הסאטיר באופרה

מסכה על מסכה על מסכה

על האופרה "נשף מסכות" באופרה הישראלית.

ההפקה של האופרה נשף מסכות מאת ג'וזפה ורדי, העולה כעת באופרה הישראלית היא הפקה קודרת, אפרורית ולא רק על שום האווירה הקודרת בחלק ניכר שלה, שמתבקשת לפי העלילה, אלא גם משום שהיא לא מתרוממת ולא מלהיבה, על אף האריות המשובחות והמפורסמות ודואט נצחי אחד השזורים באופרה. הבימוי מתעכב יתר על המידה על אזכורים לפולחן אישיות סובייטי ומגזים בשימוש בהקרנות וידיאו וסטילס, שאחרת יכלו להיות ניואנס יפה ומושכל, בדומה להצגה המסוגננת של הנשף עצמו. מעבר לזאת, צוות הזמרים (בכל אופן הקאסט השני שראיתי) לא התלכד לידי אנסמבל מגובש – דבר שלא תרם לדינמיקה בין הדמויות ומעבר לכך הביצועים היו בינוניים למדי. אך מתוך האפרוריות הזו – זרח כוכב בוהק – מירלה גרדינרו בתפקיד אמליה, בביצוע מרטיט ועל גבול המושלם ברגעים מסוימים.

כמו אופרות רבות, גם האופרה הזו מציגה משולש אוהבים שסופו טרגי. ריקרדו מושל בוסטון מאוהב באמליה, אשת עוזרו הנאמן רנאטו. האוהבים מתוודים על אהבתם אך לא מממשים אותה. רנאטו מגלה את דבר פגישתם ורותח על הבגידה הכפולה. בכעסו הוא חובר לסמואל ולטום הקושרים להפיל את ריקרדו, ורוצח אותו במהלכו של נשף מסכות, לאחר שנבחר בהגרלה לעשות זאת.

אלא שהרצח הזה לפחות מהבחינה הרומנטית לא היה נחוץ, שכן כמו גיבור יווני קלאסי, ריקרדו חוזר בתשובה רגע לפני מותו ומחליט לשלוח את רנאטו בתפקיד לאירופה ולהיפרד מאהובתו הבלתי-אפשרית. אמליה מצידה, אמנם אוהבת את ריקרדו, אך כבר מלכתחילה היא נלחמת נגד תשוקתה ומגיעה, בעצת המכשפה אולריקה, לאזור הגרדום כדי להשיג עשב שישמש להכנת שיקוי שישכך את אהבתה. או אז עוקב אחריה לשם ריקרדו ששמע בהיחבא את שיחתה עם אולריקה, מחזר אחריה ולוחץ עליה להתוודות על אהבתה אליו.

נשף המסכות - סצנה שנייה במערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)
נשף המסכות – סצנה שנייה במערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)

הבמאי של ההפקה, הפולני מיכאל זנאנייצקי, בחר לצאת ממסגרת החטא ועונשו הרומנטי של הטרגדיה היוונית ולראות את האופרה דרך פריזמה של יחסי הכוח בין השליט ליתר הדמויות. כך הוא מסביר בתוכנייה: "השאלה המרכזית באופרה היא למה כולם רוצים להרוג את ריקרדו. מדובר הרי בגיבור אופראי חיובי, טנור מאוהב עם אריות יפות ולכן יש משהו לא הגיוני בעובדה שכולם רוצים במותו." האם עלה כאן זנאנייצקי על כשל-לוגי מסוים באופרה? רובנו מקבלים את המוות של ריקרדו בהבנה, על הרקע הרומנטי ונוטים להתעלם מהעובדה הפשוטה שבעצם רנאטו חבר לקושרים שרוצים להרוג את המושל מסיבות שאינן קשורות למערכת יחסים רומנטית זו או אחרת. לאורך כל האופרה, ריקרדו מקבל אזהרות על קושרים פוטנציאליים. כבר במערכה הראשונה, מדווח לו שיש מכשפה בשם אולריקה שפועלת נגדו – דבר שגורם לו להתחפש וללכת לתהות על קנקנה ולמעשה מניע את העלילה. סמואל וטום ותומכיהם, אף הם מופיעים לאורך כל האופרה, מציגים את הצד המתנגד למושל ומחכים לשעת הכושר.

קרוב לוודאי שהצופים בעת העלאת האופרה בראשונה בתיאטרון אפולו ברומא ב-17 בפברואר 1859, לא נטרדו משאלות כאלו. קשירת קשר נגד מושלים היתה אז עניין שגרתי. לכל מלך, קיסר או מושל תמיד קמים אויבים. בעיקר היה הדבר ברור מכיוון שסיפור העלילה של האופרה מבוסס על מקרה אמיתי שקרה, רציחתו במהלך נשף מסכות של גוסטב השלישי מלך שוודיה. ורדי והליברטיסט שלו אנטוניו סומה ביססו את האופרה שלהם על ליברית מאת יוז'ין סקריב לאופרה של דניאל אובר – גוסטב השלישי או נשף מסכות (Gustave III, ou Le bal masqué) שהוצגה לראשונה באופרה של פריז ב-1833, והסתמכה על אותו סיפור.

האופרה של ורדי התרחקה מהמקור בשל אילוצי הצנזורה וכך הפך המלך למושל ביבשת אחרת. כה בעייתי היה להציג על הבמה רצח של מלך, עד שהאופרה של ורדי עברה שלושה גלגולים עד לגלגולה הנוכחי, כשכל פעם הצנזורים מטילים עוד ועוד הגבלות. כך אחרי שכבר אושרה הגרסה השנייה של ורדי שנקראה Una vendetta in dominò ובשעה שכבר עמדו להתחיל בחזרות, הנסיבות הכתיבו שינוי נוסף. ומה היו הנסיבות – ניסיון להתנקשות בחייו של נפוליאון השלישי בפריז על-ידי קושרים איטלקים.

הסיפור של רצח גוסטב השלישי משוודיה, שנורה ב-16 במרץ 1792, נותר חי, המשיך לתפקד כראש המדינה ומת ב-29 במרץ לאחר שהפצע הזדהם, היה סיפור ידוע בתקופה ושימוש בסיס ליצירות של כמה מלחינים אחרים, למשל העוצר (Il reggente) של סבריו מרקדנטה (1843). יאקוב יוהן אנקרסטרום, שחבר לרוזן קלאוס הורן ולרוזן אדולף ריבינג בקנוניה נגד המלך ושירה במלך בסופו של דבר, סיפר בהודאה שלו שמה שהצית את שנאתו למלך היה משפט שהתנהל נגדו בעבר באישום של הוצאת דיבת המלך (שבו זכה בשל חוסר הוכחות), אך שהדבר לובה על-ידי התנועות המהפכניות שפרחו אז באירופה.

בכלל המלך גוסטב השלישי משוודיה מלך 20 שנה ובמהלך כל שנות שלטונו קיבל איומים על חייו. כה נפוצים היו האיומים על חייו, שהוא התעלם גם מהודעה שהגיעה אליו בערב שבו נורה. מעצם מבנה השלטון המלוכני אבסולוטי של אותם ימים, חיכוכים של המלך עם האצולה היו דבר בשגרה. הטענות של הורן וטיבינג נגד המלך היו טענות משפחתיות טריוואליות. הורן למשל, נאלץ להתפטר מהמשמר המלכותי בעת שנישא לשחקנית.

אבל לדעתו של הבמאי זנאנייצקי, "ריקרדו הוא בעצם דיקטטור עריץ, תאב כח ושררה המקיף עצמו במרגלים ויועצי סתרים מתוך מטרה לכפות את שלטון היחיד שלו על העם." זהו המפתח להתפתחות העלילה, לדידו, גישה קצת מוזרה בהתחשב בכך שהסיפור ההיסטורי דן במלך אבסולוטי בתקופה שאיש לא חשב ששלטון יחיד בכפייה או מרגלים ויועצי סתר הם דברים יוצאים מן הכלל, כל שכן קושרים נגד המלך על כל דבר של מה בכך. זאת למרות, שבתקופה בה הלחין ורדי את האופרה, כבר נעורה תנועה לשחרור איטליה משלטון בית הבסבורג, בה תמך ורדי.

אלא שזנאנייצקי הרחיק לכת לעבר המאה ה-20, ואולי לזיכרונותיו מהתקופה הקומוניסטית בארצו. ההשראה הברורה לתפיסה שלו היא כנראה סטלין, שטיפח פולחן אישיות יוצא מן הכלל, שכלל פורטרטים לרוב ופסלים קולוסאליים, והיה באמת טירן "שנהנה להסתובב בין בני עמו, להצטלם עם ילדים ונשים בזמן שהמשטרה החשאית שלו מעלימה אזרחים ורוצחת אנשים." (זנאנייצקי בתוכניה). קשה לי להאמין שמושל בוסטון במאה ה-17 באמת התנהג כך…

אבל אצל זנאנייצקי ריקרדו הוא סטלין. מציירים אותו, בונים פסלים קולוסאליים שלו ולבסוף, כמו גיבור טרגי הוא נושא איתו את הפסל שלו, את חטאו, ומכיוון שזהו החטא – בסוף האופרה הוא גם נשבר על-ידי הקושרים.

ואם הרפרור לשלטון האימים של סטלין לא מספיק, זנאנייצקי לא עוצר כאן. זנאנייצקי שחי תקופה ארוכה בארגנטינה, מאמץ גם את הביוגרפיה של ארצו המארחת. בתחילת המערכה השנייה, המתרחשת במקום ההוצאה להורג, מוקרנים על קירות התפאורה שורות שורות של תמונות פורטרטים בשחור לבן, כמו התמונות של "הנעלמים" (Los Desaparecidos), אותם אנשים שנעלמו באישון לילה ללא משפט בארצות דרום אמריקה, במיוחד בארגנטינה ובצ'ילה, במהלך המלחמה המלוכלכת, תמונות שהציגו ומציגות עד היום הסבתות מכיכר מאי (Abuelas de Plaza de Mayo) בארגנטינה.

נשי העיר מציגות לאולריקה את תמונות הנעלמים - סצנה שנייה במערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
נשי העיר מציגות לאולריקה את תמונות הנעלמים – סצנה שנייה במערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

גם הדמויות האחרות זוכות אצלו לפרשנות דרך פריזמה בת ימינו – כך מגדת העתידות המקובלת בחברה הגבוהה בזמנו, אולריקה, שיכלה להזהיר את המושל על הסכנה הנשקפת לחייו, כי היתה מעורבת באינטריגות לא חוקיות ובתוך כך שמעה על הכוונות להרוג את המושל מלקוחות אחרים או משותפים לקנוניות, הופכת אצל זנאנייצקי ללא פחות מאשר "מנהלת … הקן של האופוזיציה" או "מעין פרטיזנית, המנהלת את המאבקים בסתר כנגד ריקרדו." ברפרור ברור לסבתות הדרום אמריקאיות, הוא אף מציע ש"אליה מגיעות הנשים השונות מתוך מטרה שתעזור להן לגלות את מקום הימצאם של הבנים והבעלים שנעלמו." ובהתאמה בהפקה זו, בנות המקהלה אכן מגישות לה תמונות של הנעלמים בתחילת הסצנה השניה במערכה הראשונה. מיותר לציין שלכל זה אין שום רמז בליברית עצמה… נהפוך הוא, הקושרים טום וסמואל אינם מוכרים לה או קשורים אליה והם אף נושמים לרווחה כאשר הם אינם מתגלים על-ידה בשל רצף נסיבות שפועל לטובתם. אבל כן, נגד המושל יש קושרים, שלאחר הפגישה עם אולריקה מכריזים כי: "נקמתנו נבלמה על-ידי ההמון הכנוע המתחנף לאליל הציבורי מבלי לדעת למה". רמז לזאת שרוב האנשים אינם ששים להתנקם במושל. לא מדובר כאן על התקוממות. רק על כמה אנשים כועסים.

אבל הבמאי לא עוצר באולריקה. רנאטו הופך אצלו לפוליטיקאי משופשף ש"מגן על ריקרדו ורוצח בשמו ולמענו אולי אפילו מבלי שריקרדו יהיה מודע לכך." ואילו "אוסקר הוא סוכן קגב מעולה. הוא תמיד רושם הכל, מלקט עובדות, יודע הכל. הוא הצל של הבוס שלו. הוא עוזר לריקרדו אבל גם מרגל נגדו." טוען הבמאי שממשיך ומתפרע ברעיונותיו: אוסקר הוא "סוכן ממדינה זרה שנשלח לרגל בחצרו של ריקרדו ועובד לשני הכיוונים עם נאמנות כפולה."

ואם הבמאי כבר הצליח להפיל על האופרה ריגול בין מדינות, למה לא לחסל את האהבה? "אמליה היא אישה חזקה שהולכת לאיבוד בתוך משחק הכוחות הזה. היא האנרגיה הרגשית של הסיפור והיא מנסה לשרוד בעולם שבו לאהבה בעצם אין מקום. ריקרדו שהיא מכירה הוא גבר אוהב ולא דיקטטור אבל הריקרדו הזה בעצם אינו קיים." או אז, מתקשה הבמאי לנתח נכוחה של דמותו של רנאטו: השינוי שחל ברנאטו, טוען הבמאי הוא "בגלל האהבה או יותר נכון בגלל הבגידה", כלומר האהבה כדחף מניע היא דבר שהבמאי לא שש לוותר עליה, אבל הוא מתיישר עם הפרשנות שלו וטוען שבעצם בגידת השליט היא שמניעה את העלילה.

לא ייפלא אם כן שההפקה הזו הולכת לאיבוד. אם הבמאי מנסה להכניע את האפקט הרומנטי-דרמתי הראשוני של האופרה, את מה שיוצר בעצם את הקתרזיס אצל הצופים, בפרשנות של השתחררות מעול רודן, לא נשאר לו שום סבסטנס רגשי לעבוד איתו. הצופים לא מתרגשים מזה שהרודן מת, הם מתרגשים מזה שאוהב מת על לא עוול בכפו – הם מתרגשים מהטרגדיה. להפיל רודן – זו לא טרגדיה. אבל זנאנייצקי המאוהב בפרשנות שלו לא מבין את זה: "לכן הסוף של האופרה מסמל בעצם את המהפכה של בני העם, את נפילת הרודנים. בסוף הסיפור אנו מגלים את האדם מאחורי הפסל והמסכה. הניצחון הוא של הכח החדש במדינה החדשה, של העם שחוגג את סוף העריצות. יש כאן מעין תחושת אופטימיות שמראה לנו כי החברה חשובה יותר מהפרטים המרכיבים אותה, כי החברה ניצחה והרודן נרצח. המלך מת. האם יהיה כאן מלך חדש?" אפילו ורדי, שהיה כל כולו בשירות הרעיון של שחרור איטליה לא חשב לרגע שהפוליטיקה צריכה לדחוק את האהבה… אבל אנו חיים במאה ה-21, מתי שכל מה שחשוב זה כוח וכסף… אבל מצד שני גם אינדיווידואליות קיצונית. ולכן לא מובן אם הבמאי בעצם לועג לחברות קולקטיביות (הסובייטים), או בעצם מעריך אותן. אבל אותנו הצופים זה לא מעניין, אנו כנראה צופים ושבים וצופים באופרות רומנטיות, כי בעצם – כל מה שחשוב זו האהבה או מראית העין של האהבה. אבל פה לקחו לנו אותה והשאירו לנו רק חומר למוח. הלב נחמץ.

***

קשה להאמין, אך למרות שהאופרה כוללת סצנות במיקומים שונים מאוד זה מזה – מקום הגרדום לעומת אולם הנשפים, מאורת המכשפה לעומת בית רנאטו ואמליה וכן בית המושל והדרך לעיר – בהפקה זו נעשה שימוש במבנה תפאורה יחיד וגמיש, שמאפשר להציג את כל הסצנות המובחנות האלו במידה רבה של שכנוע. מבנה התפאורה היה מורכב משלד של ארבע קורות אנכיות בארבע פינות הבמה כשקורות אופקיות מחברות ביניהן בראשן. קורות אלו הם בעצם עמודי תאורה שצבעם הפנימי משתנה בהתאם לסצנה ונשקף דרך חרכים בדוגמה אלגנטית בקורה השחורה. ביניהן שלושה קירות (צדדיים ואחורי) ותקרה אחת עשויים ריבועים ריבועים של מסך חלבי חצי שקוף, שעליהם, כמו גם על הקירות הצדדיים הקצרים שבין הקורות הקדמיות וצידי הבמה, מוקרנים קטעי וידיאו וסטילס בסצנות השונות. לרוחב הקירות במחצית הגובה עובר פס דקורטיבי. מצב הקירות משתנה לפי הסצנה. לפעמים הקירות סגורים כולם ולפעמים פתוחים בתצורות שונות. הקיר האחורי הוא כמה קירות הניצבים אחד אחרי השני, שגם הם מוצבים בתצורות שונות בסצנות השונות, כמו למשל שער כניסה, בעל כמה רובדי עומק.


הצצה לחזרות

כך בסצנה הראשונה, הקירות סגורים כולם והקורות זוהרות בזהב. על הבמה מוקרנים 4 עיגולי אור. באחד מהם עומדת דמות לבושת שחורים, אל הבמה נכנסות דמויות במדים עם כני ציור, מסתדרות בשורות מימין ומתחילות לצייר, בקיר האחורי נפתח פתח דרכו אנו רואים סטודיו של אומן בו נבנה פסל קלוסלי. סדורים בשורות מדויקות כמו חיילים, הציירים הם מקהלת החצרנים המבטיחים בשירה קלילה לשליט בעל הלב האציל כי הוא בטוח במעונו. מנגד מבטיחה מקהלת הקושרים בקולות כבדים, כי יש גם שנאה, כי הנקמה מתבשלת וכי יש קברים שלא ישכחו. כעת נכנס ריקרדו לבוש בז'קט סגול. הדמות השחורה על הבמה, לא היתה השליט, זהו אוסקר. את מי ציירו אם כן הציירים? כבר בהתחלה לא ברור כאן מי הדמות המרכזית, הבימוי הזה לא נותן חשיבות לשליט, יהא זה מאהב דגול, או רודן אכזר. וכמו בשירה, כאשר לא נכנסים נכון, גם ההמשך לא יושב טוב וכך כל הסצנה הראשונה הזו היתה מבולבלת, לא ברורה ופשוט הלכה לאיבוד. ואין לנו אלא להצר על כך שמכיוון שהיא כוללת כמה פניני שירה כמו האריה של ריקרדו La rivedrà nell’estasi (אני נרעד כאשר אני רואה אותה), האריה של רנאטו Alla vita che t’arride (לחיים שאתה מעדיף) והאריה הראשונה של אוסקר Volta la terrea (כאשר היא מַפְנָה), שפשוט עברו להן סתם כך בלי שום דגש מיוחד.

לאחר האריה הלא מרשימה של ריקרדו, עוברים החיילים הציירים לעמוד בשורות סדורות בצד שמאל. ושוב אנו שומעים את תומכיו ומתנגדיו של השליט, לסירוגין. המתנגדים מחליטים לעזוב, כי שעת הנקמה טרם הבשילה… כולם יוצאים. הכנים נשארים על הבמה. נכנס רנאטו ואוסקר מאזין בצד. השיחה של השליט ועוזרו הנאמן, שאמורה להיות שיחה אינטימית של שני חברים, ולהציג את דמותו החזקה של רנאטו, הלכה לאיבוד כאשר שתי הדמויות נמצאות לבד על הבמה העירומה, כשמאחוריהם עובדים במרץ הפסלים הגונבים מהם את הפוקוס. רעיון הבימוי המעניין של הצגת אווירת האנטי נגד השליט על-ידי ציור של השליט עם X אדום עליו, שרנאטו לוקח מאחד הכנים ומראה לריקרדו, לא גדול מספיק בשביל הבמה הזו ותמהתני אם בשורות האחרונות בכלל הבחינו במה שמצויר על הדף. גם האריה של אוסקר נבלעה באותה מידה בשל חוסר הבימוי התומך. כאשר נכנסים החיילים שוב, לאחר שריקרדו מחליט לבדוק את עניין אולריקה בעצמו, נסגר הפתח האחורי והקורות הופכות כחולות. שוב, לא ברור מה פשר שינוי התפאורה, שהרי מדובר בהמשך ישיר של הסצנה. כך חלפה לה סצנה שלמה בצורה סתמית למדי… מחיאות הכפיים היו מנומסות בהתאם. איפה וזה ואיפה הסצנה עם פברוטי (ריקרדו), פיירו קפוצ'ילי (רנאטו) ומגדה נאדור (אוסקר) בוינה משנת 1986, שאחריה המשתתפים יצאו אל מחוץ למסך לקול תשואות שנמשכו זמן רב (הנה תראו כאן). דרך-אגב, במה ריקה זה לא תירוץ, תראו את האריה החזקה של רנאטו בביצוע הבריטון הידוע דמיטרי חבורוסטובסקי במטרופליטן ב-2012 – כאן.

הסצנה הבאה, בביתה של אולריקה כבר היתה מגובשת יותר. על הקירות מוקרנים דימויים של צמרות עצים ומלמעלה יורד לאיטו ביתן אבן שבראשו מבנה ספק עץ, ספק פסל שליט ללא ראש. עם כניסתה של אולריקה, הקורות הכחולות הופכות שחורות. סבטלנה סנדלר בתפקיד אולריקה מעניקה ביצוע הגון לאריה של אולריקה Re dell'abisso affrettati (מלך המעמקים, הזדרז), גוון קולה עמוק ויפה ובעל צלילים נמוכים עמוקים ושמנים, מה שבלט במיוחד בפרזה silenzio בסוף הקטע, שם הפגינה צליל נמוך ועמוק מרשים במיוחד. עם זאת, במהלך האריה, לא בולטים ההבדלים בין הנמוכים העמוקים והגבוהים (יחסית) הצורמניים (כפי שאפשר לראות בביצוע של פיורנצה קוסוטו כאן ובביצוע קונצרטנטי של אירנה ארכיפובה – כאן) ושוב, מושטחת לה דמות. בהמשך לדברי הבמאי, המצוטטים לעיל, במהלך האריה שלה הקהל השומע אותה מגיש לה תמונות פורטרט של נעלמים – רק חבל שמתוך הקהל אי אפשר להבחין בפרט כל-כך קטן – זה נראה רק בטריילר. אולריקה מנבאה את העתיד למלח, סילבנו, ובהמשך מגיע משרתה של אמליה, המודיע כי גבירתו רוצה לבוא לייעוץ. אולריקה מבקשת מהקהל לצאת ואז נכנסת אמליה, ריקרדו נראה מאזין בצד. אלא שאמליה לא נכנסת לביתן אלא ניצבת בחוץ ואולריקה מעליה – כשהן מוארות בעיגול אור. ברקע וידיאו מוזר בגווני כחול. בכלל לא ברור לשם מה ניצב שם ביתן אם לא נעשה בו שימוש בכלל. אמליה וריקרדו יוצאים וכעת נכנסים אוסקר, החיילים ושוב ריקרדו. אולריקה אומרת לו שימות בקרוב. הוא שמח למות בשדה הקרב. אך היא אומרת לו שימות בידי ידיד – זה שילחץ ראשון את ידו. אף אחד מהנוכחים לא מוכן ללחוץ את ידו, אבל רנאטו שזה עתה מגיע לוחץ את ידו בחום. הקווינטט (ריקרדו, אולריקה, טום וסמואל, אוסקר והמקהלה) מבוצע כאשר על כל הבמה, כולל על הביתן והפסל שבראשו מוקרן וידיאו. שוב גוזל הווידיאו את הפוקוס מהסצנה, שגם כך לא היתה מאוזנת מבחינה ווקלית, כאשר קול הסופרן של אוסקר בלט יתר על המידה ואילו הקולות האחרים התמזגו יתר על המידה.

סילבנו מקבל הוכחה לנבואתה של אולריקה - סצנה שנייה במערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
סילבנו מקבל הוכחה לנבואתה של אולריקה – סצנה שנייה במערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

תחילת המערכה השנייה – הסצנה במקום הגרדום – היא שיא האופרה והיא אמורה להיות הסצנה החזקה והדרמתית ביותר. היא כוללת את האריה של אמליה הנפחדת – Ma dall’arido stelo divulsa (כאשר קטפתי את העשב) ואת הדואט הנצחי של אמליה וריקרדו Teco io sto (אני איתַך). אלא שריבוי האלמנטים המקיפים את הזמרים, גזלו מהם את הפוקוס שוב ושוב למרות הביצוע הווקלי הסביר רוב הזמן. זה מתחיל בריבוי החפצים המאכלסים את הסצנה. הבמה עצמה, השטח הקודר שמאחורי המסך האחורי שנפתח, והשטחים הניבטים אלינו מבעד לקירות הצדדיים שנפתחו כדי מחצית גובהם, מלאים עמודי גרדום ריקים, עמודי גרדום עם גופות משתלשלות מהם, אנשים על הקרקע הבוכים על מתיהם ועוד כל מיני אובייקטים לא מזוהים. וזה נמשך עם הקרנות הווידיאו המשתנות שוב ושוב: תחילה מוקרנות תמונות של אנשים בשורות שורות כמו ה"נעלמים" מדרום אמריקה. לאחר כניסתה של אמליה – הקירות והתקרה מדמים שמי כוכבים. בהמשך, כאשר היא נותרת עם רנאטו ולאחר מכן עם הקושרים, הקרנת הווידיאו מדמה מעין זרמים – הלכי הנפש של הדמויות ולבסוף עננים שחורים. כך קרה, שהיינו צריכים להתאמץ במיוחד כדי להתרכז בדואט מבלי שכל הדברים שמסביב יסיחו את דעתנו. מזל שידעתי שצריך לשים לב. ואם תרצו לראות איך צריך לעשות את זה הנה הביצוע של פברוטי ולכנר מוינה 1986.

הסצנה הבאה – הסצנה הראשונה של המערכה השלישית היא הסצנה החזקה ביותר בהפקה זו, אולי כי הקצב התזזיתי של הבימוי נרגע קצת. התאורה כאן בגווני ירוק – צבע הקנאה. הקורות ירוקות זוהרות ועל הקירות מוקרנים איורים של חיילים בקונטורים ירוקים. האביזרים בסצנה – שני כיסאות עץ רגילים ובאמצע מן ספק שולחן ספק מזבח אבן ענק לא ברור. הן רנאטו והן אמליה לבושים בכחול, כאן ולאורך כל האופרה עד הנשף – אולי רמז כי הם הזוג האמיתי כאן ולא אמליה וריקרדו. האריה של אמליה Morrò, ma prima in grazia (אמות, אבל בקשה אחרונה) היא בהפקה זו שיא האופרה. מיעוט ההפרעות וביצוע מתקרב למושלם של מירלה גרדינרו בתפקיד אמליה באריה זו, גרמו לעורנו להסתמר. גרדינרו הפגינה לא רק ביצוע ווקלי יפיפה באריה קשה זו ובמיוחד ב"מגלשה" מן הצליל הגבוה לנמוך שבסוף האריה שהיתה נקיה, עדינה ומדויקת, אלא גם חוזק ורגישות במידות המדויקות. נפלא. האריה של רנאטו שבאה בעקבותיה Eri tu che macchiavi quell'anima (זה היית אתה שהכתמת את הנשמה), אחת מהאריות המפורסמות ביותר באופרה – הופרעה שוב ושוב על-ידי בלגן של הקרנות מאחור – וידיאו במונכרום צהבהב (פסאודו עתיק) של אישה משחקת עם ילד, שהוקרן על-גבי איורי החיילים על שלושת הקירות. כעת אנו מגלים שמהמסך האחורי הוא כמה מסכים הניצבים זה מאחורי זה ולא נותר לנו את לנסות לפתור את הקושיה – מה נמצא איפה ומה מוקרן על מה. עכשיו – לך תתרכז בשירה ובמשחק… הנה הביצוע של חבורוסטובסקי.

בהמשך הסצנה מופיעים הקושרים סמואל וטום וגם כאן הבמאי מחליט להפציץ אותנו בדימויים. איורי החיילים נעלמו להם זה מכבר (למה חיילים – לא ברור). וכעת מוקרנים קטעי כתב, תחילה עם מילים שיוצאות מקבוצת המילים ומתקרבות אלינו ואח"כ עם מילים בולטות בצבע כתום, כאשר אמליה כנראה מבינה שתהיה מעורבת בשפיכות דמים – האם דימוי הזה בא להעצים את המתח של ההגרלה המתבצעת? כנראה – כי כשנופל הפור הם נעלמים…

החלון האחורי נסגר, ההקרנות נעלמות, הבמה מוארת מקדימה. נכנס אוסקר עם הזמנה לנשף. כולם עצובים ואילו אוסקר שמח ומרקד על השולחן בשירת קווינטט. עכשיו כשאין הפרעות בימוי, אנו שמים לב לכך שלמרבה הצער, הקווינטט הזה לא מבוצע באופן נקי ושירת הזמרים ונגינת התזמורת לא משתלבים כיאות אלו באלו.

עוד מעט קמעה נגיע לנשף המסכות. אבל לפני זה ריקרדו כבר מבין שעליו לוותר על אהבתו והוא מחליט לשלוח את רנאטו ואיתו את אמליה, בתפקיד לאנגליה באריה Ma se m'è forza perderti (אבל אם איאלץ לאבד אותך). זוהי האריה שבה ריקרדו מתגלה במלוא אנושיותו וכבעל מוסר. אלא שאצל הבמאי שלנו – המושל הוא השטן האולטימטיבי והוא לא ייתן לו להתפרק כמו שמתבקש (ראו למשל הביצוע המדהים של גריגורי קונדה כאן – וכמה כוח יש לבמה ריקה…). לא. לא אצלנו. האריה הזו מבוצעת לא פחות ולא יותר כאשר ריקרדו מושך את הפסל הקולוסלי שלו, כשהוא קשור אליו עטוי חגורת בטן, כאילו היה מתחרה בתחרות איש הברזל. ואם זה לא מספיק, ברקע רואים צלליות של אנשים מנופפים ופסלים נופלים. מי זוכר מה קורה ועל מה שרים במצב כזה… אפילו התאורה מתרכזת בפסל ולא בזמר.

וכעת, רק כעת הגענו לנשף המסכות עצמו. איך יפתיע אותנו הבמאי כעת אחרי שכבר הפציץ אותנו באין ספור דמויים? טוב. הפסל הענק כבר פה – רקע לכל ההתרחשות. אבל לא די בו. הקירות נפתחים וברקע מאחור אנו רואים עוד 2 פסלים – פסל חייל ופסל דמוי פסל החירות. האורחים נכנסים, הנשים באדום, הגברים באפור עם עיטורים אדומים, אפילו אוסקר החליף לז'קט אדום וגם אמליה ורנאטו באדום. גם התאורה באדום – רק המושל במין כסף לא ברור. בין לבין קבוצת רקדנים בבגדים לבנים תקופתיים, החל מדמות בתלבושת קליאופטרה וכלה בדמויות בתלבושות של המאה ה-17 וה-18. כולם רוקדים בתנועות בובתיות. הלהקה הלבנה והאורחים. רנאטו מנסה להכריח את אוסקר לגלות לו את תחפושתו של ריקרדו. אוסקר מסרב תחילה באריה הידועה שלו Saper vorreste (אתה רוצה לדעת), אך בסוף מתרצה ומגלה. ריקרדו מזהה את אמליה ורוקד איתה. התאורה כעת ירוקה, הקורות ירוקות. לפתע משום מקום מגיע רנאטו ודוקר את ריקרדו. התאורה לבנה כעת. הרקדנים הלבנים נפלו על הארץ וריקרדו הגוסס שר את אריית הפרדה שלו, תוך שהוא מתמוטט באמצע ושב לשיר. הנשים האדומות מתקרבות אליו ואילו הגברים האפורים נושאים בדים לבנים ומכסים את הרקדנים הלבנים שעל הרצפה. האם אלו מייצגים פסלי שיש של מנהיגי עבר שקמו לתחייה ומתו שוב עם מותו של המנהיג הנוכחי? האם ניתן להיפטר בכלל ממנהיגים עריצים? או שצריך להחיותם ולהמיתם שוב ושוב כדי להרגיש שניצחנו? עם מותו של ריקרדו, התאורה אדומה – כולם צועדים קדימה ועומדים בשורה בקדמת הבמה, שרים את הפינאלה. כל הקירות נסגרים. בני המקהלה מרימים ידיים לפנים. שני הקושרים עולים על הפסל ומפילים את ראשו. מסך.

***

נשף מסכות היא הפקה ראשונה העונה שאינה הפקה מיובאת. על הקאסט נמנים לרוב זמרים ישראלים או זמרים מחו"ל המופיעים תדיר באופרה הישראלית.

זוהי הופעת בכורה באופרה הישראלית לסופרן שירי הרשקוביץ בתפקיד גדול (אוסקר) לאחר שהופיעה כבר בכמה תפקידים זעירים מתוקף היותה חברה במיתר אופרה סטודיו. אל שירי התוודעתי עוד לפני כן בתחרות האביב 2012, שם הגיעה לשלב הגמר, אך לא זכתה, בעיקר בשל בחירת רפרטואר לא מאוזן שכלל יותר מדי פרוקופייב. עם זאת, היה ברור שמדובר בזמרת עם יכולות וואקליות טובות מאוד. בהפקה זו, קצת התאכזבתי מהביצוע הקולי שלה, שהיה מעט בוסרי ולא מלוטש, אך טוב יותר במערכה השלישית מאשר במערכה הראשונה. נדרשת עוד מעט השתפשפות. עם זאת, מבחינת המשחק היא גנבה שוב ושוב את ההצגה. אוסקר בגילומה הפך לדמות משובבת של ממש, אולי היחידה שיכולנו להתייחס אליה בהפקה מבולבלת זו.

בתפקיד שני הקושרים הופיעו הישראלים הבס-בריטון ולדימיר בראון (סמואל) והבריטון נח בריגר (טום), בתפקידים קטנים מדי למידותיהם של שני זמרים מצוינים אלו. בהפקה זו, הבימוי הקשה עליהם להתבלט והרבה פעמים הם נבלעו בתוך המקהלה, בן היתר בשל הבגדים התואמים וההעמדה. כך יצא שהביצוע שלהם נשמע סביר ותו לו.

הבריטון הרומני יונוץ פאסקו, המופיע תדיר באופרה הישראלית, לא הרשים במיוחד בתפקיד רנאטו. מי שהפעים בקוולריה רוסטיקנה ובלואיזה מילר לא הרעיד מיתר הפעם, למרות שבחלקו נפלו שתי אריות מהחשובות שברפרטואר הבריטון. וזה לא שהוא לא השתדל לתת את כל כולו, במיוחד באריה במערכה השלישית Eri tu, שבסופה מצאנו אותו מצטנף מתחת לשולחן. אבל משהו לא כל-כך עבד.

הטנור כריסטיאן מוגוסן בתפקיד ריקרדו, הפגין ביצוע לא אחיד. במערכה הראשונה הוא די הלך לאיבוד, אבל את הדואט הנצחי מן המערכה השנייה Teco io sto הוא צלח בהפגינו קול צלול ועוצמתי. לעומת זאת, המשחק שלו לא שידר מישהו מאוהב והיה סתמי למדי. האם אלו היו הוראות הבימוי? את האריה שלו מן המערכה השלישית הוא מבצע בתנאים קשים במיוחד (כמו מתאבק בתחרות איש הברזל). ניכר שהוא מאוד משתדל להעביר את עוצמת הרגשות של האדם המחליט לוותר על אהובתו, אך הכול נעלם בגלל הבימוי המשתלט. היה ראוי לשחרר אותו מן הפסל הזה.

אמליה וריקרדו בדואט - באזור הגרדום - מערכה שניה (צילום: יוסי צבקר)
אמליה וריקרדו בדואט – באזור הגרדום – מערכה שניה (צילום: יוסי צבקר)

למצ'ו-סופרן סבטלנה סנדלר אין תירוצים. הבימוי של הסצנות בהשתתפותה נתן לה את כל הבמה ולא הפריע לה כהוא זה. השירה שלה היתה כאמור טובה יחסית, אבל לא מושלמת בעיקר בשל חוסר קונטרסט מספק בין הנמוכים והגבוהים, הנדרש באריה שלה.

הסופרן מירלה גרדינרו ראויה לכל השבחים על הופעתה המשובחת כאן בתפקיד אמליה. אתוודה שאשר ראיתי את שמה ברשימת המופיעים, תהיתי אם קולה מתאים לתפקיד הסופרן הדרמתי התובעני הזה, כי להבדיל מאירה ברטמן, שהופיעה בקאסט השני, גרדינרו הופיעה עד כה בתפקידי סופרן קלילים יותר, ובעיקר בתפקידי קולורטורה. מהר מאוד היא הוכיחה שהליהוק שלה לתפקיד התאים כמו כפפה. היא היתה אמליה כמעט מושלמת. אומנם במערכה הראשונה, בביתה של אולריקה היא מעט נבלעה, אך במערכה השניה באזור הגרדום, היא כבר הבריקה ובמערכה השלישית, כאמור היא כבר נגעה במושלם. אין ספק שגרדינרו ראויה לכל השבחים, לא רק על הביצוע המצוין, אלא על המנעד הרחב של הרפרטואר שהיא יכולה לבצע.

מקהלת האופרה הישראלית היתה טובה רוב הזמן. בסצנה הראשונה במערכה הראשונה, בארמונו של ריקרדו, מקהלת הגברים הטיבה לספק טונים שונים למתנגדים ולמעריצים. בסצנה הבאה, מקהלת הנשים לא בלטה במיוחד בתחילת הסצנה, אך בסופה מקהלת מלוויו של ריקרדו יצרה קרשנדו יפה בעת נבואתה של אולריקה ואף השתלבה יפה בקווינטט. בסצנת הגרדום – שוב מקהלת גברים בהופעה סבירה. המקהלה חוזרת במלואה רק בנשף עצמו וחברי המקהלה מספקים הופעה טובה הן מבחינת התנועה והן מבחינת השירה. הפינלה החזק הוא כל כולו של המקהלה.

התזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוח דניאל קלגרי נתנה הופעה לא אחידה וניכרו בעיות בלאנס, כאשר התזמורת עלתה על הזמרים בכמה מקרים. למרות השמירה על פרזות נקיות וארוכות, היה משהו לא אחיד בגישה. לעיתים נדמה היה שהנגינה קצת רדומה, ופתאום רגע של התפרעות ומרץ במיוחד בגזרת התוף שהמם בגאון מדי. ולמרות זאת העניינים בתחילה לא התרוממו.

****

זוהי הפעם החמישית שהבמאי מיכאל זנאנייצקי מביים את נשף מסכות ואולי כבר נגמרו לו הרעיונות. או שיש לו יותר מדי רעיונות… מצד אחד יש פרשנות קלושה על שאלה שהגיוני אולי לשאול, אך בעצם מיותר לחלוטין לשאול. כן, ריקרדו הוא מנהיג, אולי אכזר. אבל הוא לא מנהיג בסדר גודל של המאה העשרים ואין צורך להשליך אותו לשם. הוא מושל קלאסי, עם מרגלים מצד אחד (אוסקר) ועושי דברים נאמנים (רנאטו) מצד שני. זה קיים בעוד אופרות, למשל בטוסקה. רק ששם המנהיג הוא לא המאהב בתפקיד הראשי ולכן לא מתחילים להשליך עליו דברים שהוא לא. אבל בעצם זה לא חשוב בכלל. כי עיקר הסיפור פה, עיקר הדרמה, העלילתית והמוזיקלית היא דרמת האהבה, שתמיד מדברת אל הקהל. עיסוק היתר בהנכחת הפרשנות של הבמאי, תוך שלילת הפן המאוהב באמת של ריקרדו והפיכתו לשליט תאב כוח המשחק באהבה, מצד אחד לא לגמרי מצליחה ומצד שני מיותרת. גם שליט אכזר יכול להיות מאוהב. זה לא סותר. כך קורה, שהפרשנות הזו שסרסה את האהבה סרסה את האופרה.

מצד שני, הבמאי לא יודע מתי די מבחינת השימוש באמצעים האומנותיים. עוד ועוד ועוד ועוד משחקי וידיאו ותאורה ועמודי גרדום ופסלי ענק וציירים וכל רעיון מוכפל שוב ושוב ושוב, עד שהוא כבר מטריד ונותן לחשוב שאולי הבמאי לא מאמין בעצמו לרעיון של עצמו. אבל בעייתי אף יותר, ההפצצה של הקהל בכל-כך הרבה פרטים (שבחלק מהם הוא למזלו בכלל לא מבחין, כי הם קטנים מדי), מסיטה שוב ושוב את הפוקוס מהזמרים ומהשירה והקהל מתעסק בטפל ומפספס את העיקר. לא פלא שרבים בקהל חשו שהאופרה פוספסה.

על אף הכשלים שאני מוצאת בהפקות האופרה, אני לרוב ממליצה לראות אותן. כי מדובר במעשה אנוש ולעולם אין מעשה אנוש מושלם. כאן, קשה לי להמליץ. בהפקה הזו יש רגעים בעייתיים מאוד וגם אם יתוקנו בעיות הביצוע בתחום השירה והבלאנס, קשה יהיה להפיק את המקסימום בגלל הפרשנות של הבמאי, שלצערי מזיקה. כדי שההפקה הזו תבשיל כראוי, ראוי לנכש עשבים ולהסיר חלק מהאלמנטים העיצוביים כדי לתמצת את הרעיונות ולאפשר לקהל להתרכז במוזיקה מצד אחד, כמו גם לקחת איתם משהו למחשבה מצד שני. כעת זה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. ובכל זאת, לא כדאי לפספס את מירלה גרדינרו בביצוע משובח של אמליה ברמה שלא נראית כאן לעתים קרובות. ההפקה הזו היא כמעט כולה שלה. בראבו מירלה.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *