הסאטיר באופרה

קלף מנצח, אבל פושר

מערכה ראשונה: שיר היין (צילום: יוסי צבקר)

על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית.

מה חשוב יותר? החוויה הכוללת או הביצוע הווקלי המושלם, התפאורה העשירה, המשחק, נגינת התזמורת, בקיצור החלקים? זו השאלה העיקרית שעולה לאחר צפייה בהפקת לה טרוויאטה המועלית כעת באופרה הישראלית בפעם החמישית במספר ורק שנתיים אחרי ההפקה הקודמת של אותה האופרה. שכן באופן מפתיע, הפקה זו שבעיותיה רבות, מתקבלת בהתלהבות רבה אצל הקהל ואין לנו אלא להסיק שקשה מאוד לפגום בחוויה שמזמנים לנו סיפור האהבה הבלתי-אפשרי, חוצה התקופות וקורע הלב וכמובן המוזיקה המופלאה של ורדי. היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אבל עדיין הערב היה מהנה למדיי.

***

לה טרוויאטה מבוססת על המחזה הגברת עם הקמליות של אלכסנדר דיומא הבן (המבוסס בתורו על רומן באותו שם של המחבר), והיא הולחנה בסמוך להצגת הבכורה של המחזה בה נכח גם ורדי ששהה בפריס בחורף 1852. הסיפור של דיומא מבוסס באופן רופף על רומן שהיה לו במציאות עם קורטיזנה פריזאית בשם מארי דופלסי, אותו הפסיק כי לא יכול היה להשלים עם מציאותם של מאהבים אחרים שנדרשו על-מנת לשמר את רמת החיים הגבוהה שלה. לאחר מכן יצא לנדודים מסיבות כלכליות ואז שמע על מותה משחפת בגיל 23. הוא חזר לפריס ונכח בהלוויה השנייה שלה, לאחר שגופתה הועברה לקבר אחר מסיבות מנהלתיות.

ברומן הגברת עם הקמליות הפכה הגיבורה למרגריט גוטייה ואילו בן דמותו של דיומא נקרא ארמן דובל (כשראשי התיבות של השם מקבילים לזה של המחבר). הרומן אינו נאמן למציאות וכך, אמנם ארמן מסיים את הרומן שלו עם הגיבורה, אך הם מתפייסים ועוברים לגור יחדיו בכפר. האידיליה מופרת כאשר אביו של ארמן דורש ממנו לוותר על אהובתו בכדי לשמור על כבוד המשפחה, דבר אירוני למדי בהתחשב באופיו ההולל של אלכסנדר דיומא האב (מחבר שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו), שהפך כאן לנושא דגל המוסר.

ורדי שנלהב מסיפור העלילה, פנה לפרנצ'סקו מריה פיאווה, המחזאי שזה עתה כתב גם את הליברית של ריגולטו, וביקש ממנו לעבד את המחזה לאופרה לה טרוויאטה (באיטלקית: הסוטה מדרך הישר), שם שונה שם הגיבורה לויולטה וולרי. אופרה זו היתה אחת התיאורים הראשונים של ה"דמי-מונד" ("חצי עולם" בצרפתית) וזאת עוד לפני שהמושג נטבע (הוא נטבע במחזה בשם זה מאת…. אלכסנדר דיומא הבן ב-1855). הדמי-מונד מתאר חבורת אנשים המנהלים אורח חיים הדוניסטי, שערורייתי ומתירני, אורח חיים המנוגד מכל וכל לאורח החיים הבורגני המהוגן. נשים שאימצו אורח חיים כזה נקראו דמי-מונדיין, אך הכינוי הפך ברבות הימים לשם נרדף לקורטיזנה.

***

בלה טרוויאטה יש אמנם שלושה תפקידים ראשיים: ויולטה וולרי – קורטיזנה פריזאית צעירה ונאה, אלפרדו אהובה ואביו ג'ורג'יו ז'רמון, אך בעצם היא נשענת רובה ככולה על זמרת אחת, שממלאת תפקיד של שלוש זמרות שונות: סופרן קולורטורה במערכה הראשונה, סופרן דרמתי – בשנייה, וסופרן לירי – בשלישית. ואם לא די בכך, נדרשת, מן הסתם, לתפקיד גם זמרת שהופעתה החיצונית תעביר את דמותה השברירית של הקורטיזנה היפיפייה וחולת השחפת. ומסופר שורדי בעצמו התעקש על הופעתה החיצונית הסבירה של הזמרת בתפקיד ויולטה.

מכיוון שהיכולות הווקליות הנדרשות לתפקיד ויולטה כה רחבות בהיקפן, עד כה לא נמצאה למעשה ויולטה מושלמת. זמרות רבות ביצעו את התפקיד בהצלחה, אך ניכר שכל אחת מהן הפגינה נקודות חוזק אחרות. אפילו מריה קלאס, הנחשבת לויולטה האולטימטיבית, לא נחשבת מושלמת משום שגוון קולה מתכתי מה ולא נחשב "קול יפה". כך, הקולורטורות היפות ביותר, והביצוע המושלם ביותר מהבחינה הטכנית, שייכים כנראה לג'ואן סתרלנד, בעוד שאת יכולת המשחק הטובה ביותר מפגינה כנראה אנה נטרבקו (בהפקה המפורסמת של זלצבורג 2005), שקולה הכבד יחסית מוסיף נופך דרמתי לדמות, אך הקולרטורות שלה רשלניות מה. בין מי שביצעו את התפקיד בצורה מרתקת, ראוי לציין את רנטה סקוטו ואת טיציאנה פבריציני, בהפקה של לה-סקלה מ-1992, תחת ריקרדו מוטי. פבריציני ביצעה את ויולטה בתל-אביב עם התזמורת הפליהרמונית שנתיים קודם לכן, ב-1990.

בכל מקרה, מבקרים רבים גורסים שהוויולטות הטובות לא היו אלו בעלות המפגן הטכני הטוב ביותר או הקולות היפים ביותר, אלא אלו שהטיבו להעביר את מעלותיה ושבריריותה של ויולטה, אלה שניחנו במעלה שורדי הוקיר יותר מכל – ה-anima (נשמה).

***

לה טרוויאטה אינה רק האופרה שזכתה להפקות הרבות ביותר בישראל (ואף היתה האופרה הראשונה שהועלתה בארץ, בקולנוע עדן בתל-אביב ב-24 ביולי 1923 בניצוח מרדכי גולינקין), אלא נכון לשנת 2012, למספר ההפקות הרב ביותר בעולם כולו (לפי operabase). בתור שבכזו היא כנראה גם אחת האופרות המוכרות ביותר לא רק לאוהבי האופרה אלא לקהל הרחב. שיר היין (brindisi) מהמערכה הראשונה Libiamo ne' lieti calici הוא כנראה השיר המוכר ביותר מתוכה, אך אריות הקולורטורה של ויולטה מסוף המערכה הראשונה מוכרות לא פחות. אריות מתוך האופרה, לפי אתר IMDB, שולבו ביותר ממאה סרטים לאורך השנים, דבר המעיד לא רק על הפופולאריות של האופרה, אלא גם על יכולתה של המוזיקה להעצים את האפקט הדרמתי בין אם מדובר בסיפור אהבה, בסיפור פשע או אפילו בפרודיה.

מה כבר אפשר לחדש בנוגע לקטעים כל-כך מוכרים? אלו נתונים ביד הבימוי והתפאורה. בהפקה שלפנינו, שהופקה בשיתוף עם האופרה הלאומית הלטבית, נבחרה תפאורה סטטית של חדר אירוח יוקרתי עטור טפט אלגנטי בגווני אפור, עם שפע מנורות יוקרתיות, לרבות שנדוליר גדול מידות בחדר האחורי וחלון גג גדול ומפואר. תפאורה זו תלווה אותנו לאורך כל האופרה, כאשר שינויים קלים בלבד נערכים בה על-מנת לציין את מקומות ההתרחשות שבהמשך העלילה: הבית בכפר בו שוהים ויולטה ואלפרדו, ביתה של פלורה ושוב ביתה של ויולטה, הפעם כשהיא מרוששת וגוססת. המעטפת הזו אינה רעה כלל ועיקר ואף ניכרה הרגשת הקלה על שנבחרה בהפקה זו תפאורה ריאליסטית להבדיל מהתפאורה הסימבוליסטית הכבדה של ההפקה מלפני שנתיים, אלא שהשימוש בחפצים המאכלסים אותה תמוה לעיתים. אך בל נקדים את המאוחר.

מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

הסצנה הפותחת, המסיבה בביתה של ויולטה בו היא מתוודעת לאלפרדו המאוהב בה מרחוק כבר שנה, אכן מרמזת על סלון יוקרתי, עם מספר מצומצם אך יעיל של ספות ושולחנות קפה אלגנטיים. מבחינת ההעמדה יש הברקות ויש נפילות. ההתחלה מעניינת ואפקטיבית כאשר באי המסיבה נחשפים לצלילי האוברטורה, דרך מסך שחור חצי שקוף, כשהם קופאים על מקומם. עם תחילת המערכה, נעלם המסך השחור והדמויות מתחילות לנוע בחדר כאשר ויולטה בהעמדה אפקטיבית יושבת בגאון על הספה מימין בתנוחה רבת-הדר תוך שהיא מעשנת סיגריה בפומית ארוכה ביותר. בהמשך, ההעמדה של שיר היין מוצלחת לרוב, אך לרגעים נדמה שהיא אינה מאפשרת לזמרים להישמע כפי שצריך.

הבעיות מתחילות בבימוי של דואט האהבה של ויולטה ואלפרדו (Un dì, felice, eterea – יום אחד שמח ונצחי) ואחר-כך בבימוי האריות של ויולטה. הבמאי החליט להחצין את האופי המיני של דמותה של ויולטה ושל היחסים בין שני האוהבים וכך באופן תמוה למדי, בסוף דואט האהבה אלפרדו נשכב על ויולטה על הספה, עד שהם מופרעים על-ידי האורחים החוזרים לחדר. כאשר האורחים עוזבים, ויולטה נשארת לבדה ונקרעת בין רצונה להגשים את האהבה שנקרתה בדרכה (הקבלטה – Ah, fors'è lui – אולי הוא האחד) ובין חוסר האמון שלה באפשרות של זו ובחירתה בחיי התענוגות החופשיים (הקווטינה המפורסמת Sempre libera – תמיד חופשייה). כמו בהפקה שעלתה כאן לפני שנתיים, בחר הבמאי להפשיט את ויולטה, הפעם ברצ'טטיב המקדים לקווטינה (Follie follie – שיגעון שיגעון). אך בעוד שבהפקה ההיא ויולטה פושטת שמלה אדומה בתחילה הקבלטה ונשארת עם שמלה תחתונה לבנה וצחה, רמז לטוהר הפנימי שלה, כאן היא פושטת את השמלה בחלק השני ונשארת בבגדים תחתוניים בעלי הקשר מיני ברור – מחוך וביריות שחורים עם עיטורי סרטים סגלגלים. ולא רק זאת, בסוף הרצ'טטיב ולפני הקווטינה היא אף משפריצה על כל החדר יין (שמפניה) מבקבוק באקט מתריס, ספק השתוללות דקדנטית, ספק התמוטטות עצבים. במהלך הקווטינה, קולו של אלפרדו השר קטע מדואט האהבה אמור להישמע מרחוק (ספק הוא ספק מחשבותיה של ויולטה). כאן בחר הבמאי להחזיר ממש את אלפרדו לחדר. למרות שהדבר כבר בוצע בהפקות אחרות לפני כן, למשל בהפקה של פסטיבל זלצבורג מ-2005, כאן לקח הבמאי את העניין צעד אחד קדימה ובסוף הסצנה אנו מוצאים את ויולטה ואלפרדו מתגלגלים על הרצפה בטירוף חושים. והנה כבר שכחנו את השיא – סיום הקווטינה בצליל מי במול גבוה ממושך.

ואם היה עלינו להסתפק בזאת, דיינו, אלא שמכאן הבעיות רק המשיכו. בחלק הראשון במערכה השנייה, בית הכפר של ויולטה ואלפרדו ובמערכה השלישית, ניצבת בתוך סט הסלון האלגנטי ספה לבנה מודרנית וכעורה, שלא ברור מה השייכות שלה לתפאורה האלגנטית המדמה את הסלונים מן המאה ה-19, בהן חיו הקורטיזנות. חדי העין, אולי הבחינו בה כבר במערכה הראשונה, עת עמדה בחדר האחורי. שינוי מקום ההתרחשות נרמז על-ידי שינוי הרקע של החדר האחורי, כאשר הטפט האלגנטי והשנדוליר הענק פינו מקומם למן טפט המדמה גן אלגנטי הניבט מבעד חלונות זכוכית גדולים. הסט הסתמי הזה אמור להוות רקע לחלקים החשובים ביותר באופרה ובעיקר לדואט של ויולטה וז'רמון האב על ארבעת חלקיו (Pura siccome un angelo/Un di, quando le veneri/Dite all giovine/Morrò! La mia memoria), כמו גם לסצנת הפרידה קורעת הלב של ויולטה מאלפרדו, שעדיין לא יודע מה הולך ליפול עליו (Amami, Alfredo – אהוב אותי אלפרדו) ולאריה של ז'רמון, המנסה לעודד את בנו שבור-הלב (Di Provenza il mar – מי מחק את הים ואת פרובנס מליבך?). אין ספק, שאם החלקים האלו היו אפקטיביים איכשהו, זה לא היה בגלל הסט העלוב.

מערכה שניה - תמונה שנייה: המסיבה בבית פלורה (צילום: יח"צ)
מערכה שניה – תמונה שנייה: המסיבה בבית פלורה (צילום: יח"צ)

בהמשך, התפאורה מארחת את המסיבה בביתה של פלורה. בניגוד לביתה של ויולטה מהמערכה הראשונה, לו שווה אופי מהוגן בהפקה זו, ביתה של פלורה מוצג כבית-תענוגות על סף הבורדל. את האווירה מכתיבה בראשו ובראשונה התאורה האדמדמה. את הפתח לחדר האחורי מכוסה וילון שחור, כמו של קולנוע, דרכו אנו צופים בסרט קולנוע של רקדניות קאן-קאן בשחור לבן דרך מסך עשן. ממנו יוצאת אל קדמת הבמה במה ארוכה, כעין מסלול של תצוגות אופנה, עליו פוסעים הקרואים המגיעים למסיבה. להבדיל מהספות האלגנטיות של המערכה הראשונה, כאן הריהוט הוא כורסאות בשלל צבעים בעיצוב כמו לקוח משנות ה-50 של המאה ה-20. האורחים עסוקים בהתגפפויות המוצגות באופן בוטה למדי, כולל התפשטות חלקית או מלאה של חלק מבנות המקהלה, הנשארות בבגדים תחתוניים זנותיים. גולת הכותרת היא הגעתן של שלוש חשפניות עטויות מעילי פרווה שמעניקות לאורחי המסיבה ולנו תצוגת סטרפטיז, תחילה מרומזת על מסלול התצוגה ובהמשך, הן עולות על שלושה שולחנות שהוצבו בקדמת הבמה ורוקדות לפנינו חשופות חזה. למרות הבוטות, עדיין תצוגה זו היתה יותר אינהרנטית להפקה ובכלל לתצוגת חיי הדמי-מונד מאשר הרקדנית חשופת החזה שחלפה על פני הבמה בהפקה שלפני שנתיים.

את המתירנות המינית, משלים חטא ההימורים. ההימורים אינם פרשנות של הבמאי, אלא חלק מהעלילה. אלפרדו מהמר ומרוויח כסף רב, אותו הוא משליך לרגלי ויולטה לעיניהם של כל באי המסיבה, תוך שהוא מתריס בפניה שלא יחיה על כספי אישה והנה הוא משלם על שירותיה.

מערכה שלישית: ויולטה מתה בזרועות אלפרדו (צילום: יח"צ)
מערכה שלישית: ויולטה מתה בזרועות אלפרדו (צילום: יח"צ)

במערכה השלישית, אנו חוזרים כביכול אל דירתה של ויולטה מהמערכה הראשונה, אלא שעכשיו הדלות חוגגת, או לפחות כך עלינו להבין מהספה הלבנה הכעורה שניצבת לה במרכז הבמה ומהתיבות הספורות הפזורות לצידה, כמו גם מהסולם הכעור שעומד מתחת למקום שלפנים ניצב בו השנדוליר המפואר (שכנראה נמכר). למרות כל הכוונות, הרושם שמתקבל הוא של במה ערומה וחמשת הדמויות המאכלסות את המערכה (ויולטה, אנינה המשרתת, דר' גרנוויל, אלפרדו וז'רמון האב) נדמות כצפות בחלל יותר מאשר מסתובבות בדירה ריקה. הדבר היחיד שמעיד על המצב החמור של ויולטה הן פיזית והן כלכלית, הוא המשחק של הזמרת הראשית. מכל חלקי האופרה, המערכה השלישית זכתה לטיפול הגרוע ביותר לדעתי מבחינת ההעמדה ומה שמציל אותה זה אך ורק ההעמדה המוצלחת של ויולטה. לנה קוס, ויולטה שאני ראיתי, מטיבה לגלם את האשה החולה, שנותרו לה רק שעות ספורות לחיות, שרגע היא נופלת מהרגליים וזוחלת על הרצפה ורגע היא קמה לחיים במן פרץ אנרגיה לו זוכים אנשים לפני מותם.

***

בשל קצר בתקשורת, הוזמנו העיתונאים לחזרה הגנרלית כשעה לאחר תחילת ההופעה. משום כך, הוזמנתי לצפות גם בפרמיירה ולכן בעצם ראיתי את ההפקה פעם ושלושת רבעי, כאשר בפעם הראשונה, ראיתי את החלק השני של המערכה הראשונה ממעוף ציפור מהיציע העליון, במקום השמור למאחרים. זוהי חוויה בפני עצמה שכן, בפעם הראשונה נוכחתי באופן בו מוצבים נגני התזמורת בפיר. ולמרות שלא ראיתי את כל החזרה הגנרלית כראוי, נדמה לי שהחזרה הגנרלית עלתה על הפרמיירה מבחינת הביצוע ואני רואה זאת לחומרה בעיקר מכיוון שהבעיות שנצפו כבר בגנרלית לא תוקנו בפרמיירה, ובעיקר הדבר צורם כשמדובר בבעיות הבלאנס של התזמורת והזמרים.

כאמור התפקיד של ויולטה ולרי הוא אחד התפקידים התובעניים ביותר ברפרטואר האופראי, אם לא התובעני שבהם. לא רק שהזמרת נדרשת להפגין יכולות קוליות מגוונות כמו גם משחק ואינטרפרטציה משכנעים, אלא שהיא שרה כמעט לאורך כל האופרה. כל מי שרק צולחת את התפקיד ראויה לתשבוחות. המעלה הגדולה ביותר של הסופרן הקרואטית לנס קוס (Kos) אינה הביצוע הקולי, אלא ההופעה. היא מצליחה להעביר את השבריריות של הדמות, גם בקטעים שבהם היא מתנהגת ביהירות בתחילת המסיבה שלה או במתירנות, בקווטינה Sempre libera במערכה הראשונה, ובמיוחד באריה Addio del passato (שלום לחלומות היפים של העבר), במערכה השלישית (שבהפקה זו הושר רק הבית הראשון שלה), שם היא מפגינה מעין חוזק של השלמה עם הסוף. בחזרה הגנרלית, הביצוע של אריה זו היה מדויק ומרגש, בפרמיירה, כל המערכה היתה קצת מפוזרת וגם האריה הזו בוצעה באופן פושר יחסית. החלק החלש יחסית של הביצוע שלה היו אריות הקולורטורות מן המערכה הראשונה. למרות ההופעה המלבבת, הטכניקה של הקולרטורות טעונת שיפור וניכרו מריחות של הצלילים. הדואט עם ז'רמון האב, החלק החשוב ביותר באופרה לדידי, עדיין הצליח להעביר את קשת הרגשות והתחושות המשתנים של ויולטה המקבלת בהדרגה את גורלה ואת ההקרבה החברתית הנדרשת ממנה מחד ושל ז'רמון המגלה אט אט את אנושיותה וטוהר אהבתה וכוונותיה של ויולטה והמפתח רגשות אשמה בשל בקשתו ממנה, מאידך. אך זאת אך בקושי. לנה קוס היתה שברירית מדי לדואט הזה, קולה לא מספיק כהה כדי לספק את הדרמתיות הנדרשת וגם שפת הגוף שלה עדינה ולא טרגית מספיק. האיפוק של הבריטון ויטוריו ויטלי בתפקיד ז'רמון תרם גם הוא להנמכת הלהבה הטרגית המתבקשת. ביצוע מבריק של הדואט, עם אנה נטרבקו ותומס המפסון, אפשר לראות כאן (חלק 1+2) וכאן (חלק 3+4). הביצוע של קוס לדואט הפרידה מאלפרדו, Amami, Alfredo, היה נוגע ללב, כנראה שזה קטע שמאוד קשה להרוס…


הצצה לחזרות (צילום: יח"צ)

מלבד תפקיד ויולטה, התפקיד החשוב ביותר הוא לדעתי דווקא של ז'רמון האב ולא של האהוב הצעיר, אלפרדו. בקאסט זה הופקד התפקיד בידי הבריטון ויטוריו ויטלי שהיה פשוט פרווה. הקול שלו לא היה עמוק מספיק, השירה והמשחק מאופקים מאוד. נמלאתי געגועים לבריטון הפולני הנפלא אנדז'יי דובר מן הביצוע הקונצרטנטי עם התזמורת הפילהרמונית ב-2005. בעוד שויולטה היא הנושא של האופרה, המצב דורש ההתייחסות שמציג הסיפור, שהרי הכינוי 'לה טרוויאטה', הסוטה מדרך הישר, מתייחס אליה, ז'רמון האב מייצג את החברה ויחסה לעולם הקורטיזאנות, הדמי-מונד. לכן, בעוד שגורלה של ויולטה מוצג מראש כבר עם תחילת האופרה, ז'רמון הוא הדמות היחידה באופרה שעוברת מהפך והשינוי התודעתי הוא בעצם מוסר ההשכל של דיומא מחד ושל ורדי ופיאווה מאידך.

בקונסטלציה כזו, אלפרדו הצעיר המאוהב, אף הוא מעין תפאורה לסיפור של האב/החברה, בהיותו צעיר נלהב המציג את האופציה של חיים לפי צו הרגש תוך התעלמות מכל ציווי חברתי. שתי האופציות המוצגות על-ידי הצעירים המאוהבים, מבחירה או שלא מבחירה, חיי התענוגות של הדמי-מונדיין ויולטה וחיים בחטא של שני האוהבים תוך התעלמות מכל הגיון חברתי או כלכלי או דתי (ז'רמון קושר את ההתנהגות הנדרשת לדידו לרצון האל), הן נתונות ובעצם פלקטיות. אלפרדו הוא תכשיט בעלילה, תרתי משמע. בהפקה זו, הופקד תפקיד זה בידי הטנור הצרפתי ז'אן-פרנסואה בוראס, שאכן היה התכשיט של הערב. קולו צלול ויפה וביצועיו מרטיטים מהבחינה הקולית. הוא היה מצוין בחזרה הגנרלית ובפרמיירה קצת פחות. במיוחד ראוי לציון הביצוע שלו לאריה De' miei bollenti spiriti (הלהט הצעיר של נפשי הרוגשת) בתחילת המערכה השנייה. המשחק שלו היה גמלוני למדיי. שיפורים בתחום זה לא היו מזיקים, אבל משום מה הגמלוניות הזו דווקא שירתה את הדמות.

תפקידי המשנה הופקדו כולם בידי זמרים ישראלים, המופיעים תדיר על במת האופרה הישראלית, ורק חבל שבלה טרוויאטה תפקידי המשנה כל-כך קטנים, מה שמנע מאיתנו להתענג על צוות הזמרים המצוין הזה. המצו-סופרן איילה צימבלר הציגה פלורה עסיסית ומשכנעת מאוד ולא נותר לנו אלא להתפעל מהטווח הרחב של הדמויות שהיא מסוגלת לגלם ומכישורי המשחק הוורסטיליים שלה. הבס-בריטון ולדימיר בראון בתפקיד דוקטור גרנוויל רתם את קולו העמוק לביצוע רגיש שתרם את מידת הרחמים והטרגיות הדרושה למערכה האחרונה. הטנור גיא מנהיים היה טוב מאוד בתפקיד ג'סטון, ידידו של אלפרדו, והבריטון נח בריגר העניק ביצוע משכנע בתפקיד הברון דופול, מאהבה של ויולטה.

ביצועי מקהלת האופרה הישראלית היו סבירים אך לא יותר מזה. פיצוי מה על חוסר המעוף הקולי, היווה המשחק המשכנע למדיי בסצנת התזנונים בביתה של פלורה.

הניצוח היה בעייתי למדי. המנצח דיוויד שטרן הוציא מהתזמורת הסימפונית ראשון לציון נגינה פושרת למדי, למעט קטעים יפים שנוגנו על-ידי כלי הנשיפה מעץ. הבעיה העיקרית, עם זאת, היתה נעוצה בבעיות בלאנס שלמרבה הפלא לא תוקנו אף בפרמיירה וחזרו על עצמן באותם מקומות ממש. במקרים מסוימים, קולם של הזמרים היה חלש למדיי ובקושי נשמע. במקומות אחרים התזמורת היתה חזקה מדי ולא רק שהאפילה על קולם של הזמרים, היא גם אילצה אותם לשיר חזק מדיי, מה שהביא לשירה לחוצה ומאומצת. ובמקומות אחרים, למשל בקווינטט במערכה האחרונה, במקום להתבסם משירה הרמונית של אנסמבל, נחשפנו למן קקפוניה צורמנית ולא ברורה. ככה בוודאי לא מספרים על אהבה גדולה מהחיים, על קבלת האחר ועל חרטה או על מוות ממשמש ובא.

***

לה טרוויאטה היא קלף מנצח. גם ביצוע פושר יתקבל על-ידי הקהל בתשואות נאות למדי. המוזיקה של ורדי יכולה לספוג חבטות רבות לפני שהצופה הממוצע יימצא מאוכזב. האם זה בגלל שהקהל לא מבין? אין זאת כי המוזיקה לא נוצרה אך ורק למביני עניין או למקצוענים; אלו תמיד יצביעו על הבעיות, זה מקצועם וזו חובתם במסגרת השאיפה לשיפור השירות. ההפקה הזו אינה מן המצטיינות, וגם בתנאים הנתונים של התפאורה והבימוי הבעייתיים, אפשר היה לשאוף לפחות לביצוע טוב יותר של הזמרים והנגנים. אבל עדיין לא אטעה אם אומר שהקהל ברובו יעדיף לראות עוד פעם את לה טרוויאטה, גם בהפקה פושרת למדי, וייצא נלהב ומרומם בסופו של ערב, מאשר לראות הפקה מעולה של אופרה קשה לבליעה כמו למשל ווצק, בוריס גודונוב, או אפילו אופרה ורדיאנית מאוחרת כמו אותלו.

ניכר כי האופרה הישראלית בוחרת הפקות שלא יקרעו חור גדול בתקציבה ורבות מהן מאופיינות בתפאורות ובתלבושות מאופקות ולא מושקעות. שמירה על מסגרת התקציב היא דבר חשוב, רק חבל שבאופרה הישראלית לא משכילים לנצל את המגבלה התקציבית למציאת פתרונות יצירתיים, מעניינים ומעוררי מחשבה, אלא מסתפקים בקונספטים עבשים לרוב של תפאורה ותלבושות. כך יוצא, שבעונה זו, למעט אולי לואיזה מילר, הפקה זו של לה טרוויאטה היא ההפקה המוצלחת של השנה מבחינת היענות הקהל. אז תחשבו מה זה אומר על האופרה הישראלית.

שורה תחתונה: אם אתם רוצים להעביר ערב באופרה ואינכם כאלו המחפשים בציציות – בהחלט מובטח לכם ערב מהנה. למדקדקים שביניכם, אפשר – אבל שימרו על ראש פתוח.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.