הסאטיר בתיאטרון

פועל מיותר

על ההצגה "ז'קו" בתיאטרון הבימה.

אני באמת מנסה להבין מה עומד מאחורי בחירות הרפרטואר התמוהות של הבימה. למה אני צריכה לסבול? מה כבר ביקשתי? לראות הצגה שבאמת עובדת… היא לא צריכה להיות מאוד חדשנית, יכולה להיות אפילו מבדרת, קלאסית, רסטורציה, אבל בסוף, רצוי שאצא עם תחושת קתרזיס, הרי לשם כך באים לתיאטרון. לא כדי לסמן וי או לעשות סיבוב להצגת הפרווה… אה, היום כבר לא עושים את זה יותר… אז מה נשאר… שוב, הבימה נופלים ובגדול.

הפעם הם מנסים לעשות הצגה חברתית. אני באמת בעד, בתור אחת שהנושאים החברתיים בוערים בה, לדעתי זה הנושא הכי חשוב לעסוק בו, לפני השואה, לפני רבין, לפני הלהט"בים, לפני… הס מלהזכיר… הפלסטינים… אז אמרו לי שמדובר בהצגה על נפילתו של פועל מסכן ממפעל טקסטיל בדרום הארץ. אין נושא חשוב מזה… אבל אז באתי לראות את ההצגה ולא יכולתי להחליט על מה היא. חברתית היא בטח לא היתה. מצוקת הפועל בסוף מתבררת בתור חלום, וגם לפני שאנו מבינים את זה, ההצגה היא קודם קומדיה – יענו צוחקים על זה שיש מצב עגום של פועלים בדרום ובכלל על מצב הפריפריה. בהמשך היא גם הופכת למין מסע נקמה מרושע, כאשר לא ברור איך הפועל הנעבך שכולם מעכו אותו קודם מוצא פתאום כוח לבצע את אחד ממסעות החיסול המרושעים והמתוחכמים שאפשר להעלות על הדעת. הכשל הלוגי הזה היה קיים מלכתחילה במחזה ולכן לא ברור למה בחרו בהבימה להעלות שוב את המחזה שהוצג לראשונה בבית ליסין ב-1998, כאשר כבר אז הוא לא זכה לשבחי הביקורת. האם כי כעת צריך לעסוק בעניין הפריפריה בהשראת שרת התרבות החדשה?

אם כן, זו סיבה מגוחכת, מכיוון שלא צריך סיבה פרסונלית כדי להתמודד עם אחת הבעיות הכואבות של הקמת מדינת ישראל – הבאת עולים במשאיות למדבר בו אין להם שום אפשרות להתפתח, כידיים עובדות לאזור תעשיה בין חול וטרשים (כפי ששרים ה"דגים" בהצגה: "תושבים הביאו במשאיות/ואותנו הביאו בשקיות" [לאגם המלאכותי]) והמשך הבעיה בשנות העשרים של המאה ה-21, בתקופה שבה מועלה על נס הצידוק הכלכלי של ההתיישבות על-פני זה האידיאולוגי, מה שמבטל בעצם את הצורך ביישובי הפריפריה (מבחינה כלכלית, זאת אומרת). מאמרים רבים, מלומדים ומרתקים, ממלאים את התוכניה של ההצגה (למלא את החסך כנראה…), כולם עוסקים ביחסי מרכז-פריפריה, ובניהם אף אחד שעוסק בדיוק בעניין זה. הוא מסביר שהרעיון האידיאולוגי לשלוח את העולים להיות חלוצים בספר, כמו הצעירים האידיאולוגיים הספורים של העלייה השנייה, הפך אוכלוסייה שלמה לנחשלת, על לא עוול בכפה, בתהליך שלמרות הניסיונות לשנות לטובה את המצב, רק העמיק את הפער (כך שהחלום של פועל בפריפריה הוא מקסימום מזגן מפוצל, כפי שמראה המחזה).

תמונת בית החולים השנייה - אתכם בשידור חי.... דני פינק... (צילום: ז'ראר אלון)
תמונת בית החולים השנייה – אתכם בשידור חי…. דני פינק… (צילום: ז'ראר אלון)

אבל ההצגה ז'קו לא עוסקת בזאת, זולת כאמור איזכור קומי בתחילתה. בעצם קשה להבין במה בדיוק עוסקת ההצגה הזאת. זאת אומרת היא עוסקת במגוון רב של נושאים: הקפיטליזם הדורסני ועיוותי הייעול (משלמים לחברת ייעוץ יותר ממה שחוסכים בצמצומים), שחיתות ועדי העובדים, עקרות, אימוץ, עגונות, שחיתות הרבנות, מה יש בעולם הבא, ובעיקר תרבות הרייטינג – שבה חשוב יותר לצלם את ההתאבדות מאשר להציל את המתאבד. ובטח שכחתי כמה נושאים משניים (כמו: מהי חברות בעידן החזירי, ובמיוחד הפער בין החברות המיועדת למצלמת הרייטינג וזאת האחרת…). אבל מכל אלה ועל כל אלה היא לא אומרת דבר ובעצם לא ברור מאין היא באה ולאן היא הולכת. אולי היה אפשר להעמיד את יעקב כהן ולייצר מופע סטנד-אפ משעשע במונולוג יחיד, אבל גם כן לא ברור אם זה היה מחזיק. וזאת משום שההצגה הזאת היא בראש ובראשונה מקברית, מכיוון שהיא מנסה לעשות צחוקים מכל הנושאים הרציניים והכואבים שנזכרו לעיל. הבעיה היא שהמקבריות אפילו לא נמצאת בהצגה עצמה אלא רק בסיטואציה בו היא מועלת, שכן גם צחוקים ההצגה הזאת בקושי מסוגלת לייצר.

אפשר לדון ולפרק את ההצגה הזאת באריכות, אבל הדבר בהחלט מייגע ובעיקר מיותר. ובכל זאת הדגמה קטנה בנוגע לדמות של "דני פינק" מעין דודו טופז פגש את שולץ פגש את ברבי פגש את הישראלי המכוער המצוי – מנחה טוק שואו עב בשר, לבוש ורוד מזעזע, שנע בצורה מגוחכת, רודה בתחקירניו ומחפש את האייטם המוטרף יותר הבא, ומסוגל אפילו לחתום על מעין חוזה עם ז'קו כדי שיבצע התאבדות בשידור חי (וכמובן מצלם את התאבדותו הראשונה במקום לעזור להציל אותו ואולי בעצם גורם למותו). אולי זה היה משעשע בסוף שנות התשעים אז נכתב המחזה והועלה לראשונה (היינו הרבה יותר תמימים), אך כעת הנושא הזה, ובעיקר לאור נפילתו והתאבדותו של טופז, נראה יותר עצוב ממצחיק. אחרי ההתאבדויות הרבות שנגרמו בגלל הרשתות החברתיות ואלו שתועדו בסלפי'ס ברשתות החברתיות, העיסוק הזה נראה ארכאי ולא רציני ובעיקר לא ברור למה צריך לצחוק על זה.

ואם הסלט השלם שרקחו לנו בהצגה כמוסבר לעיל לא מספיק, אז בסוף מתברר שז'קו נוקם ומשיג כסף בעצם כדי לעזור לאהובתו החדשה נחמה, כדי שתשחד עד ברבנות, אבל היא לא צריכה טובות ממנו ומשחדת את הרב כדי שיתיר אותה מעגינותה. ואז כשז'קו צריך למות, נחמה כמו בכל רומן רומנטי, קופצת לפני כדור האקדח ושניהם מתים ביחד. מזל שמסבירים לנו דקות אחר-כך שזה חלום, כדי שלא נחשוב חלילה שהטירוף הזה באמת יכול לקרות. שאפשר לשחד רבנים, שמוצאים אהבת אמת, שפועל יכול לקום יום אחד ולהפוך למכונת נקם משומנת… הנה הוא קם נעבך כבעבר. כל איום של מרד ונקמה מצד הפריפריה – הסיוט של יושבי המרכז בתל-אביב – נמחה באחת. הם ימשיכו לסבול ואנו נמשיך לצחוק עליהם. יחי חוסר הסולידריות החברתית.

וכל זה נרקח, כך אנו למדים מדברי המחזאי בתוכניה, בהשראת פועל קו הייצור צ'רלי צ'פלין בזמנים מודרניים, הנרמס וה"נטחן" על-ידי גלגלי המכונה. יותר רחוק מזה באמת קשה ללכת.

בהצגה יש כמה שחקנים שהצליחו לבלוט מעט מעל הטקסט המיותר, בעיקר אורי הוכמן, בן יוסיפוביץ הצעיר ועמי סמולרצ'יק הוותיק, שהחליפו דמויות רבות לאורך כל ההצגה, כצוות של שלושה (דגים, מלאכים, אוהדי כדורגל) או שניים (פועלי מפעל, אחים של בית אבות) או דמויות יחיד (במיוחד ראויות לציון: דני פינק – יוסיפוביץ, ובליטי – סמולרצ'יק) וכן רבקה גור בתור אמו של ז'קו. יעקב כהן שיחק קטן מדי ולא ברור אם הוא נחבא מאחורי חיקוי של איבגי (ז'קו בהפקה המקורית) או מאחורי הנעבכיות של הדמות. מיקי-פלד-רוטשטיין, כאשתו גאולה, שיחקה מוגזם בחליפות טרינינג בצבעים שונים לפי הסצינה. קובי מאור הלך לאיבוד בתור אלקלעי, חברו של ז'קו ובעיקר היתה אנמית מי ששיחקה את נחמה (נעמה ארמון או רונית אפל – לא נמסר מי שיחקה מה הערב)

הבימוי היה טרחני ולרוב חסר מעוף והתוצאה היא הצגה עייפה שמנסה להצחיק בכוח ולא רק שהטקסט לא נותן לה, אלא גם הבימוי המשעמם. פה ושם היו כמה סצנות סבירות (סצנת הדיג למשל) והסצנה הקצרה עם הדגים בהתחלה היתה אפילו נחמדה (ותודה למוסיקה של אורי וידיסלבסקי), למרות שלא ברור מה בדיוק הקשר למחזה ולמה בדיוק צריך דגים כדי להסביר את הסיטואציה. אבל רוב הסצנות נעו בין הבנלי והצפוי מראש (סצנת בית החולים הראשונה וסצנת הפיטורים המביכות) למגוחך (סצנת בית החולים השנייה, ההתאבדות המצולמת), כאשר הבמאי (בפרפרזה על אבא אבן) לא מפספס שום הזדמנות לפספס הזדמנות להוציא משהו סביר ומכמיר מהחומר שהופקד בידיו.

בקיצור, בהבימה צריכים ניעור רציני ועד אז, אפשר להישאר בבית.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *