הסאטיר בתיאטרון

קול המצפון

על המחזמר "אוויטה" בתיאטרון הבימה.

על שום מה ולמה הבכורה של אוויטה בתיאטרון הלאומי הבימה היתה אירוע סלבריטאי, עתיר צלמים וכוכבים (בקהל), היא ולא בכורות אחרות, עם שחקנים וכוכבים לא פחות חשובים (על הבמה)? האם זו בגלל אחת מירי רגב, שהפציעה לה פתאום, או שאותה מירי רגב היתה שם כיוון שזו היתה בכורה עתירת כוכבים ועתירת צועקי בוז? וטוב שאפשר לנצל אירוע כדי לבוא ולתקוע עוד יתד במסך הטלוויזיה (היתה פריצה לשידור חי), או עוד יתד בעיניהם ובעוד כמה איברים של אותם צועקי בוז בועתיים שמאלניים שמילאו את האולם ומעניין איך התכווצה במקומה גילה אלמגור שהיתה בין הנוכחים? האם היא באה לחזק, לעשות דווקא, או ליהנות מההצגה, סליחה, מהמופע…? זה שעל הבמה, או זה שבאולם…?

קצרה היריעה מלהביע את מה שיש לי לומר על הגברת רגב, סליחה השרה והתא"ל במילואים, מירי רגב, כפי שהציגה אותה בנאום החנופה המקדים, מנכ"לית הבימה אודליה פרידמן… ואני אפילו לא ידעתי שמירי רגב היא הכי לאומנית שיש, לתומי חשבתי שלימור לבנת היתה אפילו קצת יותר, בשקט בשקט, בפעולות ולא בהכרזות… אבל רציתי לומר למירי רגב מעל במה זו, שלפני שהיא יוצאת בהצהרות שעובדות אולי על אנשי מרכז הליכוד, או על המשוכנעים ממילא, שתבדוק קצת מה באמת קורה. אז הנה לך הגברת רגב, עובדות מהשטח. ניסיתי לסייע לחברים לקדם מופע של מוזיקה קלאסית. יצרתי קשר עם מלוא חופן מנהלי מתנ"סים מהפריפריה. האמנים היו מוכנים להופיע בכל מקום רק תתנו להם חדר עם פסנתר. אבל המנכ"לים, נחמדים ככל שהיו, אמרו לי שהיו מאוד שמחים להביא את המופע הזה אליהם, אך לצערם אין להם קהל בשבילו. הבעיה, גברת רגב, אינה באמנים, כפי שאת מנסה להציג את זה. הבעיה היא בפריפריה והיא נחלקת לשניים: האחד זה חינוך. אם אתה לא מכיר אתה לא אוהב. וזה לא נאמר חלילה ממקום של התנשאות. והשני זה כסף. אם אין לך כסף, לא תצרוך תרבות שעולה כסף. וכפי שהסביר ראש העיר עכו שמעון לנקרי בסיור העיתונאים לפני הפקת האופרה בעכו, העכואים באו לאופרה כי סבסדו להם את הכרטיסים.

והתקציב – מירי רגב, לא צריך להתחלק בין מרכז לפריפריה, כן להעביר מהמרכז לפריפריה או כן לשמור על המרכז… לא צריכה להיות הפרדה, זה צריך להיות דבר משולב. אבל למה לחשוב בצורה אופרטיבית, אם אפשר שוב, ללבות שנאה ואח"כ לנסות להנמיך את הלהבות? ושוב, עוד נאום לקהל המשוכנעים ממילא (מהצד השני), שגם עליהם ההשפעה ידועה מראש. ואז נשאלת השאלה, לשם מה לבזבז כל כך הרבה האנרגיות על כל הנאומים המיותרים האלו? בינתיים, האימפקט היחיד שהיה להם זה הגברת הקיטוב, חוסר הוודאות ואי האמון בין כל הצדדים הנוגעים בדבר.

אז כעת נשים סוף לדברי הסרק ונדון במה שלשמו התכנסנו. אנחנו אמנים, לא פוליטרוקים.

אז מה היה לנו? הנה בקצרה: במה עמוסת רקדנים, די טובים ואפילו מצוינים בחלקים מסוימים (במיוחד כשהיה ברור שהם ממש נהנים מעצמם), בכוראוגרפיה סבירה עד טובה, תזמורת חלודה עד איומה (ומה שהיה נשמע טוב התגלה כהקלטה), רפי ווינשטוק צורמני (האוזן כאבה בגבוהים שלו, זה בכוונה?) בתפקיד המשנה של מגלדי, רויטל זלצמן סבירה עד נוגעת ללב כפילגשו של פרון, אקי אבני, חלוד למדי כפרון, שירי מימון לא אחידה, לפעמים מטפסת לגבהים של היכולות האדירות שלה ולפעמים מפוספסת (בעיקר בהתחלה) ואחד רן דנקר, אין עליך. אני אמרתי.

'בואנוס איירס' (צילום: דניאל קמינסקי)
'בואנוס איירס' (צילום: דניאל קמינסקי)

נראה שלא חסכו בהפקה הזו של אוויטה, כ-30 רקדנים על הבמה, תלבושות מרהיבות, תפאורה מושקעת, סולנים כוכבים, אבל בדבר אחד ומשמעותי, נראה להם שאפשר היה לחסוך, כאילו, זה במילא מה שהקהל לא ירגיש בו – בתזמורת, במילא לא רואים אותה, ככה זה שעושים מחזמר עם תזמורת מאחורי הבמה ולא בפיר. לא ברור לי איך הזמרים רואים את המנצח, אה – אין כאן מנצח… בהפקה הזו הסתפקו בתזמור המצומצם ל-9 כלים ולא הלכו על התזמור המוגדל של ה-18 כלים (כלומר ויתרו על כלי המיתר החיים ועל חלק מכלי הנשיפה והסתפקו בסמפלרים מושכרים) והדבר ניכר מאוד. חבל שבהבימה חושבים שלקהל יש רק עיניים ולא אוזניים. גם אם הם חצי חרשים כמוני. ככה זה, בתיאטרון חושבים שהאדם הכי חשוב הוא הבמאי… מאיפה שאני באה, עבודתו של הבמאי נתונה לשינויים, אם המנצח יחליט שזה מפריע למוזיקה. אבל כאן מדובר בשואו-אוף. ככה לא עושים מחזמר. בעצם כן, בישראל. נו, טוף.

אוגוסטין מגאלדי (צילום: דניאל קמינסקי)
אוגוסטין מגאלדי (צילום: דניאל קמינסקי)

הרבה הפקות נרשמו למחזמר המצליח הזה של טים רייס (מילים) ואנדרו לויד וובר (מוזיקה) מאז אלבום הקונספט (1976) שהקדים אפילו את ההפקה הראשונה בווסט אנד הלונדוני (1978). שירים הושמטו ואף נוספו. במיוחד ידועה התוספת, שנכללה גם בגרסה שלפנינו, של You Must Love Me, שנוסף לתכליל על-ידי המחברים במיוחד לגרסה הקולנועית ב-1996, שם ביצעה אותו מדונה, ושזכה בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר.

המחזמר, שהוא בעצם אופרה, משום שכולו מושר, הוא בעצם דואט של שתי דמויות עיקריות, אוויטה עצמה ודמות מספר שרקח רייס, הנקרא 'צ'ה'. בהפקות הראשונות, הבמאי הרולד פרינס דחף לכך שדמות זו תהיה מבוססת על ארנסטו 'צ'ה' גווארה, רופא ארגנטינאי שנודע בשל מעורבותו במהפכה הקובנית. אלא שגווארה ואוויטה מעולם לא נפגשו ולמרות המודעות החברתית הגבוהה שלו, שהובילה את דרכו, הוא בעצם היה אדיש למדיי לפרוניזם בעצמו, למרות שמשפחתו, משפחה בורגנית שמאלנית, היתה ממתנגדי הפרוניזם שנחשב בעיניהם כפשיזם. למען האמת, באופן די מוזר רייס לא היה מודע אלא רק בשלב מאוחר יותר לכך שצ'ה גווארה היה ארגנטינאי במקור. קרוב לוודאי שהמקור לדמות של צ'ה במחזמר אוויטה, הוא הכינוי הארגנטינאי הנפוץ צ'ה, שמשמעותו הוא משהו כמו 'אח שלי', שהארגנטינאים פולטים כל מילה שניה, כינוי שהעניק גם לארנסטו גווארה את כינויו הידוע. בגרסה הקולנועית, התעמעמה הזהות בין הדמות צ'ה באוויטה וצ'ה גווארה, האדם והמיתוס, והדמות (בגילומו של אנטוניו בנדרס) יותר אנונימית באופיה.

אוויטה גוססת (צילום: דניאל קמינסקי)
אוויטה גוססת (צילום: דניאל קמינסקי)

המשקל הרב שניתן לדמות המספר באוויטה על חשבון דמויות המשנה הספורות (3, אם נמנה גם את פרון), שחלקן ממש קטן בעלילה, אינו בגלל שהמחברים אינם יודעים לספר סיפור, בואו ניתן להם את הקרדיט…, אלא כנראה כדי לא להיתפס כמי שמשתפים פעולה וממשיכים את פולחן האישיות של הזוג פרון, שעליו מסופר לנו בפרוטרוט בתוכניה, למשל תיאורי השבח המוגזמים שלהם בספרי הלימוד, אפילו עד כדי לימוד הקריאה לפי ההברות של שמה של אוויטה. כל זה כמובן לא בא לידי ביטוי במחזמר שבסופו של יום, רק רוצה להיות נחמד. לכן, אנו מלווים את הסיפור של אוויטה עם מספר, שלא רק משלים את החלקים החסרים בקורות החיים שלה, אלא גם מתפקד כקול המצפון. השאלה היא של מי המצפון הזה? של מתנגדי פרון? של המחברים? של הדעה העולמית על הפרוניזם בשעת כתיבת היצירה? ומה הקשר של ה'מצפון' הזה למצפון של ימינו אנו, עם או בלי מרכאות כפולות? הדבר המשונה ביותר הוא שהרבה אנשים בעצם לא יודעים ולא מבינים היום מה הביג דיל בסיפור של אוויטה פרון. היא לא יפה באמת בעיניהם ולסיפור של הזינוק המטאורי של בת לא חוקית מעוני מחפיר וממעמד חברתי בתחתית של התחתית, שהגיעה למעמד של הגברת הראשונה של ארגנטינה בגיל 27 בלבד וידעה הערצה עד אין קץ עד למותה מסרטן צוואר הרחם בגיל של 33 בלבד, הם לא ממש מתחברים וגם לא ממש מתפעלים ממנו… בעצם, אוויטה פרון לא מעניינת היום אף אחד כשלעצמה ואם יש לדון בענייני פולחן אישיות יש דוגמאות גדולות יותר, כמו למשל סטלין (שלגביו בעצם נטבע המונח בידי חרושצוב). והכי מצחיק שגם דמותו השנויה במחלוקת בזמנה של צ'ה גווארה, הפכה היום, ללא קשר לאוויטה, לדמות ריקה מתוכן, דמות שמייצגת כל-מיני דברים שאין להם כל-כך קשר לגווארה עצמו, שאחרי נאום מיותר באלג'יר (בו העדיף את המאואיזם הסיני על-פני הדוקטרינה של ברית המועצות), פידל הראה לו בעצם את הדרך החוצה מהפוליטיקה הקובנית (שם מילא שורת תפקידי מפתח, לרבות שר התעשייה) וסופו שמצא עצמו מוצא להורג באופן מחפיר למדיי על-ידי צבא בוליביה (בשליחות ה-CIA, כחלק מהמלחמה הקרה), לאחר שניסה לארגן שם מהפכה, ארגון מגוחך למדיי שכלל כמה עשרות אנשים בלבד באיזה יער נידח.

צ'ה ואוויטה (צילום: דניאל קמינסקי)
צ'ה ואוויטה (צילום: דניאל קמינסקי)

ובעצם, מה ההצדקה להעלות כעת ובכלל את אוויטה? האם היה כאן בכלל איזשהו רצון, אי פעם, מצד מישהו להגיד משהו חברתי חשוב, במובן הרחב או במובן הפרסונלי הצר? או שזה סתם איזשהו תירוץ לערב מלא להיטים ושואו נחמד של שירה וריקודים? היו מי שטענו נגד ההפקה הנוכחית בשל חוסר ההתייחסות האקטואלית שלה והיותה ספקטקל בלבד. בגדול, זה נכון ועוד אחזור לכך. אבל בכל זאת, הטקסט המקורי שרקח רייס לדמותו של המספר רלוונטית עד היום ועדיין מציבה מראה ומשמיעה ביקורת על השלטון, דבר שאסור לנו לשכוח שאפשר וצריך לעשות, אפרופו הדיון בפתיחת ביקורת זו: "כלום לא השתנה במצב של העם. את מי את בכלל מייצגת מלבד את עצמך?" שואל המספר רגע לפני שמראים ילדה שרה שיר לסנטה אווה. האם צריך לקחת את זה יותר רחוק מזה? לא נראה לי, במיוחד לא בישראל של 2016, שבה העם מחפש מלוכה יותר מאשר הקיסר מחפש קיסרות (ולא שהוא לא מחפש). ומהמקום שלי, כשאני מסתכלת על אפיון התפקידים ביצירה, ברור לי מראש מה דעת המחברים על הדמויות. אוויטה היא מצו-סופרן: כמו כרמן, היא דמות ראשית רעה. המספר הוא טנור, הוא הדמות הטובה. פרון הוא בריטון – דמות בעלת אפיון ניטרלי שמניעה את העלילה. הפילגש גם היא מצו-סופרן – שוב, לא אישה הכי טובה וטהורה. מגלדי – גם הוא טנור, אדם טוב שנוצל ואולי גם מעט טאמבל. אני יודעת שהיום רוב זמרות הפופ הם מצו-סופרן ואולי זה בכלל נועד כדי לאפשר למחברים להשתמש במה שיש, או לתת ליצירתם סאונד יותר עכשווי, אבל עדיין, לאור יצירות אחרות שלהם שמערבות זמרות סופרן, נראה שהאפיון הזה הוא לא רק פרקטי.

ועדיין, מעולם איש לא ניסה לייצר כאן איזושהי אמירה מעבר למלודרמה עטורת להיטים, אפילו דמעות המלודרמה הזו לא סוחטת, לא במקור ובוודאי לא כעת. ונדמה שיותר מכל, ההפקה הזו וההתקבלות שלה הם המראה לימינו אלו – העדפת החיצוני והנוצץ והסגידה לאבק הכוכבים והאדרתם של אלו (היה מי שאמר "תפקיד חייה של שירי מיימון"). אוויטה פרון אמרה שהפחד הגדול ביותר שלה הוא שישכחו אותה. אבל הנה, כמעט ושכחנו גם פה מי זו אווה פרון. יש לנו את שירי וזה הכי חשוב. סיפור… אמירה… טוב, הם קיימים, אבל הם רק התירוץ… גם למופע בלאס וגאס יש קהל…

אבל אם במופעי לאס ווגאס עסקינן, עדיף להרים הפקה מהוקצעת ככל שניתן, ובלי להתנצל פשוט להעניק לקהל שואו נוצץ ומבדר. אז אמנם בימים האחרונים היו הרבה כתבות על כך שהישראלים סובלים בשקט ואפילו מכריזים שהם מרוצים מהחיים. ובכן, זה לא נכתב עליי… המופע הזה אולי מרשים במבט ראשון בגלל כמות האנשים שעל הבמה, אבל בסופו של יום, זה הפקה די חובבנית. ואם אשקול את מה שטוב לעומת מה שלא, החיוך שלי לא יפנה כלפי מעלה…

סצנת החתונה (צילום: דניאל קמינסקי).
סצנת החתונה (צילום: דניאל קמינסקי).

מה טוב? הנוסח העברי הרהוט, הרקדנים, התלבושות, ואחד רן דנקר. מה לא טוב? התזמורת קטסטרופה, 2 הדמויות המשניות הגבריות חיוורות, הכוכבת הראשית לא ממצה את יכולותיה, תפאורה גרנדיוזית במבט ראשון, אך סכמטית, די דלה בכמה סצנות וללא ערך מוסף אם באמת חושבים על זה. תאורה שמנסה לחפות על התפאורה הדלה אך סופה שהיא צפויה, גסה וללא שום ניואנס מעניין. מקהלה לא אחידה ברמתה. הבנתם את החשבון.

אני רוצה להתחיל עם שירי מימון. קודם כל, יש לי חולשה קטנה בקשר אליה, כיוון ששתינו מאותו הכפר (למרות שמעולם לא הכרנו). חוץ מזה, אני באמת חושבת שהיא זמרת עם יכולות אדירות מבחינה ווקלית, עם נוכחות ועם כריזמה, למרות גובהה הזערורי… אני באמת חושבת שהמופע הזה הוא אתגר פיזי גדול ובמיוחד למי שצריך גם לרקוד וגם לשיר. והיא מבצעת את קטעי הריקוד לא רע בכלל. אבל עדיין, ההצלחה שלה כאן היא חלקית. אז קודם כל לקח לה זמן להיכנס לעניינים וההתחלה היתה די חיוורת ("אני רוצה לטעום את בואנוס איירס" היה די משמים). אמנם, לקראת האמצע היא כבר מפציצה פה ושם בביצועים מעולים, מופת של שירת בלטינג מהדהדת וכובשת, אבל היא תמיד נשארת נחמדה מדי, גם כשהיא מפתה, גם כשהיא זורקת את הפילגש של פרון (אולי היא נראית רעה בגלל התגובה המרגשת של רויטל זלצמן), גם כשהיא אמורה להתלהב מנישואיה לפרון או מהמסע הקשת-בענן בארצות הלטינו-אירופיות, גם כשהיא אמורה להיות המדונה השניה (לאחר שהחליפה את סדר שמותיה הפרטיים מאווה-מריה למריה אווה, קדושה במקום חווה), עם הילדים המעריצים אותה על פועלה בקרן אווה פרון, שום דבר לא מקבל צורה וצבע של הסיטואציה שבה היא נמצאת. במצב כזה, הדמות הבעייתית של אוויטה במחזה מלכתחילה, כפי שהסברתי לעיל, הופכת שטוחה עוד יותר. משהו שזז שם בין נמבר לנמבר שירה מדהימים. אז אתם עדיין לא מבינים למה אתם לא מבינים מי זו אוויטה? ובכל זאת, אי אפשר שלא להצטמרר מהביצועים המעולים שלה ל'אל נא תבכי ארגנטינה' ול'תאהב אותי' (You must love me). כשהיא שם, היא שם.

'אל נא תבכי ארגנטינה' (צילום: דניאל קמינסקי)
'אל נא תבכי ארגנטינה' (צילום: דניאל קמינסקי)

ומי עוד שם? רויטל זלצמן בתפקיד קטן של הפילגש המגורשת של פרון, בבימוי מוגזם של זריקת הבגדים והמזוודה מהמרפסת, בביצוע שהתחיל מתוק מדיי והפך נוגע ללב ביחד עם מקהלת גברים. רפי ויינשטוק הוא ליהוק לא ברור, אלא אם כן הוא היה ממש חולה באותו יום. זה ברור שהוא אמור לשחק זמר לא כ"כ מצליח, פרובינציאלי, לא גדול הדור, אבל עד כדי כך חריקות זה כבר מוגזם. הגבוהים שלו היו פשוט איומים. ולא, לא נראה לי שזה בכוונה ואם כן, אז עוד יותר גרוע. אקי אבני, אכזב אותי רוב הזמן. יכולת השירה שלו בינונית ומטה ולרוב הוא גם היה חסר נוכחות. בסוף זה הלך והתחמם והוא הצליח לרגש ב'מתי תתפסי כבר שאת גוססת?'. המקהלה גם היא היתה לא אחידה ברמתה. הם היו קטנים מדי ב'רקוויאם לאוויטה' בהתחלה, אך הציגו הרמוניות יפות בסצנת החתונה, אך מצד שני ביצוע צורמני בקטע של מסע הקשת בענן.

אין ספק שאחת מנקודות החוזק של ההפקה הם קטעי הריקוד, שעליהם אחראים הכוריאוגרף אביחי חכם מצד אחד וחבורת הרקדנים האנרגטית מצד שני, במיוחד החל מהקטע על קרן אוויטה פרון, שם הם ממש מתחילים ליהנות מעצמם ואין דבר יותר טוב ומהנה מאשר לצפות באמנים טובים שהם כל-כך טובים עד שהם נהנים מזה בעצמם. רק הסתייגות, אמנם בכוריאוגרפיה יש קטעים מבריקים כמו ריקוד הטנגו-מאבק של שני החיילים ('אמנות הפוליטיקה'), אבל קטעי "הטנגו" הם לא בדיוק טנגו אלא גרסת שואו-אוף של טנגו. אבל לפחות רמת הביצוע באמת מאוד גבוהה ביחס למקובל במקומותינו.

מסע הקשת בענן (צילום: דניאל קמינסקי)
מסע הקשת בענן (צילום: דניאל קמינסקי)

תרמו מאוד לקטעי הריקוד המרהיבים ובכלל, התלבושות שעיצבה ילנה קרליך ועיצוב השיער, הכובעים והנעליים שצוותו להם. טוטל לוקים תקופתיים מרשימים למדי, וזה לא פשוט לייצר תלבושות תקופתיות של שנות הארבעים מבלי ליפול לתחום המשמים. גם שמלות הנשף עם חצאיות המרנג של אוויטה ושל נשות החברה הגבוהה היו אפקטיביות, כמו גם מדי החיילים ותלבושות רקדני הטנגו. הנפילה היחידה היתה בחיקוי הבגדים היקרים של אוויטה ב'אי שם בפסגה', זה היה אמור להיות דיור, אבל זה נראה קצת סמרטוטי תיאטרון שיש להחליף מהר וכמה מהר שהם מחליפים פה תלבושות…

פחות אהבתי את הבימוי שהיה רצוף קטעים מתים או עוצמתיים פחות ובכלל שעשה יותר מדי שימוש בפערים, למשל: קטע בית הקולנוע בהתחלה – שורות כסאות בלא שום דבר אחר זולת תאורה, או סצנת החתונה שמיוצגת על-ידי שני בני הזוג כורעים על ברכיהם, הינומה שמצורפת לחליפה של אווה וכומר שקורא בספר מאחורה. די עלוב בהשוואה לכל ההשקעה. אולי הכוונה היא ליצור סצנות חזקות דווקא בגלל המינימליסטיות שלהן. בפועל זה לא עבד. בנוסף, לא אהבתי בכלל את הבימוי הדי קלוש של קטע מסע הקשת בענן עם במת המזוודות המטופשת וגם הקטע של ריצת המניקינים והפרגודים ב'אי שם בפסגה' עבר אך בקושי. ובכל זאת היו כמה קטעים יפים, למשל הסצנות עם שלטי העיר הגדולה, שדלקו קודם בצבע ואח"כ בשחור לבן. וגם סצנת המרפסת המפורסמת היתה מרשימה ואפקטיבית.

ולדבר עצמו. רן דנקר הגדול בתפקיד צ'ה. שר נהדר כל הזמן, ללא שום פספוס. מציב דמות במינון הנכון של אמפטיה, ציניות, חוזק, הבנה והזדהות, כמו גם ביקורת והמון רגישות, קצת יותר סימפטי ממתנגדיה המוצגים על הבמה. תוך כדי שהוא גם רוקד מדי פעם, אבל תמיד נשאר מאצו-צ'ה-אבל-לא-יותר-מדי. הוא לא גברי וחזק כמו הדמות של בנדרס, אבל זה רגיש ומקסים והדבק של כל ההפקה הזו. תוציאו את דנקר והכול נופל.

ומה השורה התחתונה? בעיני ה-OECD זה בהחלט לא מספק. יש לנו עוד מה ללמוד מאירופה או מאמריקה. למרות שפה ושם גם אנחנו יודעים להבריק קצת. אבל אתם יודעים מה, הישראלים, דופקים אותם… אבל בסוף הם מרוצים. למרות שזו חצי עבודה, הם יאהבו את זה. והעיקר שהבימה תצא מהגירעון, שאחרת איך יעלו הפקות מקור עוקצניות ונשכניות?

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *