הסאטיר באופרה

מסכת בקיבוץ


על האופרה "שיקוי האהבה" באופרה הישראלית.

ערב מפוהק, ללא שיאים מיוחדים, עם מקהלה צורמנית וסולנית נטולת כריזמה, גרמו לנו לחכות בקוצר רוח לשיא של האופרה הזאת, האריה המפורסמת Una furtiva lagrima (דמעה אחת חמקנית). סטפן פופ שהציג נמורינו טאמבל כנדרש, הגיש לנו ביצוע מעולה של האריה הזאת, אולי עם קצת יותר מדי נשימות, אבל הבעיה היא שהביצוע הזה לא היה קשור לשום דבר שקרה לפני ואחרי האריה הזו. אפילו הקול שלו היה שונה ולרגע חשבתי שאולי זו הקלטה. אין ספק שהוא כבר שר בעבר פעמים רבות את האריה הזאת ברסיטלים ורמת המוכנות שלו כאן עלתה לאין שיעור על רמת המוכנות שלו לתפקיד בכלל. וזו רק אינדיקציה אחת לחוויה שהיתה יכולה להתרגש עלינו אם המבצעים היו מגיעים לפרימיירה עם רמת מוכנות נאותה.

ג'נטה (ענת צ'רני), דולקמרה (ברונו דה סימונה), אדינה (הילה בג'יו), בלקורה (אנדרי בונדרנקו) - במסיבת האירוסין (צילום: יוסי צבקר)
ג'נטה (ענת צ'רני), דולקמרה (ברונו דה סימונה), אדינה (הילה בג'יו), בלקורה (אנדרי בונדרנקו) – במסיבת האירוסין (צילום: יוסי צבקר)

שיקוי האהבה מאת גאטנו דוניצטי היא האופרה המבוצעת ביותר של המלחין בחמש השנים האחרונות, כך לפי אתר operabase, וזאת למרות שהיא אינה יכולה להתחרות בפסגת יצירתו של דוניצטי, לוצ'יה די-למרמור ואפילו לא בדון פסקואלה, בוודאי אם נשפוט לפי הפקות האופרה הישראלית. העלילה שלה קלושה למדי, ולמרות שדונצטי הגדיר אותה כ'מלודרה ג'וקוזו' – מקבילה של אופרה בופה, יותר נכון לראות בה אופרה סמי סריה וככזאת היא אולי נופלת בין הכיסאות – אין בה בכלל קונפליקטים טרגיים מעוררי דמע ומצד שני הצד הבופוני שלה מתון למדי, בלי ההתחפשויות והתחכמויות המרנינות של דון פסקואלה. מה שכן יש בה זו אריה (רומנסה) מפורסמת אחת שנראית מנותקת ממנה (ואולי היא בעצם הדבקה שדונצטי הוסיף לתחינות הליברטיסט שלו פליצ'ה רומני), והרבה דואטים מעניינים, שמטיבים להעביר בכמה מקרים דו-שיח של חרשים, כאשר כל איבר במשוואה שר לא רק מילים אחרות, אלא גם בסגנון אחר לגמרי ובסופו של דבר – הכול מתאחד לקטעים מעניינים ומלהיבים. טוב, יש שם עוד כמה אריות מעניינות, אם רק יבוצעו כהלכה. השאלה 'מה זה כהלכה'? קצת קשה אחרי הביצועים המושלמים של פברוטי, המזוהה כל-כך עם התפקיד.

מסופר שדונצטי כתב את האופרה בשבועיים. שכללו גם את כתיבת הליברית על-ידי רומני, כאמור. בכלל דונצטי היה מלחין פורה ביותר והלחין כ-60 אופרות ב-25 שנה, כאשר מדי שנה הועלו כמה אופרות שלו. לא פלא שנדרש קצב כתיבה רצחני ולכן נעשו קיצורי דרך, הליברית של רומני מבוססת בתורה על ליברית שכתב אז'ן סקריב לאופרה של אובר, השיקוי. ולמרות שהם לא המציאו את הגלגל, עדיין העלילה מאוד פשטנית ולכן אינה מציבה בפני הבמאי כר פורה לפרשנויות בימוי מעניינות. וכך לרוב, היא מבוימת בצורה מסורתית תוך שמירה על תאורה ותלבושות תקופתיות. או שמא זה מה שנדמה לנו לאור הבימוי הקלוש של ההפקה הזאת.

***

הקונספט שהגה הבמאי עמרי ניצן להפקה זו, שהועלתה לראשונה באופרה הישראלית ב-1997, כמעט מתבקש. מסביבה כפרית סגורה בחבל הבסקים, הוא העביר את העלילה לסביבה כפרית ישראלית – קיבוץ בעמק. הבמה עמוסה בחבילות חציר ובשדה חמניות (שאף מקפצות כשנמורינו שיכור) וברקע שדרת עצי תפוז. נמורינו לבוש בחולצה כחולה עם פאת תלתלים, ג'נטה בחולצה רקומה ומכנסיים קצרים וקוקו, בני הכפר בשאר וריאציות על תלבושות של קיבוץ (סנדלים תנ"כיות, כובעי קש, מטפחות צהובות, מכנסיים כחולים קצרים ובגדי חקי כמו של אתא) ובני הכפר זורקים על נמורינו תפוזים, כשהם רוצים להתעלל בו. הבעיה היא, שההסברים המפורטים של ניצן ושל מעצבת התלבושות והתפאורה שלו, רות דר הוותיקה, בתוכניה, הרבה יותר מעניינים ומרתקים ממה שיצא להם בפועל. בפועל, זה נראה מאוד עלוב, כמו תפאורה של מסכת בקיבוץ חסר אמצעים, שהמשתתפים באים עם בגדיהם מהבית. האם זו היתה כוונת המשורר? אני לא בטוחה וגם אם כן, זה לא עובד. זה לא מייצר את הריגוש הנדרש, במיוחד כשהעלילה והמוסיקה לא יכולים לחפות על הפשטנות הזו.

ג'נטה (ענת צ'רני), נמורינו (סטפן פופ) - הבנות מגלות שנמורינו התעשר (צילום: יוסי צבקר)
ג'נטה (ענת צ'רני), נמורינו (סטפן פופ) – הבנות מגלות שנמורינו התעשר (צילום: יוסי צבקר)

ייתכן שהסביבה הכפרית, מסורתית ספרדית או קיבוצניקית ישראלית – כבר לא מדברת לקהל העירוני המתוחכם שבא לצפות באופרה. כך למשל לא אהבתי את ההפקה באופרה של וינה עם אנה נטרבקו ורולנדו ויאסון מ-2005 (עם תלבושות מ-1980), שבוימה באופן מסורתי, אך אהבתי את ההפקה של תיאטרו ריאל במדריד, מ-2006, שהעבירה את העלילה לשנות הארבעים בעיר. מבחינה ווקלית, אולי הראשונים לוקחים, אך מבחינת ההפקה, הנקודות הולכות לאחרונים.

ובכל זאת, גם בתפאורה העבשה שנכפתה על ויאזון ונטרבקו – זכינו לביצוע מרשים לא רק מהבחינה הווקלית אלא גם מבחינת המשחק. בהפקה שלפנינו, לא ברור אם המבצעים בכלל הבינו מה עליהם לעשות על הבמה. שתי נקודות אור בלבד קיימות כאן מבחינת המשחק – סטפן פופ בתפקיד נמורינו שאיכשהו מעביר את דמות שוטה הכפר התמים והמעופף, למרות שהדמות שהוא יוצר היא שטוחה לחלוטין וחסרת ניואנסים בסצנות השונות ויעל לוויטה הצעירונת שמבריקה בתפקיד גב' דולקמרה הזקנה, תפקיד שבכלל לא קיים באופרה המקורית וחבל שמבזבזים זמרת טובה על תפקיד ללא קול. נתנחם בזאת שנזכה לראות אותה שרה תפקיד עם בשר באופרה שיץ עפ"י חנוך לוין שתעלה בסוף העונה. לפי הפרזנטציה שהוצגה בשבוע שעבר, יש למה לצפות.


שיקוי האהבה 2015 – הצצה לחזרות

ושוב, בחרו באופרה הישראלית להפקיד את התפקיד הראשי בידי הילה בג'יו. וזאת היתה טעות גדולה. לא רק שהיא לא הפגינה שום ניואנס של משחק, ואנו יודעים שהיא שחקנית מוגבלת, למרות ההפתעה שהיתה לנו בלה רונדינה, גם הביצוע הווקלי שלה לא היה טוב ונראה שפתאום היא ממש מתאמצת להגיע לצלילים הגבוהים, למרות שמבחינת המנעד שלה והיכולת הטכנית המוכחת, לא צריכה להיות לה שום בעיה. אבל שמעתי שהיא בהריון (מזל טוב, הילה), אז אולי זה בגלל זה. אבל הבעיה העיקרית עם הליהוק שלה הוא הקול הקטנטן שלה. המנצח עומר ולבר, מפתיע אותי שוב ושוב לרעה. בהפקה הזאת הוא התקשה לשמור על באלנס הולם בין התזמורת והמבצעים והתזמורת שלו עלתה על המבצעים שוב ושוב למרות שהתזמור גורס תזמורת מצומצמת יחסית. לעתים, יכולתי ממש להרגיש שהוא מתקשה להסתפק בעוצמה המצומצמת שכופה עליו קולה הקטן של בג'יו, כשהוא מנסה ליצור את מה שבאמת צריך להיות, אבל לא יכול להיות כאשר אין לך את כל המרכיבים. כל העיצוב של הדמות של אדינה לוקה בחסר. זה מתחיל משמלת השכבות הלא קשורה שעיצבו לדמות ומהתסרוקת המגוחכת של ראש מתולתל עם שתי צמות ארוכות. ולזה הוסיפו גם משקפיים, כי אדינה במקור היא נערה עשירה, שלכן גם יודעת קרוא וכתוב ולכן היא קוראת סיפורים כל היום, עליהם היא מספרת לבני הכפר האנלפבתיים, ובכלל זה נמורינו, שחותם, למשל, על חוזה ההתגייסות לצבא ב-X. אז כאן הפכו אותה לחנונית של הקיבוץ וזה דווקא מתאים מבחינה מסוימת, אבל העיצוב הזה גורם לה לאבד אוטומטית את כל העוקצנות והכוח של הדמות במקור. מעניין מה היה קורה אם במקום השמלה של הסבתא והמשקפיים של הדודה היא מלבישים אותה גם כן במכנסיים קצרים ובחולצה רקומה כמו את ג'נטה. טוב, אבל אז היו נאלצים לוותר על סצנת ההתפשטות שדחפו לנו בתחילת הערב, כאשר אדינה מסירה את שתי שכבות השמלה ורצה בבגדיה התחתונים לשחות בבריכה שבקצה השביל שחוצה את הבמה לכיוון הירכתיים, כאשר נמורינו מציץ לה. חבל, כי כפי שאנו יודעים מהפקות קודמות של בג'יו, כאשר הבימוי הוא מעניין ונכון, אפשר להוציא ממנה הרבה יותר (וראו גם קטעי הספלסטיק שלה בדון פסקואלה).

אדינה (הילה בג'יו), בלקורה (אנדרי בונדרנקו) - החייל מחזר אחר הנערה התחמנית (צילום: יוסי צבקר)
אדינה (הילה בג'יו), בלקורה (אנדרי בונדרנקו) – החייל מחזר אחר הנערה התחמנית (צילום: יוסי צבקר)

זאת ועוד, הבמאי לא הסתפק בנמורינו אחד ובאדינה אחת והוא יצר להם 2 זוגות כפילים: אחד של ילדים ואחד של נערים, שמופיעים להם פה ושם במהלך האופרה כדי להראות שהסיפור של נמורינו ואדינה התחיל עוד מילדותם. בסוף האופרה, כאשר האיחוד בין אדינה ונמורינו מוגמר, שלושת הזוגות רוקדים להם במעגל. וזה מהלך כל-כך בנלי, שמרפרף להרבה סיפורים אחרים כמו דיוויד קופרפילד (אגנס ויקפילד ודיוויד) ותקוות גדולות (פיפ ואסטלה) של דיקנס, נשים קטנות (דיוויד וג'ו) של אלקוט ואפילו לסרט פורסט גאמפ (ג'ני ופורסט). האם זה חשוב ומעניין? לדעתי לא: גם מבחינת הסיפור, זה לא מוסיף כלום – לא מחזק את הרעיון שאדינה ונמורינו שייכים זה לזה ולכן צריכים להימצא בסוף זה בזרועות זו וגם לא מחזק את הקנאה והתסכול של נמורינו, שמרגיש שהוא הולך לאבד את אדינה – מה שגורם לו מלכתחילה לרכוש את 'שיקוי האהבה' מהנוכל דולקמרה או של אדינה שלא מבינה למה הוא זונח אותה. טוב, קשה לחזק מה שהבימוי הפך לבקושי קיים. גם מבחינת המוטיב התנועתי הופעת הכפילים אינה מעניינת, אלא אם כן רוצים לחזק את מוטיב ריקודי המעגל של גן הילדים במסכת בקיבוץ.

בהתאם לקונספט, החיילים מהאופרה ובראשם בלקורה היהיר שמחזר במרץ אחרי אדינה, הפכו לחיילים ישראלים. בהתאם לנרטיב הקיבוצי, אלו באמת צריכים להיות גיבורי היום. ומה יותר טוב מחייל אמיץ צעיר וחתיך שיסחוף אחריו את אשת הקיבוץ המשועממת. אלא שהבריטון הרומני אנדרי בונדרנקו נראה יותר כמו סמל מזדקן מאשר כמו צעיר חתיך ומסוקס שיהווה "תחרות" לנמורינו הנעבך. מה שהייתי רוצה לראות כאן זה מתח כמו בין הצעירה המשועממת והחייל הצעיר בלוויה בצהרים של ישעיהו קורן (הספר והסרט של אדם סנדרסון שנעשה על פיו), אבל הייתי גם מסתפקת בחמש חמש של מגד. במקום קיבלנו חבורה של חיילי צעצוע שנוחתים עם מצנחים (בובות, בובות, לא באמת), ברנשים שמנפנפים ברובים ולא מעבירים שום דבר מהצבריות החיילית הידועה. זה ממש פספוס מבחינתי. אבל אולי טעיתי. שהרי המדים שלהם אינם מדים צהליים. אולי בעצם הכוונה ל"כלניות", אותם צנחנים בריטיים שהפכו למיתוס בזמן המנדט שהרי הבמאי והמעצבת שלו אומרים שהם עיצבו את ההפקה בהשראת שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. ובכלל, אולי החיילים ובראשם בלקורה הם בעצם אזכור לדמות הקומדיה דל-ארטה של איל קפיטנו, מה שבוודאי משולב בעלילה המקורית… אבל תפסת מרובה לא תפסת, בין הצבר החסון, הבריטי הגיבור ואיל-קפיטנו הגרוטסקי – נשארנו עם דמויות שמחפשות את עצמן ולא את הקהל.

דולקמרה (ברונו דה סימונה) ופמלייתו במכונית הוורודה (צילום: יוסי צבקר)
דולקמרה (ברונו דה סימונה) ופמלייתו במכונית הוורודה (צילום: יוסי צבקר)

מה שמציל מעט את ההפקה הוא דמותם של הנוכל דולקמורה ופמלייתו. ניצן בחר לעצב אותם כזרים בקיבוץ, "הדוד מאמריקה" כהגדרת ניצן ודר, וזרותם מובחנת מאוד – הם באים במכונית ורודה (שנטחנה עד זרא בהפקות הבאות באופרה), הם לבושים בבגדים עירוניים בצבעים עזים (שחור, לבן, ורוד פוקסיה) ויש להם תסרוקות מורכבות: תלתלים מצוירים לדר' ותסרוקת מיסיס סלוקומב לאישתו. יש להם כמה בני לוויה שמסייעים לנוכל בתחבולותיו ומופיעים כאילו מתוך הקהל כדי להציג ריפוי של נכה והפיכת זקנה לצעירה. לאחר מכן, הם עוברים בין בני הכפר עם מגשים ומוכרים להם את השיקויים (שהם בעצם יין זול). עוד מוטיב בנלי, כמו למשל בווידאו המפורסם לשיר say say say של פול מקרטני ומייקל ג'קסון. אם נשפוט לפי המכונית הוורודה שניצן שילב אחר-כך גם בהפקה של מהגוני, נוכל לומר שהיה שם יותר מערב פרוע מאשר קיבוץ, או עיר בישראל הסוציאליסטית.

בהתאמה להעברת ההתרחשות לישראל – הנוטריון הפך לאיש דתי הרוכב על אופניים (ומוציא הינומה מתיקו), אבל הוא עובר כל-כך מהר על-פני הבמה, שאיש לא מתחיל לחשוש מכפייה דתית… מצד שני הסצינה שבה ג'נטה מגלה לבנות הכפר (הקיבוץ, סליחה), שדודו של נמורינו נפטר וכעת הוא עשיר – הפכה לשורת מקהלה לא שייכת של נערות המחזיקות בדים לבנים (סדינים) ובכיכול מכבסות אותם בנהר, עולות ויורדות… לא בדיוק סצנה קיבוצית… למרות שדווקא מהבחינה הווקלית זו היתה שעתה היותר יפה של המקהלה, שלרוב פספסה קשות בהפקה זו.

דולקמרה (ברונו דה סימונה) והנוטריון (צילום: יוסי צבקר)
דולקמרה (ברונו דה סימונה) והנוטריון (צילום: יוסי צבקר)

לפיכך, הקונפליקט אותו ראה לנכון להבליט הבמאי, ואולי זה היה מעניין אם זה היה מוקצן מספיק הוא הקונפליקט בין הכפר לעיר. בין הנאיביות והפסטורליות וההתבודדות של הכפריים לבין אנשי העולם הגדול – הנוכלים והחיילים – המציעים לנמורינו להתגייס כדי לראות עולם וכדי להשיג בחורות (בבימוי מפגר של חיילים אוחזים בחזיות). אדינה שרוצה להשיג את נמורינו לא לוקחת את השיקוי של הנוכל העירוני, אבל היא מאמצת את מה שהוא מייצג כאשר היא פתאום מתאפרת ועוד במראת המכונית שלו. האם צריך לאמץ משהו מהעירוניות כדי להשיג את הכפריות? סוף טוב הכל טוב – החתונה בסופו של דבר היא קיבוצית לחלוטין, כאשר הנעבך עושה טובה ומחליף את החולצה הכחולה בלבנה… לא לפני שגשם של קונפטי זהוב נופל על מכונית הנוכלים – זכינו באירוויזיון ומישהו לא סיפר לי על זה?

אז לסיכום מה היה לנו פה? בימוי עם קונספט מעניין שהיה מבוצע גרוע. תפאורה סטטית, שנראית זולה ולא מושקעת. תנועה בנלית וחסרת מעוף. ליהוק לא נכון. משחק קלוש. וכריזמה אפס. הביצוע המוזיקלי לא התרומם וחוסר הבלאנס הנפשע היה בבחינת חטא על פשע. זה לא שהמבצעים לא היו טובים. הבריטון האיטלקי ברונו דה סימונה בתפקיד דולקמורה היה טוב למדיי בתפקיד הנוכל ובמיוחד באריית הכניסה שלו Udite, udite, o rustici (שמעו, שמעו, כפריים), בדואט המושר עם אדינה/בג'יו – הברקרולה לשני קולות Io son ricco e tu sei bella (אני עשיר ואת יפה) ובדואט שלו עם נמורינו. גם הבריטון הרוסי אנדריי בונדרנקו היה טוב מבחינה ווקלית, אם כי לא אהבתי את הדמות שהוא יצר, כאמור. ראויה לציון גם המצו-סופרן הישראלית ענת צ'רני בתור ג'נטה, עם ביצוע קולי טוב, אך לא מובלט מספיק על רקע המקהלה וגם מבחינת המשחק היא הלכה לאיבוד. אפשר היה להבליט את הדמות שלה הרבה יותר. לעומת זאת, המקהלה היתה אחראית לקטעי קקפוניה רבים. שירה לא ברורה, לא אחידה וגדולה מדי מתי שלא צריך. שני המבצעים בתפקידים הראשיים, הסופרן הישראלית הילה בג'יו והטנור הרומני סטפן פופ, סובלים מקולות קטנים. על הילה דיברתי כבר מספיק. באשר לפופ, יש לו קול מבריק ונחמד, אך פברוטי הוא לא, גם לא ויאזון וגם לא חואן-דייגו פלורס – אם נשווה למבצעים בני ימינו. אמרו לי שהקאסט השני עם אלה וסילביצקי בתפקיד אדינה היה יותר מוצלח. הגיוני, יש לה קול עם נוכחות רבה הרבה יותר משל בג'יו והיא גם יודעת לשחק. התרגומים של ישראל אובל היה מוצלחים כרגיל. ובכל זאת, אולי כדאי לחשוב על קונספט יותר מוצלח מאשר של מסכת בקיבוץ, אנחנו לא בבית העם יושבים על הרצפה או על הדשא. בבית אופרה כמו בבית אופרה באים למכור לנו לוקסוס – אז אנא מכם – אנחנו רוצים לוקסוס. הקפיטליזם מזמן ניצח את הקיבוץ ולא, אנחנו לא מתגעגעים.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *