הסאטיר באופרה

תסתכלו עליה ותראו אותנו

על "לה טרוויאטה" באופרה הישראלית.

האופרה לה טרוויאטה של המלחין האיטלקי ג'וזפה ורדי, היא האופרה השנייה הפופולארית ביותר בעולם, אחרי חליל הקסם של מוצרט. כשמדובר ביצירה כל-כך פופולארית, שהועלתה פעמים כה רבות בעבר, עולה תמיד השאלה מה אפשר לחדש? או – האם בכלל צריך לחדש? כי באופרה כמו באופרה, המוזיקה היא בבחינת אקסיומה, וכל מה שנדרש מהבחינה המוזיקלית הוא ביצוע ווקאלי וירטואוזי של המוזיקה שכבר הוכרה כגאונית. השינויים יכולים לבוא, אם כן, בחלק התיאטרוני של האופרה: בבימוי, בתפאורה, בתלבושות, במשחק. האם חדשנות במובן זה תעלה את חוויית הצפייה דרגה אחת או כמה דרגות למעלה, או תדרדר את הכל, גם את המוזיקה הנפלאה?

בחודש שעבר זכינו לראות באופרה הישראלית את חליל הקסם של מוצרט. גם שם ניכר שהיוצרים התחבטו בשאלת החדשנות ושם לצערנו ההימור לא צלח, למרות נקודות אור מעניינות. המוזיקה המופלאה והמבצעים המצוינים לא הצליחו להאפיל על הבחירות האומנותיות מרחיקות הלכת, כנראה מדי, של הבמאי, ששאבו ממחוזות רחוקים וחדשנים כמו למשל תחום הווידיאו ארט. אולי, כי באופרה, כמו באופרה, ובמיוחד בישראל, הקהל יחסית שמרן ולא מחפש את החדש והשונה מדי.

הפקות של האופרה לה טרוויאטה, סיפור אהבה בלתי אפשרי בין קורטיזנה פריזאית הגוססת משחפת לאציל צעיר, נעו על הסקלה שבין הפקות מסורתיות ועשירות עם שלל שמלות קרינולינה ותפאורה ריאליסטית עמוסת שנדלירים לבין הפקות מינימליסטיות, דוגמת ההפקה המפורסמת שהועלתה בפסטיבל זלצבורג בשנת 2005, בכיכובם של אנה נטרבקו ורולנדו ויאסון. בהפקה מינימליסטית-מונוכרומטית זו מככבים במה ריקה בצבע אוף-וייט עם ספסל אבן ארוך הסמוך לכל אורכו של הקיר האחורי המעוגל, ספה אדומה, ויולטה ולרי בשמלה אדומה קצרה ויתר המשתתפים (לרבות נשות המקהלה) בחליפות גבריות אחידות שחורות. נוסף להם שעון ענק המוצב על הספסל בצד אחד של הבמה, המציין את הזמן החולף. במערכות הבאות כמה ספות לבנות והשעון יתפקדו כאביזרי הבמה וויולטה תפשוט בסצינות האינטימיות את שמלתה האדומה ותישאר עם כתונת לבנה. ("שיר היין" מהפקת פסטיבל זלצבורג)

אחרי החוויה השנויה במחלוקת של חליל הקסם, כאמור, הצצנו בדחילו ורחימו בתמונות המפורסמות באתר האופרה הישראלית, כדי לקבל מושג על אופי ההפקה שתעלה כעת. התמונות לכשעצמן לא בישרו טובות: נדמה שבחרו בהפקה סוריאליסטית-סימבוליסטית על גבול הקיטש, עם קיר אחורי שעליו ורדים ענקיות, מיטת ענק אדומה כתומה או כנראה במערכה אחרת, מיטה לבנה קטנה שכאילו לקוחה מחדר ילדים של סיפור פנטזיה. בערב, התבדינו לטובה.

הצופים כראי לחברה

הדרך בה בוחר הבמאי להציג את הבמה לקהל הנכנס לאולם היא אלמנט חשוב, שבדרך-כלל מתעלמים ממנו. במקרה שלנו קשה היה להתעלם. הושבנו אל מול מסך שחור ובו פתח מנעול שכולו מראה, דרכו השתקפנו אנחנו הצופים, חוויה שיש בה מעט מן המבוכה. מבע זה תמצת באופן מצוין את ההפקה הזו שעיסוקה בעיקר חוויית הצופים ומציצנותם: הן שלנו הצופים באולם, והן הצופים מן העלילה, החברה הפריזאית – הצופים בסיפור האהבה הנרקם לנגד עיניהם. כדי להדגיש את עובדת היותם צופים – הושיב אותם הבמאי בשורות כסאות של אולם תיאטרון זוטא שניצב על הבמה, בכל הסצנות ההמוניות. בסצנות הפרטיות, אולם התיאטרון נשאר ריק באחורי הבמה: מכוסה בד בתמונה הראשונה במערכה השנייה (הוא עוד ישוב) ונטוש במערכה השלישית.

לא יכולנו שלא להיזכר בעבודת וידיאו ארט, שבה במשך דקות ארוכות אולצנו לצפות בסרטון המציג צופים באולם תיאטרון הממתינים להופעה, או בעבודה דאדאיסטית מפורסמת שבה צופים הוזמנו לאירוע והוצבו מול מסך שחור. במשך זמן מה לא אירע דבר וכאשר הם התחילו להתעצבן, נפתח המסך ומולם נגלתה קבוצת צופים אחרת בדיוק כמותם.

מערכה 1 (תמונה: יח"צ)
מערכה 1 (תמונה: יח"צ)

כמה רחוקים אלו מעלילת האופרה של ורדי. לה טרוויאטה, הסוטה מדרך הישר בתרגום מילולי, נטועה בעולם שאבד לעד, עולם של אצילים, קורטיזנות ומוסכמות חברתיות נוקשות, שהתפוגג לו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה והתפוררות רוב המונרכיות האירופאיות. לאדם של היום, קשה לפעמים להבין את הניואנסים החברתיים שעומדים בבסיס העלילה, את הדו-פרצופיות שאפשרה את המשיכה לקורטיזנה מלכתחילה ואת הסכנה החברתית בהתחברות רשמית אליה, מצד שני. ויולטה ולרי, גיבורת לה טרוויאטה מבוססת על דמותה של מרגריט גוטייה, גיבורת הרומן והמחזה הגברת עם הקמליות של אלכסנדר דיומא, הבן (אביו, אלכסנדר דיומא האב אחראי ליצירות מופת כמו שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו), שבתורה מבוססת על דמותה האמיתית של אהובתו של דיומא עצמו, קורטיזנה בשם מארי דופלסי. ההפקה הראשונה של לה-טרוויאטה עלתה ב-1853, בסמוך להפקת המחזה (1852) שעיבד דיומא מרומן שלו באותו שם בפורסם לראשונה ב-1848.

באין מקבילה אחרת בת זממנו, נוטים רבים לשייך את הקורטיזנה גיבורת האופרה למקצועות קרובים בני זמננו, כמו זונת צמרת, או נערת ליווי, או אפילו "אישה מוחזקת" (kept woman), דבר שעושה לה עוול רב. למען האמת, הקרובה ביותר של הקורטיזנה ז"ל היא הגיישה היפנית, שגם היא בטעות משויכת לענף המקצוע העתיק בעולם, למרות שהיא רחוקה ממנו עוד יותר מהקורטיזנה. עיוות שכזה לדמות הקורטיזנה מוצג לנו בסרט מולן רוז', בו סאטין, היא אשת חיי הלילה של פאריז, המופיעה במועדון מפוקפק ומסורסרת על-ידי בעל הבית ללקוחות חשובים, למען שרידות העסק.

הקורטיזנות אכן הרוויחו את לחמן ממאהביהן העשירים, שתמכו בהן לאורך זמן, אך זו נקודת ההשוואה היחידה ביניהן ובין הזונות או הפילגשים. שכן, מבחינות רבות הן היו הנשים המתקדמות, החופשיות ובעלות הזכויות הרבות ביותר בתקופתן. הן זכו להשכלה רחבה וטובה יותר מרוב הנשים המהוגנות בחברה, הן צברו הון רב בו יכלו להשתמש כראות עיניהן, ללא רשות של אב או בעל ולהבדיל מזונות הרחוב או הבורדל, הן לא היו חייבות דין וחשבון לסרסור או למאדאם, אלא היו חופשיות לחלוטין. הן החזיקו בית ומשרתים וניהלו את הסלונים האינטלקטואליים החשובים של התקופה, מה שאפשר להן להשפיע על מקבלי ההחלטות. כך לדוגמה, הקורטיזנה המפורסמת ביותר, מאדאם דה פומפדור, שלרוב מתוארת בימינו כפילגשו של המלך לואי ה-15, מצוירת בדיוקנאותיה עם אטריבוטים של אישה משכילה ולאו דווקא כאישה מפתה (למרות שדימויים כאלו לא חסרו באמנות). וחשוב יותר, ברוב המקרים, אם לא היו כבר אצילות מלכתחילה, הן היו הנשים היחידות שנתאפשרה להן מוביליות חברתית בעולם עם סדר מעמדות נוקשה והתרועעות עם אנשים מהמעמד גבוה. אבל מחיר החופש וההשכלה היה חברתי – הן לא נחשבו נשים ראויות לנישואין לאנשי האצולה (אלא, כמובן אם היו אצילות מלכתחילה).

אין כמו דמות הקורטיזנה כדי לגלם את הדו-פרצופיות של החברה הפריזאית באותה תקופה, שנהנתה להתחכך בנשים משכילות, עצמאיות ופורצות דרך ולהתבדר עימן, אך מעולם לא קיבלה אותן אל תוכה (כשם האופרה לה טרוויאטה – הסוטה מדרך הישר). וזהו שורש הקונפליקט של לה-טרוויאטה. קרוב לוודאי שהאציל הצעיר נמשך לקורטיזנה לא רק בשל יופיה, אלא בשל כל מה שנלווה למעמדה, השכלתה והזכות להחליט על חייה, אך במקום להתבדר מכך לרגע, הוא מבקש להכניסה לחייו באופן קבע – מעשה שלא יעשה אז.

מוסכמות ישנות ותפיסות חדשות

לצופה המודרני, היחס הזה לנשים משכילות נראה מגוחך. ובכל זאת, את סיפור העלילה אי אפשר לשנות. הבמאי של לה-טרוויאטה באופרה הישראלית בחר להציג את העלילה תוך הכנסת אלמנטים מודרניים שיוסיפו לדיון המקורי ההיסטורי נקודות מבט הנוגעות לחיינו היום.

המערכה הראשונה מציגה את חיי התענוגות בסלוני הקורטיזנות בפריז וכוללת את שיר היין (brindisi) המפורסם Libiamo ne' lieti calici, ששרים האציל הצעיר, אלפרדו, שזה עתה הוצג בפני ויולטה, האורחים במסיבה וויולטה עצמה. רוב האורחים (המקהלה) מסובים במושבי אותו אולם תיאטרון זוטא שמוצב כחדר אחורי הפתוח אל חדר הנשפים. בשיא הנשף, אף יוצאת מן הקיר מיטת ענק אדומה-כתומה שעליה מנוהלת אורגיה.

מערכה 1 (תמונה: יח"צ)
מערכה 1 (תמונה: יח"צ)

החלק השני של המערכה הראשונה מוקדש לחיבוטי הנפש של ויולטה, האורחים יצאו והיא פושטת את שמלתה האדומה ונשארת בבגדיה התחתונים הלבנים – ומתלבטת בין בחירה בחיי אהבה (שהיא לא מאמינה שמגיעים לה בגלל מעמדה) לבין המשך חיי התענוגות בתור קורטיזנה, המאפשרים לה את חופש הבחירה, התלבטות ארוכה מאוד המתפרסת על פני כ-10 דקות בצמד האריות המפורסמות שלה בסוף המערכה הראשונה – Ah, fors'è lui – אולי הוא האחד ו-Sempre libera – תמיד חופשיה. הסופרן צ'ינציה פורטה בתפקיד ויולטה, שהתמודדה הערב עם האריות התובעניות ועטירות הקולורטורות האלו, יצאה וידה על העליונה במיוחד בזכות משחקה הנוגע ללב והבימוי הרגיש ולמרות דרישותיו הגופניות הלא-פשוטות של האחרון. היא אפילו זיכתה אותנו במי במול גבוה בסוף האריות, כשהיא צונחת באפיסת כוחות (תרתי משמע…) על מיטת הזנונים, אבל לעיתים ניכר ויברטו מיותר בקולה.

במערכה השנייה, אחרי שלושה חודשים, אנו עדים לתוצאות הכלכליות הרות האסון של בחירתה של ויולטה באהבה. היא ואלפרדו חיים ביחד בכפר על חשבונה של ויולטה, שכילתה כעת את כל כספה. אנינה המשרתת מעירה את אלפרדו במיטה לבנה גדולה, מיטת האהבה, ומוסרת לו שויולטה יצאה למכור את מה שנותר מרכושה. אלפרדו המבויש, נוסע לפריז להשיג כסף. אלא שאלו צרות קטנות, המוסכמות מאיימות לטרוף את הקלפים ולהמית את סיפור האהבה שלנו: בקצה אולם התיאטרון הנטוש בקצה הבמה עומד אדם – בסוף הוא אוזר עוז ונכנס לבית ומבקש לפגוש את ויולטה שזה עתה חזרה.

זהו אביו של אלפרדו, ג'ורג'יו זרמון. הוא הגיע כדי לבקש מויולטה לנטוש את בנו כדי שעתידו של אלפרדו לא ייהרס וכדי ששם המשפחה לא יוכתם, תחילה בטיעון שאלפרדו מתרושש ממימון חיי המותרות שלהם ולאחר שויולטה מוכיחה לו כי חיו מכספה, בטיעון שאירוסי בתו השניה יופרו מחמת הסקנדל. זוהי סצינה ביתית ולכן ויולטה לבושה בתלבושת ביתית ספק מודרנית, שכאילו יצאה מסרט של פליני – מכנסי סלאק פרחוניים וחולצה ירוקה חסרת שרוולים עם מעין שובל סרוג ירוק – אולי לסמן את שחרור האישה המתרחש בסצינה זו (בתחילת המאה ה-20, מכנסי הסלאק – מעין מכנסיים רחבים – היו המכנסיים הראשונים שנשים התחילו ללבוש בנטשם את החצאיות). למרות אהבתה הגדולה ולמרות שימיה ספורים, ויולטה מחליטה לוותר על אלפרדו ומבקשת מז'רמון האב, שמתחיל לרחם על הנערה האומללה, לחבקה כאב, כדי שתאזור כוחות לפגוע באלפרדו ולגרום לו לעוזבה. זוהי סצנה הזכורה תמיד כמפגש של שני תפקידים נוגעים ללב – הארייה של ז'רמון האב והדואט עם ויולטה בסצינה הדורשת להפגין את הצד הדרמתי של המנעד הקולי של הזמרת. הסצנה הערב אמנם הייתה נוגעת ללב, אך שוב, יותר בגלל המשחק של הזמרים ולא דווקא בשל הביצוע הווקלי, שהיה סביר אך לא למעלה מזה.

בתמונה השנייה במערכה השנייה – אנו במסיבת מסיכות בביתה של חברתה של ויולטה, פלורה. ויולטה מופיעה במסיבה בחברת הברון דופול על שטיח אדום שבו צועדים באי המסיבה למול קהל הצופים במושבי התיאטרון שחדרו עמוק לתוך חדר הנשפים – כמו סימלו את ניצחון המוסכמות וכפייתן, למרות שהנשים מחופשות לצועניות והגברים למטדורים. זוהי סצינה שבה מתמוטט הכל. אלפרדו אמנם מרוויח כסף בשולחן ההימורים והברון המהמר נגדו מפסיד, אך אלפרדו הנחוש להחזיר אליו את ויולטה מסרב לעזוב בלעדיה ולא נותר לה אלא להגיד לו שהיא אוהבת את הברון. אלפרדו משפיל אותה בפני כולם ומספר שחי על חשבונה ללא ידיעתו. הוא לא זקוק לכספה ולכן זורק בפניה את רווחי ההימורים שלו. ויולטה העצובה והמיואשת מתעלפת והברון מזמינו לדו-קרב. ז'רמון האב שזה עתה הגיע, עד למחזה המביש.

מערכה 2 (תמונה: יח"צ)
מערכה 2 (תמונה: יח"צ)

במערכה השלישית, ויולטה הגוססת שוכבת במיטת קטנה ושלישית, מיטת המוות, בפאתי הבמה. ברקע מסך עם חור בדוגמת גב מיטת הזנונים, ומעבר לו, מיטת הזנונים משמאל, אולם התיאטרון זוטא מימין שעל מושביו נחה לה מיטת האהבה מן המערכה השנייה, שהוקרבה על-חשבון המוסכמות. הלהיט של המערכה הזו הוא האריה של ויולטה, המודעת למותה הקרוב  Addio del passato – שלום לעבר. וכצפוי, אלפרדו מגיע רק כדי להיפרד מאהובתו לפני מותה ואביו, כדי לבקש את סליחתה.

מערכה 3 (תמונה: יח"צ)
מערכה 3 (תמונה: יח"צ)

למה זה מעניין היום?

לה טרוויאטה רצופה בלהיטים אופראיים ידועים שיבטיחו את הנאתם של הצופים וגם ההפקה המעט קיטשית עדיין מציבה הקשר מעניין לסיפור המעשה ומצליחה להעביר מסר מוסרי שיכול להשליך גם על ימינו אנו וגם מסר ארס-פואטי על חווית הצפייה.

לה טרוויאטה נשענת על שלושה זמרים, כשהתפקיד המרכזי הוא של הסופרן השרה את תפקיד ויולטה, אחד התפקידים התובעניים ביותר ברפרטואר האופראי, הן מבחינת היקפו והן מבחינת הגיוון הקולי הנדרש מהמבצעת שלו: קולורטורות תובעניות במערכה הראשונה, דואטים דרמתיים במערכה השנייה ואריות ליריות במערכה השלישית. התפקיד החשוב האחר הוא של הבריטון בתפקיד ז'רמון האב, שצריך להעביר הן את ידו של המוסר המוכיח והן את ליבו המבין של האב. והשלישי הוא של הטנור בתפקיד אלפרדו. כל יתר הם תפקידונים קטנים וכרגיל באופרה הישראלית, התפקידים האלו אוישו על-ידי זמרים ישראלים בעוד שהתפקידים הראשיים אוישו, בקאסט הראשון בו צפינו, על-ידי זמרים בינלאומיים (בקאסט השני מופיעה הישראלית מירלה גרדינרו בתפקיד ויולטה).

מבחינת הביצוע המוסיקלי, לא נצפו נפילות, אך גם לא שיאים גדולים. הזמרים העניקו לנו ביצועים סבירים, אך לא מרטיטים, כפי שיכולים היו להיות. עליהם, עם זאת, חיפו משחק רגיש ומדויק, במיוחד של הסופרן האיטלקיה צ'ינציה פורטה בתפקיד ויולטה, ועבודת בימוי ועיצוב מעניינת.

על התזמורת הסימפונית ראשון לציון ניצח ישי שטקלר, מי שמנצח בד"כ על מקהלת האופרה, שעשה את עבודתו נאמנה.

הביקורת פורסמה במקור באתר MySay.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *