ההפקה הנוכחית של אופיאו ואורידיצ'ה היא הפקה משובחת ביותר, שאף על פי שהיא מתרחקת מהמקור בכל דרך אפשרית כמעט, היא מתמזגת באופן מעורר השראה עם המוזיקה ועם הליברית המקורית ומספרת לנו את הסיפור הכל כך מוכר של אורפיאו ואאורידיצ'ה בדרך חדשה ומעוררת מחשבה.

הבמאי טרלינסקי עושה כל שביכולתו כדי לקרב את הצופה לאופרה ומעביר את הסיפור לימינו אנו. אורפיאו ואאורידיצ'ה הם זוג צעיר ומודרני שחי בדירת לופט במה שנראה, לפי הניבט מהמרפסת, כמגדל יוקרתי. להבדיל מאאורידיצ'ה מהמיתוס היווני שהוכשה על-ידי נחש בנוסה מאחד מבני אפולון מחזרה, אאורידיצ'ה שלנו אחוזת תסכול מיחסיה הזוגיים ולאחר שאורפיאו הבריז לה מארוחת הערב, היא הורסת את השולחן, שוברת כוס, חותכת את פרקי ידיה ומשלימה את אקט ההתאבדות על-ידי נטילת כדורים במינון יתר.

בשונה מהליברטו, ההפקה אינה עוסקת באלים וביצורים מיתיים. שדי השאול, הם השדים שבנפשנו. הפוריות הזועמות הן דמותה המוכפלת של אאורידיצ'ה המופיעה בהזיותיו של אוריפאו. אאורידיצ'ה שחזרה מן המתים, נדמית שכמי שחזרה לבן זוגה לשעבר כדי להחיות את מערכת היחסים שלהם. הבחירה לשקף את הרבדים המיתיים של היצירה כרבדים פסיכולוגיים (שהרי הפסיכולוגיה השתמשה רבות בסמלים מיתיים), היא כה מוצלחת עד כי נדמה שטקסט עצמו הוא טקסט מודרני לחלוטין.

בהתאמה, לא נכון לנו הפי אנד. הסיום המקורי הושמט והאופרה מסתיימת ברגע מעורר מחשבה ומטריד, כאשר מחשבותיו הכפייתיות של אורפיאו, שלא יפסיק לעולם להתייסר, כאילו מתמזגות עם שלל המחשבות שמעוררת הפקה זו אצל הצופים. (14/5/12)

מאדאם בטרפליי היא גרסה איטלקית מוקצנת לסיפור אהבה מסריח מגזענות, מניצול, מקולוניאליזם ומשוביניזם, עם סוף גרנדיוזי רע ומר, שבו הצדק לא מנצח. הבמאי של ההפקה הזו מוצא כי בעצם בטרפליי אשמה ומגיע לה סופה הטרגי, שכן עברה על הדיבר "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי". זוהי גישה מערבית, מתחסדת ופטרנליסטית, שכן הדיבר הזה אינו אינהרנטי לדתה המקורית של בטרפליי, זו שאותה היא עוזבת ואליה היא חוזרת בסוף. אבל אולי אפשר שהיא מייצגת נכונה את גישתם של הכותבים לסיפור, שכמו הבמאי הסתכלו על הסיפור תחת הפריזמה של תרבותם שלהם.

הסיפור והסיטואציה נראים לקהל של היום מטופשים במקרה הטוב ומקוממים במקרה הטוב פחות ועדיין, מאדאם בטרפליי היא עדיין אחת האופרות המרתקות ביותר. כוחה היום אינו בסיפור אלא במוזיקה. בפרטים המרכיבים את השלם, ברגעים הקטנים של אהבה, געגועים, תסכול, חרטה ואכזבה שכולנו פוגשים בחיים ושפוצ'יני כה הטיב להעביר באמצעות המוזיקה. הפקה של האופרה, אמורה אם כן לשרת בעיקר את המוזיקה, את החוויות הרגשיות שהיא אוצרת בתוכה, את פרטי הסיפור ולא את הסיפור עצמו. איך עושים זאת? אין תשובה אחת. אפשר להתחקות אחר הרגשות של הנפשות הפועלות בקלוז-אפים שמתעכבים אחר סערת הרגשות שלהם בסט ריאליסטי לחלוטין ואפשר להבליט אותן חוויות באמצעות הפקות תמציתיות ומרומזות.

ההפקה שלפנינו בחרה בקו תמציתי, שסיפק תמונות ראווה כרקע להתרחשות, תוך קריאת תגר תמידית על עיקרון הייצוג. תמונות הראווה שרתו לעתים באופן יוצא מן הכלל את החוויה ולפעמים התחרו בה באמצעות מצגים ויזואליים מרהיבים שגנבו את הפוקוס. אך המוזיקה הגאונית והעל-זמנית של פוצ'יני התעלתה מעל כל הניסויים הוויזואליים ובעזרת צוות סולנים מבטיח, הזכירה לנו, שוב, את הטרגיות, את העוצמה ואת הקסם שברגעים הקטנים של החיים. אכן, אלו החומרים שיוצרים קטרזיס. (15/4/12)

אז הסיפור קלוש ומעט הזוי והמוזיקה לא כל-כך קשורה, ובכל זאת, בהפקה שלפנינו התגלתה לוצ'יה די למרמור כאופרה קומוניקטיבית ביותר, שבה הדרמה והווירטואוזיות נשזרו למקשה נמרצת אחת של התרחשות בימתית, שלא סיפקה רגע אחד של שעמום. זאת למרות, שבשל הבחירה לבצע בהפקה זו את הגרסה המקוצרת של האופרה, נוצרו פערים בהבנת העלילה. ...

העיצוב החכם של התפאורה ושל התאורה, היוו קרקע פוריה לבימוי מוצלח, גם אם לא חדשני. לצד הכוכבים האנושיים של ההפקה, מתגלה במלוא הדרו כוכב נוסף, שנמנה דווקא על התפאורה. זהו השטיח האדום בו אנו פוגשים לראשונה בסצנת החתונה. אם בסצנת החתונה הוא פשוט חלק מתפאורת האולם החגיגי באדום-זהב, הרי שבסצנת השיגעון, לוצ'יה מרימה אותו ומתעטפת בו ובעצם מחלקת את מרחב הבמה לשניים, זה שלה החשוף ומנגד זה המכוסה בשטיח, עליו עומדים אורחי החתונה. כך נוצרת חציצה פיזית בין השפיות לשיגעון, בין החברה העטופה במוסכמות ובמחויבויות לבין עצביה החשופים ואהבתה האמיתית של לוצ'יה. כאשר השטיח נשאב לאחורי הבמה בסוף הסצנה – הוא אפילו זוכה למחיאות כפיים. ...

אם אתם מעוניינים לשמוע את פלאי הקול האנושי, זוהי סיבה טובה לראות את לוצ'יה די למלרמור, אבל ההפקה הזו באופרה הישראלית מציעה לא רק מפגן ראווה של קצה היכולת האנושית, אלא בעיקר דרמה קצבית ועשויה היטב, המעמתת את הצופה עם דילמות החיים השכיחות ביותר וגורמת לו להבין שאולי הזמרים על הבמה הם כמעט חייזרים, אבל הדרמה היא של כולנו. (13/3/12)

ינופה אינה אחת מאופרות הלהיטים המפורסמות, היא כתובה בסגנון ייחודי שלאו דווקא מתנגן ונדבק בשמיעה ראשונה ומושרת בצ'כית, שפה לא שכיחה על בימות האופרה. למען האמת, את הפופולאריות לה זכתה בעת הצגתה בפראג ב-1916 ואח"כ בוינה היא חייבת לגרסה מעודכנת יותר שהכין קארל קובז'ביץ'. 70 שנה יעברו עד שהעולם יהיה מוכן לאופרה בגרסה המקורית של המלחין.

הבחירה לבצע כאן את ההפקה הריאליסטית-סימובליסטית במידה של גליינבורן בד בבד עם הליהוק המצטיין, יצרו ערב מזוקק ומוצלח, שאפשר לנו הצופים להתרכז בחוויה הבראשיתית של האופרה מבלי שנאלץ לקלף קליפות ושכבות של אינטרפרטציות מרחיקות לכת. כנראה שפחות זה יותר. (15/2/12)

אז מה נשאר מעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני בתחילת המאה ה-21? הרבה פחות ממה שתוכנן במקור. מבחינת האמצעים האמנותיים החדשניים דאז, בתחום המוזיקה, בתחום עיצוב הסיפור ובתחום העיצוב – רבים אומצו בחום, לרוב בז'אנרים חיצוניים לאופרה כמו סיפורת, תיאטרון, מוזיקה, סרטים אומנות פלסטית ואמנות המיצג, וכבר הפכו לא רק למובנים מאליהם – אלא לקיטש. אחרים – כבר הוכחו כלא יעילים ונראים היום קצת ארכאיים.

האם אם כך, מהגוני יכולה ליצור שינוי מבחינת הנושא המוצג בה? האם הסטירה עובדת? האם יבינו את הנמשל? כנראה שלא. בזמן יצירתה של מהגוני, גרמניה עמדה לפני עליית הנאציזם ובחוצות צעדו קבוצות בריונים במדי פלוגות הסער (ה-SA ). ברכט בעצם מזהיר את הגרמנים ממה שיתרחש אם יתנו לזה לקרות.

אבל היום, אנו שרויים בלב התופת. ואפילו, כפי שמראה המחאה שקמה בקיץ, אנו מודעים לכך ורוצים בשינוי. מהגוני מתפרצת לדלת פתוחה ואין לה שום כוח לשנות. בז'אנר אחר, למשל בתיאטרון האבסורד, היא אולי הייתה יכולה ליצור רגע מזרה אימה. אבל מהגוני היא אופרה קולינרית. אופרה שנועדה לייצר הנאה. ולמרות שברכט אימץ את האפקט הקולינרי כפתח שיאפשר לו להחיל את כל חידושיו האחרים, אלו נספגו על ידי הז'אנר וכל שנותר הוא האפקט הקולינרי – כל שנותר למהגוני הוא אולי להוות נחמה בדמות מופע בידורי רווי להיטים.

ההפקה הזאת לא סיפקה לנו אפילו את זה. (16/1/12)

בסיכומו של דבר, צפוי לצופים ערב דחוס ומעורר מחשבה. למרות שלא אהבנו את הפיצול של פליאצ'י וההפקה של קוולריה היתה קצת מוזרה ומונוטונית, אלו לא הצליחו לקלקל את הנאתנו משתי היצירות העל-זמניות האלו, במיוחד בשל הביצועים המרגשים של הסופרן עדית זמיר (סנטוצה), הטנור קאמן צאנב (טורידו) והמקהלה בקוולריה רוסטיקנה, הבריטון יונוט פאסקו (טוניו) בפרולוג, והסופרן אינה דוקץ' (נדה) והטנור יותם כהן (קניו) בפליאצ'י. גם הניצוח של דיוויד שטרן היה סוחף.

ומי עדיין יכול לצחוק מליצנים? אולי לא צריך לבקש לצחוק מליצנים. אולי במקום שהליצנים הם לא גרוטסקה, משום שהגרוטסקה פושה בכל, הגיע הזמן שיתייחסו לליצנים כמו לבני אדם. (5/12/11)

האופרה לה טרוויאטה של המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, היא האופרה השנייה הפופולארית ביותר בעולם, אחרי חליל הקסם של מוצרט. כשמדובר ביצירה כל-כך פופולארית, שהועלתה פעמים כה רבות בעבר, עולה תמיד השאלה מה אפשר לחדש? או – האם בכלל צריך לחדש? כי באופרה כמו באופרה, המוזיקה היא בבחינת אקסיומה, וכל מה שנדרש מהבחינה המוזיקלית הוא ביצוע ווקאלי וירטואוזי של המוזיקה שכבר הוכרה כגאונית. השינויים יכולים לבוא, אם כן, בחלק התיאטרוני של האופרה: בבימוי, בתפאורה, בתלבושות, במשחק. האם חדשנות במובן זה תעלה את חוויית הצפייה דרגה אחת או כמה דרגות למעלה, או תדרדר את הכל, גם את המוזיקה הנפלאה?

לה טרוויאטה רצופה בלהיטים אופראיים ידועים שיבטיחו את הנאתם של הצופים וגם ההפקה המעט קיטשית עדיין מציבה הקשר מעניין לסיפור המעשה ומצליחה להעביר מסר מוסרי שיכול להשליך גם על ימינו אנו וגם מסר ארס-פואטי על חווית הצפייה.

מבחינת הביצוע המוסיקלי, לא נצפו נפילות, אך גם לא שיאים גדולים. הזמרים העניקו לנו ביצועים סבירים, אך לא מרטיטים, כפי שיכולים היו להיות. עליהם, עם זאת, חיפו משחק רגיש ומדויק, במיוחד של הסופרן האיטלקיה צ'ינציה פורטה בתפקיד ויולטה, ועבודת בימוי ועיצוב מעניינת. (26/6/11)