הסאטיר בתיאטרון

שני צדדים של אותו מטבע

על ההצגה "כבוד אבוד" ועל ההצגה "על האש" בתיאטרון הקאמרי.

אני לרוב לא אוהבת את עבודות הבימוי של עמרי ניצן (באופרה), אך אין ספק שמבחינת ניהול אומנותי של הרפרטואר של תיאטרון הקאמרי הוא עושה עבודה מצוינת. כך שנדמה שהקאמרי לוקח ומציג את כל מה שטוב ונכון להציג נכון להיום והבימה מקבל רק את הפירורים. לא רק מהיום, גם מזמנים עברו, לא רק מתורגם, גם בתחום המחזאות המקורית. גם אם הוא יוזם משהו שאולי נכון לעשות (להתייחס לרצח רבין), זה מסתיים בתוצאות עלובות. הנה שמעתי שמנהל האמנותי של הבימה, אילן רונן, עוזב. חבל שאת התוצאות של זה יראו רק בעוד שלוש עונות. הבימה בהחלט זקוק לניעור רציני.

שתי הפקות חדשות עולות גב אל גב בתיאטרון הקאמרי, אחת מתורגמת ואחת מקורית, המחזה המתורגם – כבר הוכיח את עצמו וזכה בפרס פוליצר ב-2013 ואילו המקורי הוא פרי עבודה של המחזאי במאי דרור קרן עם תלמידיו במגמת המשחק בסמינר הקיבוצים מהשנה האחרונה, שעלה כיתה וזכה לחיזוק של שחקנים בוגרים וותיקים בתפקידים הדורשים זאת בהתאם לגיל הדמות. על הבמה חמישה צעירים בוגרים טריים של סמינר הקיבוצים בהופעה ראשונה בתיאטרון הרפרטוארי ותודה לאודיה קורן על הפרגון המיוחד לצעירים בסיום ההצגה, לאחר הצגת העושים במלאכה.

שני המחזות משלימים זה את זה כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע. כבוד אבוד (Disgraced במקור, עלה לראשונה בשיקגו ב-2012) מאת הפקיסטני-אמריקאי איאד אקטר עוסק בדילמת הזהות של מוסלמי-אמריקאי ובמיוחד לנוכח החוק למלחמה בטרור שנוצר לאחר פיגועי 9/11. על האש עוסק בדילמה של חיינו כאן, למה באנו (שואה) ולאן אנו הולכים (מלחמה ועוד מלחמה) וזאת כמעט מבלי להזכיר את הפאן הערבי-ישראלי, למרות שכול היתר, כולל עובדים זרים, נוכחים אף נוכחים.

מחזה סיטואציה – מול מחזה הווי. הראשון בעל מבנה מהודק ושלל ניואנסים מעוררי מחשבה, כראוי לזוכה פוליצר, בהפקה חזקה, עם רמות משחק לא אחידות, השני, נסוב בעיקר על משחק משובח, מחזה הווי שהוא מעין מראה מוכרת עד זרה של חיינו כאן, שנדמה כאקספוזציה בלתי נגמרת עד לפיצוץ הבלתי נמנע, של האקדח שהופיע במערכה הראשונה (כדור ארגעה) שיורה בסוף (התפרצות הבן הלום הקרב). זה הזכיר לי ויכוחים בלתי נגמרים עם חברה מבוגרת יותר וימנית יותר על למה אנו פה (להם טראומת השואה לא כל-כך רחוקה), ולאן פנינו מועדות. זה הזכיר לי את אבא שלי ואיך שהוא תופס את מה שצריך לעשות למען הילדים. הכול כל-כך מוכר וכל-כך אנחנו ואז גם מגיעים לשירים ובלוטות הדמע מופעלות כמעט אוטומטית עם רגע הפריטה על הנימים הישראלים הקולקטיביים שאי אפשר להיפטר מהם, בבחינת מי שנולד דתי, גם אם יחזור בשאלה, תמיד יישאר דתי בנשמתו. זה גם מתאים למחזה השני, על המוסלמים. גם הם לא יכולים לברוח ממי שהם, כנראה.

כולם שרים בצוותא - 'על האש'. בתמונה: יוסי קנץ, אדם שפר, שלי בן יוסף, אודיה קורן, עירית קפלן, אסף מרון, רמי ברוך, אבישי מרידור, מרים זוהר, לנה אנה כסטרופ (צילום: גדי דגון)
כולם שרים בצוותא – 'על האש'. בתמונה: יוסי קנץ, אדם שפר, שלי בן יוסף, אודיה קורן, עירית קפלן, אסף מרון, רמי ברוך, אבישי מרידור, מרים זוהר, לנה אנה כסטרופ (צילום: גדי דגון)

"באה מנוחה ליגע", מודוס דורי. למדתי מוזיקה אתם יודעים. מבנה של סינקופות. בעצם השם שלו זה 'שיר העמק', הלחין דניאל סמבורסקי למילותיו של אלתרמן בשנות ה-30 ולימד אותו בקיבוצים. חברה שלי, עדינה בר-און יצרה על-פיו מיצג, עדינה במיטה תלויה על הקיר. זה הוצג ב-1999 במשכן לאמנויות הבמה (האופרה הישראלית) ואח"כ גם בדיזנגוף סנטר, גבוה גבוה על הקיר, אולי 5-6 מטר מהרצפה, אולי יותר. השיר הזה נותח על-ידי מכל הכיוונים, פורק לכל מרכיביו ועדיין הנה הוא מושמע וכאילו לא היו דברים מעולם, הרגש פועל. חזרתי הביתה, פתחתי את ספר התווים וניגנתי אותו על הפסנתר. "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם בך", כתב המשורר האהוב עליי טשרניחובסקי (ויש לי ספר משיריו שיצא ב-1947, עם פנייה אישית שלו בתחילת הספר), שמופיע כעת על שטר של 50 ₪, בצירוף שורה אחרת מאותו השיר "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז." פעם ח"כ מוחמד ברכה הציע להחליף את ההמנון "התקווה" בשיר הזה – שיר שאיתו תוכל להזדהות גם האוכלוסייה הערבית בארץ. כנראה שדבר לא נעלם מדרור קרן, שבמקום אחר במחזה מביא את גיבורו הראשי לשאול על "התקווה", למה המוטו שלנו הוא תקווה לעתיד טוב יותר, למה אנו תמיד בציפיה למשהו שלא מגיע. למה "האמיני יום יבוא"? זה שיר מ-48 של יפה ירקוני זיכרונה לברכה, עונה הסבתא. היא זוכרת ממתי זה. כלום לא השתנה מאז.

ברטולד ברכט ביקש מאשתו הלנה וייגל לשחק את אמא קורז', בסוף ההצגה בצורה יבושושית לגמרי, כדי שהקהל לא יזדהה איתה, כך לפי התיאוריה הדיאלקטית שלו. אבל לא עזר דבר וכל הצופים היו מרוגשים לחלוטין, נטמעו לחלוטין בטרגדיה של קורז' המאבדת את כל ילדיה זה אחר זה ולא הפעילו את השכל וזכרו את פשעיה וחלקה במלחמה, כפי שקיווה ברכט. גם לגבי על האש יש איזשהו אפקט פספוס דומה. האם אכן דרור קרן ביקש שנשלים עם המצב של "לנצח נחיה על חרבנו?" אז ישבתי וקראתי את התוכניה ואכן, המחזה הזה אמור להיות מחאתי, מעורר למחשבה, מפעיל, להראות שאי אפשר יותר, שצריך למצוא פתרון. אבל בפועל זה לא עובד. לא ברור לי אם קרן נכשל בדיוק באותו מקום כמו ברכט, אולי אפילו כמובן מאליו לאור זאת שכל המחזה שלו, להבדיל מזה של ברכט, פנה לחלוטין לבלוטות הרגש והדמע וההזדהות המוחלטת של ככה אנחנו. אז מהבחינה הזאת מגיע לו ולשחקנים בהצגה כל הקרדיט, כי זה לא מובן מאליו לייצר מן הצגת הווי כזאת שפורטת בצורה אפקטיבית כזו על הרגש הקולקטיבי וגם הרגש הפרטי של כל אחד מאיתנו. זה גם לא מובן מאליו שמחזאי לא יוצר סיטואציה שבה הקהל יוצא נאשם בישראל 2015. ועדיין למרות כל הרצון הטוב והאמפטיה של המחזאי לעמו בו חי, ייתכן שהאמפטיה והמוכיח בשער לא הולכים ביחד. במקום לחשוב שאנו צריכים לפרוץ את ההרגל הזה של מלחמה כל שנתיים, אנו משלימים איתו, או לפחות נראה שעל הבמה משלימים איתו. כי להשלים עם המשפחה שלך, זה להשלים עם ההרגל המגונה הזה.

ואולי הבעיה נעוצה בעיצוב דמות הציר של המחזה, מורדי, הבן הלום הקרב שמניע את העלילה ומקשר את כל הנוגעים בדבר. אמנם יש איזשהו אזכור של כדור ארגעה שהאם מביאה לו בתחילת המחזה, אך לא ברור בדיוק מה הבעיה. ובתחילה הוא סתם נראה כמו אסקפיסט ישראלי צעיר מצוי שחי כבר ארבע שנים בברלין. זה שהוא מכבה את הטלויזיה שמדברת לקיר (אנו עם חולה חדשות) או שהוא מבקש מהנהג באוטובוס להנמיך את הרדיו המשדר חדשות בקולי קולות, כשכולם חושבים שהוא פסיכי, נראה בתחילה כאסקיפיזם מן הסוג המשתמט, כזה הראוי לכל גינוי של הפטריוטים שנמצאים כאן ושומרים עלינו, ראו נאום אלמנת צה"ל ואם החייל, תרצה, שמסמסת למג"ד כי הבן לא חוזר אליה (אין לו סוללה שבוע). אלא שבסוף המחזה מתברר שהאסקפיזם הזה הוא לא מטעם המשתמט אלא מטעם הלום הקרב. או אז, הבקשות שלו נראות קצת יותר הגיוניות ומתבקשות, אך מה שלא ברור זה איך אמא שלו לא מבינה, והיא אמורה לדעת, שטלוויזיה שמשדרת חדשות כל הזמן יכולה להטריף קצת את הבן הלום הקרב שלה (אבל למה להתמודד אם אפשר לדחוף כדור ארגעה?). האם גם הלומי הקרב צריכים לשתוק ולהתיישר לפי הרוב? האם אלו ששלחו את הבנים לקרב וקיבלו אותם הלומי קרב, או פצועים בדרך אחרת, או מתים, לא צריכים לתת את הדין? גם ב-48 דיברו על זה… באמת שום דבר לא השתנה. ואם אתה לא ממש נכה פיזית, אז אולי אתה בעצם סתם מתחזה להלום קרב…האם חזרנו למדינה המגויסת, שכל מי שהולך קצת שמאלה (פעם זה היה ימינה), או סתם הצידה הוא משוגע?

וההורים ממש לא מבינים מה הוא רוצה. למה הוא בא בטענות. הרי הם עשו הכול בשבילו. התחננו שהקיבוץ המרושש ישלם בעבור פסיכיאטר שיטפל בבן שלהם (האם זה לא באחריות משרד הביטחון?), התחננו כל שבוע בפני הוועדה של הקיבוץ. בסוף הסבתא שילמה (איך? היא גם בת הקיבוץ, או שיש עוד סבתא בעיר?). האב גם רץ בבוקר לכפר ערבי סמוך כדי להביא לו בשר, שיעשו על האש (ולמרות שחולצת האב מוכתמת בדם מהחיבוק עם הקצב הערבי, דם של פרות – הוא מרגיע את יוהנה, החברה הגרמניה שהגיעה עם בנו, שנבהלה מהדם, אין בכל המחזה הזה שום התייחסות אחרת לבני-דודנו, באופן מתמיה…). האם אהבת ההורים תלויה בכל אותם גורמים חיצוניים? האם זה מה שנדרש מהם? או שהאהבה שלהם צריכה להתבטא בצורה אחרת? למשל בזה שהם לא יגרמו לילדים שלהם טראומות, כשישלחו אותם לקרב, או אחר-כך, אם הם כבר בטראומות, שאולי יבינו באמת מה הולך שם ולא ינסו לטאטא את זה עם כדור ארגעה, או סילוק האלכוהול מהבית.

באותה מידה, לא מפותחת ולא ברורה מספיק מערכת היחסים של מורדי עם אלונה, אהובתו לשעבר, שרק בסוף אנו למדים שהקשר שלהם נותק בעקבות מצבו הנפשי הקשה. מן הערת אגב קצרצרה שלא ממש מציבה איזשהו קונפליקט ביניהם. ואולי זו בעצם הבעיה במחזה. המחזה מקריב את "הקונפליקט" למען חיקוי או החייאת ההווי הישראלי על הבמה. ובאין קונפליקט ברור, כאשר השאלות לא נשאלות בבהירות מספקת, קשה גם לתת תשובות, או להבין אותן. אז הקיבוץ הופרט. ששש לא מדברים על זה, ואבינועם מתייסר… הוא בכלל היה בדעת מיעוט,… ששש לא מדברים על זה; אז אלונה התגרשה ולא מדברים על זה, אז מורדי הלום קרב ולא מדברים על זה, והדשא כבר קירח, כמו הקיבוץ המתרפט, וכל מה שחשוב זה הישרדות ומלחמות ויש גם עובד זר מסרילנקה, שניצב כאן על משבצת האתנחתא הקומית ולא בדיוק מציב מראה למראה שמוצבת לנו. ואז נותר לשאול: אז מה? אז מה? אז ככה… באמת ככה?

והנה השבוע דונלד טראמפ מציע להגביל כניסת מוסלמים לארצות הברית וזוכה לגינוי מצד לצד בעוד הוא מרקיע שחקים בסקרים. האם זה נשיא ארצות הברית הבא, אחרי הנשיא הנוכחי, נוצרי ממוצא מוסלמי, ששמו האמצעי הוא אפילו חוסיין?

תרפיה קבוצתית - 'כבוד אבוד'. בתמונה: שרה פון שוורצה, עמוס תמם, רות אסרסאי, מיכה סלקטר (צילום: ג'ראר אלון)
תרפיה קבוצתית – 'כבוד אבוד'. בתמונה: שרה פון שוורצה, עמוס תמם, רות אסרסאי, מיכה סלקטר (צילום: ג'ראר אלון)

באורח מקרי, חוסיין הוא גם שמו המקורי של מוסלמי צעיר במחזה כבוד אבוד, שטורח לשנות את שמו ל"אייב", כדי להתערות בחברה האמריקאית. הוא אף לבוש כמו נער היפ-הופ מצוי בתחילת ההצגה. גם הגיבור הראשי, עורך הדין המתוקתק אמיר קאפור, דודו של אותו חוסיין, מוסלמי פקיסטני, שינה את שמו מ'עבדאללה' ל'קאפור' כדי שייחשב להודי. אבא שלו נולד בהודו, באזור שיהפוך ברבות הימים לפקיסטן. אז אם הוא קורא לעצמו הודי, הוא לא בדיוק משקר, כך הוא מסביר לאשתו, כשהוא מספר לה איך במקום עבודתו החלו לתחקר אותו פתאום, לאחר שנות עבודה רבות, כנראה, אם הוא הודי או פקיסטני. קצת מוזר, שעו"ד שעומד לפני קבלתו כשותף במשרד, לא מגלה את זהותו האמיתית. הרי יש חובת גילוי נאות וזה גם מה שבסופו של יום, מונע ממנו לקבל את השותפות. בעיות אמינות, או כפי שיכנה זאת הבוס היהודי הפורש שלו: "דו פרצופי, זה טוב לאולם בית המשפט, אבל לא ליחסי עבודה." את זה הוא שומע מזאת שקיבלה את השותפות ואת התיקים של הבוס הפורש במקומו, ג'ורי, אפרו-אמריקאית מהגטו, שאותה הוא מחליף לדבריו בתור "הכושי של המשרד". טוב, אתם זוכרים, שבבית הלבן יושב כעת אדם שחור…

ואם המחזה של דרור קרן, היה כל-כך קרוב עד שלא הבנו כמעט מה השאלה, הנה מביאים לנו מחזה מתורגם (בתרגום קולח של קובי מידן), כדי להשלים אולי את הערבי הנעדר משם. הנה המלצר מסתכל על אמיר במסעדה כאילו הוא מחבל פוטנציאלי – נשמע מוכר?

המחזה שנכתב על-ידי איאד אקטר, פקיסטני-אמריקאי, מתמודד עם הנושא הבוער הזה מנקודת מבטו של המוסלמי המהגר ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להגיד הרבה דברים שלא תמיד מסכימים להשמיע בשם הפוליטיקלי קורקט. הוא יורד על כולם, על המוסלמים, על היהודים (ומאשים כבר בעצמו באנטישמיות, לפני שאתם תתחילו), על הנוצרים הלבנים הנאיביים, על השחורים, שעדיין מנופפים בדגל 'אני יצאתי מהגטו' ואולי גם על הקהל הישראלי.

המחזה מתוחכם, אינטלקטואלי מאוד, רווי איזכורים מתולדות האומנות ולא רק, ויפה שבתוכניה הקפידו למנות את כל הרפרנטים ולהסביר אותם בקצרה או באריכות, למען אלו שלא למדו תולדות האמנות. בגרעינו, הוא מעין 'מי מפחד מוירג'יניה וולף?' המעמת שני זוגות בערב אחד סוער, אלא שכאן נוספו לו סצינות מקדימות וסצנות סוגרות, שאולי קצת מכהות את העוקץ, ותורמות לברברת שמהווה את העיקר שלו, די בדומה למה שקורה בסרטים של אריק רומר, שם הגיבורים יכולים להפליג בשיחה פילוסופית ערה על פסקל. מה שמצריך מהצופה להפגין כישורים שכלתניים וידעניים, כמו גם ריכוז ויכולת אנליטית, ומרחיק אותו ממחוזות הרגש המוכרים. הו הנה מצאנו מה היה חסר שם, כלומר בעל האש, אמנם גם שם היתה מיני ברברת, הם ניתחו את השירים… אבל מייד הם עברו לשיר אותם, אז כל האפקט הדברני אבד. ופה, נראה שהוא פועל יתר על המידה.

אני לא יודעת אם זו היתה כוונת המשורר, אבל בהפקה בקאמרי, ליהקו לתפקיד אשתו של אמיר, איימי הלבנה הנוצרייה (שהאימאם מתנהג אליה יפה כי הוא חושב שתתאסלם), את שרה פון שוורצה, המבוגרת בערך בעשור מבן זוגה כאן, עמוס תמם. מצד אחד זה ליהוק מוזר, אבל ייתכן, שהאשה באמת אשה מבוגרת התומכת במהגר הצעיר והשאפתן, שבו היא רואה מעין פרא אציל, כמו חואן דה פארחה, העבד של ולסקז הצייר הספרדי הנודע, ששוחרר מעבדותו בהוראת המלך, תמונה שהיא מעריצה ולפיה היא מציירת גם דיוקן של בעלה. זוכרים שפעם הערבי נתפס גם כאן כפרא אציל, מודל לדמות השומר הגאה והעשוי ללא חת? אולי אתם זוכרים את כל הישראליות שאימצו מהגרי עבודה או מסתננים, לרוב שחורים…? חשבתי גם שאולי היא גם מימנה אותו, אבל לפי הבגדים שלה בסיום ההצגה, אחרי שהם נפרדו, הוא כנראה מימן אותה.

בסופו של יום, מדובר כאן בשרשרת של מהגרים שמצבו של כל אחד מהם טוב יותר מזה הנמנה על חברת המהגרים שבאה אחריו. גם הנוצרים היגרו לאמריקה, אתם זוכרים. זה היה כל-כך מזמן שנראה שהם נולדו כאן, אבל היו פה פעם אינדיאנים שהם סילקו… והנה הם, בדמות הסטריאוטיפית של איימי בעיקר, אך גם של אייזיק האוצר היהודי, מסתכלים על המוסלמים במבט נאיבי, מעריצים את יצירות האמנות שלהם מספרד המורית, שכבר 400 שנה לא מעריכים במערב. אייזיק אפילו מתפתה לאצור תערוכה על העניין בשם 'גיבורים בלתי אפשריים', מעין להחזיר עטרה ליושנה… אבל מנגד, חוסיין זה האחיין, מסתובב עם חבר שלו בסטרבקס, כעת בבגדים מוסלמים מסורתיים עם כיפות לבנות גדולות, מקשקש שטויות עם המלצרית על פיגועים, יענו בצחוק בקטנה, ומייד מוצא עצמו בחקירת FBI. האם הנאיביות מוגזמת כמו גם החשדנות?

אמיר, שמצד אחד מצהיר שהוא אפוסטאט – מי שעזב את הדת, שבז לעקרונות הדת שמאפשרים להכות נשים, אך מכה אח"כ את אשתו וגם חש גאווה על כי אחיו במזרח התיכון מתו למענן ערכים טהורים, חש גאווה שהאירנים מאיימים להשמיד את ישראל, חש גאווה שהמגדלים נפלו (כן, זה מה שהוא חש אם הוא באמת חושב על זה). הוא חושב שגם אייזיק אוטומטית חש גאווה על מה שהישראלים עושים… אייזיק לא כזה.

מבחינה מסוימת, הסיפור של אמיר בכבוד אבוד הזכיר לי את הסיפור התלוש של י.ד. ברקוביץ אודות יהודי שיוצא מן הקהילה היהודית אל ההשכלה ומוצא עצמו תלוש, הן מסביבתו הקודמת והן מזו החדשה שביקש לאמץ לעצמו. אלא שבנרטיב היהודי, היהודי למרות הקשיים אימץ בסופו של יום את הסביבה החדשה, או בנה לעצמו אחת דומה לה ואילו המוסלמים, כך נראה, גם לפי המחזה, בעצם חוזרים בגאווה למקורותיהם, אפילו מתוך איזה רצון לנקמה. כמו שאומר חוסיין לאמיר בסוף המחזה: אתה שונא את עצמך והם גם לא מקבלים אותך. בסוף, הוא אומר אנו נשתלט עליהם בחזרה, נראה להם על זה שלקחו לנו את הכבוד.

האם זה התפיסה המוסלמית הוא מעוותת? האם כולם שם, במערב, שונאים אותם? לא מקבלים אותם? גם איימי שמעריצה את אמנות האסלם ואת האסלם יותר מבעלה, גם אייזיק שאוצר תערוכה של עבודות בהשפעה מוסלמית – גם עליהם צריך להשתלט, כי הם לקחו להם את הכבוד?

נשארנו לבד - 'כבוד אבוד'. בתמונה: ערן מור ועמוס תמם (צילום: ג'ראר אלון)
נשארנו לבד – 'כבוד אבוד'. בתמונה: ערן מור ועמוס תמם (צילום: ג'ראר אלון)

כבר הספקנו לשכוח את מה שהיה קודם, כאשר חוסיין חוזר רועד ופגוע אחרי התקרית עם ה-FBI (ערן מור בתצוגת משחק מלהיבה), אנו מזדהים איתו, הרגש עובד אינסטיקטיבית, אנו מזדהים ומפחדים כאחת. הברברת הנאיבית חובבת המוסלמים נעלמה כלא היתה לעומת הרגש שמופגן כאן כעת. טוב, הרגש תמיד מכבה את כל החשיבה הרציונלית… לא? לצערינו…

שתי ההפקות מבוצעות ברמה גבוהה, עם בימוי רגיש ומשחק משכנע, כאשר בעל האש אנו פוגשים בתצוגת משחק טובה יותר כנראה, למרות שהדמויות של אלונה ושל יוהנה אנמיות מה. כבוד אבוד בשל הברברת שלו דורש מהשחקנים דייקנות רבה בהבעת הרגשות, כדי לא ליפול לאנמיות או לדקלומיות יתר ואין ספק שהאתגר כאן רב יותר. דווקא רות אסרסאי נופלת כאן קצת בשל המשחק שנראה לעיתים מוחצן יתר על המידה ואילו מצד שני מיכה סלקטר ניצל בקושי מליפול אל נבכי האנמיות. ראויה לציון גם עבודה הווידאו המרהיבה של כבוד אבוד (עיצוב: נמרוד צין), מעין רצועות של מבזקי חדשות בלבן על כחול, שיוצאות ממשיכות את פס החדשות שבתחתית התמונה בטלוויזיה ומתפתלות על הקיר ועל הרצפה בין המערכות. אחרי הפגישה של איימי (בלבוש בוהמייני) עם האוצר אייזיק, הם אפילו השתלבו לכדי דוגמה שמזכירה אומנות מוסלמית.

שתי ההצגות שוות צפייה בהסתייגות המתאימה – עודף שכלתנות בכבוד אבוד ורגש משתלט בעל האש. אני אישית מעדיפה את כבוד אבוד, אולי מכיוון שאני לא צריכה להסיק לבד את מה שהייתי צריכה להבין אך הבנתי בדיוק להיפך. אבל כנראה שהרוב יספקו בלהבין את ההפך. הלנצח נאכל חרב?

ובעוד עשר שנים, האם המחזות האלו יהיו עוד אקטואליים או מיושנים ועבשים? מבחן הזמן מחכה להם.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *