הסאטיר באופרה

גם זו אופרה

כמה הערות על הפקת 'השדיים של טרסיאס' במסגרת הסדנה הבינלאומית לאופרה בתל-אביב.

לא ברור מי בעל התעוזה שעומד מאחורי הבחירה להעלות דווקא את היצירה המיוחדת הזו, שעולה על בימות העולם רק לעתים נדירות ובהחלט לא הבחירה הברורה מאליה של סדנת האופרה, שבוחרת לרוב להעלות אופרות ממרכז הרפרטואר. בכל אופן, למי שזה לא יהיה, נאמר תודה על האפשרות להשתתף באירוע זה, בדגש על להשתתף באירוע להבדיל מלצפות בהפקה.

מצד שני, מדובר פה בהפקת סיום של סדנת אופרה, ולכן היא אינה הפקה מושקעת, לא מבחינת אביזרי התפאורה או הרכב התזמורת… זו היתה הפקה בליווי פסנתר בלבד ומה שיותר צרם, לא מושקעת מבחינת המוכנות של המשתתפים, שלא ברור כמה זמן יכלו להקדיש לחזרות על האירוע.

עם זאת, דווקא משום דלות החומר – נחשפנו לפתרונות בימוי מעניינים (הבמאי הוא אדווין קאהיל), שלמרות הבעיות שעוד אמנה, הם שהפכו את האירוע הזה לחוויה יוצאת דופן.

מכיוון שמדובר ביצירה סוריאליסטית בהגדרתה, בחרו כאן לצאת מאולם הקונצרטים (יציאה פיזית, אך גם מטפורית, משום שההפקה הנוספת של הסדנה – ריגולטו – עלתה באותו אולם עצמו), בעיקר מעצם השבירה של ההפרדה המוחלטת בין במה-מופיעים/אולם-קהל ושיתפו אותנו במופע קברטי שבו השחקנים נעים בחופשיות בכל חלקי המבנה: במה, רמפות, בין השולחנות, על הבר ואולי שכחתי משהו. הם גם ישבו עם הקהל וקמו ממקומם כשהגיעה העת לבצע את תפקידם. כלומר בחלק השני, אך תיכף נגיע לזה.

אז אני, שהגעתי מפרפורמנס ארט, עוד חושבת שזה לא היה מספיק. אבל אני מניחה שלקהל שרגיל רק לאולם הקונצרטים או התיאטרון הממוסד, זה היה חידוש גדול.

כנראה בגלל שהאופרה די קצרה לכשעצמה, החליטו כאן להוסיף לה סיפור מסגרת (כך בהסבר) ללא סיום, כלומר הקדמה – של זמרים ונגנים המופיעים בקברט. לא ברור לי אם זה נדרש בכלל. כבר שנכנסנו, ישב נגן על הפסנתר וניגן נעימות לא קשורות מתווים כתובים ואפילו מטבלט… זה היה המנצח המוכשר ניזאר אלחאטר, יליד לוד. עם התחלת המופע, נכנסו משתתפים בזה אחר זה (מצידי הבמה כמקובל) ושרו לנו אריות בשפות שונות או ניגנו סולו בכלים שונים. במיוחד בלט הסולו בכלי לא שגרתי למעין שכאלו – טרומבון, שבעיון בתוכניה התברר לי שזהו אחד הסולנים שמנגן גם על כלי זה – רון זילברשטיין. הקטעים בכלל לא קשורים לאופרה הזאת, אבל לא טרחו לפרט לנו מה הם וחבל. זיהיתי את Nannas Lied של ברכט/וייל, בביצוע שלא כ"כ אהבתי, והיתה גם אריה משעשעת בעברית ששרה יפה, אם זיהיתי נכון, ליאת לידור.

באמצע השיר השני של מאיה (בקשטנסקי) מישהו מפריע על הרמפה משמאל. הוא מגיע אל הרחבה לפני הבמה ואז מתברר שזהו "הבמאי", כלומר דמות הבמאי מהאופרה, הוא מבקש לכבות את הטלפונים ומכאן עובר ישר לאפילוג שלו. כעת שרביט הנגינה עובר באופן בלעדי לפסנתרנית סלין דוטיי, שעשתה עבודה יוצאת מן הכלל (היא גם ליוותה חלק מהמשתתפים בחלק הקברט קודם).

כאן המקום להעיר שהבחירה באולם רידינג 3 היתה בעייתית. מצד אחד המתווה של המקום בהחלט מאפשר ירידה למתחם הקהל. הוא גם קטן יחסית ומאפשר לשיר ללא הגברה. אבל עם זאת, מכיוון שלא יועד לאירועים שכאלו, האקוסטיקה שלו פשוט איומה. וכך קורה שאם לסולן אין קול ממש חזק ומצלצל, במקומות מסוימים באולם, הוא פשוט לא נשמע טוב. ועוד היינו צריכים להתמודד על מאוורר סורר ומצרצר שאיש לא טרח לסדר.

***

הסיפור של 'השדיים של טרסיאס' (Les mamelles de Tirésias) הוא כאן סיפור של שלושה רבדים – שלושה אנשים: גיום אפולינר (Guillaume Apollinaire) – המשורר הצרפתי הסוריאליסטי המשפיע, שאף טבע את המונח "סוריאליזם" – שכתב את המחזה (בשנת 1903), שהוצג לראשונה ב-24 ביוני 1917 בתיאטרון מונמרטר (שנקרא אז קונסרבטוריון מאובל); המלחין האוונגרדי פרנסיס פולנק (Francis Poulenc), שיצר את האופרה 'השדיים של טרסיאס' לפי המחזה, שעלתה לראשונה באופרה קומיק בפריז, ב-3 ביוני 1947, תוך שהוא מעתיק את העלילה מזנזיבר לריביירה הצרפתית ומשנה את התפאורה והתלבושות, והבמאי של הפקה זו, אדווין קאהיל, שהוסיף עוד רובד פרשנות ואף הקדמה לא שייכת – ויצר חוויה נוספת על-פי הרבדים הקודמים. על כל אלו פירט הבמאי בתוכניה ואין לי צורך להעתיק כאן את דבריו… אך בכל זאת אזכיר שהאופרה בוצעה בבליל שפות, לרבות עברית (בתרגום מיוחד להפקה), אנגלית (בתרגום פירס/בריטן) והצרפתית המקורית. הרציונל: פולנק דרש שהאופרות שלו יוצגו בשפה השגורה בפי הקהל ומכיוון שהבמאי רואה בתל-אביב עיר רבגונית ובינלאומית, מה גם שסדנת האופרה מושכת אמנים מכל העולם, הדבר מצדיק לדעתו הפקה רב-לשונית. דווקא אהבתי את ערבוב השפות. זה היה מרענן והשזירה שלהן היתה מרתקת, אבל בגלל הוויתור על כתוביות (כפי שהבנתי הדבר היה מכוון ולא בגלל חוסר תקציב, אלא כדי שהקהל יתרכז באירוע ולא יבהה בנקודה אחת), לא הבנו בדיוק מה מתרחש ולכן החוויה היתה מעט כללית.

***

רשימה חלקית של הברקות הבימוי: מנהל התיאטרון מעלה פסנתרנית ומנצח באיומי "חרב" של ילדים. המשתתפים מחלקים תוכניות לקהל כחלק מהמופע. המקהלה עומדת על כיסאות בינות הקהל כשהם מרימים שלטים בכמה שפות. פרסט ולהכוף מגיעים על קורקינט ובתוך עגלת סופרמרקט. שימוש רב בצעצועי ילדים לאורך כל האירוע. המנצח יושב על הבר המרוחק  ומנצח על הסקסטט שניצב לפני הבמה, איזוק לפסנתר, הפלה מהבמה, שירה מהבר דרך מגפון (לא ברור אם פועל) ויש גם בלונים אדומים בסוף בצורת לב – תעשו אהבה ולא מלחמה…. כל זאת לצד הדברים המתבקשים מהעלילה כמו בלונים סגולים במקום שדיים של טרסיאס (הבלונים מופיעים כבר במחזה של אפולינר), הלבשת הבעל בחזיה (הופכת אותו לאישה), הופעת הבעל בשמלה ולול התינוקות.

למרות שהיצירה היא יצירה מודרנית ומשתייכת לזרם הסוריאליסטי, לא נעשה כאן שימוש במוזיקה מודרנית כמו למשל המוזיקה של ברג (מי שכתב את ווצק), של שנברג, או אפילו משהו בעקבות ואגנר. מהבחינה הזו היצירה הזו מתכתבת יותר עם המוזיקה הרומנטית של אמצע המאה ה-19 וניכרות השפעות של אופנבך, שברייה ורוול. קיים שימוש מובחן במוזיקת ריקודים (ואלס, פולקה), כמו גם בקורלים ובארייטות המאפיינות את האופרה קומיק. החידוש הוא באופן הצירוף של הקטעים, שיוצר יחידות סגורות המתכתבות זו עם זו, או כפי שתיאור זאת פיוטר קמינסקי בפרק על היצירה בספרו Mille et Un Opéras – רצף של מיניאטורות וציורים.

***

המבצעים היו צעירים ומתלהבים ואליהם נלוותה הזמרת הוותיקה יותר קלייר מגנאג'י, בתפקיד תרז/טרסיאס, שכבר הופיעה פעמים רבות עם אריות מהאופרה הזו, האהובה עליה, בפורומים שונים ושמחה לבצע את התפקיד בשלמותו. באתי לראות את ההפקה הזאת בעיקר בגללה ובגלל ההתלהבות שלה, כפי שהתבטאה בראיון איתה באתר Music4awhile, אך לצערי היא היתה דווקא החוליה החלשה פה, עם ביצוע צווחני ומפוזר. יום רע?

אבל בכל מקרה, מה שבלט באירוע הזו הוא חדוות היצירה והביצוע, שחיפה על ההפקה הדי רשלנית הזו. אין ספק שהחדווה הזו סחפה את הקהל והפכה את האירוע ללא-רשמי ונינוח במובן הטוב של המילה. גם הנונסנס ובדיחות הדעת של הבימוי, עם שלל האלמנטים הילדותיים והליצניים שלו, המתבקשים מעצם האופרה יש לזכור, היו שובי לב. עם זאת, ההפקה הזו היתה יותר קרקסית מאשר סוריאליסטית. ואם בתוכניה בחר הבמאי לצטט את דייויוד אולברייט שסיכם את חוויית האופרה במילים: "היצירה מקלפת מן הטקסט את מעטהו הליצני ומייצבת את רגליה בין רסיסי ההזיה", הרי שבהחלט המשפט הזה לא התקיים כאן.

אין זאת אלא משום שהבמאי עדיין שתול במסגרת הבימוי התיאטרוני-המוזיקלי המסורתי. והיצירה הזו, בעיקרון, היא בעצם אחד המבשרים המוקדמים של אמנות הפרפורמנס ויאה היה אם היו לוקחים אמן פרפורמנס שיביים אותה. שכן, הבדיחות והליצניות הם רק צד אחד של המטבע, שהרי הסוריאליזם הוא אמנות של צירופים בלתי אפשריים. ומה שחסר היה לצד הליצנות זו לא הרצינות האופראית הידועה, אלא דווקא אלמנט פרפורמנס ידוע ומוכר – הטירור, למשל מהסוג שעליו מדבר אנטונין ארטו (ב-1933) בדיונו על 'תיאטרון האכזריות': "הקהל יאמין בחלומות התיאטרון בתנאי שאכן יתייחס אליהם כאל חלומות ולא כאל חיקוי של מציאות; בתנאי שיניחו לו לשחרר בתוכו אותה חירות מאגית של החיזיון, שאי אפשר להכירה, אלא כאשר היא טבועה בחותם האימה והאכזריות" (אנטונין ארטו, התיאטרון וכפילו, בבל, 1995 (1938), עמ' 93).

בהיעדרו של אלמנט הטירור, לא רק שהבמאי חוטא לכוונה המקורית של היצירה הזו, אלא שהוא גם לא מייצר מסר. המסר – עשו אהבה ולא מלחמה – שנאמר בסוף האופרה, היה כאן קלישאי ודי מרגיז. האם אנו באמת צריכים כאן עוד ילדים בארץ הצפופה הזו? זו אינה צרפת שאחרי המלחמה הגדולה בתחילת המאה ה-20… כך, המסר להולדת ילדים, המתבקש בזמן כתיבת המחזה של אפולינר, שהפך אח"כ למסר פציפיסטי בתקופת ילדי הפרחים (לצילה של מלחמת ויאטנם המבעיתה), הופך למשהו שחוק וחסר ערך. על איזה מלחמה אתם בדיוק מדברים פה, ליצנים שכמותכם?

 

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *