הסאטיר באופרה

הרסו לנו את המסיבה

על האופרה "העטלף" באופרה הישראלית.

חנה מוניץ, לכלכת! זו לא הפקה שהיתה צריכה להעלות כאן. האם מישהו בכלל ראה את ההפקה הזאת של העטלף בביצוע בית האופרטה של בודפשט לפני שזו הגיעה לכאן? לא יודעת למה, אבל יש כאלו שחושבים שאופרטה זה ז'אנר נחות שלא יכול לעלות בבית אופרה רציני. אני דווקא לא שותפה לדעה הזו. כשמתייחסים לאופרטה ברצינות, כלומר יוצרים הפקה אינטליגנטית ועשירה ומלהקים מבצעים טובים, אופרטות לא נופלות מאופרות באיכות המוזיקלית ובחוויה שהן מספקות, ובמיוחד כשלפנינו העטלף, היצירה הכי מפורסמת, ובכל הנראה הכי איכותית בז'אנר ולפי אתר OperaBase, מספר 16 ברשימת האופרות המבוצעות ביותר. ולראיה, מיטב מבצעי האופרה בעולם הופיעו בה. איך אפשר שלא להצטמרר מהביצוע המדהים של אהובתי אדיטה גרוברובה ל-Mein Herr Marquis, או מהביצוע של גונדולה ינוביץ כרוזלינדה בסרט משנת 1972, מהביצוע של קירי טה-קונווה מהסרט משנת 1984, מהביצוע של לוצ'יה פופ הגדולה ל-Frühlingsstimmen או מהביצוע של קריטה מטילה והאקאן הגגארד לדואט השעון (מטרופוליטן, 1996), והרשימה נמשכת ונמשכת… הגדילו ועשו במטרופוליטן אופרה בניו-יורק כאשר בחרו להציג את המערכה השנייה של העטלף (לצד המערכת השלישית מריגולטו והמערכה השלישית מאותלו) בגאלה מיוחדת לציון 25 שנה בלינקולן סנטר (1991), כאשר בחלק הנשף של העטלף, היכן שנהוג לשלב שירים אורחים (לרוב את Frühlingsstimmen), היו הופעות אורחות של מיטב זמרי האופרה בעולם במיטב האריות הבלתי נשכחות מאופרות ידועות. ובכן, שום דבר ממה שהיה בתל-אביב לא התקרב, לא הזכיר ולא היה דומה, שואף, מה שתרצו, להפקה סבירה. אפילו ההפקה המקוצרת בעברית שצולמה לטלוויזיה הלימודית על-ידי זמרי הסטודיו אופרה לפני כמה שנים, עם יקירת המדור יעל לויטה כאדלה, נראתה כבר יותר סבירה. מה שהיה לנו על הבמה, נראה מיושן, פרובינציאלי, מתאמץ, כמו הפקה דלת-תקציב של בית אופרה פריפריאלי המתאמץ להוציא מופע איכשהו. כל הזמן חשבתי, איפה סיפור המסגרת שיספר על כל כשלי ההפקה (אולי היה שווה להחליף את קטעי הקישור בגרמנית באיזשהו סיפור שכזה דמוי מופע חבובות…) – ככה זה היה נראה, חלק מפרודיה על מופע, על אופרטה ובכלל. כן, אשכרה הרגשתי שצוחקים לי בפרצוף. מישהו אמר שבאופרטה הזמרים במודע "משתטים" בין האופרות הרציניות שלהם. אם זה היה ככה כאן, דיינו. הבעיה היא שהם היו God Damn Serious – כלומר פתטיים.

יוהאן שטראוס - הקדמה למערכה ראשונה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)
יוהאן שטראוס – הקדמה למערכה ראשונה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)

כנראה שהקונספט של הבמאי המתחבא תחת הכינוי KERO®‎ (השנה אפילו לא כתבו בסוגריים את שמו האמיתי – קריני מיקלוש גאבור), הוא שהכול נשף, הכול קרנבל, הכול מסיבה. ובהתאמה הוא בחר לעצב תפאורה שמורכבת מבקבוק שמפניה ענק (שהופך לספינה!? בסוף האופרה), 3 כוסות שמפניה ענקיות, עם שלד זהב במקום זכוכית (שיהיו סורגים בסצנת הכלא) וכל מיני סלסולי נייר של מסיבות שיורדים מהתקרה, הכול מוגדל לגודל ענק שבענק, כך שהתווית של הבקבוק היא דלת הכניסה במערכה הראשונה והכוסות הזכירו לי יותר מכל את מופעי הבורלסקה של דיטה פון טיז… והסלסולים מנייר – גם כן משהו ענק שבענק. הא כן, ולכל זה משום מה מצוותת רמפה לא מוסברת (על-פי התמונות זה כנראה חפיסת קלפים, אבל לא הבחנו בכך מהאולם) ובמערכה שלישית כמה מזלגות ענק. מה הקשר? בירה נשר! כל האביזרים האלו נעים על במה מסתובבת במהלך ההפקה, הם עומדים, הם נופלים, הם שוכבים, הם מתהפכים כך שרואים את קרבי התפאורה (ועל הבמה עדיין הכול שומר על רצינות תהומית), כלומר הבקבוק מתהפך ואח"כ הוא גם הופך כאמור לספינה בשם BACHE… תאורות משתנות די פשטניות ושרשראות נורות כמו של עץ חג המולד היו תלויות מאחור. בגלגול מקומי, הרגשתי קצת כמו בסוכה עם הנורות ועם סלסולי הנייר. ועם היתר, קצת כמו בחנות צעצועים – אבל זה שייך לסיפור אחר. אני תכף אזכר מהו… אלא שבתווך של כל סימפוניית הצעצועים הזו, מציגים לנו בשיא הרצינות ניאופים ובגידות, אפילו טרחו ופיתחו את סצנת הפרידה של רוזלינדה ומאהבה אלפרד (שבטעות נחשב לבעלה ולכן הסכים ללכת במקומו לכלא) לשתי סצנות מזמוזים, שבטח לא מתאימות לז'אנר והכול על הרמפה המוזרה והלא מוסברת. נו שוין. אה כן וגם שעון ענק ירד מהתקרה ובהתחלה גם היתה כרית ענק של שעון שהפכה לפוף… טוב, יש דואט שעון במערכה השנייה, אבל האם בגלל זה צריך להוריד שעון מחליף צבעים מהתקרה כל הזמן…? אני יודעת שבמקור הסט הזה תוכנן לבית אופרטה קטן יותר, אך באולם הענק של האופרה הישראלית (ממרום שורה 20 בה בחרו למקם את המבקרים הפעם) אפילו אפקט הגודל המתוכנן לא עבד ובוודאי לא הרשים.

נסיך רוסי מחופש לנסיכה - מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)
נסיך רוסי מחופש לנסיכה – מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)

בית האופרטה של בודפשט כבר ביקר כאן שלוש פעמים בעבר והעלה שתי הפקות בהונגרית: נסיכת הצ'רדש והביידר, שתיהן של אריך קלמן, הראשונה היתה מוצלחת למדיי והשניה, בעיבוד שהפך על פניו את כל הכוונה המקורית של העלילה, היתה בעייתית, אך רוויית גיגים מלהיבים וקאסט מתלהב (בביקור הראשון הוצג מופע רוויו שאיחד שלל להיטים). מן הקאסטים הקודמים, קיבלנו היום רק שתיים: מוניקה פישל (שהופיעה בעבר בתפקידים הראשיים של נסיכת הצ'רדש ושל הביידר) בתפקיד רוזלינדה ומריקה אוסוולד הגוצה כאידה, אחותה של אדלה, תפקיד קטן במקור שגנב כאן את ההצגה. מוניקה פישל לעומת זאת, היתה דלה ומשמימה והדבר העסיסי היחיד שבה היתה הפיגורה שלה, בה היא נופפה כשצעדה אנה ואנה על הבמה כמו פרימדונה מנופחת מחשיבות ולא כמו איזו דמות בעלילה. גם השירה שלה לא היתה מוצלחת כבעבר. בכלל, השימוש בהגברה בהפקות של בית האופרה של בודפשט היה בעוכרי ההפקה הזו, שכן כל קולות הזמרים נשמעו חזקים מדיי לעומת התזמורת. זה לא היה כך בעבר ולא ברור למה לא הקפידו על באלאנס נאות בהפקה זו. בכל מקרה, פישל לא הכניסה כמעט שום דבר עסיסי לשירה שלה ולמשחק שלה, היא היתה גדולה וצווחנית ומשעממת. גם בפיאנו שלה היא לא הרטיטה. מזל שהיא יפה. סצנה מביכה נרשמה בפינלה של המערכה השנייה. רוזלינדה שמתחפשת בנשף לרוזנת הונגריה (ומסרבת להסיר את המסכה, תוך שהיא שומרת על ה-Maskenfreiheit, הזכות שלא להסיר את המסכה), הולבשה במין בגד שהשובל שלו מורכב משלושת צבעי הדגל ההונגרי (אדום, לבן, ירוק), גם לאורחים חולקו דגלים קטנים של הונגריה וברגע השיא היא פורשת את השובל של השמלה כשכולם ברקע אחוזים בדגלים (הקטנים והכמעט לא מורגשים). אלא שלנו, בצירוף השמלה השחורה זה הזכיר יותר מכל את דגל אשף (שחור, לבן, ירוק ואדום) ובכלל, גם בלי זה, זו היתה סצנה עלובה למדי. זו הגאווה הלאומית של ההונגרים?

סיום הצ'רדש ודגלי הונגריה - מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)
סיום הצ'רדש ודגלי הונגריה – מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)

הרקע לאופרה הזו, הן מהבחינה המוזיקלית והן מבחינת העלילה הוא הקרנבל בווינה, שמתקיים כל שנה בזמן שבין חג המולד והיום הראשון של "התענית" (או צום לנט, שחל בין ה-4 לפברואר ל-10 במרץ, 46 ימים לפני הפסחא). בזמן זה נחוגו בווינה נשפים ציבוריים רבי משתתפים ומסיבות פאר פרטיות, בין היתר נשפי מסכות שהיו כר פורה לפלירטוטים ולשידוכים רציניים יותר. החגיגות החלו בשמונה או בתשע בערב ונמשכו עד הבוקר והווינאים לא חסכו בהוצאות והתחרו ביניהם על הבגדים, על הקישוטים, על המשקאות, על המוזיקה ועל שאר המותרות. בזכות ה-maskenfreiheit, זכות שניתנה גם לנשים (שאז כמעט ולא היו להן בכלל זכויות), יכלו באי הנשפים לבלות ערב שלם בזהות שאולה, אפילו תוך החלפת זהות מינית, תוך שהם משוחררים מכללים החברתיים הנוקשים של וינה באותה תקופה. המוזיקה העליזה שהלחין שטראוס לנשפים האלו, היא מעין הכנה למוזיקה שהלחין לאופרטה הזו, כששטראוס לא רק מאפשר לדמויות להתחפש ואף מאפשר למשרתת מוביליות חברתית לערב אחד, הוא אף מאפיין את הדמויות ואת התחפושות שלהן באמצעות המוזיקה, למשל הצ'רדש העממי של רוזלינדה מסמן את ההתחפשות שלה לזמרת מפורסמת הונגריה. אלא שהסיפור לא היה מקורי ובמקור הוא התבסס על מחזה וודוויל צרפתי, Le Réveillon (נשף הסילבסטר) מאת אנרי מייאק ולודוביק הלוי, שעסק דווקא בחגיגת חצות צרפתית. למחזה זה בתורו מקור גרמני, המחזה Das Gefängnis (בית הסוהר), מאת יוליוס רודריך בנדיקס. המחזה הצרפתי תורגם לגרמנית על-ידי קרל הפנר, אבל אז הוחלט להמיר את החגיגה הצרפתית בנשף וינאי ולהפוך את התרגום של הפנר לליברית, מלאכה שהופקדה בידיו של ריכרד ז'נה, אלא שהאחרון טען שהוא דווקא עבד מהמקור הצרפתי בלבד. האופרטה עלתה לראשונה ב-5 באפריל 1874 בתאטר אן-דר-וין וזכתה להצלחה גדולה מאז ועד היום. מעניין לציין שהנוסח הראשון נקרא דוקטור פלדרמאוס, כנראה בפרפרזה על דוקטור פאוסטוס.

ובסופו של יום, כאשר הסדר שהופר מושב על כנו, האשם אינו באדם, אלא כמאמר שיר הסיום – בשמפניה. האם זו הסיבה לתפאורה המוזרה של ההפקה הזו? ומוזר יותר, האם זו הסיבה שבתוכניה של האופרה החליטו להקצות כל-כך הרבה אייטמים לסקירה של סוגי השמפניה (מאת מבקר המסעדות דניאל רוגוב!) ולהבאת ציטוטים נבחרים מפי אנשי שמפניה מוכרים, כאילו אין בכלל מה לומר על האופרטה הזו, או על שטראוס…? כמעט חשבתי שמסתתרת כאן פרסומת סמויה, אולי ערוץ האוכל שקיבל קרדיט, טוב, יש כמה וכמה שירי יין באופרטה הזו, אבל אתם באמת חושבים שהסוהר השיכור גמע לו שמפניה בנשף בו הוא בכלל לא היה?


קטעים מההפקה בהונגריה (השירה כאן בהונגרית)

כמו בהפקה הקודמת של הביידר, גם כאן הרשו לעצמם ההונגרים לעבד את האופרטה (בידי אישטבן קאליי וגיורגי בום). זה אמנם לא עיבוד דורסני כמו זה של הביידר, שם הם הפכו לגמרי את כל המשמעות המקורית, אך עדיין נשתרבבו אי אלו מוזרויות. כנראה שהבעיה שעמדה בבסיס העיבוד הזה היא הצורך למקם הפסקה אחת באמצע אופרה של שלוש מערכות. ומכיוון שהמערכה השנייה היא הארוכה יותר וגם זאת שבה לרוב מכניסים קטעים אורחים, הם משום מה בחרו לפצל אותה. לא זיהיתי בדיוק איזה קטע הם הכניסו למיני פינאלה באמצע המערכה, אבל לפני זה היו רקדנים בדמות פירטים ועוד רקדנים ומריקה אוסוולד עושה איתם גלגלונים וכל מיני קטעי אקרובטיקה מרהיבים שהשמיטו מההפקה בתל-אביב של הביידר וכעת החליטו כנראה לפצות אותנו על זה. הבעיה שכאן זה לא היה קשור לשום דבר. הקטע המוזר ביותר בעיבוד היה העברת הקטע של אדלה ופרנק מנהל הכלא, מתחילת המערכה השלישית לסוף המערכה השניה, כאשר… את מקום המלודרמה Olga komm her, Ida auch של פרנק והקופלט Spiel' ich die Unschuld vom Lande של אדלה, החליפו בלהיט הבונוס בד"כ באופרטה זו – Frühlingsstimmen (וגם אותו חתכו קצת טיפה בדיאלוג של הזמרת עם החליל). כנראה ההונגרים חשבו שהלהיט הזה יותר יעניין את הקהל. לשיר הזה, שאמור להיות שיר מושר לאורחי הנשף במקור, צוותו תנועות מוזרות של עגבים בין פרנק ואדלה (מה שאמור היה ללוות את הקטעים שהושמטו, במקרה הטוב) וכל זה אחרי ובאמצע הקטע המסיים את המערכה השנייה: Brüderlein und Schwesterlein, אז מוכנסות לבמה שתי סוכריות ענק וגם מעין שולחן נמוך של מטעמים, סביבו יושבים באי הנשף (על הרצפה). אמנם נכתבו למערכה הזאת 3 פינלות (אחת לרוב מושמטת) ואפשר לשחק עם זה, אבל עדיין ההחלפה הזאת היתה מוזרה, במיוחד שלאור זאת שבגלל השינוי הזה, אדלה בעצם מנסה לדאוג לאינטרסים שלה תוך כדי הנשף עצמו, שם היא סינדרלה ליום אחד, ולא בחיים האמיתיים, כאשר היא מנסה להפוך באמת למישהי אחרת (אבל לא מצליחה, כי הסדר חייב לחזור אל כנו והיא צריכה לחזור להיות משרתת).

מופע בורלסקה - מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)
מופע בורלסקה – מערכה שנייה (צילום: אנט קאלאי-טוטי)

שינוי משמעותי עוד יותר היה החלפת המבצע של הנסיך אורלובסקי מזמרת מצו-סופרן לזמר בס. בעקבות החלפה זו, יצרו בהפקה זו דמות נוספת שאינה קיימת בפרטיטורה המקורית – דודתו הנסיכה של הנסיך הרוסי, שהיא בעצם הרוזן עצמו בתחפושת. תוספת זו היתה דווקא מעניינת והתאימה לקונספט המקורי של האופרטה שמבססת חלק ניכר מהעלילה שלה על נשף תחפושות ועל היכולת של הווינאים להחליף זהויות בימי הקרנבל. אך אולי בחרו ללכת מעט רחוק עם התוספת הזו, כאשר הרוזן מחזר אחרי אידה והיא חושבת שהגברת מתחילה איתה… יענו קטע לסבי, אבל בעצם לא… הסדר הופר, הסדר הוחזר. הנה הרוזן מוריד את התחפושת והמתגלה כגבר.

ועוד תוספות מוזרות, אך מתבקשות, כי האופרטה הזו עדיין מאפשרת להכיל בחובה, כאמור, נאמברים אורחים, בעיקר בסצנת הנשף. כאן בחרו להכניס את השיר הרוסי הידוע קלינקה וכן כמה ריקודים בגוון רוסי, הרי הנסיך אורלובסקי הוא רוסי, אז זה מתבקש. אלפרד, מחזרה של רוזלינדה, שר לאורך האופרה כל מיני שירים מכל מיני אופרות ידועות: La Donna è mobile מריגולטו, Una voce poco fa מהספר מסיבליה, שיר היין מלה-טרוויאטה ועוד. וכמובן, כמו בכל אופרטה שהועלתה פה, כולל האלמנה העליזה, שהיתה הפקה ישראלית, משחילים לנו בכוח טקסטים בעברית בין לבין הגרמנית (או ההונגרית). זה היה די מגוחך מפי המבצעים הזרים במבטא הונגרי כבד, אבל כעת יש לנו גם את ישראל קטורזה בתפקיד הסוהר השיכור פרוש. תפקיד שתמיד מבוצע על-ידי בן המקום (ושבוצע בהפקה של האופרה הישראלית בשנת 2001, על-ידי לא אחר מאשר פולי ז"ל מהגשש).

מלחמת הסוהר בעכברוש - מערכה שלישית (צילום: אנט קאלאי-טוטי)
מלחמת הסוהר בעכברוש – מערכה שלישית (צילום: אנט קאלאי-טוטי)

וקטורזה הוא אמן גדול, ואולי מה שבכל זאת נראה יחסית מעניין בהפקה הזאת, אלמלא הטקסטים האיומים שנכתבו לו, על-ידי לא אחר מאשר יוסף (ג'ו) אל-דרור (מחזאי מוכשר מאוד בימים שכתיקונם) ובייעוץ מוני מושונוב. בתחילת הערב, כהקדמה לא קשורה, אלו היו בדיחות קרש על מירי רגב, מזרחים ופריפריה, כמו גם ריקודים מוזרים עם שתי תוספות אילמות של זיגי (זיגמונד פרויד) שיצא מאחורי הבאסט שלו ויוהן שטראוס, עם הכינור, שירד מעל הפודיום שלו (העתק של הפסל המוזהב המפורסם שלו בווינה) ואף אח"כ עשה לנו שפגט באוויר נוסח הפתיחה המפורסמת של סדרת הטלוויזיה תהילה, כל זאת כאשר הוא כולו צבוע בזהב…

ובמערכה השלישית, קטורזה נושא מן נאום על עכברושים וג'וקים שנשלחו אליו מצפון הארץ כדי שייפזר פה בכלא (???!), והנה אף מגיע מין עכברוש ענק (בובה עם ארבע רגליים אנושיות…), ממש מתוך הזיות השכרות שלו… האם זה מרפרר לעכברות מהמערכה הראשונה, שאייזנשטיין החתול מחפש בנשף… הנה הוא מדבר גם על איי-רובוט ועל הנשיא בכלא והוא בטח שיכור אם הוא שומע את מנהל הכלא פרנק מדבר אליו בעברית (הוא באמת דיבר עברית).

טוב. כמה מילים על המבצעים. אהבתי יותר את הבנים מאשר את הבנות. הטנור פטר בלצו כאלפרד, עם טנור מבריק ומהדהד, הטנור זולט ואדאס כאייזנשטיין והבריטון שומה לנגר כדר' פלאקה, המושך בחוטים, שתזמר את כל נשף התחפושות והחלפת הזהויות, כנקמה על כך שאייזנשטיין השאיר אותו בתחפושת עטלף, ארבע שנים קודם, בגן ציבורי לאחר ליל שכרות, אז היה צריך לחזור בתחפושת הביתה והושם ללעג ולקלס. וכך הפך אייזנשטיין למרקיז רנאן (צרפתי), אדלה לאולגה, שחקנית, רוזלינדה לרוזנת הונגריה (או זמרת) ומנהל הכלא פרנק, הבריטון אנדרש פאראגו, לאביר שגרן. פחות אהבתי את הבנות. מוניקה פישל לא הפגינה שום רגישות ושום ניואנס משחקי כאמור, היא צווחה באנסמבלים ובדואטים והיתה חיוורת באריית הצ'רדש – היית מצפה ממנה לקצת עסיסיות הונגרית דווקא פה. גם את אניטה לוקאץ כאדלה לא אהבתי. אמנם הקולורטורות היו נקיות, אך חסרות כל אופי ורגישות. סתמיות לחלוטין וטכניות וגם זה לא על דרך המושלם, אלא רק בסדר. ומריקה אוסוולד שלא היתה טובה בכלל, עד שהגיעו כל קטעי האקרובטיקה והפכו אותה לגיבורת היום בהפקה הדלוחה והאיומה הזו. והיו עוד כל מיני קטעי ריקודים לא שייכים במערכה הראשונה ועוד הרבה במערכה השנייה. והרקדנים גם לא הבריקו יתר על המידה… התזמורת היתה בסדר, אך שוב, גם היא לא נלהבת מדי והבלאנס היה גרוע. כך שהתזמורת למרות שהיתה בסדר, היתה חלשה ביחס לזמרים ולכן לא אפקטיבית.

ראוי היה לה לעטלף שתזכה להפקה הרבה יותר רצינית מאשר מה שמסוגלים ההונגרים להעמיד ולא אכפת לי ששם הם חילקו לעצמם פרסים על ההישגים שלהם. אולי בעיניהם זה טוב ויפה, אבל אנו למרות שאנו בלבנט, רגילים לרמה קצת יותר גבוהה. שהרי מדובר ביצירה מקסימה עם שלל להיטים ואולי העלילה מעט טיפשית, ואולי לא, אם היו יודעים להעמיד אותה בפרשנות מעניינת, אבל בכל זאת אין ספק שזו יצירה שהיתה אמורה להיות אחראית לערב מענג ומתוק כמעט בלי להתאמץ. איך אפשר לפספס עם מוזיקה כל-כך יפה שרקח לנו שטראוס? הנה איך. חנהל'ה, אפשר הפקה מקומית? יש לנו זמרים כל-כך טובים… באמת שאנו לא צריכים יבוא. בטח לא את היבוא הזה. אבוי לנו, בשנה הבאה כבר מתוכננת עוד אופרטה, גם לא מן המפורסמות במיוחד, הרוזנת מריצה של קלמן… זו תהיה הזדמנות לטעום משהו חדש, אבל למה יש לי הרגשה רעה כבר מעכשיו?

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *