלאסי. אין לנשים קיום אלא בצל הגבר, לאור החלטותיו, ובעיקר דרך מבטו. אם אתה רוצה להכשיר סיפור של שחרור נשי, תן לגבר לספר אותו. לא שאין כאן דיון בתפקיד הגבר בחיי הנשים, אבל זה בעיקר לצורכי תפאורה סטנדרטיים. סטייל לא היה לי טוב איתו אבל נשארתי כי אז לא היו מתגרשים. להחלטה הגברית הגורלית שמניעה את כל המהלך הדרמתי כאן, אין בדיוק התייחסות ועכשיו, לך תבנה על זה מדינה. ...

הנה בסוף, מתוארת חוויית הגאולה שהתרחשה כרונולוגית בתחילה: הילדה ההיא שנולדה מחוץ לנישואין התארסה ככל אישה מהוגנת. האם גם לה אמא אמרה שאסור. ואולי העצמאות השייכת לאותן ילדות בלתי חוקיות, זכות העבודה, כמו לקורטיזנות בזמנו שהיתה שמורה להן זכות ההשכלה, נדרסת על-ידי הנרטיב של החוקיות, של הנישואין. ומי קובע בעצם. האמא, האבא, החברה או הנרטיב. מה בעצם גורם לכל הנשים האלו לבצע ללא עוררין את הנרטיב הזה שקבע גבר חולף בחייהן (שהרי קני גם נפרד מאשתו בסופו של דבר) ולחכות אותן 16 שנה. אולי בעצם כשאומרים אמא אמרה שאסור, עדיין כאן, אומרים אבא אמר שאסור. אבל אפילו לו זה כבר בטח לא היה אכפת יותר.

המשך לקרוא
מומלצים

התחנה האחרונה

על ההצגה 'דומיית המלחים' בתיאטרון תמונע.

דומיית המלחים. החלום ושברו, אולי. כמו החלום הציוני ושברו אצל וולף. החלום היהודי ושברו. בסופו של יום, כפי שדויד אומר בסוף המחזה, דומיית המלחים, היא העבר המפואר. השורש של הכול, המהות. גם היא דבר חמקמק. הוא מסתובב לו ברחוב עיירתו טולצ'ין, השטעטל, ממנה ברח אל עתיד מערבי של אמן אגוצנטרי. ניסה ליצור דמות של יהודי חדש. ניסה להיות אחד מהחבורה, חבר מפלגה מצטיין. יודע את כל התשובות לשאלון של לודמילה. החלומות שלה לא שונים משלו. גם היא רוצה להגיע לחוף התשוקה באחד השירים שלה. החיפוש הוא אוניברסלי.

המשך לקרוא
הסאטיר באופרה, הסאטיר בקונצרט

יש לנו טורנדוט

על 'טורנדוט' עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית

זוהי הפעם הראשונה שאני נוכחת בקונצרט של הפילהרמונית בתור מבקרת ואולי בגלל שאני חדשה יצא שיותר מאשר אהיה כאן מבקרת מוזיקה, נגזר עליי להיות מבקרת אקוסטיקה של היכל התרבות לאחר השיפוץ. שורה 21 כסא 50. זה המקום שלי. לא שמעתי את פינג-פונג-פאנג. קצת את הבריטון הרמן אולברה בתפקיד פינג, לא את הטנורים פאנג-פונג בנפרד ולא את כל האנסמבל ביחד. וזה חבל, כי יש להם חלקים חשובים ונרחבים באופרה, בתחילת המערכה השנייה ובמערכה השלישית כשהם מנסים לשכנע את כלאף לשתף פעולה. באותה מידה היה לי קשה להתרשם מהסופרן הישראלית הבינלאומית חן רייס, שלשמוע אותה חיכיתי, מפני שאם קולה עוד איכשהו נשמע באריה הראשונה שלה Signore, ascolta הוא כמעט ולא נשמע בכלל באריית ההתאבדות הסוערת ורוויית הניואנסים Tu che di gel sei cinta, החשובה כל-כך. גם הטנור גרגורי קונדה האמריקאי ככלאף, היה לא אחיד, לפעמים זורח ולפעמים נבלע. בסופו של יום, אין ספק שיש כאן בעייה אקוסטית עם הקולות הקלים. בעיית תדרים קצרים שמדוכאים ונבלעים עד שהם מגיעים למרום מושבי זה. שהרי את כל הקולות הגדולים שמענו מצוין. הבס ליאנג לי הרגיש והמרגש בתפקיד טימור, הטנור גיא מנהיים היקר והמוכשר בתפקיד אקטום, שהנפח והעומק של קולו הצילו אותו מלהיבלע. הבאס אברמו רוסלאן בתפקיד המנדרין היה בסדר וכאמור ילנה פנקרטובה, טורנדוט, שקולה האדיר פילח ללא בעיה את האולם המחודש של היכל התרבות. אבל גם אם לכאורה שמעתי אותם, אני לא בטוחה שלגמרי שמעתי אותם. מי ידוע כמה אוברטונים אבדו בדרך מהבמה ועד השורה ה-21.

המשך לקרוא