הסאטיר בתיאטרון

איך יוצרים נרטיב

על ההצגה "עשר דקות מהבית" בתיאטרון הבימה ועל ההצגה "הטווס מסילוואן" בתיאטרון יפו.

אפשר לומר שנעלבתי. בשמי ובשם אנשים אחרים. נעלבתי, כי מה שראיתי על הבמה בהבימה לא יכול להתקרא תיאטרון. אוסף של רפליקות כמו הפולחות את מוחו המתלבט של מתחבט, אינו מתחבר כאן לכדי אירוע תיאטרוני או דמויות ולא שאי אפשר, אבל כאן זה לא קורה. אז נעלבתי בתור קהל שמזלזלים בו. ואחר-כך נעלבתי בשם כל הדמויות האמיתיות שמיוצגות כאן, כלומר אלו שאליהן נחשפתי גם ב"מציאות" – כלומר מעל גבי מסכי הטלוויזיה בזמן אמת – אמהות שכולות אמיתיות: אסתר וקסמן ולהבדיל וכמעט ללא הבדל, 20 שנה אחריה, רחלי פרנקל. זכרתי אותן מהטלוויזיה. נשים עדינות, שפונות מעל גבי המרקע לישראלים ולפלסטינים ומתחננות על ילדיהן. על הבמה הן הפכו לקריקטורות רגשניות וקצת היסטריות. נעלבתי, זה לא הזיכרון שאני רוצה לחיות איתו, לא הזיכרון שמי שלא היה שם בזמן אמת צריך לאמץ בתור זיכרון.

המחזה עשר דקות מהבית הוזמן במיוחד לרגל ציון 20 שנה לרצח רבין, על-ידי התיאטרון הלאומי הבימה מהמחזאית הצעירה מאיה ערד (לא לבלבל עם הסופרת מאיה ערד). וגם כאן, כמו שכתבתי לגבי האופרה האשה המופלאה שבתוכנו, התהליך מעניין מהתוצאה, התהליך הוא החשוב. התהליך החשוב שכנראה לא היה צריך להסתיים בהצגה הזו או בהצגה בכלל. כי איך באמת מתייחסים לרצח רבין. לסוגיה הזו נדרשה גם המחזאית, שכתבה על כך בהרחבה בתוכניה, ושבמילים שלי אוכל לנסח זאת כך: לא היה לי באמת מה לכתוב על רבין, מה לכתוב על הרצח, לא ברור לי מה זה בעצם אמור להכיל… אז החלטתי שאני מנסה להבין את רבין / לייצר קונפליקט להצגה שלי באמצעות התייחסות לסיטואציה ספציפית שיכולה להניב מין מיני קונפליקט כזה – פרשת חטיפתו ורציחתו של החייל נחשון וקסמן, שאירעה, הנה עניין קוסמי, מטפיזי להתייחס אליו, באותו תאריך עברי של רצח רבין בהפרש של שנה אחת. מכאן לא פלא, שהיא נדרשת לשלושת המכשפות של מקבת, או שלושת הפוריות (אלות הזעם במיתולוגיה היוונית) שלבשו כאן צורה של מקהלת אמהות שכולות. מבחינתי עוד אמצעי ייצוג שיש להיעלב ממנו בסופו של יום.

סצנה מההצגה 'עשר דקות מהבית' בתיאטרון הבימה (צילום: ג'ראר אלון)
סצנה מההצגה 'עשר דקות מהבית' בתיאטרון הבימה (צילום: ג'ראר אלון)

סצנה מההצגה 'עשר דקות מהבית' בתיאטרון הבימה (צילום: ג'ראר אלון).

תקצר היריעה מלדון באופן מפותח בשאלה המורכבת הזו איך זוכרים את רבין. נדמה שאפילו תקצר היריעה מלשאול את השאלות שצריכות להישאל, אבל אציין בכל זאת את אלו שעולות בי בהינף מחשבה: מהי מורשת רבין? האם יש מורשת כזאת? מי היה רבין האדם? האם זה רלוונטי לזכר הרצח? האם העיסוק ברצח הוא עיסוק באדם ספיציפי? באובדן דרך של אדם ספציפי? האם הדרך הזאת אמורה לחול על רבים? על אלו ממחנה רבין או על כלל ישראל? ואולי מה שחשוב לבחון הוא עניין של רצח פוליטי בכלל. ובמאמר מוסגר נראה שההצגה עושה סלט שלם מעניין מאבק ימין-שמאל (אז בראשיתו) ומחלק הימין ברצח. מצד אחד, אמנם מוזכרות ההפגנות המסיתות של הימין שקדמו לרצח, אבל מצד שני, נחשון ווקסמן נמנה על המגזר הדתי-לאומי. זה לא שהצגה צריכה לנקוט עמדה, אבל לפחות לפתוח את השאלות הנכונות. ומעבר לעניין רבין הספציפי, נשאלות תמיד השאלות של מי קובע מה נזכור? איזה נרטיב מייצרים ומבליטים לנו כדי שנזכור? כיצד הזיכרון האישי של כל אחד מושפע מהתכתיבים הציבוריים? ובשורה תחתונה – האם 'הבימה' כתיאטרון לאומי חייב או בכלל צריך להתעסק בזה ולא רק ברמת פוסטר או ברמת וי בצ'ק ליסט? האם זה המקום שיכול לעסוק כראוי בכל הסוגיות האלו, או שמעמדו מלכתחילה קובר כל אפשרות לפתוח דיון מעניין בכל השאלות הכל-כך חשובות שמתקשרות בפרויקט שכזה.

ונניח שבחרה המחזאית לנסות ולתפוס את מהותו החמקמקה של רבין באמצעות בחינת התנהלותו בפרשת וקסמן האומללה. גם זאת מוצגת לנו מבעד מסך עשן או יותר נכון שברי זיכרונות מכבידים ומסיתי פוקוס, וגם לא כל-כך רלוונטיים ומעניינים לעיתים, עד שנדמה, שהמחזאית בכלל חושבת שהיא בסרט תיעודי ושהיא יכולה לקחת את חוקי הז'אנר ההוא ולהטיל אותם על הז'אנר התיאטרוני. בכן, זה לא עובר. אז מה היה לנו כאן: המזכירה מרית, ששירתה חמישה ראשי ממשלה, כביכול מרואיינת על-ידי עיתונאית אלמונית, לא כל-כך ברור לשם מה. היא פטפטנית ומספרת גם באופן כללי, שהכי אהבה את שרון, וגם כל מיני זיכרונות מרבין, שלשם כך היא קמה מכיסא המרואיין ונכנסת לסט מאחור בו מומחזים הדברים. והנה מסופר לנו איך רבין מקבל הדלפה מהשגריר בנורבגיה על קבלת פרס נובל (לפני ההכרזה הרשמית) ואיך שהוא כמעט ולא עונה לשיחה, כי מה כבר יש לשגריר בנורבגיה להגיד לו באמצע דיון חשוב עם אחד היועצים (לו הוא אומר לעשות דברים בדרך "רבינית" ולא כפי שרצה). ייתכן שבזמן אמת, השגריר בנורבגיה באמת לא היה כ"כ חשוב, אבל אנו לא בזמן אמת וכל הסצנה הזו פשוט נראית כמו פארסה, אפילו קצת קומדיה. הסצנה החזקה ביותר, ולא לחיוב, היא סצנת עינוי העציר הפלסטיני ממנו מנסים להשיג מידע על מקום הימצאותו של נחשון. ראוי לציון משחקו האמין של הראל מוראד כעציר והתפאורה של קירות חלודים ענקיים הסוגרים על השניים. אך עדיין, כל ההתעסקות הזו של "הוא בעזה. לא, הוא בגדה. לא, אמרו לנו שהוא בעזה" הופכת לפארסה מפגרת בפיו של נתי רביץ. אני עדיין זוכרת, איך כל המדינה אכן האמינה שנחשון נמצא בעזה ואת ההפתעה לגלות שהיה בגדה, אחרי שנודע דבר הפעולה הכושלת. האימה וההפתעה הזו, לא עברו כאן. האם בכלל אפשר להעביר דבר שכזה אחרי כל-כך הרבה שנים? ככל שאני חושבת על זה, בהחלט ייתכן, אבל לא איך שזה בוצע כאן.

והנה אנו עדים גם לחלקם של הוריו של נחשון, אסתר ויהודה וקסמן. הנה הם פונים לציבור ולחוטפים בטלוויזיה. לא כך אני זוכרת אותם כאמור. הנה הם גם בחדרי חדרים, מתלבטים עם עצמם – ייצוג ששוב נראה היסטרי מדי ואפילו פורנוגרפי, בבחינת למה צריך להיכנס לפרטיות שלהם בצורה כזו, אפילו אם רק בכאילו, רק בייצוג. ובעצם מה זה תורם לעלילה, הרי הקונפליקט הוא אם עראפת הוא אויב או משתף פעולה, בזוכרנו שהחטיפה הזו מתבצעת אחרי החתימה על אוסלו.

ומבעד כל אלו, אנו צריכים להבין מי זה רבין. אבל מכיוון שאישיותו קלושה כל-כך, המחזאית נדרשת לא רק לחיזוקים מן המציאות, אפילו הקולקטיבית של האמהות השכולות, אלא גם להעלות באוב את אמו של רבין כאם שכולה בפוטנציה שמנבאת לו את מותו. האם זה רק חלום של רבין, או שבאמת אנו כבר נגררים לגמרי לגבולות הפנטזיה? ואז נשאלת השאלה – האם הזיכרון של רבין צריך להיות מבוסס על פנטזיה?

***

ראיתי את עשר דקות מהבית בסיומו  של יום עמוס אירועים, שהתחיל בקונצרט קאמרי של פסנתרן וכנר במסגרת הסדרה ארוכת השנים 11:11 בצוותא (תלכו לזה. לא רוצה לראות שם רק אשכנזים מבוגרים מצפון תל-אביב, או ככה זה נראה לפחות…) והמשכו באירוע התיאטרוני המרתק הטווס מסילואן של התיאטרון הערבי-יהודי ביפו שראוי לדיון נרחב בביקורת נפרדת ואף מעבר לכך. אך לעניינו, היה מרתק להשוות בין שני אירועים אלו, שעוסקים שניהם בסכסוך היהודי-ערבי, שבנויים שניהם מקטעים קטעים שמחוברים לאירוע אחד (במידה שונה לגמרי של הצלחה) ושמתכתבים שניהם עם ז'אנר הרשומון, כאשר כל דמות מנסה להציג את הזווית שלה להתרחשות (בעשר דקות מהבית זה בעיקר מצד מרית, עוד משהו שפוגם באיזון של ההצגה). אני לא יודעת אם זה בגלל שעשר דקות מהבית נוגעת בדמויות גדולות כל-כך כמו רבין, או כלליות כל-כך כמו האמהות השכולות שהיא נכשלת כישלון חריף ביצירת הזדהות תיאטרונית. שכן הזדהות תיאטרונית לא נוצרת באמצעות אוסף משפטים, בשביל זה אפשר לייצר נאומים, או מופע ספוקן וורד. הזדהות תיאטרונית נוצרת על-ידי הזדהות עם דמות, עם סיטואציה. מבין שתי ההצגות, דווקא מי שנחשבת תיאטרון פרינג' טבועה עמוק באסנס תיאטרוני קלאסי ומתקשרת באמצעות דמויות שמצליחות להתגבש כולן לדמויות מלאות, גם אם הן רק פיסות קטועות מפאזל גדול הרבה יותר, הרבה יותר מהסיטואציה הספציפית המוצגת בפנינו. לעומת זאת, הנה באה אותה "הצגה" בהבימה עם קונספט חדשני, כאילו יצא ממחוזות הפרינג' הקיצוניים ביותר ומנסה לייצר תיאטרון מפיסות טקסט ללא דמויות. ובכן זה לא עבד. לא במקרה זה. זה לא שזה חידוש כלשהו, כבר עשו ניסיונות כאלו בעולם, אבל בהבימה לא הצליחו לפענח את השיטה איך לעשות את זה באופן אפקטיבי, ולא רק כי באמת מאוד קשה לעשות הצגה על רצח רבין ולצאת ממנה בשלום.


הטווס מסילוואן – קטעים מההצגה ודיון על הרקע ליצירתה

ועוד הערה על הטווס מסילואן. אין זה סוד שהאירוע הזה נכתב ונוצר על-ידי אנשים שמצהירים על עצמם בריש גליי כשמאלנים הרד-קור. ועדיין, לפנינו הצגה מאוד מאוזנת שמציגה את כל המרכיבים של הסכסוך הזה בצורה אנושית, מעוררת הבנה והזדהות, גם אם לא מסכימים עם מה שהם עושים, כי בסופו של יום, ומעבר להמחשת הסיטואציה הספציפית או "הסכסוך", אנו עדים לתהליך האנושי האוניברסלי שבו כל אחד מחפש ובעצם שבוי בזהות שלו, תהא אשר תהא. ולהבדיל, עשר דקות מהבית לא מצליחה להעביר שום דבר אמוציונלי פרטי או כללי. להיפך, היא אפילו מצליחה להרוס את הזיכרונות המציאותיים שיש לי מבני הזוג וקסמן ומרחלי פרנקל ואפילו מרבין עצמו (אולי גם כי רוב הדמויות האחרות הן פשוט דמויות קולקטיביות – "העציר", "האמהות", "היועץ", "החוקר").

בתוך כל הבליל הבלתי אפשרי הזה, הצליח דב רייזר, בדרך לא דרך לייצר איזשהו רבין אמין פחות או יותר. היו מי שהרימו גבה לנוכח הליהוק הזה, הוא בהחלט לא דומה לו חיצונית, אבל זה לא מפריע. רייזר בכל זאת הצליח להעביר איזושהי פגיעות, אנושיות, משהו שאפשר קצת להתחבר אליו רגשית. אבל עם כל הכבוד לו, זה לבדו לא יכול להציג את האירוע הזה המתכנה "הצגה" מעצמו.

***

ובכל זאת, הדבר המטלטל ביותר בהקשר של עשר דקות מהבית נאמר לי על-ידי בחורה צעירה שישבה לידי באולם רובינא בן כ-900 המושבים בתיאטרון הבימה. "הצגה מטלטלת" היא אמרה ולחלוטין לא הבינה למה אני קוראת להצגה הזו "זוועה". הנה הצליח תיאטרון הבימה למלא אולמות ענק עם "הסרק התיאטרוני" הזה (כפי שכינה את ההצגה עמיתי מיכאל הנדלזלץ) ואנשים שאולי צעירים מדי מלזכור את פרשת וקסמן (אך זוכרים את חטיפת שלושת הנערים), מתייחסים לאירוע הזה בתור הצגה חשובה, בבחינת החשיבות נגזרת ממקום ההצגה. הפחד מן ההצגה הזו הוא חוץ תיאטרוני לחלוטין – לא רק מייצור נרטיב מעוות, או אי-נרטיב, לפרשת רצח רבין, אלא גם מחוסר ההבחנה של הקהל, לנוכח האירוע התיאטרוני הזה, בין עבודה תיאטרונית טובה ורעה. והיא אפילו לא מבדרת, ההצגה הזו.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *