הסאטיר באופרה

זה הכל בפרטים הקטנים

על "מאדאם בטרפליי" באופרה הישראלית.

"זוהי אחת מהפנטזיות האהובות עליכם, האין זאת? האישה האוריינטלית הכנועה והאיש הלבן האכזר… אולי תראה זאת כך: מה תגיד אם מעודדת בלונדינית תתאהב באיש עסקים יפני נמוך? הוא מתחתן איתה ואז חוזר הביתה לשלוש שנים, שבמהלכן היא מתפללת לתמונה שלו ודוחה הצעת נישואין מצעיר ממשפחת קנדי. מאוחר יותר, כשהיא מגלה שבעלה נישא שוב, היא מתאבדת. כעת, אני מאמינה שתחשוב שנערה זו היא אידיוטית מטורפת, נכון? אבל מפני שזו אישה אוריינטלית שמתאבדת בגלל אדם מערבי, אתה רואה בזה דבר יפה…. וזו בדיוק הנקודה, זו המוסיקה ולא הסיפור."

(מאדאם שונג לילינג, מ. בטרפליי, 1993. במאי: דיוויד קרוננברג, תסריט: דיוויד הנרי וואנג לפי המחזה שלו משנת 1988)

מאדאם בטרפליי היא אחת האופרות המפורסמות ביותר בעולם. היא נמצאת במקום ה-8 ברשימת האופרות המוצגות ביותר בעולם כיום ובמאה שעברה מאז הוצגה לראשונה ב-1904 היא זכתה לעיבודים רבים ושונים כמו גם ליצירות שנכתבו בהתבסס עליה באופן זה או אחר. המחזמר מיס סייגון (1989) מעתיק את העלילה מיפן של סוף המאה ה-19 לווייטנאם ותאילנד בימי מלחמת וייטנאם ונפילת סייגון. המחזה מ. בטרפליי והסרט שנעשה על פיו, המבוססים על סיפור אמיתי של דיפלומט צרפתי שמתאהב בדיווה של האופרה סינית, שהיא בעצם גבר, נסובים באופן רופף יותר על האופרה ומתכתבים איתה במודע תוך פיזור שפע אמרות ארס-פואטיות. כך, בסרט זה חל מעין היפוך תפקידים, כאשר הדיפלומט המערבי הוא שמתאבד בסוף, כאשר הוא מגלה שאהובתו, לא רק שאינה אישה אלא גבר (באופרה הסינית גברים ביצעו את תפקידי הנשים), אלא שגם במשך 20 השנים של הרומן ביניהם כל מטרתה היתה לנצל אותו למטרות ריגול, עליו הוא כעת עומד למשפט.

בטרפליי מגיעה בספינה אל חתונתה. על  המזח מחכים פינקרטון ושרפלס. (תמונה: יח"צ)
בטרפליי מגיעה בספינה אל חתונתה. על המזח מחכים פינקרטון ושרפלס. (תמונה: יח"צ)

ובנוסף קשה שלא להיזכר בסרט סיונרה (1957) עם מרלון ברנדו הגדול, שאולי אינו מבוסס על האופרה ולא מרפרר אליה מפורשות, אבל בהחלט מציב שתי פתרונות נוספים לדילמה של קשר בין-גזעי בין אמריקאי לאישה יפנית, בהתחשב באווירה הגזענית ובדעות הקדומות: התאבדות משותפת, כמו של חברו הטוב של הגיבור ג'ו קלי ואשתו ההרה קצ'ומי שמתאבדים לאחר שהצבא מחליט לשלוח הביתה את כל האמריקאים הנשואים ליפניות מבלי לאפשר להם לקחת את נשותיהם עימם, או צפצוף מוחלט על המוסכמות, כמו במקרה של הגיבורים הראשיים לויד "אייס" גרובר (ברנדו) ואהובתו היפנית האנה אוגי, שאף פורשת מהתיאטרון בשביל להינשא לו. זהו סוף טוב הוליוודי. בספר עליו מתבסס הסרט (מאת ג'יימס מיצ'נר), אייס אומר סיונרה להאנה-אוגי, בערך כמו פינקרטון לבטרפליי באופרה.

ג'קומו פוצ'יני, המלחין שהטיב יותר מכולם (לצד מוצרט) להבין את יכולות הקול האופראי ולהתאים את המוזיקה ככפפה לדקויות הרגשיות והפסיכולוגיות שהדמות אמורה להעביר, מתגלה באופרה זו בשיא בשלותו. לא בכדי מאדאם בטרפליי היתה האופרה האהובה עליו.

* * *

פוצ'יני התוודע לסיפור כששהה בלונדון וראה את הלהיט החדש שהגיע זה עתה מאמריקה, המחזה בן המערכה האחת מאדאם בטרפליי: טרגדיה של יפן (1900) מאת דיוויד בלסקו. המחזה בתורו הוא עיבוד של סיפור קצר מאת ג'ון לותר לונג בשם מאדאם בטרפליי, שמבוסס על הזיכרונות של אחותו של לונג, ג'ני קורֶל, ששהתה ביפן עם בעלה המיסיונר המתודיסטי. הסיפור פורסם לראשונה ב-1898 ב'סנצ'ורי מגזין' עם עוד סיפורים קצרים של המחבר ועובד כאמור למחזה על ידי בלסקו בשיתוף עם לונג. קרוב למדי שמקור השפעה נוסף היה הרומן המפורסם והמצליח בתקופתו מאדאם כריזנטם מאת פייר לוטי (1887), יומן אוטוביוגרפי של קצין צי שנישא בנישואין זמניים לגיישה מנגסקי, שנחשב לטקסט מפתח בעיצוב גישת המערב ליפן בתקופה.

זוהי תקופה של משיכה עזה של האירופאים אל האוריינטליזם היפני, שזה מקרוב הפך לזמין עבורם. רק ב-1853, עם הגעתו של קומדור מת'יו ק. פרי מחיל הים האמריקאי ליפן וחתימת הסכם קאנאגאווה, שהתיר לאוניות אמריקניות לחנות בשניים מנמלי יפן, נפתחה יפן למערב אחרי שנים של מדיניות בדלנית ורק אז בעצם התאפשרו סחר ויחסים דיפלומטיים בין יפן והמערב. השפעה יפנית ניכרה בתחומים רבים ובעיקר באמנות הפלסטית, שהושפעה רבות מהדפסים יפניים, שהגיעו למערב כנייר עטיפות לסחורות מיפן. השפעות כאלו בולטות למשל בעבודותיהם של ון-גוך וטולוז לוטרק והן בסופו של דבר אף תרמו להתפתחות הקוביזם (בצירוף השפעות אפריקניות). השפעות בולטות אחרות ניכרות גם בתחום התיאטרון, אם כי בתקופה מעט מאוחרת יותר (למשל אצל ייטס, ברכט, ארטו). גם בתחום האופרה ניכרת השפעה יפנית בעלילות ובאימוץ מוטיבים מוסיקליים יפניים וכלים יפניים (למשל בהנסיכה הצהובה (1872) של סנן-סנס, במיקדו של גילברט וסליבן (1885), באיריס של מסקני (1898)).

וינסנט ון-גוך, <strong>פורטריט האב טנג'י</strong>,  1887, שמן על קנווס, מוזיאון רודן, פריז.
וינסנט ון-גוך, פורטריט האב טנג'י, 1887, שמן על קנווס, מוזיאון רודן, פריז.
אדוארד מאנה, <strong>פורטריט אמיל זולה</strong>, 1868, שמן על קנווס, מוזיאון ד'אורסי, פריז.
אדוארד מאנה, פורטריט אמיל זולה, 1868, שמן על קנווס, מוזיאון ד'אורסי, פריז.
הנרי דה-טולוז-לוטרק, <strong>Reine de Joie</strong>‏, 1892, כרומוליטוגרף, מוזיאון טולוז-לוטרק, אלבי, צרפת.
הנרי דה-טולוז-לוטרק, Reine de Joie‏, 1892, כרומוליטוגרף, מוזיאון טולוז-לוטרק, אלבי, צרפת.

פוצ'יני עשה עבודת הכנה קפדנית לקראת כתיבת האופרה ובין היתר נפגש עם אשת השגריר היפני ברומא והתוודע לתקליטים ולתווים של מוזיקה יפנית. הוא בחר כ-10 יצירות יפניות ששולבו באופרה. אחת מהן, שבמאדאם בטרפליי מלווה את הנסיך ימדורי, המחזר אחר צ'ו-צ'ו-סאן במערכה השנייה, היא גם הבסיס לאריה "מיה סאמה" באופרטה המיקדו של גילברט וסליבן. מצד שני, הוא שילב חלק מנעימת ההמנון האמריקאי דהיום, אז המנון הצי, בשלוש הזדמנויות שונות באופרה, להדגשת האמריקאיות של פינקרטון ושל שרפלס כמו גם האמריקאיות לה טוענת בטרפליי. עם השפעות יפניות מצד אחד ואמריקאיות מצד שני, לעיתים נראה לנו מוזר שהאופרה הזו בכלל דוברת איטלקית.

הגרסה הראשונה שכתב פוצ'יני היתה בת שתי מערכות בלבד, כשהמערכה השנייה היתה ארוכה מאוד. גרסה זו נדונה לכישלון, כאשר הוצגה לראשונה בלה סקלה ב-17 בפברואר 1904. פוצ'יני שהיה גאה מאוד באופרה שכתב נאלץ לשנות את האופרה, לחלק את המערכה השנייה לשתי מערכות, באמצע ליל השימורים של בטרפליי הממתינה לפינקרטון, להוסיף אריה נוספת לפינקרטון ולמתן את הביקורת החברתית. גרסה זו היא זו שזכתה להצלחה עת הועלתה בברשיה ב-28 במאי, 1904. פוצ'יני כתב בסך הכל 5 גרסאות לאופרה, כאשר החמישית והאחרונה נחשבת ל"גרסה הסטנדרטית" והיא הגרסה המבוצעת ביותר וזו שמועלית כעת באופרה הישראלית. לעיתים מעלים גם את הגרסה הראשונה, שנחשבת לאותנטית יותר.

* * *

עלילת האופרה מנגידה לא רק בן המזרח למערב, אלא בין נאמנות לנצלנות, בין המציאותי והאובססיבי, בין "הנשי" הכנוע וה"גברי" הפלרטטן, המלח שיש לו אישה בכל נמל. זהו סיפור אהבה הזוי שמציג באקסטרה-לארג' פיסת חיים אנושית שרבים מהצופים חוו בזעיר אנפין בחייהם שלהם. זהו הסיפור על בנג'מין פרנקלין פינקרטון, קצין בצי האמריקאי, שקונה לו כלת שעשועים לזמן שהייתו ביפן, את הגיישה היפיפייה בת ה-15, צ'ו-צ'ו-סאן, המכונה בטרפליי, בעודו מפנטז עם הקונסול האמריקאי שרפלס, על הכלה האמריקאית שיישא פעם על אמת. זהו הסיפור על מאדאם בטרפליי, בת למשפחה אמידה שירדה מנכסיה שנאלצה לעבוד כגיישה (רקדנית וזמרת יפנית). היא מתאהבת עד כלות בבעלה האמריקאי, למענו היא נוטשת את דת אבותיה ומתנצרת ולכן מנודה על-ידי משפחתה. למרות שבעלה האמריקאי נוטש אותה, היא ממתינה לו שלוש שנים, מסרבת להצעת נישואין לנסיך ימדורי, מעשה שיציל אותה מחרפת רעב ויאפשר לה לחדש את הקשר עם משפחתה, ולבסוף כשהיא מגלה שפינקרטון שחזר, לא רק שנישא לאמריקאית, אלא גם רוצה לקחת ממנה את ילדם המשותף, היא מתאבדת בהתאבדות יפנית מסורתית לאחר שהיא מוסרת את הילד.

סצינת החתונה (צילום: יוסי צבקר)
סצינת החתונה (צילום: יוסי צבקר)

בעלילת האופרה יש סטייה מסוימת מעלילת הסיפור המקורי, שבו צ'ו-צ'ו-סאן מגלה במעוד מועד את כוונותיה של גב' פינקרטון לקחת את הילד כשהיא שומעת אותה שולחת מברק בשגרירות. היא מנסה להתאבד, אך נפצעת פצעים קלים, ניצלת על ידי המשרתת שלה סוזוקי וכאשר הגב' פינקרטון מטפסת על הגבעה אל הבית למחרת, היא מוצאת אותו ריק.

המחזה והאופרה הקצינו את הסיפור, כדי למקסם את האפקט הדרמתי ואולי לכן, העלילה פרי התקופה הרומנטית, שבה הגיבורה הולכת עם האידיאל עד הסוף, כשהיא עיוורת למציאות, ובוחרת להתאבד בשל אהבה נכזבת (כמו האב-טיפוס ורתר הצעיר) זרה לצופה של היום. בעולם הפוסט-קולוניאליסטי של היום, קשה גם שלא להתקומם היום אל מול הגישה הפטרנליסטית המערבית לזר ולאחר דאז, במיוחד בתקופה בה סימנים רבים מצביעים על כך שמי שעתיד לצאת כשידו על התחתונה ממפגש התרבויות הוא בסופו של דבר דווקא המערב.

ועדיין, זו אחת האופרות האהובות ביותר. וכנראה שהתשובה לשאלה 'למה?' נמצאת בפרטים המרכיבים את האופרה ובעיקר במוזיקה הנפלאה של פוצ'יני שהפליא לפרוט כל מצב לניואנסים רגשיים דקים המקבלים את ביטויים המלא במוזיקה שמעבירה את כל התחבטויות הנפש, כאילו אין אפילו צורך במילים.

* * *

ובכל זאת, למרות שהמוזיקה היא העיקר, עדיין, כדי להעניק לקהל חוויה מלאה, נדרשת תמיכה של משחק עוצמתי אך רגיש ותפאורה שתמקם את המוזיקה בקונטקסט המתאים.

ההפקה המועלית כעת באופרה הישראלית היא הפקה שנוצרה ב-1999 על-ידי צוות פולני ברשות הבמאי מריוש טרלינסקי, לבית האופרה של וורשה. אותה הפקה הועלתה כאן ב-2008 וכעת היא מועלית שוב, שחלק גדול מהקאסט של אז מופיע גם כעת. הבמאי בחר ליצור אווירה יפנית מינימליסטית, תוך שמירה על סקלת צבעים מוגבלת של לבן, שחור, אפור, אדום, כחול, סגול, המזוהה עם האסתטיקה היפנית ומינימום אביזרים על הבמה, כאשר אובייקטים רבים המוזכרים בטקסט לא מופיעים על הבמה והשחקנים בעצם הופכים לפנטומימאים, כמו למשל בסצנת הרמת הכוסית של פינקרטון ושרפלס, בה אין כוסות. זוהי מלאכותיות מכוונת, שהבמאי כורך במלאכותיות שהוא מוצא בז'אנר האופרה, המתמצתת לדידו את המציאות בנוסחה במקום להציג אותה באופן ריאליסטי. למעשה האובייקט היחיד שאכן קיים על הבמה הוא הסכין שבטרפליי מציגה כחלק מהחפצים שהביאה איתה בעת נישואיה. היא ירשה אותו מאביה שהתאבד בחרקירי בפקודת המיקדו ובסוף האופרה, גם היא תתאבד באמצעותו.

גורו מציג את עובדי הבית (צילום: יוסי  צבקר)
גורו מציג את עובדי הבית (צילום: יוסי צבקר)

הגישה הזאת עובדת באופן חלקי בלבד. כך דווקא המערכה הראשונה שבה ההתרחשויות הרבות ביותר, וחילופי התפאורה הרבים ביותר, סבלה מאווירה מונוטונית כהה ודיכאונית. בתחילה, הסצנה שבה מציג פינקרטון את העסקה שעשה – קנה בית (וכלה) ל-999 שנה עם אפשרות לבטל את העסקה מידי חודש – והצגת צוות המשרתים על-ידי גורו השדכן/המתווך מהווה רגע קומי למדי, כאשר התפאורה מציגה קירות זזים בהתאמה לטקסט המזלזל בבית היפני המסורתי. הסצנות המרשימות ויזואלית שבהמשך, הגעת הכלה ופמלייתה בספינות אדומות על נהר אדום והחתונה של פינקרטון ובטרפליי בסצינה מרהיבה ורבת משתתפים, כמו גם הגעת הדוד הבונזה בראש מפלצת ענק שירד מלמעלה, נטלו את הפוקוס מהמוזיקה ומהכלה המתרגשת. אך גולת הכותרת היא הפיספוס של הדואט הארוך, הסוער והמתחבט של בטרפליי ופינקרטון שפשוט עבר כאילו כלום. אולי כבר עדיפה גרסה ריאליסטית הוליוודית, כמו למשל הדואט בסרט של פרדריק מיטראן משנת 1995.

מכאן והלאה המצב הולך ומשתפר. אולי משום שהסצנות במערכות השנייה והשלישית הן אינטימיות יותר ארוכות ומובחנות והתפאורה המינימליסטית מטיבה להדגיש אותן מבלי להעיב עליהן. גם ההבלחה של הנסיך ימדורי עם פמלייתו הגדולה, בחלק הפנימי של הבמה, אינה פוגמת בתחושת האינטימיות הכללית ושומרת על האווריריות של ההפקה. כחלק מהמלאכותיות המכוונת של ההפקה ימדורי מעוצב באופן מוגזם ספק גרוטסקה-ספק מפלצת עם ביגוד ואיפור מוגזמים וציפורני ידיים ארוכות מאוד – מה שמזכיר את הופעתו של ג'וני דפ בסרט המספרים של אדוארד (1990). עם זאת, החיבוק של ימדורי את בטרפליי הוא חיבוק מאיים המדמה כליאה בכלוב ולא חיבוק אוהב כמו בסרט ההוא.

בטרפליי, גורו, שרפלס והנסיך ימדורי  ופמלייתו. (צילום: יוסי צבקר)
בטרפליי, גורו, שרפלס והנסיך ימדורי ופמלייתו. (צילום: יוסי צבקר)

ראויה לציון ההעמדה של הסצנה שבה שרפלס מנסה לקרוא לבטרפליי את מכתבו של פינקרטון. סצנה זו אינה מתרחשת על הבמה המעוצבת באופן פסאודו-ריאליסטי כמזח או כחצר בית, אלא במן מסדרון אבסטרקטי מוגבה ומנותק, על רקע טקסט יפני שנע מלמעלה למטה (כיוון כתיבת הטקסט היפני). ברצועת קלף זו הנפרסת לרוחב הבמה כפצע מתוך השחור מתהלכים בטרפליי, שרפלס, סוזוקי ולבסוף נכנס אליה בריצה הפעוט דולורה, בנם של בטרפליי ופינקרטון וברגע רגיש במיוחד אימו מחבקת אותו לעיני שרפלס המשתנק וסוזוקי מוכת היגון.

סוזוקי, בטרפליי, שרפלס. (צילום: יח"צ)
סוזוקי, בטרפליי, שרפלס. (צילום: יח"צ)

דמות נוספת שמעוצבת בהפקה זו בצורה קריקטוריסטית היא דמותה של קייט פינקרטון, שלבושה שמלה לבנה עם חישוק ענק בתחתיתה וכובע עגול ענק שההינומה שלו כרוכה על צווארה ומסתירה את פניה (עיצוב שמרפרר לתלבושות קרינולינות הענק בתחילת התקופה הוויקטוריאנית, כשלמעשה העלילה מתרחשת בשלהי התקופה הוויקטוריאנית כשאז שלטה באופנה סילואטה צנועה יותר). להשלמת ההעצמה המפלצתית היא מחזיקה שוט ביד ונעמדת בפוזות של דומינטריקס מצויה.

קייט פינקרטון, סוזוקי. (צילום: אלי  ליאון)
קייט פינקרטון, סוזוקי. (צילום: אלי ליאון)

* * *

כאשר ההפקה מציבה רקע וקונטקסט לא אחידים בעוצמתם ובאפקטיביות שלהם, רוב הנטל נופל על המבצעים. הקאסט שהורכב מישראלים ומפולנים ברובו היה מוצלח למדי. אירה ברטמן, שטופחה באופרה הישראלית עוד מימיה באופרה סטודיו לפני כעשור, הגישה לנו הופעה עוצמתית ומלאת ניואנסים בתפקיד צ'ו-צ'ו-סאן. אמנם ניכר קושי בביצוע הצלילים הגבוהים בעיקר באריית הציפיה un bel di ובאריית הפרידה tu? tu? piccolo iddio!‎, אך על כך חיפו רגישות מוזיקלית ומשחק נוגע ללב. בתפקיד פינקרטון הופיע הטנור הסרבי זורן טודורוביץ שביצע את התפקיד גם בהפקה ב-2008. הוא הטיב להציג את האופי קל-הדעת של הקצין הצעיר במיוחד בסצינות הפתיחה עם השדכן גורו והקונסול האמריקאי שרפלס, אך בדואט האהבה על בטרפליי ניכר חוסר כימיה מסוים בין המבצעים.

בשלושת תפקידי המשנה בלטו לטובה 3 ישראלים. הטנור יוסף ארידן, שאף הוא חזר לתפקיד שביצע ב-2008, הטיב להציג את אופיו האופורטוניסטי והנכלולי של גורו, בשילוב מצוין של קומי וגרוטסקי. הבס-בריטון וולדימיר בראון בתפקיד שרפלס, גם הוא מהצוות של 2008, הציג דמות סמכותית מצד אחד ורגישה מצד שני, למרות שניכרה אי-יציבות מסוימת בקולו. שמחנו לראות את המצו-סופרן איילה צימבלר, אף היא מבנות הטיפוחים של האופרה סטודיו, בתפקידה הגדול ביותר עד כה כמשרתת סוזוקי. צימבלר שהגישה לנו השנה ביצוע קומי מוצלח של קרולקה בינופה וביצוע דרמתי של אליסה בלוצ'יה די-למרמור, הצליחה לשלב את כישוריה הקומיים והדרמתיים ולהגיש לנו סוזוקי מלאת ניואנסים.

ראויים לציון גם שלושת הפנטומימאים הפולנים קשישטוף בלינסקי, תומאש נרקובסקי ומיכאל צ'ייצקה, תוספת של ההפקה הנוכחית, שחזרו על תפקידם מ-2008 והגישו ביצוע לעילא ולעילא, בתחום שלרוב הוא נקודת התורפה של הפקות האופרה הישראלית. לוצ'אנו די-מרטינו בהופעה ראשונה באופרה הישראלית ניצח על התזמורת הסימפונית ראשון לציון והפיק ממנה צליל מרהיב בקטעים הליריים ובקטעים הדרמתיים כאחת.

* * *

מאדאם בטרפליי היא גרסה איטלקית מוקצנת לסיפור אהבה מסריח מגזענות, מניצול, מקולוניאליזם ומשוביניזם, עם סוף גרנדיוזי רע ומר, שבו הצדק לא מנצח. הבמאי של ההפקה הזו מוצא כי בעצם בטרפליי אשמה ומגיע לה סופה הטרגי, שכן עברה על הדיבר "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פניי". זוהי גישה מערבית, מתחסדת ופטרנליסטית, שכן הדיבר הזה אינו אינהרנטי לדתה המקורית של בטרפליי, זו שאותה היא עוזבת ואליה היא חוזרת בסוף. אבל אולי אפשר שהיא מייצגת נכונה את גישתם של הכותבים לסיפור, שכמו הבמאי הסתכלו על הסיפור תחת הפריזמה של תרבותם שלהם.

ליל השימורים – סוף המערכה השנייה.  בטרפליי, דולורה, סוזוקי. (צילום: יח"צ)
ליל השימורים – סוף המערכה השנייה. בטרפליי, דולורה, סוזוקי. (צילום: יח"צ)

הסיפור והסיטואציה נראים לקהל של היום מטופשים במקרה הטוב ומקוממים במקרה הטוב פחות ועדיין, מאדאם בטרפליי היא עדיין אחת האופרות המרתקות ביותר. כוחה היום, כאמור בציטוט בו פתחנו, אינו בסיפור אלא במוזיקה. בפרטים המרכיבים את השלם, ברגעים הקטנים של אהבה, געגועים, תסכול, חרטה ואכזבה שכולנו פוגשים בחיים ושפוצ'יני כה הטיב להעביר באמצעות המוזיקה. הפקה של האופרה, אמורה אם כן לשרת בעיקר את המוזיקה, את החוויות הרגשיות שהיא אוצרת בתוכה, את פרטי הסיפור ולא את הסיפור עצמו. איך עושים זאת? אין תשובה אחת. אפשר להתחקות אחר הרגשות של הנפשות הפועלות בקלוז-אפים שמתעכבים אחר סערת הרגשות שלהם בסט ריאליסטי לחלוטין, כמו בסרט של פרדריק מיטראן ואפשר להבליט אותן חוויות באמצעות הפקות תמציתיות ומרומזות. אחת ההפקות המפורסמות שנטו לצד התמציתי היא הפקתו של הבמאי המנוח זוכה האוסקר אנטוני מינגלה למטרופוליטן אופרה, שבה נעשה שימוש מדהים באלמנטים מתיאטרון הבובות היפני כאשר אנשים בשחור הפעילו על הבמה פנסים, בובות ואף את הפעוט דולורה, שיוצג שם על-ידי בובה. (כאן בסצנת ליל השימורים, לצלילי שירת ההמהום של המקהלה).

ההכנה להתאבדות. (צילום: יוסי צבקר)
ההכנה להתאבדות. (צילום: יוסי צבקר)

ההפקה שלפנינו בחרה בקו תמציתי, שסיפק תמונות ראווה כרקע להתרחשות, תוך קריאת תגר תמידית על עיקרון הייצוג. זו אולי הסיבה שבסוף המערכה השנייה בערב ליל השימורים, השחקנים יצאו מן הבמה לפני רדת המסך ובתחילת המערכה השלישית עלו עליה לאחר עליית המסך, כדי להמשיך בדיוק מאותו המקום בבוקר שלמחרת או לכך שהמסך עלה מעט בין הסצנות, כך שחזינו בפועלי הבמה מסדרים את חלוקי הנחל על הרצפה. תמונות הראווה שרתו לעתים באופן יוצא מן הכלל את החוויה, כמו בסצנת הקראת המכתב כאמור, ולפעמים התחרו בה באמצעות מצגים ויזואליים מרהיבים שגנבו את הפוקוס, למשל הסצנה המרהיבה של הגעת הספינות או קופסת השדים הענקית שהוצגה כרקע להכנות בטרפליי למותה (והציבה הקשר מוזר לסיטואציה). אך זהו אינו הסיפור שחשוב – זוהי המוזיקה והמוזיקה הגאונית והעל-זמנית של פוצ'יני התעלתה מעל כל הניסויים הוויזואליים ובעזרת צוות סולנים מבטיח, הזכירה לנו, שוב, את הטרגיות, את העוצמה ואת הקסם שברגעים הקטנים של החיים. אכן, אלו החומרים שיוצרים קטרזיס.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *