הסאטיר באופרה

מה כן ומה לא

על האופרה "טוסקה" ועל הקנטטה "כרמינה בורנה", למרגלות המצדה.

ואולי צריך להתחיל מהסוף… את מה ואת מי משרת הטרנד הזה של מוזיקה בחיק הטבע, אופרה בחיק הטבע? איזה ערך מוסף מוסיף הטרנד הזה להגשה המסורתית של מוזיקה כזו, באולם אקוסטי שמאפשר לנגן ולשיר ללא הגברה, ליהנות מהסאונד האמיתי של המוזיקה?

במעבדת הביקורת של פסטיבל מצדה השנה, יכולנו לבחון את השאלה הנ"ל לגבי שני אירועים שונים, שנבדלים זה מזה לא רק במהותם המוזיקלית ובהובלה של שני מנצחים שונים, אלא גם בקונספט התיאטרלי, לו אחראים שני בימאים שונים, שעבדו על אותו סט בסיסי משותף.

עם עבודותיהם של שני הבימאים כבר נפגשתי בעבר. ניקולא ז'ואל היה אחראי להפקה הנהדרת של לה רונדינה שהוצגה העונה באופרה הישראלית. כאן הוא ביים את טוסקה, אופרה מוכרת ואהובה מאת ג'קומו פוצ'יני. מיכאל זנאנייצקי אחראי להפקות הבעייתיות של נשף מסכות (ורדי) במשכן ושל לה טרוויאטה (ורדי) במצדה בשנה שעברה. כאן הוא ביים הפקה בבימוי מלא של כרמינה בורנה מאת קרל אורף, שמאוד ציפיתי לה מכיוון שלרוב היא מבוצעת באופן קונצרטנטי בלבד מחוץ לגרמניה. ואשר יגורתי בא לי. ההפקה של טוסקה היתה אלגנטית ונקייה, על גבול המינימליזם ויצרה רקע הולם למופע ווקלי מלהיב. על ההפקה של כרמינה בורנה, אפשר לומר כמו על יתר ההפקות של זנאנייצקי – מרוב עצים לא רואים את היער. הפקה עמוסה בפרטי פרטים, שקשה להבחין בהם גם בתקריבים על מסכי הווידיאו וכמו בטרוויאטה כוללת קטעי ריקוד חובבניים למראה, בקיצור סלט מבולגן – בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. וזאת כאשר מלכתחילה, מכיוון שהבמה ענקית והמרחק בינה ובין אזור הקהל גדול, בעצם לא ממש רואים מה מתרחש על הבמה (גם מאזור ה-VIP) ובעצם מתסכלים כל הזמן בתקריבים שמוצגים על שני מסכי וידיאו שממוקמים משני צידי הבמה. זה אמנם נחמד לראות מקרוב את הבעות הפנים של השחקנים ולהתוודע ליכולת המשחק המשובחת שלהם, אבל אז נשאלת השאלה – האם נסענו במשך 3.5 שעות הלוך וכשעתיים וחצי חזור – בשביל לראות מופע על מסכי וידיאו? או שעיקר החוויה היא הטיול?

***

למרות הסתייגותי מהתוצאה, אין ספק שהתהליך היצירתי המעניין יותר הוא זה של הפקת כרמינה בורנה. כאן נדרש הבמאי ממש להמציא את הסיפור שיוצג לקהל ולא רק לפרשן, במידה מועטה או מרובה, את הסיפור הנתון.

כרמינה בורנה כוללת 25 פיוטים ומזמורי סטודנטים מכתב-יד לטיני מימי הביניים שהכיל 254 פיוטים, בעיקר מהמאות ה-11 וה-12 אך גם מהמאה ה-13, שנמצא במנזר בויארן הבנדיקטיני, בבווריה. רוב השירים כתובים לטינית, אך חלקם בגרמנית גבוהה בינונית או בצרפתית עתיקה או בפרובינסיאל וחלקם מקרוניים, המערבים לטינית עם ניבים גרמנים וצרפתיים. הפיוטים הוצאו לאור לראשונה על-ידי יוהנס אנדראס שמלר ב-1847 והוא זה שהעניק להם את הכותרת כרמינה בורנה (="מזמורים בוואריים" בלטינית). קרל אורף מלחין היצירה, נולד והתחנך במינכן, בקרבת אותו המנזר. מיכל הופמן, סטודנט למשפטים וחובב נלהב של שפות קלאסיות סייע לאורף לגבש 24 מהפיוטים לליברית (אחד מהם חוזר פעמיים בהתחלה ובסוף), בעיקר פיוטים בלטינית, אך גם בגרמנית גבוהה בינונית ובפרובינסיאל. הטקסטים עוסקים בקשת רחבה של נושאים חילוניים נפוצים בתקופה: הפכפכות הגורל והעושר, הטבע החמקמק והמתעתע של החיים, השמחה על שוב האביב ותענוגות האכילה, השתייה, הזלילה, ההימורים והתאווה. היצירה המוזיקלית כרמינה בורנה היא החלק הראשון מטריפוני – שילוש מוזיקלי שמכיל גם את קטולי כרמינה ואת טריפונו די אפרודיטה. היא הולחנה בין השנים 1935 ו-1936 והועלתה לראשונה בהפקה מבוימת באופרה של פרנקפורט ב-8 ביוני 1937. מכיוון שהיא הפכה לחביבה על הנאצים, היתה התנגדות גדולה להעלאתה בישראל במשך שנים רבות.


טוסקה למרגלות המצדה – מהחזרה טכנית (עם אירה ברטמן) ומהחזרה גנרלית (עם סבטלה וסילייבה)

אורף ייעד מלכתחילה את היצירה לבמה ולא לאולם הקונצרטים וקרא לה "קנטטה סצנית" אך לא השאיר הוראות מדויקות באשר לבימוי ובאין לה קו עלילתי ברור, כל במאי פירש אותה כרצונו. כך היא הוצגה כדרמה קוסמולגית אפית, כמחזה מסתורין אלגורי מימי הביניים ולעתים הסולנים והזמרים היו מתחת לבמה שהיתה עמוסה ברקדנים.

הבמאי זנאנייצקי ומעצב התפאורה שלו לואיג'י סקוליו בחרו לייצר סיפור בהשראת אינדיאנה ג'ונס ומסעותיו במקומות שונים, שנעים בין הריאליסטי לפנטסטי. כאן הוא ארכיאולוג שמגיע למדבר (די מתבקש במופע שמוצג למרגלות המצדה…), שמגלה עולם קדום שלא ידע על קיומו, כמו אורף כנראה כשניגש להלחין את היצירה. הוא מגלה את גן העדן הבראשיתי, את ההילולה בפונדק שם צולים ברבור כקורבן ובסוף הוא מגלה את הסירנות המפתות החיות מתחת מים. במקום הנמוך בעולם, הבמאי ומעצב התפאורה שלו, לפי התוכניה, מתעתדים לקחת אותנו ממרגלות ההר אל מעמקי הים. כך הבריטון הוא אינדיאנה ג'ונס, הקונטרה טנור הוא הברבור הצלוי בפונדק והסופרן הפכה לדמות ספק בת-ים ספק סירנה, על סירה. המקהלה הם מעין נייטיב של מקום זה או אחר, כאשר הגברים לבושים במעין מדים אפורים והנשים בשמלות ערב אדומות עם טורבנים אדומים תואמים. לאלה מתווספים רקדנים של להקת קילצ'ה מפולין, בתפקידים שונים – פראים (עם פאות בלונדיות ארוכות לנשים ולגברים), בני-טבע, בחורות המחוזרות על-ידי אינדיאנה, שדים, ענבים מרקדים ועוד.

***

כדי להסביר את הסט של ההפקה הזו, יש לסקור קודם את הסט של טוסקה, כיוון ששתי ההפקות פועלות בתוך אותו מבנה בסיסי.

להבדיל מכרמינה בורנה, הסיפור של טוסקה ידוע וברור. התקופה ידועה עד לתאריך הספציפי – אחר הצהרים, הערב והבוקר שאחרי ב-17 וב-18 ביוני 1800 – כאשר אירועים היסטוריים שאירעו בתאריכים אלו מוזכרים ומניעים את העלילה. גם מקומות ההתרחשות ידועים – כל אחת משלושת המערכות של טוסקה מתרחשת במקום ספציפי בעיר רומא: הראשונה בכנסיית סנט אנדריאה דלה ואלה, השנייה בחדרו של מפקד המשטרה סקרפיה בפלאצו פרנזה והשלישית על ראש טירת סנט'אנג'לו.

למרות ששתי ההפקות פועלות באותו מבנה בסיסי, מופקדים על כל אחת מהן לא רק במאי אחר, אלא גם מעצב תפאורה שונה. אינני יודעת אם ההחלטה על המבנה הבסיסי התקבלה במשותף על-ידי הצוותים של שתי ההפקות, אבל על פניו נראה שהמבנה הבסיסי נועד בראש ובראשונה לשרת את טוסקה שהיא ההפקה המרכזית והארוכה בפסטיבל, הפקה של כשלוש שעות, המוצגת 4 פעמים – בעוד שכרמינה בורנה היא הצ'ופר, הפקה קצרה של שעה ורבע, המוצגת רק פעמיים, אופציה למי שרוצה להישאר באזור ולראות 2 הפקות יום אחר יום.

הסט הבסיסי הוא במה רחבה בנויה (ללא חלקי עפר כבהפקות הקודמות במצדה), שמוקפת בחצי גורן בשני מבנים מעוקלים דמויי מבנה ניאו-קלאסי, הימני צר יותר והשמאלי רחב יותר ומוצב לפניו, כאשר הרווח ביניהם הוא הכניסה הראשית לבמה. מבנה זה מרפרר ל-2 הכנפיים ברחבת בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא שעוצבו על-ידי ברניני. הדוגמה האפורה על הרצפה בגוון אוף וויט, מושפעת כנראה מעיצוב הרחבות בפיאצת פטרוס הקדוש דנן או בפיאצת איל קמפידוליו (גבעת הקפיטולין) ברומא, שעוצבה על-ידי מיכלאנג'לו (בהיפוך צבעים, שכן בשני הפיאצות הדוגמה בהירה על רקע אפור). על המבנה הימני מוטבע המספר "1800", שנת ההתרחשות, בעוד על הצד השמאלי מוטבע הכיתוב “ROMA”, מקום ההתרחשות. במערכה השנייה, יתגלה כי ה-O הוא בעצם פתח, שמוביל כביכול לחדר העינויים בו מעונה קרוודוסי. על הגג בקצה המבנה השמאלי ניצב לו פסל מלאך ענק, רפליקה לא מדויקת של החצי העליון של פסל המלאך מיכאל שניצב בראש מצודת סנט'אנג'לו, שלמרבה ההפתעה נשאר גם בהפקת כרמינה בורנה, למרות שלא ברור מה הקשר שלו להפקה ההיא. מבנה בסיסי זה משמש כמעטפת לתפאורה של כל מערכה כאשר נוספים לו אך מספר אביזרי במה בודדים, כמו גם דימויים שונים המוקרנים על קירותיו והמשתנים בכל מערכה.

סיום מערכה ראשונה - <strong>טוסקה</strong> למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)
סיום מערכה ראשונה – טוסקה למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)

המערכה הראשונה היא הארוכה ביותר באופרה וכוללת 9 סצנות והמערכה השנייה והשלישית כוללות 5 ו-4 סצנות, בהתאמה. לכן בעוד שהתפאורה בשתי המערכות האחרונות סטטית (למעט פתיחת דלת חדר העינויים במערכה השנייה), כאן היא משתנה תוך כדי המערכה.

במערכה הראשונה אנו נמצאים כאמור בכנסייה בה קרוודוסי מצייר דמות של מריה מגדלנה. לשם כך, מוצב מבנה עץ דמוי פיגום בצמוד לקצה השמאלי, זה עם המלאך בראשו. על הפיגום כן ציירים עם דמות אישה. קצת קטן מדיי לדעתי. בדרך כלל, בכנסיות לא מציירים על כן, אלא על הקירות ולכן הפיגומים… במרכז הבמה גדר כלונסאות מתכת בשחור עם קצוות זהובים, במתווה מעגלי, ובמרכזה שער. בתוך המתחם המגודר ניצב פסל של צלב באותם גוונים של זהב עם שחור. על הקירות מוקרנים דימויים המזכירים את ציוריו של מיכלאנג'לו מהקפלה הסיסטינית. בחזית הקצה הימני מוצבים שני אגרטלים גדולים משיש על רגל, בהם תשים אחר-כך טוסקה פרחים. בין האגרטלים, מתגלה דלת בעת שאנג'לוטי נכנס להסתתר בקפלה המשפחתית. בסמוך לקצה הימני עוד מבנה אבן – שקת מים על עמוד, בו מוצא אנג'לוטי את המפתח לקפלה. תוספת נחמדה לבימוי של חלק זה הוא זה של קרוודוסי הרושם קריקטורה של השמש המתפלל בבלוק ציור ומוסר לו את הדף עם הרישום ספק בלגלוג ספק בהערכה.

לאחר שהמנקה, הנזירים, הנזירות ופרחי הכהונה חוגגים את הפסדו של נפוליאון בקרב מרנגו, מגיע סקרפיה ראש המשטרה לחפש את אנג'לוטי, ואנשיו מסיעים את הגדר החוצה במעגל. בסוף המערכה, לשירת הטה-דאום נכנסים שוב הנזירים, הנזירות והילדים בתלבושות לבנות נושאים נסים מוזהבים וכלי קודש ואיתם גם כמרים בשחור ובלבן. בתווך פוסעים גם קרדינלים בלבן-אדום חלקים נושאים נסים מוזהבים וחלקם מוטות מוזהבים עם קצה מעוקל כספירלה. על הגג עומדים נזירים נוספים בלבן ולבמה נכנסים גם אנשים מכוסי פנים בבגד שחור שנופלים אפיים ארצה, כמו גם חלק מהנזירים בסוף המערכה לקול זיקוקי הדינור.

המערכה השנייה מתרחשת בחדריו של סקרפיה בארמון פרנזה. הריהוט על הבמה כולל שולחן כתיבה מרכזי שעליו ניצבות שתי מנורות שנדלייר גבוהות ומאחוריו כיסא. גם מימין ניצב מאונך לו שולחן כתיבה נוסף עליו יכתוב סקרפיה את אישור הנסיעה ואילו משמאל ניצבת ספה שחורה, עליה יונח קרוודוסי כשיוצא מחדר העינויים, ולצידה כמה כסאות. על הקירות מוקרנים דימויים המדמים את קיר הארמון, מעין פנלים מצוירים בירוק ובכתום עם גבולות לבנים. הפנלים האלו מחולקים גם לפי צורת האותיות המוצמדות למבנה. להפתעתנו – ה-O משמאל מתגלה כפתח לחדר העינויים. בסוף המערכה לאחר הרצח, אין הקרנות על הקירות ורק מנורות השנדוליר המונחות משני צידיה של גופתו של סקרפיה דולקות.

במערכה השלישית אין כמעט שום אביזר על הבמה למעט עמוד גרדום כחול שניצב במרכזה. אם תרצו אפשר להכליל את קונטרס הנייר בו אוחז קרוודוסי בכותבו לאהובתו כאביזר נוסף. ההקרנה כאן היא של מבנה מבחוץ: לבנים אדומות וכותרות מעוטרות שנושאות אל הגג. עמוד הגרדום מסמן כאן גם את הכלא, כאשר קרוודוסי מדבר הן עם הסוהר והן עם טוסקה המבקרת אותו בכלאו שם. בהמשך, נכנסת כיתת יורים והוא נקשר אל אותו עמוד בדיוק. טוסקה, המציצה מרחוק בהוצאה להורג – מתחבאת כביכול בחזית של המבנה השמאלי. בסופה של המערכה, היא נראית רצה לאורך הגג וקופצת מקצהו המרוחק של אותו מבנה שמאלי.

 טוסקה וסקרפיה - מערכה שנייה - <strong>טוסקה</strong> למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)
טוסקה וסקרפיה – מערכה שנייה – טוסקה למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)

בסופו של יום, הבחירה בסט הזה לטוסקה יצרה מעטפת עדינה ומשלימה לאופרה שלא גנבה את ההצגה, הפריעה או רידדה אותה. השימוש המדויק בתפאורה מינימלית מאוד במערכה השלישית לא רק שלא פגמה באופרה, אלא אף תרמה לעוצמת הרגע. לפעמים אלמנט אחד חזק שווה יותר מדיוק ריאליסטי או מהגזמה פנטסטית. למרות ההשפעה של מבנים מהרנסנס והברוק, המבנים עוצבו בעצם כניאו קלסיים – דמויי שיש בהיר ומבהיק שנצבע על-ידי ההקרנות. זה הזכיר לי שהאדריכלים הניאו-קלסיים רוממו את חשיבותם של משטחי השיש החלקים כיוון שלפי השרידים הארכיאולוגיים הם חשבו שכך נראו המבנים ביוון הקלאסית. מחקרים מאוחרים גילו שרידי צבע על אותם מבנים ומכאן הגיעו החוקרים למסקנה שבעצם המבנים היוונים הקדמונים היו משיש שנצבע בשלל צבעי הקשת. הנה הגיעה ההפקה הזו של טוסקה וההקרנות הצבעוניות על הקיר דמוי השיש הבהיר והחזירה עטרה ליושנה.

***

מקורה של האופרה טוסקה במחזה הלהיט של ויקטוריאן סרדו לה טוסקה, שיתוף הפעולה השלישי של המחזאי עם השחקנית הנודעת שרה ברנאר. המחזה, שעלה לראשונה בפאריז ב-24 בנובמבר 1887, הועלה רק בצרפת יותר מ-3,000 פעם ועוד פעמים רבות ברחבי אירופה ואמריקה, אך כיום אינו מבוצע כלל. פוצ'יני צפה במחזה לפחות פעמיים בעת סיבוב הופעות באיטליה, הוא ראה בו את הבסיס הדרוש לו לאופרה ושלח את המו"ל שלו להשיג את הזכויות מסרדו. סרדו התלבט אך בסופו של יום העניק את הזכויות למו"ל ריקורדי. ריקורדי הטיל את הכנת הליברית על לואיג'י איליקה, אלא שזה יעץ לפוצ'יני לרדת מהפרויקט כי חשב שאי אפשר להפוך את המחזה לאופרה. כאשר סרדו הביע את חוסר הנוחות שלו מזה שהמחזה המצליח ביותר שלו הופקד בידיו של מלחין צעיר, פוצ'יני נעלב ופרש מהפרויקט. ריקורדי הטיל את ההלחנה על מלחין אחר – אלברטו פרנקטי. בסופו של יום, עם זאת, ריקורדי שיכנע את פרנקטי להחזיר את הזכויות, ויש כמה סברות לאיך ולמה זה קרה. פוצ'יני חזר לפרויקט וחתם על החוזה הסופי במאי 1895. המחזאי ג'וזפה ג'קוזה הצטרף לאיליקה בכתיבת הליברית והליברסטים ערכו שינויים רבים במחזה. כך הפך המחזה בן חמש המערכות עם שלל הדמויות לאופרה מהודקת בת שלוש מערכות עם שלוש דמויות ראשיות בלבד: טוסקה, קרוודוסי וסקרפיה. שלוש הוא גם מספרן של הדמויות שמניעות בעצם את העלילה מאחורי הקלעים, דמויות שלהבדיל מדמויות המחזה והאופרה הן דמויות היסטוריות של ממש: מארי קרולין מלכת נפולי, האפיפיור פיוס ה-7 ונפוליאון בונפרטה, הנמסיס של המלכה קרולין, בהיותו ראש הרפובליקה הצרפתית שאחראית למותה של אחותה מארי אנטואנט. גם הדמות המשנית של צ'זרה אנג'לוטי מבוססת על אחד הקונוסולים של הרפובליקה הרומית, ליבוריו אנג'לוצ'י, אלא שהאחרון לא נכלא והתאבד, אלא נמלט, התגורר במילנו כמה שנים ולבסוף חזר לרומא, אך התרחק מהחיים הציבוריים. הוא נפטר ב-1811.

הימים הם ימי הרפובליקה הרומית קצרת הימים שכוננה במרכז איטליה בין השנים 1798–1799, כמדינת חסות צרפתית בעקבות פלישת נפוליאון בונפרטה למדינת האפיפיור. האפיפיור פיוס ה-6, בן השמונים, נלקח לגלות צרפת בה הוא מת מאוחר יותר והרפובליקה נשלטה על-ידי כמה קונסולים. אלא שהתמיכה ברפובליקה מצד התושבים היתה נמוכה, ובעקבות הפלישה של הנפוליטנים בספטמבר 1799, מדינת האפיפיור הוחזרה על כנה ביוני 1800 בראשות פיוס ה-7. האופרה טוסקה מתרחשת 3 ימים לאחר קרב מרנגו, שהתרחש ב-14 ביוני 1800. בתחילה ידם של האוסטרים בראשות הגנרל הקשיש מיכאל פון מאלס היתה על העליונה ונדמה שנפוליאון הובס – כך מדווח השמש במערכה הראשונה של טוסקה. אלא שלאחר מכן, נפוליאון אירגן מחדש את צבאו ובמערכה המחודשת הוא ניצח, כפי שנמסר על-ידי השוטר שארונה במערכה השנייה, מה שמוביל לאריה של קרוודוסי Vittoria! Vittoria! (ניצחון! נצחון!). הסיבה לפער הזמנים הוא הזמן שלקח להודעות להגיע לרומא באותה תקופה – כשלושה ימים.

האופרה טוסקה הועלתה לראשנה ברומא בתיאטרו קוסטנצי ב-14 בינואר 1900.

***

הסט של כרמינה בבירור מודבק על הסט של טוסקה. להלן שיעור בהפיכת סט אלגנטי ומרשים לבליל לא ברור ועמוס של אלמנטים, או במילים אחרות: גינת פלסטיק מפגרת. ראשית הונחה פלטפורמת דמויית מסלול (להלן מסלול) לרוחב הבמה, בין שני קצות המבנה המעוקל, כשהחלק הקדמי שלה הוא מעין מסך, שעליו מוקרנות טקסטורות משתנות: אבנים, אדמה, מפלי מים מבעבעים מהאדמה, גלי ים, פירות… מאחורי הפלטפורמה ניצבת המקהלה, לעיתים עומדת, אך לרוב יושבת על כסאות ושרה מתוך קונטרסים של תווים. מאחוריהם, כאמור שלל אלמנטים שקשה לזהות, בגלל התאורה החלקית, בגלל המרחק מהבמה, בגלל העומס ובגלל חוסר המובחנות וההבלטה של האלמנטים. התקריבים על מסכי הווידיאו גם לא עזרו, כי הם סיפקו תמונה חלקית בלבד. זיהיתי מעין עצי דקל וערב רב של צמחיה ירוקה בעומק הבמה ויער זרדים, שאחר כך נלקחו על-ידי הרקדנים והפכו למקלות קפאפ. באמצע האירוע הופיעו בינות ל"צמחיה" שמאחורי המסלול, דמויות ענק של פיל, ציפור ענק כלשהי וגירפה, שהתוו בנורות ניאון. ולבסוף הופיעה גם סירת מפרש, עם מפרש עשוי מיתרים ומוקף בנורות מחליפות צבעים, שבו נמצאה הסופרן – כאמור בדמות בת-ים או סירנה. בין לבין הופיעו בקדמת הבמה גם תפוח ואשכול ענבים מוזהבים ענקיים, ברקע הופיעו מדוזות וראש ענק בהשראת אומנות המאה ה-16 ועל המסלול דמויות בתלבושות תקופתיות גרוטסקיות.

טוב, עכשיו קצת סדר.

עוד לא התחיל: כשנכנסנו הבמה היתה חשוכה ולא ראינו דבר מהתפאורה. כמו בטוסקה גם כאן הופיעו 2 דמויות עם ג'ונג' לסמן את תחילת האירוע, אך בעוד שבטוסקה הן היו לבושות בשחור, כאן היו לבושות בלבן. ניכר שאל הבמה נכנסים בחושך הרבה אנשים: מקהלה, ניצבים ורקדנים. ניכר שחלקם נשכבים על הבמה. כעת הואר האזור שבין הבמה לתזמורת והמעבר שבין האורכסטרה והטריבונה בהקרנה של דוגמה לבנה על אפור. משמאל נכנסים 6 רוכבים על סוסים, חוצים את המעבר לימין, עוקפים את האורכסטרה ופונים לבמה. 2 סוסים עולים על הבמה (לפני המסלול) וניצבים זה מול זה. הרוכב של אחד מהם יורד ואילו השני, לוקח את שני הסוסים ויורד מהבמה. הרוכבים יוצאים. על הבמה נותר אינדיאנה ג'ונס, קורא בספר.

אש נורית מאחור, המוזיקה מתחילה: המקהלה בשיר הפתוח והמסיים O furtuna – הגברים לבושים בתלבושת אחידה כמו חיילים במדים עם כובע גבוה, הכול באפור. הנשים בשמלות ערב שונות לכל אחת בגווני אדום כהה וטורבנים תואמים. כולם שרים מתווים. על הבמה שוכבים אנשים בשקים שנעים על הבמה, בשכיבה, בכריעה ואחר-כך בעמידה. הם צועקים דרך הבדים. בהמשך אינדיאנה מחלץ אותם מהקוקון ומתגלים בנים ובנות בשיער זהוב פלטינה ארוך ומכנסים לבנים – לגברים, או שמלות גופיה לבנות לנשים. אחד החיילים משקה אותם מכדי זהב קטנים. זוהי תחילתו של החלק "האביב". בקדמת המסלול מוקרן דימוי של אדמה עם מים נובעים ממנה לקול אריית הבריטון Omnia Sol temperat (כל הדברים שהושפעו מהשמש). הבנים והבנות פוצחים בריקוד פראי עם צעקות (למה?).

 רקדנים בתת-הקטע "האחו" - <strong>כרמינה בורנה</strong> למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)
רקדנים בתת-הקטע "האחו" – כרמינה בורנה למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)

עם המעבר לתת הקטע "האחו", ההקרנה מקדימה משתנה לתמונת צמחיה. להקת הרקדנים מחוללת על המסלול בריקוד סתמי בקטע האינסטרומנטלי הפותח. כל הפיוטים הבאים בחלק "האחו" מיועדים למקהלה. על הבמה הרקדנים משתוללים בריקוד זה או אחר. הבנים לוקחים את עצי הזרדים (רומחים עם סרטים) ויוצאים. רקדנית אחת מפלרטטת עם אינדיאנה, רוקדת ומתנשקת איתו. מאחור מוסע אל הבמה פיל ענק מואר בנורות ניאון ירוקות. ברקע פרפרים ענקיים צבעוניים מעופפים מימין. הרקדנים רוקדים בקדמת הבמה עם מקלות הקפאפ שלהם. הפיל יוצא ונכנסת דמות ענק של מעין ציפור פרה היסטורית, ואז היא יוצאת ונכנסת ג'ירפה ענקית – שכמו הפיל מוארות בנורות ניאון ירוקות. הפראים (הבלונדיניים) חוזרים לבמה עם המקלות שלהם ונלחמים בג'ירפה.

כעת הכול מואר באדום, לרבות הפס מתחת לבמה ושלושה פסים אנכיים בכל קצה של המבנה הבסיסי. זוהי תחילתו של החלק "הפונדק". מימין מוכנס תפוח עץ ענק בזהב. משמאל, אשכול ענבים ענק בזהב גם הוא. למטה מוקרנת תמונה של פירות, ברקע משמאל, ראש ענק המורכב מפירות הניצב מעל חבית ענק, פיסול בתלת-מימד בעקבות הצייר הידוע מן המאה ה-16 ג'וזפה ארצ'ימבולדו, שהתמחה ביצירת דיוקנאות המורכבים מאלמנטים שונים כמו פירות, דגים, ציפורים, בעלי-חיים, פרחים ועוד.

על המסלול דמויות בתלבושות תקופתיות כבדות. אינדיאנה בקדמת הבמה מוקף ברקדנים בתלבושות סגולות מעוותות וגרוטסקיות עם בליטות משונות על הישבן ובצד הגוף, על הכתפיים ועל הראש, עם כתמי צבע זהוב על הסגול הכללי. על הבמה מפוזרות ערמות פירות אמיתיים. הקונטרה טנור – אחת הדמויות בבגדים התקופתיים הוא הברבור הנצלה בפונדק באריה שלו Olim lacus colueram. כעת הברבור ועוד שתי דמויות בתלבושות כבדות עומדים על כסאות על המסלול בעוד אחרות רוקדות עם הסגולים. אינדיאנה ממשיך להיות מוקף ברקדנים השדונים הסגולים המעוותים עם הציפורניים הארוכות. מישהו ראה בהם ענבים רוקדים… על המבנים תאורה לבנה ועל קדמת המסלול מוקרנת דוגמת קורות כמו של בית גרמני מצוי בחום-אדום על לבן. הדמויות יורדות לקדמת הבמה וגם שם עומדות על כיסאות. אש נורית כמה פעמים מעומק הבמה וכעת מוקרנת על קדמת המסלול טקסטורה כחולה כמו גלים.

כעת אנו עוברים לחלק "חצר האהבה", שאותו החליטו כאן להפוך לחלק התת-מימי. הבמה מוחשכת, רק מים מופיעים על קדמת המסלול ועל הקירות. משמאל מעל גג המבנה, מרחפות מדוזות. אל הבמה מוכנסת סירה עם מפרש מיתרים המוקף בנורות ניאון, שכעת דולקות בירוק בהיר. על עצי הזרדים הסמוכים למסלול מנורות זעירות דולקות בצהוב. זמרת הסופרן ניצבת על הסירה בתלבושת בת-הים. הוחלט שהיא מגלמת סירנה. בקדמת המסלול מוקרן בהמשך נוף תת ימי של שונית אלמוגים. הנורות בקצה הבניין כחולות ובהמשך הן ואורות הסירה יהפכו ללבנים. על המסלול מופיעים רקדנים בתלבושות מרהיבות כחולות של דגים עם זימים דביקים. הסירנה נעה בחושניות בסירה. הוא מכוון אליה רומח ולבסוף אחרי הקטע הזעיר האחרון שלה Dulcissime היא קורסת מתה על הדופן.


כרמינה בורנה למרגלות המצדה

הבמה שוב מוחשכת וכעת מוקרנים על קצה המסלול ועל הקיר תמונות של כתבי יד עתיקים בצהוב קלף ובסגול. זהו הקטע הבכנלי "בלנציפלור והלנה". על קדמת המסלול כל הזמן מונחים ספרים. אינדיאנה עומד באמצע עם רומח. מוקף שוב ברקדנים.

לבסוף שוב חוזרים ל-O furtuna. חברי המקהלה קמים מהכסאות ושרים ללא תווים כשהם כמו מתהוללים. מימין פוסעת לאיטה על המסלול דמות מרשימה בשמלה אדומה ארוכה עם כובע (זמרת הסופרן). אינדיאנה בקדמת הבמה לפני המסלול, נלחם בעוד רקדנים עם בגדי טול שחורים. על הבמה מאחורי המסלול עמודים ועליהם שלדים. על קדמת המסלול שוב מוקרנת אדמה סדוקה. בסוף זה נגמר. זיקוקי דינור.

***

ובחזרה לטוסקה. כאמור, זאת ההפקה הטובה יותר מבין השתיים לדעתי והדבר ניכר גם בבחירת הזמרים, שבאופרה הישראלית נהוג מזה שנים לקרוא להם "זמרי דניאל אורן".

בתפקיד הראשי, הזמרת פלוריה טוסקה, הופיעה הסופרן הבולגרייה סבטלה וסילייבה. וסילייבה היא כוכבת בינלאומית, שהופיעה בהפקות רבות בכל עולם ואף כיכבה מול פלסידו דומינגו ורוברטו אלניה, בשני המקרים בתפקיד נדה בליצנים (לאונקוולו). לווסילייבה הופעה מרשימה, מדובר באישה יפיפייה שדמותה החיצונית מתאימה ככפפה לדמות של הזמרת הנערצת טוסקה באופרה. המשחק שלה משובח וגם הביצוע הקולי היה טוב למדי. עם זאת, רבים ממי שנכחו גם בחזרה הטכנית (שבה לא נכחתי), שם הופיעה מיודעתנו אירה ברטמן (המחליפה), טענו שלאירה קול מתאים יותר לתפקיד בהיותה סופרן ספינטו ממש ולא סופרן לירי כבדה כמו וסילייבה. אבל אירה לא כוכבת בינלאומית… עדיין. וסילייבה העניקה לנו מספר רגעים מרתקים במיוחד. הביצוע שלה לאריה המפורסמת של טוסקה Vissi d'arte (אני חיה למען האומנות) במערכה השניה היה רגע כזה, אך הבעיה היא שהוא היה מנותק לחלוטין מהאופרה כולה. כפי שראינו במקרה של una furtive lagrima בשיקוי האהבה, ככל הנראה הביצועים הרבים של אריה זו ברסיטלים הביאו לכך שהיא הרבה יותר מלוטשת משאר התפקיד. רגעים חזקים אחרים היו העימות עם סקרפיה ורציחתו וכן סצנת הסיום, שלמרות שהיתה חזקה, היתה בגדר נפילת מתח.

בתפקיד הגברי הראשי, הצייר מריו קרוודוסי ואהובה של טוסקה, מופיע מיודענו הטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה, שכבר הופיע באופרה הישראלית בתפקידים הראשיים באותלו (ורדי, 2013) ובסיפורי הופמן (אופנבך, 2014). לפורטה, שכבר עבר את שיאו, קול טנור מלא, מצלצל ועוצמתי, אם כי המאמץ לעתים ניכר בו. הוא הגיש ביצוע קולי ומשחק סבירים וניכר כי שוררת כימיה בינו לבין הכוכבת שלצידו. ליבנו החסיר פעימה כאשר הוא שר את האריה המפורסמת שלו במערכה השלישית E lucevan le stelle (וזרחו הכוכבים), אולי כי הוא מורגל בה מן הרסיטלים, אך לצערינו זה היה רגע בודד בו הוא החזיק ממש את הקהל. בתחילת האופרה קולו אף היה צרחני לעתים, כששר לבדו וגם באחד הדואטים עם וסילייבה.

כוכב הערב הוא הבריטון הרוסי סרגיי מורזאב בתפקיד מפקד המשטרה סקרפייה. מורזאב הגיש הופעה מדויקת הן מבחינה קולית והן מבחינת המשחק וסקרפיה שלו ממש נהנה להיות רע. במיוחד ראויה לציון הסצנה במערכה הראשונה בו הוא מהתל בטוסקה ומביא אותה לחשוב שאהובה בוגד בה עם המרקיזה אטוונטי. קולו העוצמתי ומלא הניואנסים שומר על אדישות מה לעומת טוסקה מלאת הרגש – מה שמראה על המחושבות שלו כשהוא מוביל אותה לאט לאט למלכודת ועל חוסר המצפון שלו. ה-aside הרבים שלו אינם קומיים, אלא חבויים בפיאנו, אך לא לגמרי. גם בזאת הוא מתריס, אך היא בכלל לא שמה לב.

הבס-בריטון הוותיק ולדימיר בראון עיצב את דמותו של שמש הכנסייה כשוטה, דבר שנהוג ברבות מן ההפקות, מה שגורם לנו לשכוח שקרוב לוודאי שהיה זה שמש הכנסייה שהלשין על המנהיג המודח אנג'לוטי למפקד המשטרה של אלו שהדיחו אותו מהשלטון. למרות הסתייגות זו, הביצוע שלו היה משובח הן מבחינת התזמון הקומי והן מבחינת הביצוע הקולי. תמיד אני נהנית לשמוע את קולו העמוק.

זמר נוסף שעובד באופן קבוע עם דניאל אורן בארץ ובחו"ל, הבריטון האיטלקי קרלו סטריולי בתפקיד אנג'לוטי נתן ביצוע נוגע ללב של אדם שבור ותשוש אך עם זאת ניכר שזהו אדם בעל עוצמות לא רגילות, כיאות למנהיג. מבחינה ווקלית נהנינו מקולו העמוק והמלא, בביצוע מלא ניואנסים.

הטנור הישראלי יוסף ארידן בתפקיד סוכן המשטרה ספולטה נתן ביצוע משכנע. לארידן גוון קול מאוד מיוחד, דק יחסית ומתכתי מה, וכך קורה שאו שהוא מתאים לדמות ויוצר תפקיד נפלא, כמו למשל בתפקיד גורו הזכור לטובה במאדאם בטרפליי, או ששיבוץ שלו לתפקיד הוא טעות גדולה, כך למשל כשגילם את קסיו באותלו. כאן השתלב קולו המיוחד כמו כפפה עם שאר הקולות. הוא אמנם לא הבריק כמו בתפקיד גורו, אך בהחלט נתן הופעה טובה.

הבריטונים הישראלים עודד רייך ונח בריגר, בתפקיד שארונה והסוהר, בהתאמה, נתנו הופעה טובה. רייך מציג דמות מעט נוקשה, ואילו בריגר הופך את דמות הסוהר לרחומה משהו. המצו-סופרן הישראלית ענת צ'רני הופיעה בתפקיד הקטן של הרועה, תפקיד שבוצע מאחורי הקלעים וכתוב בדיאלקט רומי. גם כאן, כמו בשיקוי אהבה, נהנינו לשמוע את קולה היפיפה, היציב והצלול.

המקהלות בהפקה זו, מקהלת האופרה הישראלית ומקהלת צעירי מורן היו טובות מבחינה ווקלית אך לא נצפו רגעי שיא מיוחדים. מבחינת הנוכחות, המסה של האנשים והילדים בלבן היתה מרתקת ונראה שכולם נכנסו לתפקיד, במיוחד הילדים.

התזמורת, תחת ידו של האיש והאגדה, מאסטרו דניאל אורן, היתה טובה מאוד ועדיין בחזרה הגנרלית בה הייתי, טרח אורן לתקן את כניסת התופים המכריזים על ההוצאה להורג ועל קנטטת הפעמונים המיוחדת בתחילת המערכה השלישית. אני דווקא שמחתי לשמוע זאת שוב ושוב, כיוון שהאגדה מספרת שפוצ'יני טרח והכריח את ההפקה לצקת פעמונים מיוחדים כדי שיחקו במדויק את הצליל האמיתי של פעמוני תפילת הלילה, הנשמעים עם שחר בטירת סנט אנג'לו, אך למרות כל ההשקעה, הקהל כמעט ולא הרגיש בהם בפרימיירה של האופרה…

***

כרמינה בורנה היא בראש ובראשונה יצירה למקהלה והקטע המפורסם ביותר ממנה, זה שבו היא מתחילה ובו היא מסתיימת, הוא שיר המקהלה המפורסם לפורטונה אלת המזל. אבל לצערינו, המקהלה שהיתה טובה למדי בטוסקה, הלכה כאן לאיבוד. לא מפוקסת, לא עוצמתית מספיק והקרשנדו לא משמעותי, אולי כי המקהלה היתה גדולה אבל לא מספיק גדולה ליצירה הזאת, שבד"כ מבוצעת עם מקהלות ענק. המקהלה היתה חיוורת בקטעים מסוימים וצרחנית באחרים. גם מקהלת הגברים היתה שטוחה ולא יפה. בקיצור אכזבה.

הבריטון אנריקו מריה מראבלי הפגין ביצוע לא אחיד, לעתים בוטח ולעיתים מלוכלך (למשל באריה Dies, nox et Omnia בחלק חצר האהבה), אך לא הביא בשירתו שום ערך מוסף, ומבחינת נוכחותו על הבמה הוא די הלך לאיבוד בבליל האלמנטים הבלתי נגמר. לעתים נראה כמשתלב בהפקה ולפעמים נראה שלא ברור לו איפה הוא נמצא, נגרר לכאן ולכאן על-ידי ענבים מרקדים או שדוני טול.

סירנה בסירה בחלק הימי - "חצר האהבה" - <strong>כרמינה בורנה</strong> למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)
סירנה בסירה בחלק הימי – "חצר האהבה" – כרמינה בורנה למרגלות המצדה (צילום: יוסי צבקר)

התאכזבתי מהקונטרה טנור אלון הררי, שציפיתי מאוד לפגוש כאן, אחרי שהתוודעתי אליו כשביצע את אורפיאוס באורפיאוס ואורידיצה (גלוק). אלון התחיל רע עם קול לא יציב ומלוכלך, אך בהמשך התעשת והתפקס ושר באופן צלול ונעים. נדמה היה שהוא לא החליט כיצד לשיר את האריה של הברבור הצלוי Olim lacus colueram. לגבי האריה הזו קיימות שתי סכמות ביצוע מקובלות, אחת גורסת ביצוע צלול ששם דגש על הקול היפה והאחרת ביצוע מלוכלך ששמה דגש על הדרמה, כמו למשל בביצוע הנפלא כאן. עירוב בין השתיים כפי שיצר אלון, בכוונה או שלא בכוונה, לא עובד. מצד אחד התלבושת שלו גרסה ביצוע מלוכלך, אך לדעתי קולו הקטן יחסית והצלול, לא מתאים לביצוע מלוכלך שאולי יכול לבצע טנור. התלבושת שלו היתה מסורבלת עד מגוחכת (עם גולגולות ענקית על כל כתף) ומבעד האיפור המבעית (במובן הטוב) לא זיהיתי אותו לרגע ובכל מקרה נראה היה שהוא קורס מנטלית תחת כיסוי הראש המשונה שיצרו לו. בנוסף גם יצרו לו תנועה מגוחכת ולא נראה היה שהוא יודע מה לעשות כדי להפוך את הלימון ללימונדה.

הסופרן הישראלית אלה וסילביצקי נתנה הופעה מהפנטת ממש, כל-כולה בתוך התפקיד, ממזגת את השירה ואת המשחק למקשה אחת. לבושה בשמלה מדהימה בצבעי כחול ירוק אצה בגזרת בת ים (יש באמת מונח כזה בתחום שמלות הערב… ) עם איפור מושקע בכחול ופאה בשלל גווני כחול, היא עיצבה דמות של ספק בת-ים ספק סירנה שעמדה כל הזמן במקום אחד על-גבי מעין סירה ועל רקע מפרש משולש ישר זווית עשוי מיתרים ומוקף נורות. רוב התנועה שלה היתה עם הידיים ובאמצעות הבעות הפנים, למעט בסוף האריה שלה כאשר היא קורסת לתוך הסירה ומתה על הדופן, בתמונה מאוד מרשימה (מרשימה על-גבי מסכי הווידאו, ככה לא ראו דבר וחצי דבר). בהמשך, היא עולה לבמה לבושה גלימה אדומה (כשלצופה בקהל נותר רק לנחש אם זו היא או ניצבת והדבר התברר בתמונות הסטילס). אלה שעלתה מרוסיה לפני מספר שנים, החלה דרכה בסטודיו אופרה, וכבר אז היא הופיעה כמה פעמים בתור פמינה בהפקה של חליל הקסם (2011). מאז ביצעה תפקידים שונים באופרה הישראלית, קטנים כגדולים, כשהיא ממשיכה ומתפתחת מתפקיד לתפקיד. אני במיוחד מעריכה אותה על כך שהיא לא מופיעה כדי להיות יפה, למרות שהיא באמת מאוד יפה, ומרשה לעצמה בשם העברת הדמות לעטות הבעות שמשנות אותה לגמרי לדמות מיוסרת ואף קצת מכוערת (כפי שראינו גם בנבוקו). הקול שלה שהתפתח והתעבה מאז פגשתי בה לראשונה, עדיין שומר על הצלילות והמיקוד שלו. כאן נהנינו מקול מלא, אך לא גדול מדי, צלול, עוצמתי ובעל ניואנסים. הקול של אלה נשבר לצערנו בצליל הגבוה של Dulcissime, אולי כדי להזכיר לנו שאין דבר כזה מושלם… גם מבחינה קולית וגם מבחינת המשחק, אלה יוצרת פה, בעזרת הבמאי, משהו חדש יש מאין ואין לדעת אם זאת הסיבה לביצוע היפה, או שהביצוע שלה מתעלה מעל ההפקה המגוחכת הזו, אך ורק בזכותה. מעניין לראות לאן תגיע הסופרן המוכשרת הזו.

הסט של פסטיבל האופרה במצדה 2015 ממבט ציפור. מאחורי הבמה, אפשר להבחין במסלול המפורק לשניים, במשולש ישר הזווית של הסירה וגם בפסלי הפיל, הציפור והגירף - בלבן (צילום: יואב פלי)
הסט של פסטיבל האופרה במצדה 2015 ממבט ציפור. מאחורי הבמה, אפשר להבחין במסלול המפורק לשניים, במשולש ישר הזווית של הסירה וגם בפסלי הפיל, הציפור והגירף – בלבן (צילום: יואב פלי)

התזמורת הסימפונית הישראלית, ראשון לציון, בניצוחו של ג'יימס ג'אד, היתה מפוקסת ומלושטת, אך ציפיתי למעט יותר אנרגיה. הכל היה נראה על מי מנוחות. קצת דיסוננטי למתרחש על הבמה.

ולסיום הרקדנים. להקת המחול של קילצ'ה, בניהול צמד הכוראוגרפים אליזביתה וגרגור פנטק, חביבה מאוד על הבמאי זנאנייצקי שכבר שיתף אותם בשנה שעברה בהפקה של לה טרוויאטה. שם ממש לא אהבתי אותם ולכן לא ציפיתי למשהו מיוחד הפעם. לאור ציפיותיי הנמוכות, אוכל להגיד כעת כי הרקדנים נתנו באופן כללי ביצוע סביר. לא מרטיט ולא מדהים, אבל גם לא לגמרי מפגר. ובכל מקרה, קרש ההצלה שלהם מקטילה גמורה, הוא התלבושות המדהימות, וגם זו התקדמות, כי בטרוויאטה התלבושות היו נוראיות.

זה המקום לקרדיט מיוחד למעצבת התלבושות מגדלנה דברובסקה ולצוות האיפור של האופרה הישראלית על עבודה יוצאת מן הכלל וחבל שלא מופיע הקרדיט של מעצב/ת האיפור של ההפקה הזו. ההפקה הכילה פנינים נפלאות של תלבושות: תלבושות הענבים המרקדים, תלבושות הדגים הכחולים, שמלת בת הים, שמלות הערב האדומות של חברות המקהלה ואפילו התלבושות התקופתיות של אנשי הפונדק, שלמרות שאני חושבת שהן מעט מוגזמות (למשל התלבושת של הברבור), ניכר שהושקעה מחשבה רבה ותשומת לב לכל פרט, הן מבחינת הקונספט והן מבחינת הביצוע. הבעיה היחידה שהיתה לי עם התלבושות היא חוסר ההתאמה המוחלט לאקלים המדברי. כאשר לא מוגבלים על-ידי הסיפור כמו בטוסקה, אפשר ליצור משהו קצת יותר פרקטי. כל הזמן חשבתי איך מתפקדים המבצעים המסכנים האלו תחת שלוש שכבות בגדים, שהעליונה גם כוללת מעין פרווה.

***

באחד הראיונות סביב פסטיבל האופרה במצדה, אומר הבמאי מיכאל זנאנייצקי כי לאחר ההפקה המתומצתת של טוסקה, מגיע לקהל לחגוג ופשוט ליהנות. זנאנייצקי, שהתגלה כברנש חביב מאוד בסיור העיתונאים למצדה בשנה שעברה, עת ביים את לה טרוויאטה, אולי מתכוון לטוב, אבל זה פשוט לא יוצא לו. כאן כמו בהפקות קודמות, נראה שזנאנייצקי שופע רעיונות, אך במקום לבחור מביניהם הוא פשוט משתמש בכולם. ואם לא די בכך, מתגלה שהוא גם עבד של הפרטים הקטנים. הוא בונה את ההפקה מן הקטן לגדול, מה שמתאים יותר לטלוויזיה ולא לאולם תיאטרון ובוודאי שלא להופעה בחיק הטבע, שבה הפרטים הקטנים כמעט ואינם נראים, אפילו לא בהקרנות הווידיאו בשעת המופע. אני עוד זוכרת את השימוש שלו בתמונות הלוס דסאפארסידוס בנשף מסכות, בסצנת הבקתה של אולריקה, שהתגלה רק בתמונות הסטילס שהופצו על-ידי היח"צ. כאן למשל, בשלדים שעל העמודים בסצנת הסיום ובערמות הפירות על המסלול בסצנת הפונדק, הבחנתי רק בתמונות סטילס וקטעי וידיאו שראיתי לאחר המופע, וגם שם, הייתי צריכה לעצור ולחזור ולראות את הקטע כמה פעמים עד שהבחנתי למשל בערמות הפירות.

באופן כללי, שתי ההפקות לא בדיוק התייחסו לכך שמדובר במופע בחיק הטבע, בעיקר מבחינת השוני ביחסי הגודל לעומת במת אולם התיאטרון ולא יצרו קונספט מיוחד לסיטואציה. עם זאת, ההפקה של טוסקה היתה אפקטיבית יותר בהקשר זה ודווקא השימוש במבנה רחב מאוד ובתנועה מדויקת על במה כמעט ריקה, מאפשרת עדיין להתייחס למתרחש על הבמה, לא רק דרך מסכי הווידיאו.

גם בתנאי צפייה מיטביים – סרט קולנוע למשל, ההפקה הנוכחית של כרמינה בורנה מורכבת מדי, מלאת דקויות וגם מי שמכיר היטב את היצירה, ואני מניחה שרבים בקהל שאולי שמעו אותה בעבר לא ממש מכירים את טיב המבנה שלה ואת משמעות הטקסטים, יתקשה לשים לב לכל הפרטים ולחברם לחוויה מעשירה. ההפקה כוללת הרבה רעיונות מעניינים – ובמיוחד הבחירה להציג את החלק "חצר האהבה" כאירוע ימי וההצבה של הסופרן בסירה, אך גם הרבה רעיונות מטופשים כמו פסלי הפיל, הציפור והג'ירפה. אהבתי גם את השימוש של אנשים בשקים בתחילת ההפקה וגם את הרפרור לתולדות האמנות בפסל אליבא דארצ'ימבולדו, אבל פחות את הביצוע של האחרון. גם המדוזות המרחפות מעל המבנה השמאלי היו מעניינות, כמו גם הפרפרים, אבל מצד שני התנועה על הבמה של רוב הדמויות היתה מפגרת. למה אנשי הפונדק עומדים על כיסאות? הדבר הכי תמוה בעיני הוא מה שנמצא מאחורי המסלול. עד לרגע זה לא בדיוק הבנתי מה היה שם.

בסופו של יום, 2 הטיולים שלי למצדה השנה היו חוויה חברתית, פגשתי חברים ישנים והכרתי חדשים והאירוח היה לעילא ולעילא. הכפר שלמרגלות תיאטרון המצדה לא עוצב השנה באופן מרתק כמו בשנה שעברה, אך עדיין, הוא היה נעים והיה מאוד נחמד להסתובב בו ולמרות שאולי זה נראה מובן מאליו, הארגון היה מופתי ולא נצפו כל בעיות.

מבחינת החוויה האמנותית, אני לא שלמה עם התוצאה. למרות הבעיות שמניתי, שתי ההפקות היו מרתקות, וגם לא הטריד אותי במיוחד השימוש בהגברה, כמו העובדה שכדי באמת לראות מה קורה, הייתי צריכה להיות דבוקה למסכי הווידיאו, גם כאשר ישבתי בשורות הראשונות, שכן אלו היו מרוחקות מספיק מן הבמה, כדי שלא נוכל לראות כמעט שום פרט. ואז אני שואלת את עצמי – האם באתי עד המצדה כדי לראות סרט? אם כך, אולי היה עדיף לשים מסך ענק על כל הבמה – או אז – זו באמת תהיה חוויה מיוחדת…


מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *