הסאטיר בתיאטרון

לא בכל מחיר

על ההצגה "נעצר בחצות" מאת מארק הייהרסט בתיאטרון הבימה.

נעצר בחצות (Taken At Midnight), של הבריטי מארק הייהרסט (Heyhurst) אינו מחזה. או יותר נכון אינו דרמה. אין כאן קונפליקט, אין כאן התחבטות, אין כאן דמויות שעוברות תהליך. הייתי יכולה אולי לכנות אותו "מחזה דוקומנטרי", אך המונח הזה שמור כבר בעולם האקדמי לז'אנר מחזות שקיים עוד מזמן יוון העתיקה ובמיוחד לז'אנר שפיתחו ברכט ופיסקטור, שבו הטקסט נסמך במלואו או בחלקו הגדול על חומר דוקומנטרי (עיתונים, דוחות ממשלתיים, ראיונות וכד'), לרוב מבלי לשנות את המילים (ואז הוא גם נקרא "תיאטרון מילולי"). נעצר בחצות אמנם משלב סרטי וידיאו אותנטיים (אמצעי שבו השתמש לראשונה פיסקטור) ופה ושם מצוטטים בו מסמכים או מכתבים, אך אלו אינם העיקר באופן שיצדיק שיוך ז'אנרי שכזה. רובו של המחזה הוא שחזור סצנות שכנראה התרחשו במציאות ואולי יש לקרוא לו "דוקומנטרי מומחז", כמו הקטעים בסרטים הדוקומנטריים המשוחזרים על-ידי שחקנים. והדבר לא נראה מוזר, כאשר אנו יודעים שהמחבר הוא בעצם יוצר סרטים דוקומנטריים, שזהו מחזהו הראשון. העיסוק במקרה הנס ליטן, לא חדש לו וכבר ב-2011 הוא יצר סרט דוקומנטרי על הנושא "הנס ליטן נגד אדולף היטלר: לעצור עריץ" (Hans Litten vs Adolf Hitler: To Stop a Tyrant) וכן מחזה לטלוויזיה: "האיש שצלב את היטלר[בחקירה]" (The Man Who Crossed Hitler). לא ראיתי אותם, למרות שהסרט הדוקומנטרי הוקרן כאן ביום השואה, ואיני יכולה להשוות. אולי זה טוב, כי אתייחס להצגה כשלעצמה.

אין ספק שמקרה הנס ליטן לא מוכר לישראלים המופצצים בסיפורי שואה וזה מאוד מוזר מכיוון שמדובר באדם שאפילו הגרמנים רואים כגיבור, עד כדי כך שלשכת עורכי הדין של ברלין קרויה על שמו. רק משום שכך, ראוי אולי להעלות את המחזה. השאלה היא האם חשיפת הקהל הישראלי לסיפור המעניין הזה, לסיפורים הקשורים ולכל השאלות שהוא מעלה (חלקן כבר נפתרו במהלך ההיסטוריה) צריך להיעשות בצורת ה"מחזה" הלא ראוי הזה.

גב' ליטן מספרת על בנה, ששר של "המחשבה היא חופשית"/הופמן (צילום: ז'ראר אלון)
גב' ליטן מספרת על בנה, ששר של "המחשבה היא חופשית"/הופמן (צילום: ז'ראר אלון)

מכיוון שהסיפור המובא בנעצר בחצות מתמקד בעיקר בסיפור הבנלי והלא מעניין במיוחד של אמו של ליטן, אירמגרד ליטן, המקדישה עצמה להילחם למען שיחררו של בנה, או לפחות למען הטבת תנאיו בעת מעצרו/מאסרו. היא עוברת מקניגסברג לברלין, לדירה קטנה ומסכנה ומתדפקת על דלתות האס אה, האס אס או הגסטפו… זה משתנה במהלך המחזה בהתאם לשינויים במפלגה הנאצית, המוסברים לנו בפירוט… ומשיגה פגישות עם קצין נאצי בשם דר' קונרד, שאיתו היא מנהלת שיחות מאופקות, שאמורות להביא בסופו של יום לאפשר לה לשלוח לבנה חבילות, או להיפגש איתו (שיאו של המחזה). אותי הסיפור הזה בכלל לא מעניין. במה הוא שונה ממה שתעשה כל אמא במקרה כזה? לי זה הזכיר את אביבה שליט, שכבודה במקומה מונח, אבל להבדיל ממקרה גלעד שליט (שמדהד בנו כל יום ובכל רצח שמבצעים משוחררי העסקה), סיפור השחרור שלא היה של ליטן, בטל בששים לעומת סיפורו של האיש עצמו.

ובשל כך, הסיפורים הבאמת מעניינים להם מרפרר המחזה נותרים קלושים, תלושים, אפיזודה פה, אפיזודה שם, כאילו ראינו אותם דרך מים או דרך שכבה עבה של שומן. בעיקר 'מספרים לנו על' במין פטפטת לא נגמרת שמתעקשת להזכיר כל פרט ופרט, כל תאריך, כל עובדה. לא אמרו למחזאי שהכול נמצא כבר בויקיפדיה? אנחנו לא רוצים רשימת מכולת של עובדות, אנו רוצים להזדהות רגשית עם חוויות נפשיות. בשביל זה המציאו את התיאטרון. תזכירו למחזאי.

אני באתי לראות הצגה על הנס ליטן. לא מעניינת אותי אמא שלו. ובסופו של יום, אני יוצאת מן ההצגה הזאת מבלי לדעת מי זה הנס ליטן ולמה הוא כל-כך חשוב. כן מסרו לי פה ושם כמה עובדות, אבל רשימת מכולת של עובדות לא מייצרת דמות (בכל אופן לא פה, אם נזכור שיש דבר כזה תיאטרון דוקומנטרי כאמור…). וגם בתחום העובדות, לא מסרו כמה מהדברים הבאמת חשובים. והנה מה שהיה מעניין אותי לראות ולדעת: הנס ליטן היה בין 34 במותו. כשחקר את היטלר על דוכן העדים במקרה מועדון הריקודים עדן (Tanzplatz Eden), היה בן 28. היטלר היה בן 42. כשסיים את לימודי המשפטים, הוצע לו לעבוד בעבור המדינה או בחברות עו"ד גדולות, אך הוא היה חדור התלהבות אידיאליסטית והקים משרד עו"ד בשותפות עם לודוויג ברבש, שהיה מקורב למפלגה הקומוניסטית. "את עיקר עבודתו כעורך דין הקדיש להגשת תביעות פליליות והופעות בבית המשפט כתובע בעקבות פעולות אלימות ועקובות מדם שביצעו הנאצים, חלקם בשיתוף פעיל של המשטרה, נגד אזרחים שנחשדו כאויבי המפלגה. המשפט שבו ניהל ליטן חקירת שתי וערב אשר הבעירה את חמתו של הנחקר היטלר, נערך ב-8 במאי 1931, בעקבות ההתקפה האלימה של בריוני האס אה על כנס חברי איגוד פועלים מהגרים באולם טאנצפלאץ עדן (Tanzplatz Eden) ב-22 בנובמבר 1930. התוקפים רצחו בסכיניהם שלושה פועלים ופצעו עוד עשרים מהם." (ויקיפדיה). אתם מאמינים שלאורך כל ההצגה, בה מזכירים וממחיזים את החקירה הצולבת של ליטן את היטלר, לא מסבירים באמת מה התרחש באותה תקרית?

פריץ ליטן בא לבקר את אירמגארד בדירתה בברלין (צילום: ז'ראר אלון)
פריץ ליטן בא לבקר את אירמגארד בדירתה בברלין (צילום: ז'ראר אלון)

עוד מה שהיה מעניין אותי: מה חשב הנס ליטן? למה בחר להקדיש עצמו למלחמה בשם המדוכאים? מי המלייה החברתי שלו? אלו קבוצות היו שהתנגדו לנאצים? מה היה הלך הרוח שלהם בכל שלב? האם האמינו ללא ייאמן שבסופו של דבר קרה? בתוכנייה, למען האמת מובאות כמה עדויות אותנטיות של חבריו, דברים באמת מעניינים ומטלטלים, אך למה שום דבר מזה לא מצא עצמו אל ההצגה עצמה? במקום יש לנו פטפטת מפוטפטת שמתעקשת להכניס לנו בכפית דברים מסוימים. גם אם הבנו במשפט הראשון, יחזרו בעוד 3 משפטים.

ואם זווית הראיה של המחזה, המתמקד באימו של ליטן המבקשת לשחררו, משטיח לחלוטין את הסיפור של הנס ליטן עצמו, מוזכרים כאן שני סיפורים על שני אנשים חשובים ומאוד מעניינים אחרים, שגם הם משוטחים ומדולדלים: אריך מיזם וקרל פון אוסייצקי. אם תחפשו את השמות האלו בתוכניה, לא תמצאו אותם. משום מה איש לא טרח לבדוק והאיות של שמו של מיזם באנגלית פשוט שגוי (Muhsem במקום Mühsam). אולי בגלל זה, הם גם תעתקו את השם בעברית עם שגיאות (בתוכנייה: 'מוזהם' ו'מזוהם' במקום אחר ו'מוהזם' כמה שורות מעל) וגם ביטאו אותו לא נכון על הבמה. על השמטת ה'פון' עוד איכשהו אפשר לסלוח. גם לא טרחו לכתוב עליהם בתוכנייה בצורה מסודרת, מה שהביא אותי לחפש לבד ואז גם עליתי על השגיאות… ד"א, אוסייצקי, כמוזכר במחזה, הוא חתן פרס נובל לשלום 1935 (על אפם וחמתם של הנאצים). אריך מיזם, מחזאי, משורר ומסאיסט אנרכיסטי יהודי גרמני (דבר שנרמז גם במחזה). מזל, אגיד כבר כעת במאמר מוסגר, שמי שגילמו בהצגה את שניהם, עשו עבודה טובה, מה שגרם לי ללכת ולקרוא עוד. אבל בהצגה, נשארתי עם חצי תאוותי בידי.

הבעיה בהתמקדות בסיפורה של האם, מעבר לבעייתיות הבסיסית של מחזה מסגרת שמשתלט על המחזה עצמו, לא רק מספר את סיפור הנס ליטן דרך מים, אלא גם בעצם מתנצל עליו. אני מניחה שהאם היתה צריכה להתנצל בפני הקצינים הנאצים. זה מובן. לצד זה, מוצגת גם דמותו של האב, פריץ ליטן, כדמות סטריאוטיפית של היהודי המתנצל והמבקש לא להרעיד את אמות הספים. הוא שמשתלב בחברה הכללית בזכות האמנציפציה. הוא גיבור המלחמה הגדולה, הוא התנצר מטעמים אופורטוניסטיים, כדי לקבל משרת פרופסור באוניברסיטה, הוא התחתן עם נוצריה. הוא מתנצל אפילו יותר מאירמגרד על מעשי בנו. הוא באמת יהודי סמרטוט, שלא מבין למה הכול מתפוצץ לו בפרצוף, הוא באמת עשה כל מה שצריך. ולבסוף מעיפים אותו מן האוניברסיטה ואומרים לו שגם לנקות שירותים זו עבודה. טוב, את כבר אנו משננים מעת שנולדנו: יהודי תמיד יהודי.

הנס ליטן מחקה את היטלר לחבריו מיזם ואוסייצקי (צילום: ז'ראר אלון)
הנס ליטן מחקה את היטלר לחבריו מיזם ואוסייצקי (צילום: ז'ראר אלון)

האם ההתנצלות הזו, ההתמקדות באיפוק של האם, היא בעצם האיפוק האנגלי המפורסם? אולי חסר הרצון באמת לזעזע? אבל מה לעשות, הסיפור הזה מזעזע! ההתנצלות הזו על הנס ליטן, לא מאוזנת מצד שני בשום התלהבות, הצדקה ורציונל אפילו אוטופי למעשיו. ובסופו של יום, כל האנשים הגדולים האלו: ליטן, מיזם ואוסייצקי מוכתרים בתור פריירים.

אלא שהתנצלות של המחזאי האנגלי לא מסתפקת רק בליטן. באופן מוזר למדיי, משתרבב למחזה גם דיון, או אולי הלקאה עצמית, על הדיכוי הבריטי של האירים, בשיחה של פריץ ואירמגארד עם הלורד אלן, שאמור לדבר עם היטלר בנוגע להנס. לא רק שזה נראה לא שייך לנושא, פתאום זה נהיה טעון אמוציונלית יותר מהסיפור שלשמו התכנסנו.

בהבימה לא הביאו את התפאורה המקורית של המחזה שעדיין לא מלאה שנה לבכורה העולמית שלו בתיאטרון מינרווה בצ'יקסטר ב-2 באוקטובר 2014, אלא יצרו תפאורה חדשה לחלוטין. התפאורה שיצרה פרידה קלפהולץ-אברהמי חילקה את הבמה לשני מקומות התרחשות. מה שהאם לא רואה, כלומר הנס במחנות השונים בהם שהה, מוצג בעומק הבמה. עולמה של האם מתרחש בקדמת הבמה. היא מגיעה לעומק הבמה רק פעם אחת, כשזועקת על השומר במחנה בעת הפגישה עם בנה, שיושב איתה בקדמת הבמה. גיבורי עומק הבמה, יש והם גולשים לקדמת הבמה: כך בסצינת ההקלאה של הנס, מיזם ואוסייבסקי ובסצנת הרצח של מיזם שבאה בעקבותיה וכך בסיום ההצגה, כאשר ממחיזים לנו את המשפט המדובר שהניע את כל הסיפור. כמה הברקות תפאורה מעניינות: קיר הלבנים של קדמת הבמה, נפתח כדלת עם 2 דגלי אס אס משני צידיו וקיר הלבנים הצדדי, נפתח לארון קלסרים. בסצנה אחרת, מהקיר הצדדי נפתחת דלת עץ לדירת האם בברלין. למרות שבאופן כללי התפאורה היתה טובה, לא אהבתי את השימוש בשני כסאות בלבד בפגישות עם הקצין הנאצי. אפשר היה להשקיע יותר ולהביא שולחן כמו שצריך. בכלל – שני הכיסאות האלו שימשו כמעט לכל דבר. מזל שבמחנות אין כיסאות ושם היו ארגזים. יותר אותנטי. מיותר לציין שהמינימליזם של התפאורה ב"מחנות", היתה מתבקשת…

התלבושות של פולינה אדמוב היו אף הן אותנטיות והעבירו את מעבר העונות ואף את ההבדל בין סצנות רשמיות לסצינות ביתיות. אבל אני לא בטוחה שמי שלא בקיא בתולדות הלבוש כמוני היה יכול להבחין בניואנסים הקטנים האלו. יוסף ברנדשווילי הענק אחראי למוזיקה הנהדרת. דורי פרנס אחראי לתרגום קולח ומתנגן.

בהבימה הקצו להצגה זו את מיטב השחקנים ובראשם המלכה גילה אלמגור. גילה עמדה בכבוד בתפקיד התובעני, עם כמויות הטקסט האדירות, אך היתה יותר גילה מאשר אירמגארד. המעבר שלה ממעין קריינות להתנהגות מאופקת בפגישות עם הקצין הנאצי או עם הלורד אלן (כנדרש) אבל גם בסצנות עם בעלה, שיוותה לתפקיד אופי פרווה ותצוגת הרגש היחידה שלה, הזעקה שלה בפני השומרים שיתנו לה לחבק את בנה, כשזכתה סוף סוף להיפגש איתו, היתה out of context. אולי באנגלית זה נשמע יותר טוב. מיכאל כורש כבעלה פריץ ליטן, גם הוא שיחק קטן, אך היה נוגע ללב כיהודי שלמרות כל מה שעשה כדי להשתלב בחברה הגרמנית (התנצרות, ויתורים, התרפסות), נבעט ממנה. הוא הטיב להעביר גם את צערו על יחסיו הקלוקלים עם בנו (שהורעו, כי הבן, משום מה, לא הלך בדרך ההתרפסות). המשחק הקטן שלו וההתרפסות נמשכו גם לסצנות עם אשתו ובכך גילמו מערכת יחסים שבה האישה היא הדומיננטית והוא הנגרר. לא ברור אם זה אכן היה כך.

גב' ליטן עם דר' קונרד (צילום: ז'ראר אלון)
גב' ליטן עם דר' קונרד (צילום: ז'ראר אלון)

חבריו השונים של ליטן לתא במחנות, יצרו את הדמויות המעניינות ביותר. שמיל בן ארי היה מצוין כמיזם ושיווה אופי משוגע ולא מתפשר לדמות האנרכיסט הפרוע. אמנון וולף כאוסייצקי, בנה אף הוא דמות מעניינת ובהמשך שחר רז כגוסטב המרמן היה נוגע ללב. זוהי המראה שכנגדה נבחן רן דנקר שמגלם את הנס ליטן, ולמרות שלאור הגילוי מהימים האחרונים, דנקר הוא יקיר המדור, לצערנו הוא אינו מצליח להעביר לנו את הדמות המרתקת של הנס ליטן. זה מתחיל מזה שהמחזאי לא הטעין יותר מדי בשר על הדמות מלכתחילה ומסתיים בזה שדנקר רוב הזמן נשאר רן דנקר. זה לא שדנקר שחקן גרוע. הנה הוא מחקה לנו את היטלר באופן יוצא מן הכלל באחת הסצנות עם מיזם המופרע ואוסייצקי בעל המודעות ויוצא מדמות רן דנקר. טוב, כבר הסברתי לכם שהנס ליטן לא כל-כך קיים במחזה… בהצגה הזו.

עידו ברטל מגלם את הקצין הנאצי דר' קונרד, בצורה מאופקת גרמנית אופיינית, אולי ללא מספיק רוע באנדרסטייטמנט כנדרש. טוב, כבר אמרנו שמשהו מזעזע באמת לא ממש נכלל כאן. אולי המחזאי ניסה להציג או לרמוז על הבנליות של הרוע, משום שבחר להפגיש את דר' קונרד וגב' ליטן לא רק במשרדי הגסטפו, אלא גם בפארק, והוא, ג'נטלמן גרמני, אף מזמין אותה לגלידה ומדקלם ביחד איתה את שייקספיר. הם היו יכולים להיות ידידים בסיטואציה אחרת. לא יכולתי לנוכח הסצנה הזו שלא להיזכר באחד המחזות המבריקים ביותר על השואה, שהטיב להעביר את אותה בנליות חמקמקה של רוע, טוב של ס.פ. טיילור.

ואם טוב המעולה הוא אמנות הצירוף של האפיזודות הבנליות למסמך מזעזע, נעצר בחצות הוא צירוף אפיזודות בנליות ולא בנליות למסמך מיותר. הכתוביות שטרחו להציג לנו בסוף, שוב כמו בסרט דוקומנטרי, שממרום היציע גם לא בדיוק ראינו מה כתוב שם, אולי ממחישות את כל הביקורת כולה על רגל אחת: במקום לעשות כאן תיאטרון, נתנו לנו הרצאה, משעממת, לא מדויקת, לא מלאה.

אני מניחה שבארץ ישראל כמו בארץ ישראל, יזדרזו לתרגם ולהעלות כל מחזה על שואה, בתנאי שהוא לא מופרע מדי. והשאלה היא האם באמת צריך להעלות כל דבר.

הנס ליטן ראוי ליותר מכך.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *