הסאטיר בתיאטרון

נס ליחו

על ההצגה "משפחה עליזה" מאת רון קלארק וסם בובריק בתיאטרון הבימה.

לא ברור מי עומד מאחורי הבחירות התמוהות של המחזות המועלים לאחרונה בתיאטרון הבימה. בחודש שעבר היה זה מחזה חדש בן כשנה על נושא מעניין בתחום השואה וקדימוניה, שעלילתו המטופשת חטאה לעיקר וכעת החליט מישהו באופן תמוה להעלות קומדיה על יציאה מהארון שנכתבה בשנת…. קחו אוויר…. 1970!!!! לייק, ואט דה פאק?

כאילו חסרים מחזות על הנושא הזה שצריך לחזור אחורה 45 שנה?????????????? טוב, לפעמים גם חוזרים כמה מאות שנים, אך במקרה הזה, בהחלט מדובר במחזה שהיה טוב וטוב שהיה, בבחינת נוח – "צדיק בדורותיו ולא בדורות אחרים". כשהוצג לראשונה, היה המחזה חדשני עד כדי כך שלא זכה להצלחה ורק לאחר מכן הוצג יותר ויותר. אבל מה שהיה חדשני כאשר המחזה הועיל שומו שמיים להתייחס לתופעת היציאה מהארון כמאורע קומי ולא טרגי (בפעם הראשונה בהיסטוריה), נראה כעת, למרות השינויים והעדכונים הרבים שהכניס המתרגם-מעבד ירון פריד, כמחזה חשוך נגוע בהומופוביה קשה. וזאת כאשר באותם ימים בו הוא מוצג בהבימה (ההצגה רצה כבר מיולי), נרצחה נערה צעירה במצעד הגאווה על-ידי חרדי הלום וחשוך.

אבא בא לביקור (צילום: ז'ראר אלון)
אבא בא לביקור (צילום: ז'ראר אלון)

בתוכניה זכינו למלל רב על תופעת היציאה מהארון, שבמבט ראשון יכול להיחשב כשיא הקבלה וההכוונה לקבלה אליבא דה שנת 2015, אך קריאה מדויקת תלמד, שיכול מאוד להשתמע מתוכן התוכניה, כי נמצאת שם בעצם הצדקה להומופוביה המוצגת על הבמה, מעצם הטענה כי בעצם מאחורי מסכות הקבלה אנחנו נגועים עדיין בהומופוביה קשה: 'כך נוצר פער משמעותי בין עמדותיהם הסמויות של סטרייטים, שנתגלו כשליליות ביותר, לבין עמדותיהם המפורשות. … לא מדובר בשינוי ספונטני בעמדות כלפי הומוסקסואליות, כי אם במודעות הלכת וגוברת לעובדה כי אין זה תקין פוליטית להחזיק בעמדות שליליות כלפי להט"בים…. זהו תהליך חברתי נפיץ, למה שאני מכנה "הומופוביה במסכה"…' (נדב ענתבי-גרושקה, דוקטורנט באונ' קולומביה וחוקר הומופוביה). אם אכן כך הוא המצב, עדיין אין זה מצדיק הצגת הומופוביה פשטנית ופרימטיבית שכזו, שעדיין היתה שם בשיא נלעגותה, גם לאחר והרבה בעקבות העדכונים הרבים שהוכנסו. אולי היה באמת עדיף להתמודד עם השניות הזו בצורה מתוחכמת ועדכנית יותר. באמת באמת הרגשנו, שאנו חוזרים אחורה במנהרת זמן וגם כשניסינו לקרוא את זה כפרודיה על איך שהיינו פעם, זה עדיין היה מביך מאוד. זו לא הדרך להתייחס לנושא הלהט"בי בשנת 2015 בשום מקום ובטח שלא בתיאטרון הלאומי שלנו!!

ועוד הערה ביחס לתוכניה. בחלק שהוקדש לסקירה לא מלאה בעליל של יצירות הומוסקסואליות בתיאטרון ובקולנוע נפקד באופן בולט עד מעורר תמיהה מקומו של עמוס גוטמן ויצירותיו החשובות, כאשר עבודות ישראליות אחרות, שלא יכלו להיות ללא העבודה של גוטמן, הוזכרו גם הוזכרו.

ספרים רבותי ספרים (צילום: ז'ראר אלון)
ספרים רבותי ספרים (צילום: ז'ראר אלון)

כל הקלישאות הידועות והחבוטות התקבצו להן למחזה זה ואם בשנת 1970 אולי היה צורך להציף אותן ולדבר עליהן ואף לצחוק עליהן, בימינו זה פשוט נראה לא רק אנכרוניסטי במובן הנייטרלי של המילה אלא פשוט רע. ואני לא ממש בטוחה שגם בדורותיו המחזה הזה היה מוצלח. רק שנה אחר כך התמכרנו לסדרה "הכל נשאר במשפחה", עם ארצ'י בנקר השוביניסט, הגזען שונא הצבעוניים, השמאלנים וכמובן גם ההומואים. ואת פרקי הסדרה ההיא, עדיין אנו רואים בהנאה מרובה, למרות כל אלו, מכיוון שבדרך עלומה וגאונית, ברור לנו שכך ממש לא צריך להיות. ואילו כאן, מישהו עוד עלול לחשוב שככה ממש צריך להתנהג – תשאלו כמה מהצופים…

קלישאות לדוגמה: ספרים על הומואים שקונה האב – מציגים את כל הגישות ללמה מישהו נהיה הומוסקסואל בצורה דידקטית וסדורה, לא בטוח שהמחזה אפילו סותר אותן, למרות שמאז – רובן הופרחו זה מכבר. האב מצר על כך שבנו בחר במקצוע נשי – מעצב חלונות ראווה, לא מבין איך נהיה הומו אם תמיד תפס את כדור הבייסבול שהוא מסר לו (כלומר לא היה סיסי), הומואים נשיים וגבריים – גרסון בן הזוג של בנו כהומו נשי ואורסון, הבן כהומו גברי יותר. להביא זונה לבן העקום (ראו מחזהו המרתק והנצחי של מרטין שרמן עקומים על זוג הומואים בזמן השואה, אין קשר לזונות) כדי שתיישר אותו, הוא לא רוצה ללחוץ יד להומו, לא לגעת בו, לא לשבת על המיטה שלו, רשימה של הומואים מפורסמים בהיסטוריה (וגם כמובן גדולי האנושות) בספר מאויר: מיכלאנג'לו, שופן (לא בטוח דרך-אגב) ועוד, עם תוספות בנות ימינו – למשל ג'ון טרוולטה, כדי להצדיק את ההומואיות. קלישאי אמרנו, דידקטי אמרנו, לא נכון, לא רלוונטי ולא משהו שאפשר להזדהות איתו בימינו אלו אמרנו. גם אימו של גרסון לקחה אותו לכל מיני מרפאים, עד שהוא אמר לה שזה לא יעזור. בן כמה הוא היה? שמונה… טוב, צריך לצחוק מתי שהוא… 🙁

אה כן, ובסוף, כשצריך לפתור את הפלונטר, ולא ברור לי אם זה במקור או בעיבוד, פתאום כמה מהדמויות מן מדקלמות נאומים, על כך שצריך לקבל הומואים ולהשלים עם המצב….

אבא תכיר את גרסון (צילום: ז'ראר אלון)
אבא תכיר את גרסון (צילום: ז'ראר אלון)

למרות שהעיבוד קולח ורווי פנצ'ים, כך שלמרות הבחילה הקשה שעלתה בנו לאור הגישה ההומופובית הבוטה, לא יכולנו שלא לפרוץ בצחוק שוב ושוב ושוב, לא ברור לי אם העיבוד הזה לא חטא למקור. נתחיל בשם המטופש שנתנו כאן להצגה: "משפחה עליזה". כמה צפוי ובנלי, למחזה אותו זיכו במקור צמד הכותבים רון קלארק וסם בובריק בשם המסקרן Norman, Is That You? (נורמן, האם זה אתה?), כשנורמן, אם תהיתם, הוא השם המקורי של הדמות הראשית, שכאן משום מה כונתה 'אורסון'. כך שונו גם שמותיהם הפרטיים של האב והאם – מבן לאוסקר ומביאטריס לשרלוט. לא ברור לי אם שם המשפחה של גרסון שנכתב כאן הובארד ולא הובארט כמו במקור, זו טעות, או תיקון קטן כדי שלא נבלבל עם הובֶרט, אבל למה לעזאזל מישהו כינה באנגלית את הזונה שבמחזה – Mery…. (במקור: Mary)? אה כן, ובמקור היה מדובר במשפחה של יהודים. כאן הורידו כל אלמנט מזהה שכזה… כולנו יהודים במילא… אולי אם היו משאירים את זה ולא מתאמצים להביא את ההתרחשות לימינו, היה לנו יותר קל להתמודד עם מה שהיה מקבל בבירור אופי של מחזה היסטורי. דרך-אגב, בסרט הזניח שנעשה עפ"י המחזה ב-1976, הפכו את המשפחה היהודית במקור למשפחה אפרו-אמריקאית.

ולאור כל מה שנכתב לעיל, אין לי אלא להצטער על כך שהבימה בזבזה את מיטב הכשרונות על המחזה הטראשי הזה, שיש מי שכבר אמר, שמקומו אם כבר בתיאטרון המסחרי ולא בתיאטרון הרפרטוארי (כלומר לפני 30 שנה, הוא בטח התכוון).

קודוס לנורמן עיסא המופלא הנושא את כל ההצגה הזו על כתפיו. שלמרות כל ההומופוביה האנכרוניסטית שהוא אמור להציג, עדיין הוא מציג לנו דמות שלמרות הכול אנו לא שונאים או לועגים לה, להבדיל למשל מדמות כמו הגיבור הראשי בהקמצן של מולייר, אלא דמות שבאמת יותר מזכירה את ארצ'י בנקר, אולי כי הוא כל-כך אנושי בהתמודדות עם בעיות הנישואים שלו, אשתו זה 30 שנה שבגדה בו עם אחיו, ועם חוסר האונים שלו להבין איך התייחס לאשתו כמובן מאליו: "הקופאית הכי טובה שהיתה לי, נחמדה לכל אחד…" הקטע בו הוא קורא מתוך ספר ומספר כי 1 מכל 6 הוא הומו ואז מתחיל לספור אנשים בקהל: 1, 2, 3, עם האצבע… 6, אתה הומו… היה מצחיק אבל גם טורד מנוחה ונוגע ללב. מישהו אמר כמו יוסי בנאי. גם לי זה אכן הזכיר אותו בקטעים מסוימים.

אין ספק שהטיימינג הקומי של ההצגה היה טוב ולו היו אחראים עיסא וגם טל קלאי, הידוע כדמות הדראג "טלולה בונט" והומו נשי גם בחיים, בתפקיד גרסון. טוב, זה אולי לא יפה לכתוב 'הומו נשי גם בחיים', לא שאסור, אבל אפרופו הקלישאות החבוטות שיש סכנה שיהפכו למציאות… הנה אמרו כמה צופים בקבלת הפנים שאחרי ההצגה, אבל יש הומואים נשיים, זו לא קלישאה, הנה תראי אותו…. ועוד שותף לתזמון המוצלח של ההצגה הוא הבמאי נתן דטנר, שבו זמנית גם אחראי לכל הדקלומים שהוזכרו לעיל, או במילים אחרות – לרגעים תיאטרוניים מתים.

אמא, תכירי את מרי (צילום: ז'ראר אלון)
אמא, תכירי את מרי (צילום: ז'ראר אלון)

גרסון, בגילומו של טל קלאי, שבתחילה נראה כרפרזנציה של רפרזנציה של קלישאה, נבנה לאורך ההצגה מדמות קלישאית ומרוכזת בעצמה שלא ברור למה אורסון נמצא איתה בכלל, לדמות שמניעה את העלילה, מעניקה טיפול פסיכולוגי לאב (הוא מטפל זוגי במקצועו), טיפול זוגי לזוג ההורים ובכלל, דמות שהיא גם המבוגר האחראי וגם זה שצוחק על כל הסיטואציה: "אתה צריך טיפול קבוצתי" הוא אומר לאב. "אני ועוד כמה אנשים?" שואל האב… "לא אתה וכמה מטפלים…." אה והוא גם זה שמספיק אמיץ (או אנוכי) לספר לאב את האמת (אחרי שאורסון מבקש ממנו לעזוב את הבית לכמה ימים כדי שהאב לא יגלה)… וזה שגם לא מבין למה צריך להסתיר…. טוב, זה קשה להסתיר כשאתה הומו נשי…. אז בעצם – הומואים נשיים כנראה הכי בטוחים בעצמם…

רוקדים בין המערכות (צילום: ז'ראר אלון)
רוקדים בין המערכות (צילום: ז'ראר אלון)

רובי פורת-שובל ויואב דונט, משחקים את הדמויות הפחות מוחצנות במחזה ולכן החלק שלהם בפנצ'ים קטן יותר. בעיקר הם אלו שמסייעים להרים להנחתה של הדמויות שמולם. אלא שבתור שכאלו נגזר עליהם גם לשאת אי אילו דקלומים (או נאומים) בסוף המחזה ויש לי הרגשה שהנאומים האלו על כך שצריך לקבל הומואים הודבקו בעיבוד ולא היו במקור, כמו ניסיון לסגור יפה את המחזה הזה, מה שלא עבר יפה לא מבחינת הטקסט ולא מבחינת המשחק/הבימוי. ייתכן שהבעיה נעוצה מעצם הבחירה להציג את המחזה כמחזה עדכני לימינו. אם היו מציגים אותו כמחזה היסטורי, או אז היו יכולים להשתמש בסוף המקורי: נורמן (הוא אורסון), גויס לצבא (ימי הגיוס הגדולים של מלחמת וייטנאם) והוריו מזמינים את גרסון לגור איתם, הצעה שהוא מקבל. נראה לי שהסיום הזה בטח בדורותיו, אבל עדיין גם בימינו, באמת מראה על קבלה ובטוח טוב שבעתיים מהסיום המאולץ שהודבק כאן. כידוע לכם נאום הוא לא פתרון תיאטרוני. פעולה – כן!

הילה שלו בתפקיד קטן של הזונה מרי, שייכת לקבוצת המוחצנים… עם דיבור מאנפף כראוי (חיקוי של מבטא ניו יורקי…?) היא בונה דמות מדויקת שלמרות שנוכחותה על הבמה מועטה, היא בהחלט תורמת תרומה גדולה. אבל הערה קטנה: הבאתם בחורה צעירה בתפקיד זונה סקסית ואדומת שיער (וזו לא היתה פאה…), אבל ליהקתם בתפקיד האמא את האייג'לס וונדר רובי (בת 58 לפי ויקיפדיה), שנראתה הרבה יותר טוב וגם יותר צעירה מה"זונה" שאמורה להחזיר את הבן שלה למוטב… שלא לדבר על זה שכך לא נראית אישה שבילתה את חייה במכבסה בעיר נידחת, גם אם היא חוזרת ממעין ירח דבש שני. אין ספק שהליהוק שלה "בסיוע" התלבושת המדהימה שיצרו לה, היו החוליה החלשה של ההצגה הזו.

בין התמונות השונות, בחרו בהפקה זו לתת אינטרמצו של זוג רקדנים גברים בקטעי טנגו ארגנטינאי, בחירה יפה ומבוצעת לעילא על-ידי ויטל גיזלגיל, נדב שחם ואורון דהן (שגם אחראי על הכוריאוגרפיה). והם גם רקדו לפעמים עם יתר השחקנים, גם עם האבא, אחד עם האבא, שניים עם האבא…

התפאורה (אלכסנדרה נרדי), שלא התחלפה כל ההצגה, והתלבושות (סבטלנה ברגר), למעט בחירת הלבוש של האם, היו סבירות. התאורה מעניינת (מאיר אלון) והבחירות המוזיקליות (בעריכת אריק אביגדור) היו מוצלחות.

אז לסיכום, למרות שהיה מבדר יחסית ואף נוגע ללב בקטעים מסוימים (1… 2…. …. …. 6… אתה הומו) ולמרות העבודה הנפלאה של עיסא וקלאי, אין צל של ספק שהמחזה הזה לא היה צריך לעלות בכלל בישראל 2015, לא בתיאטרון מסחרי ולא בתיאטרון הלאומי ובוודאי ובוודאי לא בניסיון נואל לעדכנו לימינו אנו. לא ברור לי למה בדיוק כעת נזכרו בהבימה במחזה הזה ולמה פתאום החליטו להפיק דווקא אותו, האם חיפשו משהו מתאים לנורמן עיסא, כמו שנעדר בחצות נראה שנבחר במיוחד למידותיה של גילה אלמגור? מתוך הקאדר העצום של המחזות על הנושא הלהט"בי נבחר מחזה שתכניו ומסריו כבר מזמן לא רלוונטיים וכמו להוסיף חטא על פשע, במקום להשאיר אותו כמחזה היסטורי של שנות ה-70 (כמו שמשאירים את שיער כי אחרת זה לא יעבוד) החליטו החלטה אומללה להעביר אותו לימינו, אבל רק בפרטים הקטנים…. המסר נשאר תקוע בימים חשוכים של סוף שנות ה-60, כאשר הומוסקסואליות בארץ היתה בלתי חוקית…. אולי היה ראוי יותר להעלות מחזה על נישואי גאים, מה שנראה כמו חלום רחוק בארץ הקודש, שעדיין לא יודעת בכלל מה זה נישואים אזרחיים (הבסיס לנ"ל) או מה זה הפרדת דת מהמדינה. במקום לראות את ההצגה הזאת, עדיף לראות את "אני קייט" (על קייטלין, לשעבר ברוס, ג'נר) בערוץ E!, היסטוריה בהתהוותה. מי יאמין שאני אעדיף ריאליטי על תיאטרון…..

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]