הסאטיר באופרה

הגיהנום נמצא בתוכנו

על "אורפיאו ואאורידיצ'ה" באופרה הישראלית.

זה לא נראה מבשר גדולות ונצורות…. אופרה קצרה (80 דקות), שתוצג ללא הפסקה. מלבד המקהלה המצומצמת יש בה רק שלושה סולנים. היא עוסקת במיתוס המוכר עד זרא של אורפיאו ואאורידיצ'ה. והמוזיקה, מתחילת התקופה הקלאסית (או מתקופת המעבר בין הבארוק והקלסיקה), היא מוזיקה קאמרית יחסית באופייה ואינה מתקרבת ברמת הבומבסטיות לאופרות הרומנטיות או אפילו לאופרות של מוצרט שנכתבו רק 20 שנה אחריה. האם יש בחומרים האלו די כדי למלא את הערב?

משום מה באופרה הישראלית, דווקא האופרות שמוכרות פחות לקהל הרחב, אלו שאינן משופעות בלהיטים שכל אחד מפזם לעצמו מדי פעם, כנראה משום שהן צוטטו פעמים אין ספור בסרטים ובמוזיקה פופולרית, זוכות להפקות מעניינות יותר. כך היה בינופה לפני שלושה חודשים וכך גם כעת, זכינו לצפות בהפקה משובחת, שאף על פי שהיא מתרחקת מהמקור בכל דרך אפשרית כמעט, היא מתמזגת באופן מעורר השראה עם המוזיקה ועם הליברית המקורית ומספרת לנו את הסיפור הכל כך מוכר של אורפיאו ואאורידיצ'ה בדרך חדשה ומעוררת מחשבה.

בהפקה שלפנינו אורפיאו ואאורידיצ'ה הם זוג צעיר ומודרני שחי בדירת לופט במה שנראה, לפי הניבט מהמרפסת, כמגדל יוקרתי. להבדיל מאאורידיצ'ה מהמיתוס היווני שהוכשה על-ידי נחש בנוסה מאחד מבני אפולון מחזרה, אאורידיצ'ה שלנו אחוזת תסכול מיחסיה הזוגיים ולאחר שאורפיאו הבריז לה מארוחת הערב, היא הורסת את השולחן, שוברת כוס, חותכת את פרקי ידיה ומשלימה את אקט ההתאבדות על-ידי נטילת כדורים במינון יתר.

אורפיאו מוצא את אאורידיצ'ה מתה (תמונה: יח"צ)
אורפיאו מוצא את אאורידיצ'ה מתה (תמונה: יח"צ)

למרות שהאופרה של גלוק מחולקת לשלוש מערכות, הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי, שהיה אחראי גם להפקת מאדאם בטרפליי בחודש שעבר, חילק את הערב שלפנינו לארבעה חלקים ששוברים לגמרי את מבנה המערכות המקורי, אך עם זאת נראים הגיוניים לחלוטין, אפילו יותר מהחלוקה המקורית.

חלוקה מעניינת אחרת היא החלוקה של הבמה. הבמה מחולקת לשתי רצועות רוחב. התחתונה – במה רגילה עם תפאורת הלופט. מעליה – מסך שחור שבמרכזו מוקרן במבט מלפנים המסדרון שמופיע בחלק הימני של החלק התחתון. בחלק העליון זוהי הכניסה לשאול, בחלק התחתון – המבואה לבית. כאשר דמות יוצאת מן השאול היא עוברת במסדרון עם דלתות משני צידיו, כאשר היא נכנסת לדלת הקדמית משמאל, מופיעה דמות אמיתית שנכנסת לבית בחלק התחתון. בסצנות ההזיה, הדמות שנכנסת לדלת במסדרון העליון תיכנס בחלק התחתון מן המטבח (הכניסה בשמאל הבמה) או מן המרפסת.

ואם חיפשנו את קופסת הכתוביות התלויה. היא נעלמה. כתוביות התרגום הוקרנו בתחתיתו של המסך העליון, כמו כתוביות של סרט. על המסך הזה הוקרנו גם שמות ארבעת החלקים וכן טקסטים שונים וטקסטורות שונות שייצגו את ערפילי השאול. הקרנות אלו חרגו מהמסך והוקרנו גם על החלק התחתון של הבמה ועל קירות האולם.

חלוקה לא קונונציונלית נוספת היא חלוקת עומק הבמה. החלק השמאלי של הבמה (פינת האוכל) זלג קדימה וכיסה את פיר התזמורת. המקהלה והתזמורת נאלצו להצטופף בפיר קטן מהרגיל. מזל שהתזמורת אצל גלוק, כמו רוב התזמורות בתקופה הקלאסית, היא תזמורת מצומצמת יחסית.

* * *

בשונה מהליברטו, הפקת אורפיאו ואאורידיצ'ה של טרלינסקי אינה עוסקת באלים וביצורים מיתיים. שדי השאול, הם השדים שבנפשנו. הפוריות הזועמות הן דמותה המוכפלת של אאורידיצ'ה המופיעה בהזיותיו של אוריפאו, כשהן משתוללות במקלחת תחילה (חדר עם קירות חצי שקופים דמויי לבני זכוכית שמבעדם משתקפות הדמויות) ואחר-כך בכל הבית.

אורפיאו והאאורידיצ'ות במקלחת (תמונה:  יח"צ)
אורפיאו והאאורידיצ'ות במקלחת (תמונה: יח"צ)

אמור הוא בתחילה שליח שמביא חבילה (כד האפר של אאורידיצ'ה) ומחתים את אורפיאו על ההתחייבות ולאחר מכן עוזרת הבית, בתפקיד ללא מילים, שנוסף על-ידי ההפקה, כשהתשובה לשאלתו של אורפיאו מושרת על-ידי המקהלה.

השאול הוא העולם שמחוץ לבית, או זה שבמחשבותינו: הוא נמצא בסוף המסדרון על המסך העליון, אך גם מאחורי הקיר שלפניו ניצבת המיטה. בתחילה אנו רואים דרך מסגרת המראה שעל הקיר את ארונה של אאורידיצ'ה מובל לקרמטוריום (כנהוג כיום בחו"ל), ובמהלך הזיותיו של אוריפיאו, הקיר נעלם ומאחור נגלה לנו ערב רב של מיטות, אאורידיצ'ות ומנורות לילה.

אורפיאו מתעמת עם אורידיצ'ה המוכפלת (תמונה: יח"צ)
אורפיאו מתעמת עם אורידיצ'ה המוכפלת (תמונה: יח"צ)

כלי הנגינה של אורפיאוס מוחלף על הבמה בלאפטופ ובמחברת ועט, בשירה כתובה במקום בשירה מנוגנת או בשירת האדם בינו לבין עצמו להבדיל משירה ברבים, וזאת למרות שהמוזיקה עדיין מרמזת שהוא מלווה עצמו בלירה, המיוצגת באופרה על-ידי נבל מודרני.

אאורידיצ'ה שחזרה מן המתים, נדמית שכמי שחזרה לבן זוגה לשעבר כדי להחיות את מערכת היחסים שלהם. והוא שוב מתעלם ממנה. אינו מביט בה. שהרי זהו התנאי לחזרתה אליו. כאשר הוא נשבר ומביט בה היא מתה. אבל שני האוהבים בהפקה שלפנינו אינם נעים במסע בשאול לעבר עולם החיים כפי שמכתיב המיתוס אלא מסתובבים בדירתם. כאשר אורפיאו מועיל בטובו להתייחס לזוגתו זה נדמה כמעט מדי מאוחר מדי. היא שכבר נטרפה עליה דעתה מההתעלמות שלו, לא יכולה להכיל את אהבתו.

הבחירה לשקף את הרבדים המיתיים של היצירה כרבדים פסיכולוגיים (שהרי הפסיכולוגיה השתמשה רבות בסמלים מיתיים), היא כה מוצלחת עד כי נדמה שטקסט עצמו הוא טקסט מודרני לחלוטין.

* * *

לאורפיאו ואאורידיצ'ה של גלוק נכתבו כמה וכמה גרסאות, כשהבולטות בהן הן הגרסה הוינאית המקורית מ-1762 עם ליברטו באיטלקית, שבה אורפיאו בוצע על-ידי זמר הקסטרטו אלט גאטנו גואדניי, הגרסה הפריזאית מ-1774, שנכתבה אף היא על-ידי גלוק, לליברית חדשה בצרפתית, עם קטעי מוזיקה ומחול חדשים כשתפקיד אורפיאו מופקד בידי זמר טנור והגרסה של ברליוז מ-1859, בצרפתית, לזמרת אלט בתפקיד אורפיאו (בבכורה הופיעה זמרת האלט המפורסמת פאולין ויארדו), ששילבה בין 2 הגרסאות הקודמות. הגרסה של ברליוז תורגמה בהמשך גם לאיטלקית ובמשך שנים היתה הגרסה המבוצעת ביותר. אחד הביצועים הטובים ביותר של גרסה זו הוא של זמרת האלט האנגליה קתלין פרייר (כאן באריית הקינה Che farò senza Euridice? – מה אעשה ללא אורידיצ'ה?). בשל נדירותן של זמרות האלט, גרסה זו מבוצעת לרוב על ידי זמרות מצ'ו סופרן.

בהפקה שלפנינו בחרו לבצע את הגרסה הוינאית המקורית, עם זמרי קונטרה-טנור בתפקיד אורפיאו במקום קסטרטי, מתוך רצון לשמור על אותנטיות. הדבר גורם לצרימה מסוימת במהלך הדואטים של אורפיאו ואאורידיצ'ה, משום שקולו של אורפיאו נשמע קטן מדיי יחסית לקולה של אאורידיצ'ה וזאת למרות שהסופרן קלייר מגנאג'י בתפקיד אאורידיצ'ה, היא סופרן לירי עדין. אבל זוהי תלונתינו הקלושה היחידה. וייתכן שאף אין לראות בכך מחדל, אלא קריאה אחרת של מערכת היחסים שבה אאורידיצ'ה דומיננטית יותר מאורפיאו.

ששת הזמרים בשני הקאסטים כולם זמרים ישראלים צעירים ומוכשרים עד מאוד, שארבעה מהם בוגרי הסטודיו אופרה. בחזרה הגנרלית שבה היינו הופיע בתפקיד אורפיאו הקונטרה-טנור הצעיר אלון הררי, בתפקיד ראשון באופרה הישראלית. הררי עיצב דמות עדינה שתואמת את דמות המשורר שגילם ואת קול הקונטרה-טנור הדק. הסופרן קלייר מגנאג'י כאאורידיצ'ה יצרה דמות מעורערת חזקה ונחרצת, דמות מלאת ניואנסים שתקווה, כמיהה וייאוש דרים בה במחיצה אחת. היא הטיבה להכניס את כל מגוון הרגשות האלו בביצוע של האריה שלה Che fiero momento. הסופרן הילה פחימה בתפקיד אמור, בהפקה זו בתפקיד כפול של שליח ועוזרת בית, עיצבה דמויות עממיות מה ויצרה קודקוד שלישי במשולש הדרמה של עדינות רגשית, אמוציות בטורים גבוהים וקול ההיגיון. לצערנו בגלל שההפקה הנוכחית קיצצה את סוף האופרה המקורית, תפקידה היה מצומצם למדיי.

תומאש ויגודה אחראי על הכוריאוגרפיה המוצלחת של האאורידיצ'ות וברטק מסיאס אחראי על הווידיאו, שני אלמנטים שתרמו תרומה מכרעת להפקה מוצלחת זו.

המנצח דיוויד שטרן ניתב את התזמורת הסימפונית ראשון לציון בין הקטעים השלווים יותר והקטעים התזזתיים יותר של האופרה בעדינות ובהרמוניה, כשהוא מגיש לנו צליל עז ודרמתי שהתרכך בקטעים העדינים יותר, מבלי לנפץ לרגע את הלהט של הביצוע. המקהלה המצומצמת בהפקה זו ביצעה את תפקידה כשהיא ניצבת בפיר התזמורת והגישה ביצוע עדין ונמרץ, אם כי ייתכן שההצבה בפיר עמעמה מעט את הסאונד שלה.

* * *

האופרה אורפיאו ואאורידיצ'ה של גלוק היא אחת משלוש אופרות הרפורמה שלו (האחרות הן אלצ'סט ופריס והלנה). גלוק, מלחין פורץ דרך, נטש את המוסכמות הקיימות ושינה באופן מהותי את היחס שבין העלילה, המוזיקה ווירטואוזיות השירה. אם קודם לכן, המוזיקה והפגנת הווירטואוזיות של הזמרים באו על חשבון העלילה והבנת המלל, אצל גלוק הטקסט הוא העיקר והמוזיקה באה לשרת אותו. לכן הוא נפתר מכל מיני מאפיינים ישנים שפגעו בהצגת סיפור ברור וקוהרנטי. העלילות שלו פשוטות ולא נפתלות כבעבר, האריות נעדרות קישוטים וסלסולים, הרצ'טטיבים, שעבר לוו בצ'מבלו בלבד ('רצ'טטיב סקו'), זוכים לליווי מלא של התזמורת ומהווים חלק אורגני יותר מהיצירה, וחלוקת ההברות המוזיקלית מקנה נהירות רבה יותר למלל.

החדשנות של טרלינסקי שמספר לנו בעצם סיפור אחר לגמרי מהסיפור המקורי היא פרשנות מדויקת לימינו אנו. הוא נוטש את המוסכמות הקודמות של הפי אנד, ומוותר על שתי סצינות שלמות במערכה השלישית שבהן לאור תחינותיו של אורפיאו, אאורידיצ'ה מוחזרת לחיים וכולם חוגגים ומהללים את האהבה. במקום זאת הוא מסיים את האופרה לאחר הקינה של אורפיאו במחול סוער של פוריות/אאורידיצ'ות (במקור מסצינת השאול). למרות הפגיעה באותנטיות הביצוע, אין ספק שזוהי הבחירה הנכונה. הסיום המקורי, המתקתק והלא מציאותי לעילא, היה גורם לריחוק של הצופה מהאופרה. במקום זאת, בחר הבמאי לסיים את האופרה ברגע מעורר מחשבה ומטריד, כאשר מחשבותיו הכפייתיות של אורפיאו, שלא יפסיק לעולם להתייסר, כאילו מתמזגות עם שלל המחשבות שמעוררת הפקה זו אצל הצופים.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *