הסאטיר באופרה

אהבה זה לא כל הסיפור

על האופרה "דון פסקואלה" באופרה הישראלית.

אופרת בל-קנטו בלי שאף אחד מת בסוף. מה יותר טוב מזה? דון פסקואלה, מהאופרות האחרונות של גיאטנו דוניצטי היא אופרה בופה הלוקחת דמויות ותבנית עלילתית מהקומדיה דל-ארטה ומעבירה אותן לתקופתה שלה (1843), מתוך רצון ליצור התרחשות שהיא מעבר לפלקט ולעורר את הצופה להרהר במניעים של הדמויות ולא לקבל באופן אוטומטי את המהלך הקומי השבלוני הידוע. זאת הכוונה בכל אופן. אבל בהפקה המועלת כעת באופרה הישראלית זה לא בדיוק קורה. זה לא דבר שפוגע בהנאת הצופה. הוא נגרר לו אחורה לפלקט הקומדיה דל-ארטה ובלווי המוזיקה הנפלאה נכון לו ערב מהנה, אם כי לא מאתגר או מחמיץ לב במיוחד. אלא שאחרי שקראנו את התוכניה בה הוסבר לנו בפירוט רב ועל גבי דפים רבים, מהם כל הניאונסים שבהם חורגת האופרה מהתבניות המקובעות של הקומדיה דל-ארטה – ההפקה איכזבה. ההבטחה לא מולאה.

***

כך מנתח הבמאי גרישה אסגארוף את העלילה בתוכניה: "בדון פסקואלה יש רגעים טרגיים רבים שעל הבמאי להיות מודע להם. פסקואלה הזקן מרומה באופן אכזרי על ידי חברו הטוב מלטסטה המנצל אותו לתוכניות האישיות שלו. נורינה, הקוקטית הבטוחה בעצמה, גם היא משתתפת במשחק רק כדי לתפוס את ארנסטו ומבלי להתחשב כלל באיש הזקן. היא אמנם מבינה בסופו של דבר, אחרי שהיא סוטרת לפסקואלה, שהיא הגזימה במשחק, אך זה לא משנה את התנהגותה הבסיסית. הסיפור הזה אינו רק סיפור מימים עברו, זה סיפור שיכול להתרחש ומן הסתם מתרחש גם בימינו אנו."

האופרה דון פסקואלה מבוססת על ארבע דמויות סטריאוטיפיות של הקומדיה דל-ארטה: דון פסקואלה – אדם מבוגר, רווק, עשיר וקמצן – מבוסס על דמותו של פנטלונה, דר' מטלסטה – רופאו התככן והאופורטוניסט – מבוסס על דמותו של אל דוטורה, ארנסטו – המאהב התמים, האובר-דרמתי, שאובדן אהובתו גורם לו לקונן מרה, הוא גלגול של דמות האנמורטו ("המאוהב" באיטלקית), בעוד שנורינה אהובתו, אינה גלגול של האנמורטה המקבילה, אלא יותר של קולומבינה, המשרתת התככנית – מה שאולי יוצר את הטוויסט המעניין בעלילה, שכן בדרך-כלל דמויות האנומטרטי הן פסיביות ונזקקות לעזרת המשרתים כדי להשיג את נשוא אהבתם.

ואכן יותר מכל, דמותה של נורינה היא אניגמטית. כל שאנו יודעים עליה הוא שהיא אלמנה שאינה משופעת בכסף. כאלמנה, יש לה ניסיון בעולם האהבה, מה שמאפשר לה לשחק עם שלושת הגברים בעלילה מבלי שהיא תיכנס לקטגוריית הנערה המופקרת. מעבר לכך, עצם העובדה שהיא אינה אנמורטה פסיבית, אלא דמות אקטיבית, שובבה ועליזה, האוהבת את החיים והאוהבת לנהל אותם כראות עיניה ולשלוט בכל מצב, לא רק מניעה את העלילה אלא גם מציבה הרבה סימני שאלה. בעצם, לא ברור למה היא מאוהבת בדמות האנומרטו הפסיבי והמלנכולי של ארנסטו. דר' מלטסטה נאה יותר, מוכשר יותר ובעל מעמד רם יותר ונראה מתאים לה הרבה יותר. בדואט שלהם בו הוא מסביר לה כיצד עליה להתנהג עם דון פסקואלה – נראה שיחסיהם אינם רק בגדר ידידות, או שהם יכולים אכן להתפתח למשהו שמעבר לידידות.

נורינה מתעללת בדון פסקואלה עם המניפה, מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)
נורינה מתעללת בדון פסקואלה עם המניפה, מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)

מיהי בעצם נורינה האמיתית? האם אחרי שארנסטו יתחתן איתה היא תתנהג כסופרוניה הכנועה והצייתנית, לה התחזתה כדי לשכנע את דון פסקואלה להינשא לה, או שמשהו מההצגה שהיא עושה לפסקואלה כדי לגרום לו למאוס בה, הפזרנות, הנהנתנות, הנטישה בליל הכלולות, אי הצייתנות וההעלבה ששיאה הסטירה – יבצבץ גם עם נישואיה לארנסטו? ואולי גם אותו היא תנטוש בעתיד למען מאהב מוצלח יותר – אולי הדוקטור.

גם דמויותיהם של ארנסטו ומלטסטה אינן מובנות לחלוטין. לא ברור למה ארנסטו מתאהב באלמנה, אולי אישה מבוגרת ממנו מעט, בעלת ניסיון עם גברים, ולא באישה קטנה וחסודה. מעבר לזאת לא ברור מה מניע את הדוקטור לפעול נגד פסקואלה, שלא עשה לו דבר רע ושממנו הוא מתפרנס. למה הוא מעדיף את הידידות שלו עם נורינה וארנסטו, על זו של דון פסקואלה. לכאורה הוא ידיד של כל הדמויות, אבל בעצם הוא לא ידיד של אף אחד. כנראה שמה שמעניין אותו בעצם זו התככנות לשמה, הכוח שמאחורי היכולת לשחק בחייהם של אנשים.

כך יוצא שדון פסקואלה הוא בעצם הדמות המובנת ביותר בעלילה. הוא אמנם זקן, מעל 70, רווק וקמצן, אך רצונותיו מובנים לחלוטין. הוא רוצה לסדר את אחיינו בנישואין לאישה עשירה ומצד שני ברצונו להתחתן כדי להעמיד יורש בעצמו. הוא רוצה אישה צנועה וחסודה, המתאימה לאופיו הביתי והלא-נהנתני והוא אף מוכן להעניק לה בהסכם הנישואין חצי מהונו והטבות לרוב בדמות החלטות בענייני הבית. באופן טבעי, אפשר להניח, הוא המום, כואב ונעלב כשאשר הוא מגלה את כפיות הטובה ואת העמדת הפנים של האישה שבחר. הוא מקבל בהכנעה המומה את בזבוזיה, וכשהיא מעליבה אותו וסוטרת לו, תגובתו הראשונית היא יאוש ורצון למות, להטביע את עצמו.

וכל זאת מעורר גיחוך, או אמור לעורר גיחוך. לפחות כך אומרים לנו כל הזמן נורינה, מלטסטה וארנסטו שלא מפסיקים לצחוק על הדון, לפני, תוך כדי, ואחרי שהם מתעללים בו. האם הדבר נובע מיסודות הקומדיה דל-ארטה או מהלך הרוח של אמצע המאה ה-19? גם וגם, שכן פנטלונה היה תמיד יצור מריר, הדואג תמיד לכספו ומעורר גיחוך ואף רחמים. עם זאת, דמותו של דון פסקואלה מורכבת ואנושית יותר, כאילו הוא רוצה לצאת מדמות הפנטלונה ולהיות אנושי. לשם כך הוא אף מוכן למסור מהונו לכלתו, דבר שפנטלונה קלאסי לעולם לא יעשה. אלא שדבר זה, שמצביע גם על תמימותו של פסקואלה, מעורר בעיני הדמויות האחרות אפילו עוד יותר גיחוך.

רפרזנטציה כזו של אדם מבוגר מצויה גם בלה בוהם, עת מוזטה מסלקת בתחבולות של תומכה המבוגר אליצ'נדרו, כדי להישאר עם מאהבה מרצ'לו אך בסופו של יום משאירה לו לשלם את החשבון של כל חבריה בקפה בסוף הבילוי שלהם בחג המולד. לה בוהם מבוססת על סיפורים שפורסמו לראשונה בתקופה בה הועלתה דון פסקואלה, אלא שכאן נראה שהיחס לזקן משקף את התקופה ואינו מבוסס על קונוונציות תיאטרליות שאין להם שום רמז אחר באופרה.

אין זאת, אלא כי דוניצטי התכוון למסור מסר אנושי, אולי אפילו ביקורת מסוות על תקופתו, שראוי לציין שהיא רלוונטית עד היום. אמנם מוסר ההשכל שמושר בסוף האופרה הוא כי העולם שייך לצעירים, אבל כל ההתנהלות עד כה גורמת לנו לקבל זאת בתור מוסר ההשכל מר-מתוק. אנחנו אמורים לרחם על פסקואלה ולשמוח כי כעת הושבה לו שלוות רוחו. בתקופתנו שלנו, כאשר העולם שייך לצעירים לא רק באהבה אלא בכל תחומי החיים, בעולם שבו אנשים מבוגרים מתקשים למצוא עבודה רווחית כבעבר, כאשר התמיכה של דור ההורים בבנים היא קריטית בשל השבר העולמי המקשה על צעירים להתחיל את חייהם, לרכוש השכלה ודיור ולמצוא עבודה שתפרנס אותם בכבוד, כל הנושאים הנדונים כאן הם בעלי רלוונטיות גדולה לתקופתנו.

אלא שדוניצטי החדשן, נדרש לשם החידוש להסתמך על הישן והישן הזה – הפלקטי והמקובע כשלעצמו, מספק לעתים אפשרות לבריחה מהתמודדות עם סיפור אנושי או עם ביקורת חברתית ולצנוח אל מחוזות הספלסטיק המרוחקים והלא מאיימים. החוויה של הצופה בדון פסקואלה יכולה אם כן לנוע על סקלה רחבה למדי. הכול תלוי בבמאי – מה ירצה להדגיש ולאיזה מחוזות ירצה לקחת אותנו הצופים. ומעל הכל – האם יצליח לבצע את מטרתו.

* * *

דון פסקואלה היא אחת האופרות האחרונות שכתב המלחין הפורה גאטנו דוניצטי. אחריה הועלו בימי חייו של המלחין רק עוד 2 אופרות (אחרי מותו הועלו עוד 4), מבין למעלה מ-60 אופרות שנכתבו בכ-25 שנות יצירה, לפני ששקע המלחין בשיתוק ובשיטיון, כנראה בשל מחלת העגבת בה לקה. האופרה המפורסמת והמלאה ביותר שכתב דוניצטי היא לוציה די למרמור הטרגית עד מאוד, אולם מפורסמת לא פחות היא האופרה הקומית שלפנינו. המוזיקה שרקח המלחין לדון פסקאולה משובצת פנינים מוזיקליות רבות, אך מבחינה תוכנית היא בעייתית מה. הבסיס לאופרה היא אופרה קיימת – סר מארקאנטוניו של סטפנו פאווזי לליברית של אנג'לו אנלי. האופרה דון פסקואלה, כך אומרים, נכתבה ב-11 ימים. בכל מקרה, היא נכתבה בזמן די קצר, כאשר המלחין משנה את הליברית שיצר בשבילו מי שנשכר לכותבה, ג'ובאני רופיני והורס את מעט ההקשר ההגיוני של העלילה, לפי תלונתו של האחרון. בשל חילוקי הדעות בין השניים, במשך שנים לא ניתן קרדיט לרופיני על כתיבת הליברית וגם מיקלה אקורסי שסייע להאיץ את הכתיבה ויתר על הקרדיט במפורש בכתב והיצירה הופצה במשך שנים תחת הקרדיט מ.א. כיום נהוג לתת קרדיט משותף לרופיני ולמלחין.

ואם מבחינת העלילה חרג דוניצטי מהקונוונציה המקובלת בקומדיה דל-ארטה, ניכרת סטייה מקונוונציות האופרה בופה גם במוזיקה, כאשר דוניצטי משלב קונוונציות שהיו נהוגות באופרה סריה, כמו למשל השימוש התכוף במבנה של אריה כפולה – קווטינה לירית המובילה לקבלטה לאחר שינוי בסיטואציה, שאותו מקצה המלחין לשתי דמויות, דבר המגביר את האמינות. לדוגמה בסיום התמונה הראשונה, ארנסטו פותח בחלק הלירי, אך מהר מאוד פסקאולה מתחיל לזרוק הערות ביניים בפרלנדו (דיבור מהיר), המלווה את הקטע עד סופו, לאחר מכן פוצח ארנסטו בקבלטה, אך את החלק האמצעי שלה, המקשר, שר פסקואלה, שממשיך ללוות בהערותיו את החלק השני.

החדשנות של דוניצטי בדורו לא תמיד נשמרת בהפקות המועלות בימינו. יש במאים הלוקחים אותן למחוזות השמרנות של הפקות רסטורציה, למשל הפקת התיאטרון הלירי של קלייארי מ-2002, עם הסופרן אווה מאי, בהפקה בסגנון הניאו-קלסיציסטי, תקופה מוקדמת מתקופת העלאת האופרה המקורית. לעומתם יש כאלה שמביאים את ההפקה לימינו אנו ממש, למשל ההפקה של האופרה של קרקוב מ-2007 (בבימוי וולטר ניאבה – Walter Neïva), שבה האריה של נורינה והדואט של נורינה ומלסטה שאחריה, עם הסופרן אליס גוליפיאן, מבוצעים בחדר כושר (כאן – אריה וכאן – דואט). באופרה של קולומביה, האריה של נורינה מבוצעת במגרש טניס, איפשהו במחצית הראשונה של המאה העשרים (כאן).

ההפקה שמועלית כעת באופרה הישראלית נוצרה לאופרה של ציריך ב-2006 ובמקור הופיעו בה הבאס-בריטון האיטלקי הידוע רוג'רו ריימונדי, הסופרן הספרדיה איזבל ריי והטנור הפרואני הידוע חואן דייגו פלורס. הפקה זו היא מן וריאציה מודרנית על גישה מסורתית ומשלבת ישן וחדש תוך שמירה על הבסיס המסורתי. התפאורה קבועה והמעבר בין הסצינות נוצר באמצעות במה מסתובבת, כך שכל צד התפאורה – פנים הבית וארבעת צדדיו החיצוניים משמשים כרקע לסצנות השונות.

למעוניינים, כאן יש סרטון של כל ההפקה עם ריימונדי, ריי ופלורס. אם כי בתל-אביב נערכו מספר שינויים בהעמדה ובתלבושות.

***

תחילתה של האופרה באוברטורה המפורסמת הכוללת נושאים מהאריות העתידות לבוא. אפשר לזהות בבירור מוטיבים מהאריה של נורינה בתמונה השנייה ומהסרנדה של ארנסטו במערכה האחרונה. הבמאי בחר שלא לייצר התרחשות בימתית לצלילי האוברטורה. המסך נפתח בתחילתה, אך מולנו ניצבת כל העת פסדת כניסה של בית, עם פנס משתלשל משמאל ועץ הניצב מימין מאחור. קצת משעמם להעביר את הזמן בבהייה בתצוגה שהשינוי היחיד בה הוא שינוי תאורה מזערי בחלונות. עם זאת, התרכזנו בנגינת התזמורת שהיתה טובה וזכתה בסופה למחיאות כפיים סוערות, שגרמו למנצח לבקש מחברי התזמורת לעמוד לאות תודה.

בסיום האוברטורה נפתחו שני כנפי הבית הקדמיות על-ידי הטבח ומשרת נוסף, ולפנינו נחשף פנים בית מוזנח מה, עם עיטורי שיש שחור וקירות מכוסים בטפט אדום מרופט, כשבאחוריו גזוזטרה אליה מוביל גרם מדרגות משמאל. שני פתחים בשני קצות הגזוזטרה ופתח אחורי מתחתיה מימין, ישובו ויופיעו בסצנות אחרות מהצד השני של הבית. דון פסקואלה בחלוק, נעלי-בית וכומתת בית יושב אל השולחן ומעיין בניירות, הוא מודיע למשרתים שהוא מחכה לדוקטור המאחר ומספר לנו שהוא מכין גלולה מרה לאחיינו. מגיע הדוקטור המטורזן ובאריה שלו Bella siccome un angelo (יפה כמו מלאך), הוא מספר לדון פסקואלה על הכלה שמצא לו – אחותו הצנועה והחסודה סופרוניה שהתחנכה עד כה במנזר. בבית עמוס דובונים, דון פסקואלה יושב בכורסתו ומאזין כשהוא אוחז בדובון. הדוקטור מבטיח לפסקואלה המתלהב שיביא את הכלה המיועדת אליו בערב ופסקואלה דוחק בו לטפל בעניין. כשאשר הדוקטור עוזב, פסקואלה המתלהב שר את האריה שלו Ah, un foco insolito (אש פתאומית) וכשהוא מקפץ ורוקד עם המשרתת המופתעת (?) שירדה מהקומה העליונה.

פסקואלה ודוקטור מלטסטה, תמונה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)
פסקואלה ודוקטור מלטסטה, תמונה ראשונה (צילום: יוסי צבקר)

נכנס ארנסטו הבטלן לבוש בגדי טניס ונושא מחבט. פסקואלה עושה עצמו ישן וארנסטו מנסה לחמוק ולעלות למעלה. דון פסקואלה מזכיר לו שלפני חודשיים הציע לו לשאת אישה יפה ועשירה, כמו גם קצבה חודשית ואת כל הונו כשימות וגם שאם יסרב, ינשל אותו ויינשא בעצמו. פסקואלה שב ושואל את ארנסטו אם יסכים להצעתו, אך ארנסטו מסרב בטענה שהוא אוהב את נורינה. פסקואלה, מודיע לו שאם כך, יחפש לו מקום לגור ודרך לתמוך בעצמו, כי הוא מתחתן. ארנסטו מגחך ופסקואלה מודיע לו שהוא פסקואלה מקורנטו, איש בעל נכסים עומד להינשא. ארנסטו מתחיל לשיר את האריה שלו על מר גורלו (Sogno soave e casto – חלומות מתוקים וצנועים), אך במהרה חוזר פסקואלה לחדר בלווית משרת ומפטפט על שירתו של ארנסטו, על כך שיצטרך להתרגל למצבו החדש. כאשר ארנסטו שומע שהכלה המיועדת היא אחותו של הדוקטור הוא מבין שנבגד ומצר על גורלו באריה Mi fa il destino mendico (הגורל הפך אותי לקבצן). ביאושו אוסף ארנסטו דובונים מגרם המדרגות וזורקם אל הרצפה. בסיום האריה עולה ארנסטו בגרם המדרגות וזורק עוד דובון על דודו הנהנה מכל רגע. הבמה מסתובבת לסצנה הבאה.

הסצנה הבאה מתרחשת בביתה של נורינה. הבמה מסתובבת ב-180 מעלות. אנו רואים את אחוריו של הבית כשכעת הוא חצר שבשמאלה משתרעת נורינה במשקפי שמש, לבושה בחליפת מכנס ברמודה ונעלי פלטפורמה ירוקות על כסא נוח מפוספס בירוק לבן, תחת שמשיה מפוספסת בירוק לבן ולצידה שולחן קטן עם קנקן וכוסות ירוקים. את הגזוזטרה הפנימית מחליפה מרפסת אבן חיצונית, עם פתחים בשתי קצותיה, שבה משרתת בשמלה ירוקה וסינר לבן, מורידה כביסה מהחבל ושאליה מוביל גרם מדרגות מאבן. בקומה התחתונה פתח מימין. העתק ראי לתפאורת הסצנה שממנה זה אך נפרדנו. נורינה שרה את האריה שלה. בחלק הראשון של האריה Quel guardo el cavaliere (איזה מבט יש לאביר) נורינה קוראת בספר על האביר ריקרדו שמחזר אחרי בחורה בהבטחות וצוחקת על הכתוב. היא יודעת יותר טוב. היא מוזגת שתייה ומקישה כוסות עם המשרתת. בחלק השני של האריה So anch'io la virtù magica (אני מכירה את התכונה הקסומה), היא מסבירה שהיא מכירה אלף דרכי פיתוי והונאה באהבה. בימוי הסצנה הזאת חביב במיוחד, כאשר נורינה עולה לגזוזטרה משחקת עם הכבסים וזורקת אותם למטה לחרדת המשרתת שלה. המשרתת הכעוסה מתיישבת בהתרסה על כסא הנוח ולוגמת משקה. נורינה באה מאחוריה וחונקת אותה בצחוק עם אחד המלבושים שהיא אוחזת בידה. המשרתת קמה ונורינה משתרעת בצחוק על כסא הנוח.

ביתה של נורינה, נורינה, דר' מלטסטה והמשרתת של נורינה, תמונה שנייה (צילום: יוסי צבקר)
ביתה של נורינה, נורינה, דר' מלטסטה והמשרתת של נורינה, תמונה שנייה (צילום: יוסי צבקר)

בסיום האריה מגיע דר' מלטסטה מהפתח השמאלי של הגזוזטרה ונורינה המודאגת מראה לו את המכתב שהתקבל מארנסטו בו הוא חושב לעזוב לרומא בגלל דודו (אותו המשרתת הורידה לה בסל קודם לכן מהקומה השנייה). הדוקטור מספר לנורינה על תוכניתו, תוך שהוא מפלרטט איתה ועם המשרתת. בדואט ההיתולי שלהם Pronta son; purch'io non manchi (אני מוכנה, רק שלא אחמיץ), הם מתרגלים את האופן שבו תתנהג נורינה בחברת דון פסקואלה כאשר תוצג בפניו בראשונה, כאשר תוך כדי הדואט נורינה פושטת את הבגד העליון שלה, ז'קט ולו מעין חצאית מולט (בחלק האחורי בלבד) – מעין וריאציה על בגד תקופתי מהודר ולובשת חצאית וז'קט מהוגנים באפור ולבן וכובע עם הינומה ארוכה (אך נשארת עם נעליה ירוקות…). בסוף הדואט יוצאים נורינה והדוקטור מהפתח בגזוזטרה, לא לפני שהמשרתת מוסרת לדוקטור את הכביסה הנקייה שלו.

הבמה מסתובבת ב-90 מעלות. זה קצה הבית עם הפנס שנראה באוברטורה. על אדן הקיר יושב קבצן. המשרתים יוצאים מהפתח משמאל עם מטלטליו של ארנסטו ומשאירים אותם מחוץ לבית. הקבצן מנגן בחצוצרה וארנסטו יושב מודאג בקרבתו וקורא. הוא שם מטבע בכובע שליד הקבצן. הקבצן מסיים את הקטע, לוקח את המטבע והכובע ויוצא. ארנסטו המיואש מבכה על כך שנשאר לבד. חברו היחיד בגד בו והוא איבד את נורינה. הוא שר את האריה שלו Cercherò lontana terra (אחפש ארץ רחוקה), שהיא הקינה על מצבו. בסיום האריה הוא לוקח את שתי מזוודותיו ועוזב. הבמה מסתובבת ב-90 מעלות נוספות וחוזרת להציג את פנים הבית.

הבית מלא בפמוטים עם נרות אותם מדליקים המשרתים. דון פסקואלה שלבש את בגדיו הטובים, יוצא בלוויית משרתת מהפתח הימני בגזוזטרה ומקפץ במורד המדרגות לחרדתם של המשרתים. הוא משלח את המשרתים, אומר לנו שהוא חושב שהוא נראה טוב לבן אדם בן 70 וחובש פאה מגוחכת.

מלטסטה מגיע עם נורינה (סופורינה) שמפחדת להיכנס. אחיה מצטדק – היא מגיעה ישר מהמנזר. בעוד מלטסטה מונה את מעלותיה, נורינה באסייד, מודיעה לנו שדון פסקואלה הזקן והטיפש יקבל ממנה את מה שמגיע לו (כשהיא מסיטה לרגע את ההינומה). כאשר כשהוא מציג את אחותו, דון פסקואלה מתכופף בקידה אך נתפס לו הגב. נורינה הקדה לפניו מרימה את חצאיתה וחושפת את נעליה הירוקות, סמל למי שהיא באמת מתחת לארשת החסודה שעטתה על עצמה, ו"אחיה", רץ לעמוד בינה ובין פסקואלה כדי להסתיר זאת. פסקואלה רוצה לראות אותה ללא ההינומה, אך אחיה אומר שהיא ביישנית ולא ראתה גבר לפני כן ללא ההינומה. שישאל אותה שאלות לפני כן, כדי שתירגע. לשאלתו היא אומרת שאינה נמצאת בחברת אנשים בערב כי במנזר התרגלה להיות לבד, שאינה הולכת לתיאטרון, שאינה יודעת מה זה ושאינה רוצה לדעת. היא מצטלבת בעצבנות שוב ושוב. דון פסקואלה מתרשם. היא מספרת שהיא מבלה את זמנה בתפירה, רקמה וסריגה ובישול. פסקואלה מבקש לראות אותה ללא ההינומה, היא מסרבת, אך בפקודת אחיה מרימה אותה נבוכה ומצטלבת ללא הפסק. דון פסקואלה מתרגש ורוצה אותה. מלטסטה שואל אותה אם פסקואלה מוצא חן בעיניה ולאחר שהיא טוענת שהיא ביישנית מכדי להגיד, היא אומרת כן. ובאסייד צוחקת עליו ועל טיפשותו. פסקואלה אומר שהוא בר מזל ונורינה מסננת, עוד מעט תלמד כמה בר מזל אתה. הבימוי של הסצנה עד כה הוא שיא מבחינת הגיחוך והשימוש בסלפסטיק, שהבמאי אף העצים בהפקה בתל-אביב לעומת המקור מציריך. מלטסטה מטיח את נורינה המצווחת לידי פסקואלה פעם ועוד פעם, נורינה ופסקואלה מושכים את מלטסטה בו-זמנית כל אחד לכיוונו בהיסטריה הוא ועוד כהנה וכהנה העמדות ומחוות סלפסטיק קבועות. והנה נפלה לפסקואלה הפאה וגם השיניים ונורינה המומה באופן קומי ומוגזם.


הצצה לחזרות

פסקואלה רוצה להביא נוטריון ומלטסטה אומר שבא מוכן ויש נוטריון בחוץ. הנוטריון המתחזה נכנס ומלטסטה מכתיב לו את נוסח חוזה הנישואין. פסקואלה ממשיך להכתיב ומוסר לכלתו את חצי הונו. מטלסטה משבח אותו על נדיבותו ועל טוב ליבו. החוזה מוכן, פסקואלה חותם ונורינה מתעתדת לחתום, אך הנוטריון מציין שיש צורך בשני עדים ואחד, דר' מלטסטה, לא יספיק.

מופיע פתאום ארנסטו. הוא אינו יודע דבר על המזימה ומלטסטה ונורינה חרדים שהוא יהרוס הכל. נורינה מתכסה בהינומה ומסתתרת. ארנסטו מוחא על כך שנמנעה ממנו כניסה לבית כמו פושע, אך פסקואלה שטוען בהתחלה כי היו עסוקים, אומר לו שהגיע בדיוק בזמן, כי צריך עוד עד. ארנסטו רואה את נורינה ונדהם, אך מלטסטה לוקח אותו הצידה ומסביר לו את המזימה כאשר נורינה מעסיקה בינתיים את פסקואלה, כאשר היא מפילה את ממחטתה על הרצפה והוא מתקשה להרימה בגלל גבוה התפוס. ארנסטו מסכים לשתף פעולה ונורינה חותמת על ההסכם. הנוטריון מכריז כי הם נשואים.

כעת נורינה משתנה. היא רוצה בן לוויה צעיר, ארנסטו, היא אומרת שכעת כולם יצייתו לה, ותוך כדי שהיא קורעת לגזרים את הדובון של פסקואלה, היא מעסה את גבו, אך אומרת שאם ירגיז אותה תדע להשתמש בידיה, כשהיא מפגינה תנועת סטירה, רמז לעתיד לבוא. בקוורטט המפורסם החותם את המערכה השנייה È rimasto là impietrato (הוא עומד שם, מבועת), מלטסטה וארנסטו משועשעים מפסקואלה המופתע והפגוע, פסקואלה לא מבין מה נפל עליו ונורינה מצלצלת למשרתים, מכריזה כי תכפיל את שכרם ומפרטת רשימת דרישות – עוד משרתים, מרכבות, סוסים ורהיטים חדשים. באמצע הרשימה היא מורידה את חולצתה ונשארת במחוך בלבד לעיני פסקואלה ההמום. פסקואלה לא רוצה לשלם על כל הדרישות שלה. היא קוראת לו חסר תרבות ושוברת את יד הפסל משמאל. פסקואלה המום ממילותיה ומכריז כי רומה. נורינה ממשיכה וקורעת את הטפטים. בעזרת מקל ההליכה של הדוקטור היא שוברת את ראש הפסל השני וארנסטו משחק איתו מסירות עם הדוקטור. נורינה תולשת את המראה מעל הקיר. נורינה וארנסטו המאיים על פסקואלה במראה עולים למעלה לגזוזטרה וקורעים את הבד שעל המעקה. היא ממשיכים לקרוע את הווילונות מעל הפתחים. פסקואלה ההמום מתמוטט על המדרגות וארנסטו זורק עליו עוד דובון שניצב על המעקה העליון. מסך.

תמונת הסיום (צילום: יוסי צבקר)
תמונת הסיום (צילום: יוסי צבקר)

המערכה השלישית נפתחת שוב בביתו של דון פסקואלה, אך כעת שינה הבית את פניו לחלוטין. את הטפטים האדומים והמוזנחים מחליף ריפוד קירות נובו-רישי דמוי עור בצבע קרם עם נעצים בוורוד, את מקום הרהיטים הישנים החומים, תופסים רהיטים חדשים בעיצוב צעקני שצבעם נע בין ורוד בהיר לוורוד מזעזע (עם מסגרות שחורות). זוהי ההופעה הראשונה של המקהלה באופרה. חברי המקהלה מתרוצצים סביב, חלק מהם משרתים מנקים, חלק ספקים המביאים מכל טוב לבית וחלק אנשים המארחים לחברה, אפילו רקדנית עם חישוק יש שם. וגם הם לבושים בבגדים בצבעי ורוד בהיר, ורוד מזעזע, לבן, שחור וקרם בסגנון שנות ה-20 של המאה ה-20, למעט 2 נשים, הנושאות זר פרחים, בשמלות עם דוגמה פרחונית קטנה גם בגווני ורוד. בין האביזרים השונים בבית – וילונות שקופים, כן ציור מפרספקס שקוף עם תמונות ארנסטו בגווני וורוד וסגול, מראה עומדת אובלית גדולה בגוון כסף ובובת חייטים עם חלק עליון שחור עטור נצנצים וחלק תחתון דמוי-חצאית שקוף. בצד עדיין יש פסלים אך הם צבועים בשחור ולבן. בקיצור הקיטש בהתגלמותו.

המערכה נפתחת בשירת המקהלה I diamente presto presto (היהלומים מהר מהר). דון פסקואלה עבר מייק-אובר וכעת הוא לבוש בחליפה מטורזנת בקרם עם פסים שחורים ושיעור מפוסק באמצע, מוחלק בג'ל, כנהוג בשנות ה-20. הוא מתהלך בין ההמון שבביתו מפוחד ובסוף הקטע הם מגישים לו מלוא החופן חשבונות על ניירות בוורוד מזעזע. דון פסקואלה מעיין בחשבונות ומזועזע מההוצאות. הוא מספר לנו שנורינה החליטה למרבה התדהמה לצאת לבלות לבדה בערב הכלולות, דבר שהוא ינסה למנוע, אך לא יודע אם יוכל לנוכח מבטיה ותחנוניה.

נכנסת נורינה מהפתח בראש גרם המדרגות, בשמלת נשף בגווני וורוד מזעזע ושחור עם כסיות אופרה שחורות ופאת קארה שחורה, כשהיא אוחזת מניפת נוצות גדולה בוורד מזעזע ואחריה צועדת המשרתת שלה עם מדים ב… ורוד מזעזע, המסייעת לה לענוד את התכשיטים וללבוש את הצעיף המונחים על בובת החייטים. פסקואלה אומר לה שהוא לא מוכן שהיא תצא לבד, אך היא אומרת לו שאין טעם שיגיד דבר כי אף אחד לא מחשיב את דבריו. היא מתחנפת אליו ושולחת אותו לישון. הוא מתרצה ומתחיל לעלות בגרם המדרגות אך מתחרט, חוזר על עקבותיו ומצווה עליה לא לצאת. הם מתחילים לריב, המשרתים חוזרים לחדר ובלהט בוויכוח היא סוטרת לו. פסקואלה המום ופולט כי זהו הסוף. זוהי הנקודה בה נורינה אמורה להתחרט, אבל לא הבחנו בכך. אפילו לא בטיפה. במקום היא ממשיכה בשלה. בדואט שלהם פסקואלה מיואש ורוצה להטביע את עצמו וכל מה שהיא חושבת זו על טובת התוכנית. היא פונה לצאת. פסקואלה מכריז שלא תחזור ואם כן תמצא את הדלת נעולה. באריה שלה Via, caro sposino (ראה, בעלי היקר) היא מתחנפת אליו שוב, חנופה שהופכת להתעללות כאשר היא מציקה לו עם המניפה שלו מזיזה אותו מצד לצד כבובה ומפילה אותו אל הספה. שוב ושוב הוא נחרד ממנה, בעיקר כאשר היא מתחילה בפרזת קולורטורה מתריסה. בשלב זה הם פורצים בדואט מריבה במהלכו מעבירה נורינה את כן הציור למרכז החדר. בסופו של דבר היא יוצאת מהבית לא לפני שהיא מפילה, כבדרך אגב, מכתב על הספה ומעיפה נשיקה לדמות שבציור…

נורינה סוטרת לדון פסקואלה, מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)
נורינה סוטרת לדון פסקואלה, מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)

נורינה יוצאת. פסקואלה חושב שהיא השאירה עוד חשבון, אך נדהם לגלות מכתב ממחזר שקובע עימה פגישה בגן בין תשע לעשר. פסקואלה לא יכול לסבול זאת יותר, הוא מצלצל בפעמון, המשרתים נכנסים והוא מבקש מהם לזמן את מלטסטה ויוצא. המשרתים מתלוננים על העבודה הרבה שנפלה בחלקם ועל העניין שמעוררים הדרמות שבין פסקואלה ואשתו החדשה בקטע Che interminabile andirivieni (התרחשויות אינסופיות). הם מזיזים את בובת החייטים קדימה, מלבישים אותה בצעיף ורוד ומסבירים שהאדונית החדשה מקבלת את מה שהיא רוצה ושיש את האחיין, מצביעים על התמונה…, הבטלן, לו דואג האדון. בהעמדה מוזרה, בסוף הקטע הם ניצבים בשתי שורות בחזית הבמה והשורה הראשונה כורעת על ברכיה. מצביעים וצוחקים ולבסוף מתפזרים.

נכנסים מלטסטה וארנסטו. ארנסטו מודיע שהוא הולך לגן לשחק את תפקידו ויוצא. מלטסטה לבוש בהידור בחליפה שחורה עם ווסט בוורוד מזעזע… נכנס דון פסקואלה המום, עם חולצתו חצי מחוץ למכנסיו. בקושי יורד במדרגות. פסקואלה מצר על החלטתו ואומר שלא היה צריך להתעקש על הנישואין בגלל פרנציפ, שהיה צריך לתת לארנסטו להתחתן עם אלף נורינות. הדוקטור אומר באסייד לציור – טוב לדעת זאת. פסקואלה מספר את צרותיו: הכנסות של חצי שנה של הלכו על סרטים וכובעים. ולא רק זאת, הגברת רוצה ללכת לאופרה. הוא ניסה דבר איתה בהיגיון, אך היא סטרה לו. אך זה לא הכול. עתה מגיע הגרוע מכל – יש לה מאהב. הוא מראה לו את המכתב והדוקטור מגחך על טיפשותו. פסקואלה, עם זאת, רוצה לנקום ויש לו תוכנית: הם ילכו לגן עם המשרתים ויתפסו אותם על חם, הוא מספר בעודו מקרב את הציור ואת בובת החייטים זה לזה. אחר-כך הם ילכו ויעידו על חוסר הנאמנות אצל השופט. מלטסטה מציע לו שינוי בתוכנית. הם ילכו שניהם לבדם ידברו עם האוהבים ויאיימו שיפנו לרשויות אם הרומן לא ייפסק. פסקואלה לא מרוצה. הוא רוצה להיפטר מהכלה הפוחזת. מלטסטה מאיץ בו לטפל בעדינות בדבר ומציע לו כי הם יתחבאו בשיחים ואם הבגידה תוכח, הוא יראה לאשתו את הדלת. פסקואלה מסכים. בדואט הדיבור המהיר שבסוף הקטע Aspetta, aspetta, cara sposina (חכי, חכי, אשתי הקטנה והיקרה), פסקואלה מבטיח לאשתו היקרה נקמה בעודו אחוז בבובת החייטים ומלטסטה מצחקק על כך בקורצו לציור של משתף הפעולה שלו… פסקואלה יוצא וחוזר לבוש שכמיה וכובע ומחזיק רובה ומלטסטה נבהל… הם ממשיכים את הדואט שלהם כבשסופו הם מדמים מכונת ירייה – פסקואלה עם הרובה ומלטסטה עם מקל ההליכה שלו.

הבמה מסתובבת ב-90 מעלות. עתה נוספו לפאה זו של הבית פסל ענק של רגל, עמוד אבן קטוע ועץ ברוש מימין, שלא היו שם כאשר ראינו חלק זה בראשונה, כאשר הבמה הסתובבה אל הפאה שהיתה ביתה של נורינה – מעבר לפינה של פאה זו… ומן הסתם השמשיה והכסא של נורינה שעמדו שם נעלמו. ברקע אנו שומעים את ארנסטו שר את שיר האהבה שלו לנורינה – בסגנון שיר נפוליטני – Com'è gentil (כמה עדין). המקהלה מלווה אותו ברקע ולפנים אנו רואים את נורינה פוסעת לצד הקיר בשכמיה ירוקה ומאזינה כשבסוף היא יושבת על אדן הקיר ומתמוגגת. בחלק השני של השיר, ארנסטו יוצא מהרקע וניצב מימין נשען על העץ. האוהבים נפגשים ויושבים על רגל האבן כשהם שרים את דואט האהבה שלהם Tornami a dir che m'ami (תגיד שוב שאתה אוהב אותי).

פסקואלה ומלטסטה רואים את האוהבים מחלון הבית. האוהבים מתחילים לעלות במדרגות מימין, אך נורינה חוזרת וצועקת 'גנבים' – כאשר היא נתקלת בדון פסקואלה שאץ החוצה. פסקאולה שואל היכן מאהבה והיא אומרת שאין כאן איש. הוא מציע לדוקטור ללכת ולחפש את המאהב. הדוקטור ונורינה משתפי הפעולה לוחצים ידיים… הדוקטור מציע את עזרתו ומודיע לנורינה (סופרוניה), כי מחר תהיה בבית עוד אשה – נורינה של ארנסטו. סופרוניה לא מוכנה להיות באותו בית עם עוד אישה ורוצה לעזוב. זה מה שפסקואלה רוצה. הדוקטור קורא לארנסטו ואומר לו שדודו מוכן לתת לו להינשא לנורינה וכן להעניק לו קצבה שנתית של ארבעת אלפים כתרים. פסקואלה מתחרפן, אך ארנסטו מחבקו באהבה. הדוקטור דוחק בפסקואלה להסכים, נורינה ממשיכה בהעמדת הפנים שלה ומתנגדת, ולכן דון פסקואלה מסכים. הוא אומר לארנסטו שיביא את נורינה, כדי שיתחתנו מייד. נורינה מורידה את גלימתה ונשארת בשמלה לבנה עם עיטורים בירוק מנטה וכפפות אופרה בירוק מנטה בהיר. הדוקטור אומר לדון פסקואלה, שהכלה כבר נמצאת כאן – סופרוניה היא נורינה. הוא מתוודה על המתיחה של הנישואים המזויפים וכולם מבקשים סליחה מדון פסקואלה. הם מבקשים ממנו להיות נחמד והוא אומר ששכח הכול ומאחל להם אושר. פסקואלה פונה לעלות במדרגות משמאל. הדוקטור וארנסטו עולים אחריו.

נורינה מתהלכת על הבמה לצד התפאורה המסתובבת, סוף מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)
נורינה מתהלכת על הבמה לצד התפאורה המסתובבת, סוף מערכה שלישית (צילום: יוסי צבקר)

נורינה מנופפת להם לשלום בידה והיא שרה את מוסר ההשכל של האופרה, כאשר היא צועדת לאורך הבמה והבמה מסתובבת וחוזרת לפנים הבית של דון פסקואלה, שם ניצבים כל המשרתים. הבית במראה החדש, אך הרהיטים החדשים נעלמו ובמקומם ניצבים שוב הרהיטים הישנים. דון פסקואלה, מלטסטה וארנסטו יורדים מגרם המדרגות. פסקואלה יושב על הכסא והמשרתים הוותיקים שלו בבגדיהם המרופטים מביאים לו את נעלי הבית ואת חלוק הבית. נורינה מגישה לו דובי שלם… וברקע המשרתים מגישים כוסות שמפניה… בסוף הקטע נורינה וארנסטו שותים שמפניה כשידיהם משולבות, אך ידה הפנויה של נורינה מושטת אחורה אל מלטסטה המנשק אותה לתדהמת פסקואלה. רמז לבאות?

***

הבעיה העיקרית של הפקה זו היא הליהוק הבעייתי, בכל אופן בקאסט הראשון בו צפיתי. הזמרים אינם בעלי נוכחות מספקת קולית ובימתית. מבחינה קולית הדבר מהווה בעיה חמורה כי הם אינם מסוגלים להתגבר על התזמורת בקטעי הפורטה ונבלעים בתוכה. כאשר הסופרן מגיעה לצלילים הגבוהים שכן נשמעים, הם נשמעים מנותקים מההתרחשות, אאוט אוף דה בלו…

הסופרן הישראלית הילה בג'יו בתפקיד נורינה הביאה לתפקיד טכניקה קולית טובה מאוד ויכולת משחק לא אחידה. אבל הקול שלה קטן מדי והצבע שלו מתכתי ומכוער בעיני. לא אהבתי אותה בריגולטו וגם פה לא בדיוק התלהבתי למרות שכאן האופרה עצמה והבימוי מרובה הניואנסים והפעילויות והמידה הרבה של הסלפסטיק שבו נעזר הבמאי סייעו בידה להוציא דמות סבירה יותר מאשר ג'ילדה. אין ספק שיש לה יכולת קולית טובה מאוד מהבחינה הטכנית, מה שאפשר לה להוסיף סלסולים נוספים על סלסולי הקולורטורות הקיימים והקשים מספיק באריה של נורינה, אותם היא ביצעה לעילא ולעילא, ולגוון את החזרה הנוספת על אותו הקטע. ראוי לציון הניצוח הקשוב של שטרן שחיכה לה ואפשר לה לסיים כמו שצריך את פרזת הקולורטורה הסופית ולהתביית יפה על הרה במול הגבוה לפני שתמשיך לרצף הסוגר של האריה. וסלחנו לה על זה שהיא התבלבלה במילים, פעמיים.

עם זאת, טכניקה זה לא הכול והביצוע שלה היה טכנוקרטי מדי ואלמלא הבימוי המדוקדק הוא היה כמעט חסר הבעה. תשוו בין מלכת הקולורטורות בוורלי סילס (בביצוע לא הכי טוב שלה) לבין הביצוע של אנה נטרבקו עם הקול החם והמשחק רב ההבעה והחן, עם טכניקה שאינה תמיד הכי מושלמת – את מי אתם מעדיפים? ואם אצל בג'יו קטעי הסלפסטיק שבמערכה השנייה עברו איכשהו והצחיקו את הקהל, היא לא הצליחה להעביר שוב רגש או ניואנס של חרטה על הסטירה שסטרה לפסקואלה. לצד הבס ג'ורגיו סוריאן הנוגע ללב בתפקיד דון פסקואלה ההמום, היא היתה סתמית ופשוט הוציאה את העוקץ מהסצנה.

לטנור האיטלקי אלסנדרו סקוטו די לוזיו, בתפקיד ארנסטו, צבע קול יפה, בעל גוון נפוליטני המתאים ככפפה לסרנדה שלו Com'è gentil. אלא שגם לו קול קטן יחסית שאף נשמע עמום בקטעים מסוימים. כך שחלק הראשון של הסרנדה שבו הוא מחוץ לבמה הוא נשמע חלש, חלש מדיי. זה נשמע לא מקצועי, ייתכן שהיה צורך בהגברה בקטע זה. המשחק שלו היה סביר אך לא מעבר לכך.

הבריטון האמריקאי דיוויד אדם מור הציג מלטסטה חיוור למדי מבחינה קולית, אם כי בתחום המשחק הוא היה רלוונטי הרבה יותר.

הזמר המצטיין של הערב, לדעתי, הוא הבס הקרואטי ג'ורג'יו סוריאן שקול הבס שלו אינו בעל גוון בולט במיוחד, אך לפחות הוא בעל נפח מספיק כדי להתמודד עם התזמורת. המשחק שלו היה משובח והוא הטיב להפגין מגוון רחב של מצבים נפשיים, החל מהתלהבות נעורים וסרקסטיות במערכה הראשונה, דרך דמות מגוחכת במערכה השנייה וכלה בדמות המומה ומיואשת לאחר הטרנספורמציה של נורינה ועוד יותר לאחר הסטירה.

לעומת הקסאט הבעייתי הזה, הקאסט השני נראה מסקרן, עם שני זמרים ישראלים בעלי קולות יפים ובעלי נוכחות, הסופרן שירי הרשקוביץ, בעלת הקול הגדול שהפגינה כישורי משחק מעולים כאוסקר בהפקה הקודמת של האופרה הישראלית – נשף מסכות, והבריטון נח בריגר, שנדחק לאחרונה לתפקידונים קטנים וטוב לראות אותו מקבל תפקיד מרכזי.

לעומת הזמרים החיוורים, מקהלת האופרה שמופיעה באופרה זו רק במערכה השלישית, היתה טובה ונוכחת. השירה קלחה בין קטעים שקטים יותר לקטעי פורטה עוצמתיים ויפים שיכלו לתזמורת ואף המשחק של חברי המקהלה היה מלבב.

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון תחת שרביטו של דיוויד שטרן היתה טובה עם פרזות נקיות ומלבבות וקצב ודינמיקה מדויקים. בזאת אני חולקת על עמיתי צבי גורן, שטען בביקורתו שהמנצח הוציא תחת ידו נגינת תזמורת גדולה מדי, כמו באופרות של ורדי, שאינה מתאימה לאופרה זו. הבעיה אינה בתזמורת, אלא בזמרים שלא נחנו בקולות מספיק גדולים להתמודד עם התזמורת שתוזמרה לאופרה זו ולראייה הבלנס הטוב בין התזמורת לשירת המקהלה, וזאת לא בגלל שהמקהלה הביאה את עצמה למחוזות ורדיאנים. עם זאת, בהינתן הסולנים החיוורים האלו, אכן היה אולי ראוי למתן את קטעי הפורטה של התזמורת כדי למנוע את בעיות הבלאנס החוזרות והנשנות.

תשבוחות מגיעות גם למתרגם ישראל אובל על תרגום נפלא, קולח ולא מאולץ לעברית בת-זמננו, עם שפע ניואנסים קומיים חביבים. שאפו.

***

הביצוע של הפקה זו מוכיח מעל לכל ספק שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. אמנם בדברי הבמאי שצוטטו בתחילת הרשימה, הוא מעיד על כך שהוא מתכוון להדגיש רגעים טרגיים של יחסים בין הדמויות הרלוונטיים גם לימינו אנו, אך למעשה הוצגה לפנינו פנינת סלפסטיק שכבודה במקומה מונח, אך היא אינה מעבירה לצופה שום דבר מלבד גיחוך. ואם פסקואלה התגלה כמה רגעים כאנושי ונוגע ללב, האישה שכנגדו לא הטיבה להביע את מורכבות הרגשות שלה, אלא נותרה קרה כקרח ולידה נראה פסקואלה כקלקול ברצף הפלסטיק.

הפקה זו עושה שימוש יפה במוטיב הדובונים. פסקואלה הוא אספן דובונים. הם פזורים ברחבי הבית והוא מתכרבל עם אחד מהם ביושבו בכורסתו. כאשר השלושה רוצים להתעלל בו הם קורעים את הדובי לגזרים, ומחזירים לו אותו פיסה פיסה לחרדתו, או מנדנדים למול עיניו את הדובון לאספנים שהוא מחזיק בקופסה, ספק להפנט אותו ספק לשגע אותו. כשהוא קם מכיסאו הם יוצרים עליו מיצב – הדובי בקופסה עם פרח למראשותיו וכובעה של נורינה עם ההינומה הארוכה מעליו. פסקואלה הוא דובון ונורינה התחתנה עם דובון. כאשר נורינה משפצת את הבית – דובוני הפרווה מוחלפים בפסל דובון לבן נובורישי (כך בווידיאו של ההפקה בציריך) וכאשר הסדר מוחזר על כנו, גם פסקואלה מקבל בחזרה את הדובי שלו.

מוטיב הדובונים הוא מהלך מתוחכם שמצליח שמשאיר מאחור את הקונוונציה הפשטנית של הקומדיה דל-ארטה ומציג בעינינו דמויות מורכבות הרבה יותר. מצד אחד פסקואלה הוא האיש הרך, הביתי, התמים – לא רק זקן קמצן ומריר. דבר זה מגביר את הסטייה שכבר קיימת בעלילה, כאשר פסקואלה מתגלה כנדיב למדיי בהסכם הנישואין. מצד שני הצעירים, אינם רק נלחמים בדור העבר על אהבתם, אלא אנשים נצלנים, כפויי טובה שחושבים שהכול מגיע להם. הכוונה המקורית של הבמאי היתה להראות דואליות של הדור הצעיר – מתעלל ומתחרט לסירוגין. אלא שהזמרים שהיו טובים מאוד בקטעי הסלפסטיק (שהודגש עוד יותר בהפקה בתל-אביב), לא הראו שום רגש אחר זולת "מגיע לי". ולי לא נותר אלא לחשוב על המצב הבין-דורי בימינו, כאשר צעירים רבים נאלצים לחיות על חשבון ההורים בשל יוקר-המחיה, כשלא תמיד הם מבינים את כל ההשלכות של המצב הזה.

האם ללכת לראות? אופרת בל-קנטו שאף אחד לא מת בסוף זו סיבה מספקת. דון פסקואלה היא פנינה מוזיקלית מהנה, שקשה לפגום בה. ההפקה הנוכחית רוצה, אבל לא מצליחה, להציע תובנות שמעבר לקומדיית סלפסטיק עם שירים יפים. מי שמוכן להסתפק בזאת, ייהנה עד מאוד. גם בוודוויל נהנים. אבל אופרה אמורה להיות אמנות נעלה. קאסטינג בעייתי מבחינה קולית, שלא השכיל לבצע את רעיונות הבמאי, עמד בעוכריה של ההפקה שאינה מצליחה להתרומם מדרגת בידור לדרגת אמנות.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *