הסאטיר באופרה

אח קטן וחורג

סצנת הסיום (צילום: אולגה גולדין)

על האופרה "שיקוי האהבה" בבריכת הסולטן.

כן, אכן כי כן, ירושלים צריכה אופרה. ויהיה מי שיגיד שירושלים בירת ישראל צריכה אופרה. לא שאין שם יצירה אופראית. מדי פעם, אני נתקלת בהפקות של אופרות קמריות, הפקות פרינג' של קבוצות שוליים, שנראות מאתגרות ומעניינות מאוד ומהוות מקום להתנסות לבוגרים טריים של המחלקות לקול באקדמיות בארץ. אבל כנראה, שאופרה ממש לא תהיה בירושלים עד שישכילו לבנות שם אולם תיאטרון עם פיר לתזמורת. וכל מה שעושים עד אז זה לא לעשות אופרה בירושלים. ומופע אופרה תחת כיפת השמים זה לא אופרה בירושלים, בוודאי אם זו רק אופרה אחת בשנה שמועלית בדיוק פעמיים. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על למה לעשות מופע אופרה בבריכת הסולטן דווקא.

אבל אני מניחה שזו התחלה וכנראה שראש העיר ניר ברקת באמת מעוניין להניע שוב את גלגלי התרבות המנוונים של עיר הבירה. ולראיה, גם פסטיבל ישראל עבר עדכון, ריענון ומתיחת פנים, שניערה את הפגר ומסמנת אולי את תחייתו של מפעל תרבות שפעם היה שם דבר.

סצנת הסיום (צילום: אולגה גולדין)
סצנת הסיום (צילום: אולגה גולדין)

אז רצון יש, אבל מבחינת הביצוע – הדרך עוד ארוכה. ההשוואה לפסטיבל האופרה במצדה מתבקשת. במצדה היו שתי הפקות שונות, אחת הועלתה ארבע פעמים והשנייה פעמיים. אלא שבמצדה היתה פריבליגיה לבוא, תרתי משמע, לקרקע בתולית ולבנות יש מאין את הכפר האופראי. בירושלים הגיעו למקום קיים והיו צריכים להתבסס על התשתיות העלובות שלו. איפה השירותים בכפר המצדה ואיפה השירותים של בריכת הסולטן. לעומת הכפר הנפלא של המצדה והארגון המופתי, נתקלנו כאן בארגון ובכן, ישראלי… לא משהו שאי אפשר לפתור אבל עדיין לא יזיק צוות שידע לכוון ולענות על שאלות, שילוט מתאים שיכוון במדויק לאן שצריך להגיע, כסאות במתחם ה-VIP, דוכני מסירת כרטיסים מסודרים ותוכניה מושקעת (התוכניה היתה פולדר של 4 דפים, ללא כריכה, ללא קרדיטים מלאים [חברי תזמורת, מקהלה] או מאמרים נלווים). אהבנו את הצ'ופר הנחמד שניתן לצופי ה-VIP שכלל כרית למושב, כרבולית וגם בקבוק מים ושקית בוטנים. אכן הושקעה מחשבה. נייס.

התכנון הוא לערוך את פסטיבל האופרה בירושלים לפחות בחמש השנים הקרובות והאופרות שנבחרו להופיע שם, שיקוי האהבה של דונצ'טי השנה וריגולטו של ורדי בשנה הבאה, הן לא רק אופרות חשובות של מלחינים חשובים, אלא גם אופרות קומוניקטיביות להפליא. אין ספק שאם מישהו רוצה להתחיל ולשמוע אופרות, אלו אופרות שטוב להתחיל מהן. אבל שוב, אנו מדברים פה על להתחיל לשדל קהל חדש לאופרה ולא על אופרה למביני עניין או לקהל מאזינים קבוע שמבקש לא רק להיטים קלילים אלא גם יצירות יותר מאתגרות וגם יצירה מקורית. מבחינתי גולת הכותרת של העונה הזו היא הבכורה העולמית שתהיה בתחילת יולי של זוג האופרות עפ"י עגנון וחנוך לוין. הדבר הזה מתבקש אם לא רוצים לעסוק בז'אנר שמועלה מן האוב.

***

הבמה והמושבים בבריכת הסולטן לא נוצרו להפקת האופרה אלא הם ירושה מפסטיבל ישראל וההתאמה היתה על הצד הגרוע. נתחיל מזה שהתוספת של הפיר של התזמורת הסתירה את רצפת הבמה ושהמושבים באורקסטה לא היה מדורגים, מה שגרם לכך שגם משם קשה היה לראות מה קורה על הבמה כי מי שישב לפניך הסתיר לך. לו אך היו משכילים לפחות לסדר את שורות הכיסאות לסירוגין כך שכל מושב יהיה ברווח בין מושבים בשורה שלפניו. גם כאן, כמו במצדה היה קשה לראות את הבמה גם מהשורות הראשונות, בגלל המרחק ממנה, והיינו צריכים להיעזר במסכי הווידיאו. דנתי בבעיה הזו מספיק בביקורת על פסטיבל האופרה במצדה ולא אחזור, אבל כאן, להבדיל מהמצדה, גם לא ראיתי את כל הבמה בקטן ומצד שני מי שהופקד על הצילום שהועבר במסכי הווידיאו לא הצטיין בתפקידו ויותר מפעם אחת התעכב דקות ארוכות על דמות אחת, כאשר גם דמויות אחרות פעלו על הבמה ואותן לא יכולנו לראות. באנו לראות סרט וגם הוא לא היה טוב…

ההפקה של שיקוי האהבה בבימוי עומרי ניצן ובעיצוב רות דר, היא הפקה ותיקה מ-1997, שהוצגה במשכן לאמנויות הבמה במרץ האחרון. את דעתי המפורטת על ההפקה הזו תוכלו לקרוא בביקורת שלי על ההפקה במרץ. בקיצור: לא אהבתי אותה, או ליתר דיוק, אהבתי את הקונספט אך לא את מה שיצא ממנו בסוף, בלשון המעטה. בבריכת הסולטן נעשו התאמות מינוריות, כאשר מסך הווידיאו כיסה רק את חלקו העליון של קיר הרקע, והוכנסו שינויים קלים בתנועה על הבמה, שלא שינו שום דבר. בגלל מבנה הבמה אי אפשר היה לבצע כאן את כל הפעלולים שהצריכו תקרה של תיאטרון ולכן הבחורה שהשתלשלה מנדנדה על התקרה בתחילת האופרה, החיילים הצנחנים והקונפטי בסיום לא היו כאן. אבל זה לא מה שפגם בהפקה כאן. מה שכן, בגלל שביוני בירושלים בחוץ בערב די קר, נוספו אי אלו פריטי לבוש על הבמה: צעיף וסוודר לג'נטה, שלים וסוודרים לחברות המקהלה, ובגד גוף תחתון ושל לאדינה. מוזר שכאן היו צריכים לאלתר בגדים חמים ואילו במצדה הלוהטת הופיעו כאמור עם שלוש שכבות בגדים ופרוות…

מסיבת האירוסין (צילום: אולגה גולדין)
מסיבת האירוסין (צילום: אולגה גולדין)

במרץ ראיתי את ההפקה עם הקאסט הראשון שלא אהבתי. כאן הופיע הקאסט השני של ההפקה והדבר הבולט כאן היה הפמיליריות שלהם אחד עם השני. ניכר שהם כבר משופשפים ורגילים לעבוד זה עם זה וזה כמובן תרם מאוד לביצוע שהיה הרבה יותר מוצלח ובהחלט זימן חוויה מתקנת. המנצח הפעם היה האיטלקי פרנצ'סקו צ'ילופו והתזמורת – התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור. התזמורת והמקהלה התגלו כעת כאחידות ומפוקסות ולא נצפו בעיות באלאנס כפי שהיה במרץ, כאשר התזמורת עלתה על המקהלה והסולנים, מה שגורם להם לצרוח, או סתם לא להישמע. מה שכן, היו מקרים שבהם ההגברה של התזמורת היתה חזקה מדי, אך עדיין לא עד כדי כך שתיווצר בעיית באלאנס חמורה.

הבנות מרכלות (צילום: אולגה גולדין)
הבנות מרכלות (צילום: אולגה גולדין)

בגלל מתווה המושבים, התנועה הכללית על הבמה לא היתה אפקטיבית כמו באולם, וסצנה כמו זו של הבנות הכובסות שעומדות בשורה יורדות ועולות לא היתה חזקה כמו במשכן. מצד שני, מסכי הווידאו אפשרו לנו דווקא לשים לב לפרטים הקטנים וליהנות מהניואנסים הקטנים של הביצוע. בעיקר תרמה לכך אלה וסילביצקי בתפקיד אדינה בביצוע מדויק מבחינה קולית ומלא ניואנסים מבחינת המשחק. באתי מלאת ציפיות בקשר אליה ולשמחתי היא לא איכזבה. כאן, להבדיל מההפקה במשכן במרץ, נתקלנו באדינה מורכבת מבחינה רגשית, שלא רק מעבירה את השינויים הרגשיים שעוברת הדמות לאורך האופרה, אלא גם את הרגשות הסותרים שלה, במיוחד בהתחלה. אדינה מנהלת שלוש מערכות יחסים רגשיות באופרה הזאת: עם נמורינו, עם בלקורה – הסמל המחזר שבו היא משתמשת כדי לשחק עם נמורינו ועם הנוכל דולקמרה. לזאת גם אפשר להוסיף את היחס שלה לכפריים, במיוחד באריה שבו היא מספרת על שיקוי האהבה של המלכה איזולדה (אותו הסיפור מהאופרה של וגנר טריסטן ואיזולדה). כאן, לא רק שיכולנו לחוות את היחס האמבילוונטי שלה אל נמורינו, אלא גם את חוסר היחס שלה אל בלקורה, שכן היא לא צריכה להגזים ביחס טוב אל הסמל השובינסט המגעיל, עם או בלי קשר לנמורינו. מצד שלישי, היחס שלה כאן אל דולקמרה הוא כאל סבא חביב שאיתו היא מתייעצת, כאשר בשל חוכמתה, היא נמצאת במעמד שווה לו, כיוון שהוא לא יכול לעבוד עליה עם השטיקים שלו ומצד שני, ניסיון החיים שלו, כשהוא מפסיק עם הנוכלויות, שווה ערך לחוכמה שלה.

הסצנה של וסילביצקי וולידימיר בראון (דולקמרה), היתה רגישה מאוד כאשר היא הפכה את דולקמרה לפחות נוכל ויותר בן-אדם ואותה למי שיכולה לצאת מעורה המתנשא ולחשוף את רגשותיה, אולי אפילו יותר מאשר עם החצי השני שלה — נמורינו. אין ספק שהקשר האישי החם בין שני המבצעים תרם להצלחת הסצנות המשותפות. כך גם נהנינו מאוד מהביצוע שלהם לברקרולה Io son ricco e tu sei bella (אני עשיר ואת יפה), שלא היה מלא חינדלך כמו בקאסט הראשון, אלא ביצוע חכם שמצוות ביחד את שני האנשים היחידים המודעים לעצמם בעלילה, במה שייצר שתי רמות של תקשורת – בידור קומי לאורחי מסיבת האירוסין מחד ובניית שותפות אינטלקטואלית בין אדינה ודולקמרה מאידך, מה שיכול להסביר את החיבור שלהם אחר-כך.

וסילביצקי עם קולה החם, הביצוע המדויק, במיוחד של הפרזות הקולורטוריות המשובצות מלוא החופן באופרה, והמשחק משובב הנפש שלה עמדה בכבוד בתפקיד הקשה והתובעני ולמרות שבאמצע באופרה ניכרה עייפות מה שפגמה קצת במשחק שלה, ניתן בפה מלא לומר עליה שהיא היתה הדבק של ההפקה הזו.

הבס-בריטון הישראלי ולדימיר בראון הוותיק, בעל הקול העמוק והחם, יצר דמות מורכבת, חכמה, נוכלת, רגישה ואופרטוניסטית בו זמנית. נהנינו מהתזמון הקומי שלו, ממנו גם נהנינו במצדה, כשגילם את שמש הכנסייה בטוסקה. אין ספק שדולקמרה שלו, שלא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי, היה חידוש מרענן. בראון אינו צעיר אך עדיין מסוגל להעניק ביצוע קולי מלהיב. נראה שהגיל כבר אינו מגבלה כבעבר, ולאור הביצועים המפעימים של הסופרן הוותיקה אדיטה גרוברובה בגיל 67, שראיתי אתמול ביו-טיוב – נראה שתקרת הגיל באופרה נשברת אט אט…

בנות הכפר מתעללות בנמורינו (צילום: אולגה גולדין)
בנות הכפר מתעללות בנמורינו (צילום: אולגה גולדין)

פחות אהבתי את הטנור אלכסיי דולגוב בתפקיד נמורינו. אמנם לא הייתי מרוצה מסטפן פופ בקאסט הראשון, אך למרות קולו הקטן, הוא הצליח להעביר דמות של נבך והביצוע שלו של Una furtiva lagrima היה מרטיט. לדולגוב לעומתו קול חזק יותר ומבריק, אך עדיין לא חזק מדי וגם לא כל-כך מרשים. אולם, הבעיה העיקרית שלו היא המשחק הקלוש והמינימלי שלו כך שהדמות שהוא יצר היתה די סתמית. מזל שהדמות שהוא צריך לגלם היא של נעבך חסר מודעות לסביבה, כך שהנזק לא היה גדול מדי. מה שעוד איכשהו הציל את העניין היתה הכימיה הניכרת בינו לבין שאר הצוות, במיוחד בינו לבין וסילבצקי, כך שלמרות בניית הדמות הבעייתית לכשעצמה, עדיין נוצרה אינטראקציה מניחה את הדעת ולעתים אף משעשעת בדואטים המלהיבים שכתב דוניצטי, במיוחד באלו עם בראון ועם נובארו, בהם כל דמות שרה על משהו אחר ובקצב אחר. כנראה שבאמת קשה ללהק כראוי תפקיד זה.

גיוס לצבא (צילום: אולגה גולדין)
גיוס לצבא (צילום: אולגה גולדין)

ריקרדו נובארו בתפקיד בלקורה הפגין קול יציב ונוכחות בימתית, שמצד אחד יצרה דמות של סמל שוביניסט קשוח ושתלטן אם כי לא כל כך מודע לעצמו, ומצד שני לא לקחה יותר מדי פוקוס, כמו עמיתו בקאסט הראשון. לכן הוא נכנס בקלות יתרה למשבצת הקריקטורה, כנדרש, ולא השתלט לחלוטין על אדינה, שאם לא כן לא היינו מבינים למה בעצם היא לא נשארת איתו.

המצו-סופרן ענת צ'רני היתה מצוינת כג'נטה אפילו יותר מבהפקה במשכן, עם משחק מדויק יותר ושוב עם הקול המלא והצלול שלה, בביצוע קולי מרשים. ולא נשכח את יעל לויטה בתפקיד גב' דולקמרה, שהיתה כמקודם מעולה ואני כבר מצפה לראות מה היא תעשה באופרה שיץ בחודש הבא, שם גם נותנים לה לשיר. הרבה.

***

הביצוע של שיקוי האהבה של ניצן/דר בבמה המאולתרת של בריכת הסולטן חשפה ביתר שאת את הבעייתיות של ההפקה הזו מבחינת העיצוב והתנועה. העליבות שלה, שעד היום לא ברור לי אם היא מכוונת או לא, בלטה עוד יותר. ובמחשבה שנייה, אני חושבת שזו היתה טעות לנסות ולהחיל את רוח החלוצים הסוציאליסטית על הכפר הבסקי, על מעמדותיו הברורים, האנלפביתיות הרווחת, הסגידה לכסף (הירושה), הרוכלים-נוכלים הנודדים והגיוס הוולונטרי לצבא שכירים בתשלום. אמנם הקונפליקט העיקרי של אדינה בין הסמל השתלטן והחתיך לחבר הילדות המוגבל, עדיין יכול להתקיים גם בחברה החלוצית, אך שם לעולם הכף לא תוכרע בשל ירושה שקיבל הנעבך. מה שהציל את הערב ועדיין זימן חוויה מיוחדת באוויר הירושלמי הקריר, היה צוות מגובש ומשופשף של מבצעים, שההתמקדות עליו בקלוז-אפ במסכי הווידיאו, פתרה אותנו מלהתייחס לתפאורה ואילצה אותנו להתמקד בפרטים – בניואנסים הקטנים והמדויקים. כך נמנע מאיתנו הרעש שייצרה הבמה הגדולה ויכולנו להתמקד במוזיקה הנפלאה, להתענג על כל תו ופרזה ובעיקר על משחק מלא ניואנסים, במיוחד של בראון וכמובן – וסילביצקי. היתה חוויה מתקנת, אבל עדיין, אני מצפה להפקה ראויה יותר של שיקוי.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *