הסאטיר באופרה

יש אלוהים

על האופרה "אמהות" במרכז מנדל.

אופרה ישראלית מקורית חדשה. והפעם זה לא התהליך שחשוב, זה לא עצם הניסיון ששווה הערכה. זהו הדבר האמיתי. דה ריל דיל. אופרה שגדולה מסך חלקיה, שמוטב ותמצא את דרכה לרפרטואר קבוע של בתי אופרה ותישאר שם. הנושא נצחי – הסיפור התנ"כי והטיפול מפתיע, מעורר השראה ומדויק מאין כמותו. אלוהים היא אשה. אשה היא אלוהים, או "לפחות מה שנשאר ממני". אלוהים היא עדיין המניע, המספר, אבל הוא גם זה שכאן, מוציא מהצל לאור, למרכז הבמה, את הנשים, גם לאחר שילדו את הבנים. "קחי את בנך את יחידך" הוא אומר לשרה ומראה שהדילמה אינה רק של אברהם. היצירה הזו, שכונתה על-ידי מחברה דוד זבה "תמונות אופרה", שכן איננה מספרת סיפור אחד רציף, משלבת טקסטים שלמים מהתנ"ך וביניהם טקסטים שכתב זבה עצמו בהשראת התנ"ך ולא רק. ביחד, מבחינה ספרותית וגם מבחינה מוסיקלית, נוצרת יצירה שאין שלמה ממנה, שזה כבר הישג גדול מאוד.

זבה אינו מגיע מעולם הספרות, אלא מעולם המזיקה, ולמרות שליצירה זו קדמו יצירות אחרות שהוא הלחין וגם כתב (שלא ראיתי, לצערי, עדיין), הוא מתגלה כאן גם ככותב, שהרבה סופרים היו מתקנאים בו. מלאכת מחשבת של שעטנז בין קטעי התנ"ך וקטעי הפרשנות המרעננת שלו, יוצרים כאן יצירה, שרק מבחינה ספרותית נטו חשובה מאין כמותה, בעצם ההצגה של זוויות חדשות ומרעננות לאופן ההצגה והתפיסה של "האמהות". ארבעת האמהות הנחשבות (שרה, רבקה, לאה ורחל) וארבעת האמהות שאינן נחשבות (בלהה, זליפה וקטורה היא/או לא היא הגר). זבה מתעסק בתמות כבדות, מתבל את היצירה באמירות פמיניסטיות, אפילו רדיקליות, שהרי אצלו אלוהים היא אישה, לא רק אישה, סופרן קולורטורה גבוה בתור "אל הנקמות" כפי שהיא מכנה את עצמה, ועדיין העיסוק הוא עדין, קומוניקטיבי, מעורר מחשבה וקרוב לליבנו. הוא מצליח להעביר באופן יוצא מן הכלל שלל רגשות נשיים, כבר ברובד הראשון של הטקסט ואח"כ מעבה אותו ברובד המוזיקה וברובד הביצוע. האימהות הפלקטיות של התנ"ך, מתמלאות ברגשות, בעיקר כואבים ומייסרים, אך הן גם נשים חזקות, מתמודדות ומניעות את העלילה (בעיקר כמובן, רבקה, שעזרה ליעקב לזכות בברכת יצחק במקום עשו). כך למשל זבה מעבה את סיפור לאה ורחל ומציג שיח אחיות, שבו לאה מספרת לרחל על ליל כלולותיה, בו היא רימתה את יעקב, כפי שרבקה עזרה ליעקב לרמות את יצחק (שהוצג קודם לכן בפרוטרוט על-ידי רבקה). קישור פנטסטי שזבה מאיר, שפותח פתח להמון פרשנויות. האם זהו עונשו של יעקב?

בליווי המוזיקה של זבה, קטעי התנ"ך מעולם לא נראו מעניינים יותר. עיקר ההישג של זבה הוא בפיסוק ובדגשים המעניינים שהמוזיקה שלו מעניקה לטקסט התנ"כי, לפעמים מאשר לפעמים מערער (צליל גבוה ולא שייך), הוא מערב מוזיקה זורמת עם אקורדים דיסוננטים בסופי פרזות ופרקים. מעניק למצו את הקו הגבוה ולסופרן את הנמוך בדואט וכל כולה של המוזיקה היא הנחיה חכמה לטקסט, ששואלת שאלות, בעוצמה או בעדינות, או בהפתעה או בהשלמה, בחיבורים מעניינים ומעוררי מחשבה.

שלוש אמהות בפואייה (צילום: יוסי צבקר)
שלוש אמהות בפואייה (צילום: יוסי צבקר)

זוהי יצירה לקולות נשיים וככזאת, בחר זבה בארבע הקולות הנשיים האופייניים: סופרן ראשון (גבוה), סופרן שני, מצו-סופרן ואלט, כאילו היצירה נכתבה למקהלת נשים (SSMA) והדבר ניכר בהרמוניות המופלאות שהוא רוקח בין הקולות בדואטים ובטרצטים. בכלל, אולי בשל היותו של זבה זמר בעצמו, הוא יודע לכתוב נכון לזמרים ולא מטיל על הזמרות שלו קווים מוזיקליים בלתי ניתנים לביצוע או כאלו שגורמים להן לשיר שלא ברגיסטר הטבעי שלהן, כמו שנצפו לאחרונה במחוזותינו באופרות מקוריות (האדונית והרוכל/פרמונט, האישה המופלאה שבתוכנו/נצר). זה לא שאין ביצירה קווים קשים לביצוע, אך עדיין נשמרת הבהירות של הטקסט, כאשר המוזיקה משרתת את הטקסט ואת הפרשנות ולא נוצר מצב שבו הטקסט נאנס לתוך המוזיקה.

זכתה היצירה של זבה לבימאית רגישה שידעה להוסיף אך טאצ'ים קלים ולא להכביד בפרטים, אך אלו טאצ'ים נהדרים הם היו. האלמנט החשוב ביותר, הוא כמובן הצלע הגברית האילמת שנוספה על הבמה, של שחקן, בעיקר רקדן, שמשחק בעיקר את הבנים של אותן אימהות. יצחק הצעיר של שרה, יעקב הצעיר של רבקה, ישמעאל הצעיר של הגר המגורשת, ויעקב עליו רבות האחיות לאה ורחל. האלמנט החשוב השני הוא הלבוש של חמשת המשתתפים, בעיקר של שלוש הזמרות שמגלמות את האימהות. אלו לובשות שמלות לבנות עם שרוולים ארוכים מאוד, הרבה מעבר לסיום הידיים, ששוליהן ושולי השרוולים צבועים בדוגמה אבסטרקטית של כתמי ירוק-חום, ספק אדמה, ספק לכלוך, שמעניק להן מראה של אמא אדמה מצד אחד ומצד שני של נוודות. לזה נלווה תסרוקת (פיאה) של שיער פרוע מאוד, שמגביר את עניין הנוודות ומוביל אותו אף לתחום המכשפות, או סתם נשים מיוסרות או משוגעות (כמו למשל הבככות המשוגעות ששיערן פרוע). מוטיב השיגעון נרמז באופן כמעט מפורש על-ידי התלבושות כאשר בסצנות בהן האימהות משלבות את ידיהן ובסצנות בהן הן גם נכרכות באמצעות חגורות הבד הלבנות, השמלות האלו מדמות יותר מכל כתונת משוגעים. סצנה חזקה במיוחד היתה כאשר שלושת האמהות נכנסו צמודות, כרוכות וקשורות לא רק בבגדיהן, אלא גם עטויות כיסוי פה לבן תואם. דוגמת הבוץ חוזרת גם בשולי הבגדים של הרקדן, כאשר השרוולים הארוכים אצלו מתגברים את סצנת המריבה של האחיות על יעקב, כשכל אחת תופסת שרוול ארוך כך שנוצרת קרוסלת אנשים כמו במופעי הקברט, רק שכאן בסופו של דבר הן מסתובבות בצורה כזו שכולם מסתבכים בשרוולים ונקשרים במעין פלונטר. גם שמלתו של אלוהים מוכתמת באותה דוגמה, אך בהמשך, הנה היא פושטת את חצאיתה ונשארת בטייץ' שחור וטוניקה לבנה עם שולי לכלוך, שביחד עם ז'קט שחור, נעלי עקב ומקל, אלוהים הופך למספר בקברט (עדיין השולט במתרחש). היא יושבת בצד על פודיום המספר וקוראת מקלסר את התנ"ך. היא יושבת באמצע על כיסא ומצטטת את התנ"ך (בריבוע אור) והיא עומדת באמצע על שטיח שחור עגול ומצטטת את התנ"ך. דוגמת הלכלוך מופיעה גם במסך המרופד שברקע וגם על שתי הקוליסות שנעות על הבמה. ברבו למעצבת מאיה מידר מורן. זה רק מראה שעם קונספט מעולה, אפשר לעשות דברים נפלאים גם במעט מאוד כסף.

שלוש אמהות קשורות (צילום: יוסי צבקר)
שלוש אמהות קשורות (צילום: יוסי צבקר)

זולת הכיסאות והקוליסות, אביזר הבמה היחיד הוא מקבץ קוביות בד לבנות בגדלים שונים. שתיים מהן מופיעות כשאנו נכנסות לאולם, אחרי האריה הפותחת כחוץ. אלוהים יושב על המדרגות ממתין ואילו הרקדן על הבמה מסובב קוביה אחת על ציר כשהיא על קוביה יציבה אחרת. הוא יוצא כשהאלוהים מתחיל לשיר. מקבץ מלא של קוביות מופיע בסצנה הלפני אחרונה, כאשר אחד הבנים, כנראה יצחק שכן הדוברת היא שרה, בונה מגדל מקוביות ובראשו מסובב שוב קוביה (רמז למגדל בבל?). המגדל קורס פתאום והוא יוצא. או אז באה האם להציל את המצב ואוספת את מרבית הקוביות בידיה, אלא שבצאתה נשמטות הקוביות אט אט מידיה ומותירות על הבמה שביל קוביות. שוב אלמנט חזק שכולו רעיון שיוצר סצנה בלתי נשכחת.

היצירה פותחת ונסגרת עם אותה אריה: "אנחנו האמהות שלא הכרתם/שסיימו את תפקידן בלידתכן/כשספרתם  האמהות אותנו לא ספרתם/אבל לנצח נהיה האמהות שלכם". האירוע מתחיל בפואייה של מרכז מנדל, כאשר 3 האמהות שרות אותה מאחורי הדלפק ואחר-כך עוברות אל הקיר שמנגד וניצבות ב-3 הנישות של הדלתות לחדרים. רעיון יפה. נראה יפה בתמונות. חבל שלא חשבו מראש שזה לא יעבוד כאשר את הפואייה ממלאים 180 אנשים. אני במציאות לא ראיתי בכלל מה הולך שם. אבל זה נשמע טוב. טוב. המבצעות היו מעולות. כל אחת לחוד וביחד בדואטים, בטרצטים ובקוורטט המסיים. קולות שמימיים והרמוניות שמימיות. זה בלט במיוחד בקטע המסיים שבו האריה הפותחת/סוגרת התאחתה ב-mash-up עם האריה של אלוהים (טוב איך חשבתם יוכלו ליצור קוורטט מסיים, האלוהים לא באמת חלק מהאמהות…). ההישג הוא כמובן לא רק קולי, אלא בעיקר הישגו המוזיקלי של המלחין שבונה הרמוניות מוצלחות גם בין שני קטעים שונים ביצירה. (אני יודעת שזה לא כ"כ שייך, אבל תמיד כיף לחזור ל-mash-up המפורסם של ג'ודי גרלנד וברברה סטרייסנד כאן, כשכל אחת שרה להיט שלה, המתאחים לקטע אחד).

שלוש אמהות ואחד אלוהינו (צילום: יוסי צבקר)
שלוש אמהות ואחד אלוהינו (צילום: יוסי צבקר)

חנה מוניץ', מנכ"ל האופרה הישראלית, בוודאי היתה מתגאה לומר שכל ארבע הזמרות הן בוגרות האופרה סטודיו. אבל כאן הקרדיט שייך כולו לאינגי רובין, מנהלת מרכז מנדל שהקימה מרכז לאופרה פרינג' ומעלה שורה של הפקות מקוריות ומעניינות. חבל שכל אופרה עולה מספר ספור כל-כך של פעמים. ובמיוחד שבמדובר ביצירה הזאת… טוב, את זה נשאיר לסוף. וכעת למבצעים. דוד זבה עובד שנים רבות באופרה הישראלית ולכן לא ייפלא שהוא בחר משם את המבצעות הטובות ביותר לארבעת הקולות של יצירתו.

הסופרן הגבוה הוא אלוהים. אפיון כמו גותי שמסמל שאיפה לגבהים. אלא שאלוהים לא שמיימי ומיוסר כמו האימהות. הוא אל נקמות אכזר ("רצחתי אלפים רק בגלל שנעלבתי"), שכעת כבר לא נותר הרבה מהאמונה בו, כלומר לא נותר הרבה ממנו… ("היו לי חיים מעניינים ומרשימים…. אתם מסתדרים בלעדי") ואולי כל שנותר לו זה לספר מה היה… כך לפי הליברית של זבה. התפקיד משלב קול גבוה עם סערת רגשות בטקסט, במוזיקה, בביצוע הווקלי ובמשחק. אין מתאימה לתפקיד זה מאשר יקירת המדור יעל לוויטה, ששוב כמו תקליט שבור… עליי לציין שוב כמה ענקית הזמרת הזו. היא פשוט לא מאכזבת אותי אף פעם ותאמינו לי שאני מחפשת בציציות. לא רק שהיא מתמודדת עם שורת תפקידים קשים ומאתגרים בצורה יוצאת מן הכלל (שפרכצ'י בשיץ, מדגסקר/מאורציוס בהאישה המופלאה שבתוכנו), היא פשוט נהנית מכל רגע וזה ניכר. יעל, כמו בתפקידים קודמים, מפגינה לא רק קול אדיר ורסטילי עם גווני גוונים של צבעים וצלילות ועוצמה בכל המנעד, אלא גם מנעד משחקי רחב, שנע בין אל נקמות כוחני, אל על גבול הטירוף, אל מספר בקברט, שהוא גם אישה מפתה בערך וקצת קומיקאי, כולה בתוך המשחק, כשהטכניקה הקולית המצוינת שלה מובלת על-ידיו ולא מובילה אותו. יעל פעילה רבות באופרה פרינג' והיא יצרה לא מעט תפקידים (כאן מנינו רק שלושה). שוב, כמה חבל שההפקות האלו עולות מספר כה מועט של פעמים ואי אפשר לחזור ולראות אותן, כמו יריות באפלה…

ליעל חברו 3 זמרות צעירות יותר, אך לא פחות טובות. דניאלה סקורקה המופלאה, זוכת תחרויות אביב השנה, מפגינה רגישות רבה וריכוז. כאן היא רותמת את צבע הקול העמוק שלה לביצוע רגיש ועדין מעין כמותו. היא אולי מאפילה מעט על ענת צ'רני בדואטים, אך עדיין הקולות מתמזגים באופן מקסים ולא ניכרת שום בעיית באלאנס. לענת צ'רני קול מצו-סופרן צלול ועדין יחסית ולעיתים היא נראית העדינה מבין ארבעת הזמרות כאן. אולי גם בגלל המשחק העדין והמרוגש והמיוסר שלה. באחת הסצנות נדמה לי שהיא אפילו היתה על סף דמעות, או כך זה נראה. שי בלוך מביאה ליצירה קול מצו-סופרן כבד על גבול האלט, עם צבע יפה במיוחד ולא פחות חשוב שמירה מדויקת על חוזק של הדמות מצד אחד ועדיין מיוסרות ועדינות מצד שני. כאלו הן: המטורפת, הרגישה, העדינה, המחזקת. וכולן צלולות וכולן בהירות וכולן שמיימיות. ביחד ולחוד. כה מושלם החיבור ביניהם, עד שלפעמים אני תוהה אם בעתיד אפשר יהיה להעלות את היצירה עם זמרות אחרות. בכל אופן, הרצה נוספת או לא – דרושה דחוף הקלטה של הפלא.

אם ובנה (צילום: יוסי צבקר)
אם ובנה (צילום: יוסי צבקר)

ערן אבוקסיס משלים את האנסמבל בריקוד ובתנועה שמציג את הגברים בסיפור לרוב באור לא רגיל של נתמך או חלש ואף מטורף מכעס. זה ברור כאשר האם מנחמת את עשו המאוכזב על-כי הפסיד את הבכורה. "אמא אוהבת אותך אבל פחות", אומרת לו רבקה ומעצימה את טירופו. אך המוטיב חוזר גם כאשר יעקב בא ועוזר ללאה ולרחל לשאוב מים מהבאר (בקטע "מים מים" הבלתי נשכח), או כאשר שוב יעקב ניצב בין האחיות הרבות עליו בסצנת הקרוסלה. ואת היצירה הפמיניסטית הזו שבו אלוהים הוא אישה והגבר הוא חלש כתב גבר.

דודו זבה נוכח ביצירתו כמלווה על הפסנתר. הוא מטיב לנגן את עצמו, אך שומר על ריחוק ואינו מעורב ביצירה עצמה, לא מסתובב על הבמה, לא פונה לקהל או לזמרות. יש בזה מן הענווה והפשטות של היצירה, קווים שהופכים אותה לחזקה כל-כך. הם והחיבור המופלא עם יתר היוצרים, הבימאית, המעצבים והמבצעים – ששמרו כל-אחד על ענווה ופשטות ורגישות בתחומו.

לסיום, תודה ענקית לאינגי רובין ממרכז מנדל ביפו על שאיפשרה את הפלא. מצרפת את קולי הצנוע בקריאה לכל מי שאחראי ויכול וקובע ורוצה וצריך – אנא עשו ככל-יכולתכם להעלות שוב את הפלא במדינת תל-אביב ומחוצה לה. ולצופים – אם תהיה שוב הזדמנות לצפות ביצירה המופלאה הזאת – לרוץ!!

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *