הסאטיר באופרה

"הזר מקנא לְחֵן רעייתו"

על "קוולריה רוסטיקנה" ו"פליאצ'י" באופרה הישראלית.

"הליצן שימש תמיד קריקטורה של החברה הממוסדת, המאורגנת השלווה. אך כיום הכל ארעי, מבולבל, גרוטסקי, מי יכול עדיין לצחוק מליצנים? כל העולם ליצן היום." פדריקו פליני (הוליס אפלרט, פליני, עמ' 187)

מה ליצנים יכולים להגיד לנו היום? שאלנו את עצמנו, כשנפתח המסך על המערכה הראשונה של פליאצ'י (ליצנים) ומולנו התנוססו על שלטי חוצות ענקיים מוקפים בנורות מהבהבות, שלוש תמונות ענקיות זהות של אניטה אקברג, היא סילביה, בסצנה המפורסמת בפונטנה די טרווי, בסרטו של פדריקו פליני לה דולצה ויטה (החיים המתוקים, 1960). כשהופיעה משאית הליצנים הישנה (תחליף לקרון הליצנים הקלסי של הקרקס) ואנשי העיירה בתלבושות שנות הארבעים, הבנו שנלקחנו לתקופה זו ובעצם אניטה אקברג, היא שלט חוצות אמיתי בתקופה, המציין את הערצת האמנים, את תופעת הסלבריטי. דבר זה נרמז גם מהצילום שמצטלמים אנשי העיירה עם הליצנים. תצלומים בודדים ותמונת מחזור כוללת של כל אנשי העיירה עם כל הליצנים. אחר-כך יתברר שלדימוי של אקברג יש משמעויות נוספות.

בראיון עמו, אמר הבמאי ג'נקרלו דל-מונקו-צוקרמן, כי יצר את ההפקה הזאת של האופרה פליאצ'י כהומאז' לבמאי פדריקו פליני, כחלק משלוש הפקות אופרה שהוקדשו ליוצרי הסרטים החביבים עליו (בנוסף הקדיש את מאדאם בטרפלי לקורסווה ואת טוסקה לסרט רומא עיר פרזות של רוסוליני).

אין מתאים מפליני כדי להוות השראה להפקה של אופרה העוסקת בליצנים, שכן פליני הרבה לעסוק בליצנים, יצר סרט שלם המוקדש להם (I Clowns,‏ 1970) ואף כתב ספר על הנושא. גם בסרטיו האחרים הוצגו דמויות ליצנים לרוב. למרות שהדימויים הענקיים המוצגים על הבמה הם מהסרט לה דולצה ויטה, נדמה שההשראה הפלינאית העיקרית להפקה היא דווקא הסרט לה סטרדה (הדרך, 1954). כך המשאית של הליצנים בהפקה היא מעין פרפרזה על המשאית-אופנוע של זמפנו: עם הכיסוי הברזנט הכהה (לה סטרדה צולם בשחור-לבן) בצד המשאית ועליו כיתוב שם המופע וציור המתאר את המופע, כך בלה סטרדה כתוב על המשאית ZAMPANO עם ציור איש השרירים ובהפקה זו על משאית הליצנים כתוב בגופן דומה I PAGLIACCI ומתחתיו איור של ליצן. גם התלבושות של הדמויות הראשיות קניו ונדה הן פרפרזה על בגדי זמפנו, איש השרירים, וג'לסומינה עוזרתו: כך קניו מאופיין שלא במסגרת מופע הליצנים כאיש שרירים עם קעקועים ומעיל עור ואילו נדה שלא במופע, לבושה בלבוש גברי.

לא בכדי שאב הבמאי השראה מלה סטרדה דווקא. בדומה לפליאצ'י, גם הוא עוסק באנשי הקרקס, במשולש יחסים, ברצח ובחרטה. אך הסיפור של פליאצ'י שונה לגמרי הן באופן הצגתו והן בעקרונות המוסר והערכים, המניעים את העלילה, שנגזרים מהתקופה (המקורית) בה התרחש האירוע, כלומר רצח על רקע כבוד המשפחה בסוף המאה ה-19 באיטליה.

שתי האופרות שהוצגו בפנינו הערב עוסקות בנושא זה של בעל מקורנן שרוצח. בקוולריה רוסטיקנה (בתרגום מילולי: אבירות כפרית. בעברית נקראת לעיתים גם 'קנאת בן הכפר'), הבעל המקורנן רוצח את המאהב ואילו בפליאצ'י הוא רוצח הן את האשה והן את המאהב. אך הסיפורים שונים מאוד באופיים, כפי שאף מדגישה הפקה זו (שנוצרה במקור לתיאטרון ריאל במדריד) בעיצוב האמנותי השונה מאוד שניתן לכל יצירה – למרות שבעיקרון שתי העלילות יכלו להשתמש באותו סט.

להבדיל מהסט החשוך, הצבעוני והתקופתי של פליאצ'י, מקום ההתרחשות של קוולריה רוסטיקנה בהפקה זו הוא מחצבת שיש קררה לבנה ובוהקת, המתפקדת ככיכר העיר שלפני הכנסייה. זהו מקום ספק ריאליסטי, מחצבה עם גשר קורות עץ המאפשר לעבור בין גושי שיש ומדרגות עץ המאפשרות לטפס משכבה לשכבה, או לפי הבמאי, מקום ספק אבסטרקטי, עם גושי שיש שמדמים קרחונים ואת ההרים הרחוקים של דרום איטליה. "הם גם יכולים לייצר דימוי של תיאטרון יווני, ובמובנים רבים בקוולריה יש מאפיינים רבים של דרמה יוונית. סנטוצה באה מעיר אחרת. היא מגיעה ממקום זר, הורסת את המרקם המקומי והולכת לדרכה. במובן זה – זהו סיפור מדאה. לכן, בעצם הצגתי טרגדיה יוונית, שמתרחשת בקרב אנשי כפר פשוטים."

על רקע הלבן הבוהק של השיש, מוצבים הדמויות המרכזיות ואנשי המקהלה הרבים בתלבושות סמי-אותנטיות של דרום איטליה במאה ה-19, כולן בשחור. ההצבה המוקפדת של אנשי המקהלה על שכבות השיש השונות בסצנות ההמוניות, יוצרים מראה דרמתי וקודר בשחור לבן, ספק מקהלה יוונית, ספק הציפורים של היצ'קוק המתאספות על הטרסות ומעידות על הסוף המאיים. בעצם אלו רק נשים פטפטניות וגברים מאצ'ואיסטים האופייניים לסיציליה.

העיצוב האמנותי הזה מחדד את השימוש בשלושת האחדויות של הטרגדיה היוונית – אחדות הזמן (זמן ההצגה זהה לזמן ההתרחשות, אין קפיצות בזמן), אחדות המקום (כל האירועים מתרחשים במקום אחד) ואחדות העלילה (עלילה אחת ללא עלילות משנה) – שימוש שאינו נובע מהפקה הזו בפרט, אלא מוטמע בשתי האופרות מלכתחילה, אולי משום שהן קצרות.

* * *

פייטרו מסקניי, מלחין קוולריה רוסטיקה ורוג'רו לאונקוולו, מלחין פליאצ'י, נחשבים, יחד עם פוצ'יני, לגדולי המלחינים של זרם הווריזמו באופרה. למרות שכיום הם מוכרים כמלחינים של אופרה אחת, הם כתבו אופרות רבות ובזמנו היו אופרות שלהם שהיו פופולאריות יותר מהאופרה היחידה שבזכותה הם מוכרים כיום.

כנהוג בווריזמו (אמת, בתרגום מילולי), עלילות שתי האופרות מבוססות על סיפורים ריאליסטיים מחיי היומיום של האנשים הפשוטים ולא מערבות בעלילתן אגדות, פיות, רוחות רפאים או אלים מיתולוגיים. מעבר לזאת, הסיפורים של שתי האופרות שלפנינו אמורים להיות מבוססים על סיפורים אמיתיים: פליאצ'י על מקרה של שחקן תיאטרון נודד שרצח את אשתו השחקנית, מקרה שלו היה עד המלחין בילדותו ושאביו השופט שפט בו; קוולריה רוסטיקנה על אירוע של רצח על כבוד המשפחה שאירע בסיציליה. אולי, לכן, בחר הבמאי בהפקה זו, לפצל את פליאצ'י ולהציג את הפרולוג שלה בתחילת הערב, לפני קוולריה רוסטיקנה שהוצגה ראשונה ושתי המערכות של פליאצ'י, שהוצגו לאחר מכן. בפרולוג זה, שמושר על-ידי טוניו (במקור בבגדי ליצן), מחבר היצירה מבקש לומר לנו שלא נחשוב שהדמעות מזויפות ושאל לנו להתרגש מהסבל ומהייסורים של הדמויות. לא. המחבר רוצה להציג בפנינו סצנה מהחיים עצמם. ההשראה לאופרה היא סיפור אמיתי שהוא שמע פעם. "לכן כשתראו את האהבה מציאותית כמו בחיים, כאשר תראו את פירותיה העצובים של השנאה, כאשר תשמעו את הייסורים ואת הכאב, את זעקות הזעם ואת צחוקנו המר, אל תחשבו על תלבושותינו העלובות, אלא על נפשותינו…" לדברי הבמאי: "החלטנו להתחיל עם פליאצ'י משום שהפרולוג שלה מתייחס לא רק לאופרה בת המערכה האחת הזו, אלא הוא סוג של הצהרה אמנותית, אידיאולוגית ואינטלקטואלית של הווריזמו, וככזאת, היא חשובה באותה מידה לקוולריה כמו גם לפליאצ'י."

למעשה, לא בטוח שאכן מדובר בסיפורים אמיתיים. לאונקוולו התעקש כי אכן מדובר בסיפור שאותו הכיר אישית בתגובה לתביעה בגין פלגיאריזם מהמחזה האישה מטברין של קטול מנדס (1887), וכיום מסכימים החוקרים שאכן הושפע לאונקוולו מהסיפור של מנדס. גם קוולריה רוסטיקנה מבוססת בעצם על מחזה של ג'ובני ורגה באותו שם, שמבוסס בתורו על סיפור קצר של ורגה בשם זה, שנכלל בקובץ סיפורים על סיציליה הכפרית וייתכן כי הוא בדיה.

הערב שלנו התחיל כאשר טוניו יצא אל קדמת הבמה בחליפה גברית ועליה מעיל וצעיף. הפרולוג של פליאצ'י הוא אחד הקטעים המפורסמים ביצירה ואחד מנכסי צאן הברזל ברפרטואר לבריטון ואכן זכינו לביצוע מרשים של הבריטון יונוט פאסקו. במהלך הפרולוג, כאשר טוניו קורא להרים את המסך, נפתח הווילון ונתגלתה הסט הלבן של קוולריה. טוניו שפשט את צעיפו ומעילו ונשאר בחליפתו צועד אל תוך המחצבה הלבנה המוארת בחלקה, ונעמד בה כזקיף. זו אכן היתה פתיחה חזקה והכנסה דרמתית לחלק של קוולריה, אך הפרולוג נוצר כדי לשרת את פליאצ'י ולמרות שהחלק של פליאצ'י היה החלק הטוב והחזק יותר של הערב, הניתוק של הפרולוג ממנו, גרע לטעמנו מעוצמתו של הסיום. אך על כך עוד נדבר בהמשך.

* * *

החלק של קוולריה רוסטיקנה נפתח כאשר דמות נשית מתרוצצת על הבמה, ברקע נשמעת סרנדה בסיציליאנית ללולה O Lola ch'hai di latti la cammisa (הו לולה, עם חולצתך הלבנה כחלב, עורך הצח ושפתייך האדומות כדובדבן), שמעציבה אותה מאוד, כאשר היא שומעת אנשים מתקרבים היא מתחבאת לגשר העץ. לבמה נכנסים אנשים רבים בבגדים שחורים, איכרים בבגדי עבודה ונשים בשמלות ארוכות ובכיסויי ראש. הם שרים את השיר Gli aranci olezzano (האוויר מתוק בשל פריחת התפוזים) והמנון לבתולה מריה. זהו יום חג הפסחא והאנשים בדרכם לכנסייה. המקהלה עוזבת את הבמה והאישה שהתחבאה, סנטה, הידועה בשם החיבה סנטוצה, הולכת לפגוש את מאמא לוצ'יה, אמו של מאהבה טורידו, אותו היא מחפשת. האם טוענת שהבן נסע לפרנקופונטה להבין יין, אך סנטוצה אומרת לה כי טורידו נראה בכפר.

כאשר לוצ'יה מזמינה אותה להיכנס הביתה ולדבר, מופיע אלפיו העגלון בחברת איכרים. אלפיו שר את האריה Il cavallo scalpita (הסוס משתולל), אריה עליזה על חייו של העגלון ועל יופיה של לולה אשתו. הוא מבקש מלוצ'יה קצת יין והיא עונה לו שהיין נגמר ושטורידו נסע לקנות עוד. אלפיו טוען שטורידו נראה הבוקר ליד ביתו. סנטוצה מונעת מלוצ'יה להביע את השתוממותה בפני אלפיו וזה עוזב.

ברקע נשמעת האריה Regina Coeli הנשמעת מתוך הכנסייה. בחוץ האיכרים שרים את האריה Inneggiamo, il signor non è morto ואליהם מצטרפת סנטוצה. זהו אחד מרגעי השיא בהפקה שלפנינו, רגע מרשים של העמדה של האנשים השחורים הכורעים על ברכיהם במחצבת השיש, ושל שיירת האנשים העטופים לבן מקצה ראשם (כמרים), המלקים את עצמם כנהוג בחג זה, כמו גם של השירה הנפלאה של המקהלה ושל סנטוצה (הסופרן עדית זמיר), בקטעי הסולו. (וידיאו של הקטע בהפקה המקורית הספרדית)

הכפריים עוזבים לכנסיה ולוצ'יה וסנטוצה, נשארות לבדן על הבמה. כאשר לוצ'יה שואלת אותה, למה מנעה מבעדה להשיב לאלפיו קודם לכן, סנטוצה שרה את האריה המפורסמת שלה Voi lo sapete (כעת תדעי), שבה היא מספרת לה כי לפני שהלך לצבא נשבע טורידו לאוהב לנצח את לולה, אך כאשר חזר היא כבר היתה נשואה לאלפיו העגלון. כדי לשכוח את אהבתו הישנה, פיתה טורידו את סנטוצה. אך כעת לולה נתקפה קנאה ופיתתה את טורידו להמשיך ברומן עימה. לוצ'יה מרחמת על סנטוצה המנודה בשל חייה בחטא עם טורידו. סנטוצה אינה יכולה להיכנס לכנסיה, בשל היותה מנודה, אך היא מבקשת מלוצ'יה להיכנס ולהתפלל בשביל שתיהן.

כעת זהו זמן הדואטים, הראשון הוא הדואט המפוצל שבו מנסה סנטוצה להשיב לעצמה את טורידו ונדחית על ידו. דואט זה מופרע באמצעו על-ידי שירה של לולה הפוסעת בדרכה לכנסייה. היא לועגת לסנטוצה וקוראת לטורידו לבוא איתה. הקטע שלאחר עזיבתה של לולה, Ah! Lo vedi (אה, את רואה), הרטיט מבחינת הביצוע המוזיקלי, אך ההעמדה הפכה אותו לעקר במידת מה. כנראה שבהפקת שחור-לבן אין מקום לניואנסים של משיכה-דחייה שמרגיש טורידו לסנטוצה, מה שמוגש לנו ביתר רגישות בהפקות אחרות. נותרנו עם הרושם שסנטוצה היא רק מטרד בשביל טורידו, מה שיעמיד אחר-כך את בקשתו טרום מותו הצפוי באור לא מובן. לאחר עזיבתו של טורידו לכנסייה, מופיע אלפיו וסנטוצה מגלה לו את דבר הבגידה בדואט Turiddu mi tolse l'onore (טורידו פגע בכבודי). ההצבה של הדואטים זה לאחר זה, בשל הדחיסות שכפה על עצמו המלחין באמצו את עקרונות הווריזמו, מבליטה ומדגישה את השוני ביניהם. הראשון הוא דואט אהבה ותקווה, למרות דחייתה של סנטוצה על-ידי טורידו והשני הוא דואט נקמה ומוות, שסנטוצה המבינה מה עוללה מצטערת עליו ברגע שהסתיים. היא נשארת שעונה על גוש השיש הגדול ואז פונה אל עבר הדרך לכנסיה. באמצע הדרך היא כורעת בתנוחת תפילה ולבסוף נשכבת מיואשת וחסרת אונים על הדרך, ונשארת כך לכל אורכו של האינטרמצו האינסטרומנטלי המעביר אותנו לחלק השני של האופרה, בתמונה ססטטית וחזקה שלא תשכח.

קוולריה רוסטיקנה (תמונה: יח"צ)
קוולריה רוסטיקנה (תמונה: יח"צ)

הכפריים יוצאים מן הכנסייה וטורידו במצב רוח טוב, כיוון שהוא עם לולה וסנטוצה כנראה עזבה (היא מתחבאת מתחת לגשר). הוא מזמין את האיכרים לחנות היין של אמו, שם הוא מכבד את כולם ביין ושר את שיר היין (ברינדיזי) Viva, il vino spumeggiante (הידד ליין המבעבע) ובסופו הוא שותה את היין עם לולה כשהם משלבים זרועות, לעיני בני הכפר הנדהמים. מופיע אלפיו. טורידו מציע לו יין, אך הוא מסרב ואומר שהיין עלול להרעילו וכתגובה שופך טורידו את היין על הרצפה. אלפיו ניגש ללולה ותולש מצווארה את שרשרת הצלב והנשים עוזבות ולוקחות עימן את לולה. אלפיו מזמין אותו לדו-קרב וכמנהג הסיציליאנים הגברים מתחבקים וטורידו נושך את אוזנו של אלפיו כאות לקבלת ההזמנה. הוא נושך אותו עד זוב דם – כלומר הדו-קרב יהיה עד למוות. טורידו מתוודה על מעשיו, אך טוען שאם ייהרג, תישאר סנטה לבדה.

אלפיו והגברים עוזבים וטורידו קורא לאימו. הוא שר לה את האריה Mamma, quel vino è generoso (אימא, היין הזה כבד) שבה הוא מבקש ממנה לשמור על סנטה כבת אם יקרה לו משהו ומבקש ממנה שתברך ותנשק אותו לפני שהוא נפרד ממנה, היא מנשקת אותו ומעניקה לו את שרשרת הצלב שלה והוא פונה ללכת.

הגברים ואלפיו חוזרים. סנטוצה נשענת על גשר העץ בתנוחת צלוב כשידיה פרושות לצדדים. שני הגברים מוציאים סכינים וכורכים אותם לידיהם עם המקטורנים שלהם. במהלך הדו-קרב אלפיו דוקר את טורידו למוות. לוצ'יה מתעלפת וסנטוצה מתמוטטת על גופתו של טורידו שהונחה בתנוחת צלוב על גוש השיש, הנדמה כעת כמזבח.

* * *

קשה להאמין, אך הסיפור הזה שאצל ורדי יכול היה למלא אופרה של שלוש שעות, נדחס כאן לפרק זמן קצר של כשעה. זוהי מהפכת הווריזמו: לא רק עיסוק בסיפורים אמיתיים, אלא ויתור על כל הדברים המיותרים וההפרזות מבחינת הסיפור והמוזיקה. לא עוד שירת בל-קנטו וירטואוזית עם סלסולים וחזרות, לא עוד אריות המספרות על מצב רוח ורצ'טטיבים אינסופיים, אלא אריות ודואטים העוסקים כולם בהנעת העלילה.

הבמאי, שבחר להציג את האופרה בשחור לבן סמי אבסטרקטיים, הביא לזיקוק נוסף של החומרים, ואולי אף יותר מדיי, שכן בתוך הביצוע האבסטרקטי הזה נעדרו רגשות הנחוצים להבנת ההתרחשות בשלב מאוחר יותר בעלילה.

ומכיוון שאין שום פרט מיותר, כל אריה, כל דואט וכל שיר מקהלה באופרה זו הם מסטרפיס. לא פלא שהם זכו לפרסום רב ומבוצעים דרך קבע גם ברסיטלים ובמסגרות אחרות. אנו נהנינו מביצועים יפים מאוד ובמיוחד סנטוצה (הסופרן עדית זמיר) באריה Voi lo sapete וטורידו (הטנור קאמן צאנב) באריה Mamma, quel vino è generoso, אבל הקטע היפה ביותר לדעתנו, היה שייך דווקא למקהלה בשיר Inneggiamo, il signor non è morto עם סנטוצה בקטעי הסולו.

מסקניי חיבר את קוולריה רוסטיקנה בעידוד חברו הטוב פוצ'יני, שייעץ לו להלחין אופרה מסחרית וקלה להפקה לאחר שהסתבך בכתיבת האופרה הראשונה שלו. הוא בחר בנושא האופרה ביחד עם הליברתיסט שלו טרג'יוני-טוצטי, לאחר שראו את המחזה של ורגה, מתוך כוונה להגיש את האופרה החדשה לתחרות החדשה של סונצוניו, ומסקניי סיים את כתיבתה ביום האחרון להגשת היצירות. היצירה זכתה בתחרות וגם זכתה להצלחה כבירה כשהועלתה על הבמה ב-1890. מסקניי היה בן 26 בלבד. לאונקוולו, שחזה בהצלחתה של קוולריה רוסטיקנה, החליט לכתוב אופרה דומה, בת מערכה אחת וכמוה בסגנון ה"וריזמו". כך נוצרה פליאצ'י והיא הוצגה לראשונה ב-1892. בשל היותן קצרות ובשל קרבתן המוזיקלית, מאז 1893 נהוג להציגן בערב אחד.

* * *

מכיוון שהבמאי העביר בהפקה זו את הפרולוג לתחילת הערב, בסיומה של קוולריה רוסטיקנה, אך עם הפסקה באמצע, אנו עוברים ישר למערכה הראשונה של פליאצ'י ובעצם אנחנו גם קופצים בזמן, למרות שבמקור העלילות ב-2 האופרות מתרחשות באותה תקופה (קוולריה בחג הפסחא 1880 ופליאצ'י בחג מנוחת אוגוסט (15 באוגוסט) בערך בשנים 1865-70). כעת, אנו בשנת 1960 לפי הפוסטר מלה דולצה ויטה או קצת מוקדם יותר לפי התלבושות והתסרוקות ולפי ההשפעה המורגשת של לה סטרדה.

אולם בעוד בלה סטרדה, גלסומינה היא עוזרתו הקנויה של זמפנו, שמתעמר בה ומנצל אותה, נדה שנאספה גם היא על-ידי קניו כיתומה מסכנה, זוכה לאהבתו הרבה, כפי שהוא מעיד בתחילת המערכה הראשונה. כאשר טוניו רוצה לעזור לנדה לרדת מהמשאית, קניו דוחף אותו ועוזר לה בעצמו. קניו ובפה נענים להצעת בני העיירה לגשת לבית המרזח איתם, אך טוניו מחליט להישאר. בני הכפר צוחקים עם קניו ואומרים לו שייזהר כי טוניו מנסה לחזר אחר נֵדָה. קניו אומר שלמרות שבהצגה הוא משחק בעל טיפש, בחיים הוא לא יסכים שמישהו יתחיל עם אשתו. אך לא, הוא אינו חושד בה – הוא מעריץ את אשתו.

קניו ובֶּפֶּה הולכים לשתות בפונדק ונדה, אשתו של קניו שנשארת לבדה. נדה שבוגדת בקניו מפחדת מלהיטותו (Qual fiamma avea nel guardo איזו אש היתה במבטו), אך היא אינה מוכנה לוותר על הרגשות החדשים המפעמים בה. שירת הציפורים מעודדת אותה, באריה המפורסמת שלה Stridono lassu (הציפורים המצייצות מעל), היא מקווה להיות חופשייה וחזקה כמו הציפורים, הצוענים של השמיים, שעפות בעקבות חלומן וגם אם לשווא יחפשו – תמיד יש כוח שימשוך אותן קדימה.

טוניו, ליצן גיבן שמאוהב בה, מגיע ומנסה לזכות באהבתה אך היא דוחה בשאת נפש את הליצן המעוות ואומרת לו שאת מילות האהבה יוכל להשמיע לה רק במסגרת המופע של הליצנים ושלעולם לא תלך איתו. כשהוא מתוודה על אהבתו ורוצה בנשיקתה, היא מגרשת אותו בעזרת השוט של בפה ואף עולבת בו שמחשבתו מעוותת כמו גופו. טוניו הפגוע נשבע לנקום.

ההזדמנות מגיעה מהר מהצפוי. מושא אהבתה של נדה, בן העיירה סילוויו, בא אל נדה למרות הסכנה בגילוי הקשר ביניהם ומשכנע אותה לברוח עמו בערב לאחר ההצגה. טוניו רואה את הזוג ואץ לקרוא לקניו שיתפוס אותם על חם. סילוויו נמלט, אך קניו שומע את נדה נפרדת ממנו במילים "הערב אהיה שלך". קניו רודף אחרי סילוויו אך לא תופס אותו ולא מצליח לראות את פניו. הוא תובע מנדה לגלות את שם מאהבה אך היא מסרבת, כשהוא מאיים עליה בסכין, בפה לוקח ממנו את הסכין ומפציר בהם להתכונן למופע. טוניו משכנע את קניו לחכות ולהתנהג כרגיל, כי המאהב בוודאי יבוא למופע ושם הוא יתגלה.

למרות שהבמאי בחר לתאר אותו, לפחות חיצונית, כזמפנו הבריון והאדיש מלה סטרדה, עדינותו ופגיעותו מתגלה כעת, באחת האריות המפורסמות והנפלאות ביותר ברפרטואר האופראי. ממעמקי יגונו שר קניו את האריה המפורסמת שלו Vesti la guibba ("לבש את התחפושת"). זוהי אחת האריות המרגשות ביותר, בה הליצן מבין שההצגה חייבת להמשך ועליו להפוך את כאבו ואת ליבו השבור לצחוקים ולהעוויות, בשביל הקהל הצמא לבידור. כאילו מה הוא בסך-הכל, רק ליצן. אריה זו, שהיתה האריה הראשונה שהוקלטה ונמכרה במיליון עותקים (בביצוע אנריקו קרוזו ב-1904), בוצעה הערב בכישרון גדול על-ידי הטנור יותם כהן וללא ספק היתה שיאו של הערב. כהן נתן ביצוע מצוין שיכול להתחרות בביצועים של גדולי המבצעים.

במעבר חד, עלינו לעבור כעת מאריה רבת הבעה זו, למערכה השנייה של המחזה בתוך מחזה, מופע עליז בסגנון הקומדיה דל-ארטה. כדי לרכך את המעבר, בחר הבמאי להושיב את השחקנים להתאפר לפנינו בסט מוחשך למחצה, לצלילי ההקדמה למערכה השנייה, שבדרך-כלל מבוצעת על ידי התזמורת כאשר המסך סגור. תוך כדי שהשחקנים האחרים עדיין מתאפרים, עולה בפה על הסולם בקצה הבמה ומשמיע תרועת חצוצרה כדי לקרוא לקהל. (לא יכולנו להתעלם מהדמיון לגלסומינה המחצררת בלה סטרדה, כמו גם לליצן הזקן בדולצה ויטה… מי הושפע ממי). השחקנים מתפזרים. הבמה מוארת וטוניו חוזר עם תוף ומכה בו כדי להזמין את הקהל. השחקנים פותחים את הקרון ומתגלה במת קומדיה דל-ארטה. הקהל מתחיל להתאסף.

המערכה השניה של האופרה, מוקדשת רובה ככולה למחזה בתוך המחזה – מופע הליצנים "צרותיו של פליאצ'ו". זהו מופע קומדיה דל-ארטה קלאסי והדמויות הראשיות שלו זוכות לשמות קלסיים מהקומדיה דל ארטה, כך נדה משחקת את קולומבינה – האשה הבוגדנית ובפה משחק את ארלקין, המאהב. לדמויות המשנה במופע שמות לא אופייניים, קניו משחק את פליאצ'ו (הליצן, הבעל המקורנן) וטוניו, משחק את תדאו, המאהב הדחוי שמסייע לה בבגידותיה (בניגוד לטוניו במציאות). הליצנים בחלק זה לבושים בתלבושות קומדיה-דל-ארטה קלסיות, אך מאחור נשקפת אניטה אקברג. בלה דולצה ויטה, סילביה היא בעצם קולומבינה מודרנית, אמיתית ולא גרוטסקית, פאם פאטאל שכל הגברים מאוהבים בה ורוצים בחברתה ואף רבים עליה. אחרי הסצנה שבתמונה בה סילביה ספק מפתה את מרצ'לו, השחר עולה וכאשר מרצ'לו מחזיר אותה למלון, הם נתקלים בארוסה הזועם שסוטר לה ושולח אותה למיטה ואף מעליב את מרצ'לו. בתורה סילביה מושפעת מפאם פאטאל מפורסמת אחרת, גילדה, גיבורת הסרט באותו השם (1946) שגם היא חלק ממשולש אהבים יצרי ורצחני.

פליאצ'י (תמונה: יח"צ)
פליאצ'י (תמונה: יח"צ)

ובכן, הקהל מתחיל להתאסף. סילוויו נמצא בקהל ונדה אף מחליפה עמו מילה כשהיא אוספת כסף מהקהל. לקול תשואות הקהל המופע מתחיל. בעלה של קולומבינה, פליאצ'ו, בנסיעה וטדאו יצא לשוק. היא ממתינה בקוצר רוח לאהובה ארלקין שמגיע ושר לה סרנדה מתחת לחלון. טדאו חוזר ומתודה על אהבתו. אך היא לועגת לו ומכניסה את ארלקין דרך החלון. הוא מכה על אוזניו של טדאו וזורק אותו מהחדר לצחוק הקהל. קולומבינה וארקלין סועדים והוא נותן לה שיקוי שינה. כשפליאצ'ו יחזור היא תשקה אות בשיקוי וכשיירדם – תברח עם ארלקין. טדאו מתפרץ ומזהיר שפליאצ'ו חושד באשתו ומגיע לבדוק. כשארלקינו נמלט מהחלון, קולומבינה אומרת לו "הערב אהיה שלך". קניו שנכנס לבמה, שומע את נדה בפרזה זהה לזאת שאמרה לסילוויו קודם לכן ואומר לעצמו "אלוהים, אותן המילים!" הוא מנסה להמשיך את ההצגה, אך מאבד שליטה ותובע לדעת את שם המאהב. נדה מנסה להמשיך את המחזה וקוראת לו בשמו הבימתי "פליאצ'ו", כדי להזכיר לו את נוכחות הקהל. הוא עונה בארייטה שלו No! Pagliaccio non son! (לא!, אני לא פליאצ'ו) ואומר שאם פניו חיוורות, אין זה בגלל האיפור אלא בשל הבושה שהיא גרמה לו. טיפש היה כשאסף אותה יתומה מזת רעת בצד הדרך והעניק לה את שמו ואת אהבתו הגדולה. הקהל המתרשם מהופעתו המרגשת והאמיתית, מריע לו.

נדה שמנסה להמשיך במחזה, מודה שביקר אותה טדאו ולאחר מכן ארלקינו התמים. קניו הזועם, שכח שהוא במופע הופך את השולחן על הבמה והקהל שמבין שדבר רע עומד להתרחש נכנס לתוך קרון ההופעה. קניו תובע לדעת את שם המאהב. נדה נשבעת שלעולם לא תגיד לו, מורידה את הפאה ומנסה לברוח אך קניו תופס סכין ודוקר אותה. בנשימותיה האחרונות היא צועקת "סילוויו, עזור לי". סילוויו נחפז לעזרתה, אך קניו דוקר גם אותו. ואז מופיע טוניו בקדמת הבמה ואומר – La Commedia è finita! (ההופעה הסתיימה).

* * *

משפט סיום זה, מחזיר אותנו להתחלה, לפרולוג שהוזז להתחלה ולטוניו שהולבש אז בחליפה גברית ולא כבמקור, בתלבושת הליצן מההופעה. כעת הוא שב ומסיים את ההופעה, בבגדי הליצן שלו, דבר שנראה קצת תלוש ומוריד מהשיא הרגשי שזה עתה חווינו. למרות שבמקור, נתן לאונקוולו את משפט הסיום לטוניו, עדיף היה אם הבמאי בהפקה זו היה מעניק את המשפט הזה לקניו, בהתאם למסורת בה התחיל קרוזו, במיוחד משום שהפרולוג הוצג בתלבושת אחרת ובהקשר אחר. או אז ההבנה של מעשיו והחרטה עליהם היו ברורות יותר, בדומה לזמפנו המתייפח על חוף הים בסצנת הסיום של לה סטרדה.

בסיכומו של דבר, צפוי לצופים ערב דחוס ומעורר מחשבה. למרות שלא אהבנו את הפיצול של פליאצ'י וההפקה של קוולריה היתה קצת מוזרה ומונוטונית, אלו לא הצליחו לקלקל את הנאתנו משתי היצירות העל-זמניות האלו, במיוחד בשל הביצועים המרגשים של הסופרן עדית זמיר (סנטוצה), הטנור קאמן צאנב (טורידו) והמקהלה בקוולריה רוסטיקנה, הבריטון יונוט פאסקו (טוניו) בפרולוג, והסופרן אינה דוקץ' (נדה) והטנור יותם כהן (קניו) בפליאצ'י. גם הניצוח של דיוויד שטרן היה סוחף.

ומי עדיין יכול לצחוק מליצנים? אולי לא צריך לבקש לצחוק מליצנים. אולי במקום שהליצנים הם לא גרוטסקה, משום שהגרוטסקה פושה בכל, הגיע הזמן שיתייחסו לליצנים כמו לבני אדם.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *