הסאטיר בקונצרט

קריעת ים סוף

על הקונצרט "200 שנות מחאה" של הסימפונט רעננה.

משונה להביא מנצח מאיטליה לנצח על יצירה ישראלית מקורית בהשמעת בכורה. לא ידעתי זאת מראש, למנצח שם שנשמע ישראלי, קרלו גולדשטיין. אבל אולי זה מסביר למה היצירה הישראלית המקורית של פרופ' עודד זהבי, נשמעה כמו האח החורג הקטן והלא מוצלח של (שאולי עוד יגדל ויהיה כמו) הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שוסטקוביץ, שאותו הוביל גולדשטיין בעוז עם בן ארצו הפסנתרן דווידה קבאסי. באופן מוזר, הקו התזמורתי של יצירתו של זהבי דמה מאוד ליצירה של שוסטקוביץ (אך לא קו הזמרה, ועוד נגיע לזה) וזה היה החלק הטוב ביצירה. לי זה מאוד הזכיר את המוסיקה שהלחין קורט וייל לאחד מגדולי משוררי המחאה – ברטולט ברכט ועוד קצת מוטיב קרקסי כמו משל נינו רוטה. אולי הוא באמת מושפע גם משוסטה. הוא טוען שהוא לקח ממאהלר. שוסטקוביץ הוא המלחין האהוב עליי. ואני ממש מרוגשת, כמו כל הקהל המשכן למוזיקה ברעננה, מהביצוע של היצירה. באמת היה שווה לחכות לפסנתר שיצא לו מפתח באחורי הבמה. זה היה קצת מוזר, אמנם. פתאום אחרי היצירה של זהבי, כל הנגנים יוצאים, מקפלים את פודיום המנצח, מזיזים את הכיסאות לשני צדדים כאילו חוצים את ים סוף, ואז מאחור מוציאים ומובילים לקדמת הבמה פסנתר כנף ענק שחור. מזל שהוא נשאר מכוון אחרי הטיול הזה. ואז כדי לעבור לבטהובן, אותו ריטואל רק בהפוך. אנשים מדברים, יוצאים מהאולם, לא ברור אם זו הפסקה רשמית או לא… לא היה עדיף באמת להכריז על הפסקה?

בכלל, היה נראה שאת "הפסטורלית" של בטהובן התזמורת מנגנת מתוך שינה. כלומר הם בטח עשו את זה מיליון פעם, מכירים את זה בעל-פה, מנגנים נקי כאיש אחד, אבל ללא התלהבות ניכרת. לפעמים יש קטעים יפים כמו קטעי הקרשנדו והפורטה, או הפיאנו הפתאומי לאחר הפורטה הגדול בפרק הסערה, אך באופן כללי זה מתנהל יותר מדי על מי מנוחות כדי להיות בטהובן. היצירה מוכרת ומתנגנת באוזן שוב, כמו להיכנס שוב לנעלי בית נעימות. אבל אפשר היה לרגש קצת יותר. לפחות המנצח היה הצגה בפני עצמה, שיער ארוך לבוש פארק קלאסי עם תנועות גוף אקספרסיביות (במיוחד בבטהובן), הוא נראה כאילו יצא מאיזה סרט מצויר. אבל אם המוזיקה טובה, הכול מותר.

ונחזור ליצירה של זהבי. זו אמנם היתה השמעת בכורה, אבל נראה שחלקים ממנה כבר הושרו ברסיטל שערכה מירב אלדן, הסולנית כאן, בלבונטין 7 לפני מספר חודשים. זהבי הלחין יצירה בת 5 פרקים, שכל אחד מהם הולחן למילים של שיר אחר. בתוכניה זו מוגדרת כיצירה אחת (כך זה מובן בכל אופן) בשם "מחאה", אך מבחינתי יותר נכון לקרוא לזה מחזור שירים, אמנם יש מוטיבים שחוזרים, אבל המבנה לא מספיק מהודק כדי להיקרא יצירה ובכלל אין דבר רע במחזור שירים. הבחירה של השירים מעניינת: שיר עכשווי, "ישראל היום" של תהילה חכימי, השיר הישראלי הקלאסי "אני מאמין" של טשרניחובסקי ("שחקי שחקי על החלומות"), "הבלדה על חנהל'ה", שיר עממי אידי בתרגום יעקב שבתאי, שיר אסירים ממלחמת העולם השנייה, שהושר באנגלית ולסיום, "זה עניין חולף" של אבא קובנר. אבל העיסוק הספרותי הוא חיצוני ליצירה המושמעת, מכיוון שבעת הביצוע, לא הצלחנו לזהות שום שיר. מה זאת אומרת לא הצלחנו לזהות? לא הבנו בכלל מה יוצא לזמרת מהפה. חוץ משורה על מישהו ששרף את עצמו מחוץ לוולפסון ועוד שורה על דגלים. וזהו. באמת השתדלתי, כריתי אוזן, אבל כלום. אני יודעת שאני חצי חרשת, אבל בכל זאת, אם אני מתאמצת לרוב אני מצליחה להבין מה שרים. אולי זה בגלל שישבתי די רחוק, אבל זה לא שלא שמעתי את הזמרת. שמעתי. אולי קצת חלש בהשוואה לתזמורת, אבל פשוט לא הבנתי מה היא אומרת. רחש של חוסר נוחות עבר בקהל. זאת שלידי אמרה חלק היא שרה בעברית וחלק בשפה שהיא המציאה. ואח"כ כשחזרתי הביתה, גיליתי לתדהמתי, למרות שקראתי על כך כבר קודם, שהפרק השני הוא "שחקי שחקי". איך פספסתי את שירי האהוב? תחושת תסכול ופספוס.

החלק המעניין של יצירתו של זהבי הוא החלק התזמורתי שהוא קליל ושובבי (למרות קטע סטייל נעמי שמר-פסטיבלי זמר בשיר השלישי), עם נגיעות מסקרנות של כלי נשיפה ושל כלי הקשה (סנר ותופי דוד) והרמוניות מעניינות, רק חבל שהביצוע היה לא נקי וגם ניכרו בעיות בלאנס כאשר התזמורת היתה חזקה מדי ביחס לזמרת. זה נראה כאילו התזמורת הגיעה לקונצרט הזה לא מוכנה, או אולי שהמנצח ממש לא הבין את היצירה ואיך לגשת אליה, או שניהם. זה דבר נסלח ופתיר בטווח הארוך, מבחינת ביקורת היצירה, אבל מה שלא נסלח, הוא הלחן של הקו השירי, שלא רק שכנראה אחראי לזאת שהמילים בכלל לא מובנות, אלא שהוא קו שלחלוטין לא קשור לתזמור הקליל והשובבי, הוא כבד, מלא פאתוס ולא ממש מתחבר עם המוזיקה שנושאת אותו. המבצעת מירב אלדן, מוגדרת כאן כסופרן, אך היא יותר קרובה בגוון קולה למצו סופרן, ואכן מבצעת לעתים תפקידי מצו. לאלדן גוון קול חם ומעניין וטכניקה טובה, שהתגלתה בעיקר בעליות לגובה, שם שמרה על קול גדול, עגול, מלא ויפה, אבל הדיקציה שלה היתה בעייתית.

אחרי התחלה בעייתית וקריעת ים סוף, הגענו לשיא של הערב, הקונצ'רטו השני לפסנתר מאת שוסטקוביץ. לפי התוכניה זה בעצם הקונצ'רטו לפסנתר היחיד שכתב שוסטקוביץ, שכן הראשון הוא לפסנתר וחצוצרה. אין ספק שזו היצירה שלשמה התכנסנו. ביצוע סוחף ומרגש ליצירה מעניינת של המלחין הרוסי שבחר להיכנע לז'דנוביזם ויכל לו. המנצח גולדשטיין הוביל את התזמורת ואת הפסנתרן דווידה קבאסי, שנהנה מכל רגע ונראה זז בהנאה לקול התזמורת באחת ההפסקות שלו. קבאסי התחיל מעט לא טוב עם נגינה מעט פטישית, אבל במהרה זה עבר לו והוא ניגן באופן מלא ניואנסים בשיאים בגבוהים ובנמוכים ובכלל. סקציית כלי המיתר היתה נפלאה והובילה קו קסום עם ובניגוד לפסנתר. לסקציית כלי הנשיפה היו אי אילו רגעים מעט שטוחים, אבל לא באופן שפגע ביצירה. הביצוע התאפיין בשמירה מושלמת על בלאנס נכון בין המרכיבים מבחינת עוצמות הקול ויותר מכל נראה שכולם נהנים. ואם הם נהנו, אנחנו בטח נהנינו. הקהל היה באקסטזה.

טוב, נפרוש בשיא.

 

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.