הסאטיר באופרה

קטן מדיי

על האופרה "לה בוהם" באופרה הישראלית.

בפריז הדירות קטנות. מאוד קטנות. בטח הדירות שמימי, רודולפו, מרצ'לו, שונאר וקולין גרו בהן בפריז. כשאני גרתי בפריז בדירת סרוויס ברובע הלטיני, היא היתה בגודל 6 מ"ר, עם כיור בפינה, שירותים בחוץ משותפים לכל הדיירים בקומה וללא הסקה. מזל שהיה סוף מרץ ולא היה כ"כ קר. כי בפריז, דירה בלי הסקה זו דירה שעל גבול ה"לא להיות ראויה למגורי אדם". כן, היא גם היתה בקומה שביעית בלי מעלית.

אבל בנייני הציבור בפאריז גדולים ומרווחים ובמיוחד גרמי המדרגות רחבים עד מאוד. תמיד בעוברי בגרמי מדרגות אלו, למשל בהיכל בית המשפט, או באחד המוזיאונים, הייתי מחשבת כמה דירות אפשר להכניס בכל גרם מדרגות שכזה. אבל זו אינה כתבה על משבר הנדל"ן הישראלי. לא שאין לי מה להגיד בנושא… אלא שבדרך נס, כנראה שהבמאי סטפנו מצוניס די פראלפרה ומעצב התפאורה קרלו סאלה של הפקת לה בוהם העולה כעת באופרה הישראלית קראו את מחשבותיי ועיצבו את עליית הגג העלובה של האומנים כחדר שכולו מדרגות רחבות שעברו לאורך כל הרמפה עליה ניצב חדר זה.

"רמפה?" תשאלו. כן, רמפה. מסיבה לא ברורה, הבמאי ומעצב התפאורה של הפקה זו החליטו שהם חייבים להקטין ולדחוס את כל החללים שבהם מתרחש סיפור המעשה. כך החדר של ארבעת הצעירים הבוהמייניים נמצא בקומה שנייה של רמפה, סליחה בניין, לפניו רחוב, משמאלו סמטה ועוד חלק של בניין אחר ומימינו עוד גרם מדרגות ויציאה נוספת. למטה מטיילים להם זונות, עוברי אורח מהוגנים יותר או פחות, צמד שוטרים ובפינה אף עומד רוכל רחוב.

מערכה שניה - בקפה מומוס (צילום: יוסי צבקר)
מערכה שניה – בקפה מומוס (צילום: יוסי צבקר)

ואם החדר של הצעירים קטן ודחוס, אז קפה "מומוס" במערכה השנייה, הוא בכלל כוך מסכן התופס חצי מהקומה הראשונה של עליית הגג הצרה של הצעירים, שבו יושב פסנתרן, אקודיוניסט, נגן קונטרבס ועוד כמה אנשים ליד שולחנות קטנים. עיקר ההתרחשות היא לפני בית הקפה – בפס קטן של הבמה הענקית, שבו נדחסים ארבעה שולחנות קטנים עם מפות אדומות, חבורת ילדים, העגלה של פרפיניול והרבה מאוד עוברי אורח…. זה נראה כמו סמלון של בית קפה, סמלון של רחוב. לא פלא שמוזטה נאלצה לצעוד לשם עם מיטיבה אליצ'נדורו ולא הגיעה לשם בכרכרה עם סוסים כמו בהפקה בבימוי זפירלי שהועלתה כאן ב-2009. ואם ההפקה ההיא נראתה לי אז מסורתית מדיי, מיושנת ולא יותר מדיי מעניינת, אוי כמה התגעגעתי אליה היום.

גם מבחינת הביצוע נכונה לי אכזבה, בעיקר בשתי המערכות הראשונות. לכאורה קאסט מבטיח בהובלתו של המאסטרו הקפדן עד מאוד, דניאל אורן, שכהרגלו לא חסך את הערותיו לכל אורך החזרה, אמור היה להבטיח הנאה צרופה. אבל משהו לא עבד. האופרה סוחטת הדמעות הזאת, לא גרמה לשום מיתר לרעוד במערכה הראשונה. המפגש של מימי ורודולפו במערכה הראשונה בשתי האריות ובדואט הנפלאים, עברו להם כאילו כלום וכשהקסם לא עובד, אי אפשר שלא לשים לב לכל החריקות. מזל שאחרי ההפסקה המשתתפים נכנסו לפוקוס והצליחו להותיר אותנו מרוגשים. סצנת הפונדק במערכה השלישית, היחידה המעוצבת כראוי בהפקה, אכן התעלתה על הקיטש בהפקה של זפירלי, כמו גם רגעי הסיום של האופרה. חבל שבזאת הסתכמו כל הרגעים שההפקה זו האפילה על הקודמת, שלא היתה בכלל משהו יוצא מכלל.

***

האופרה לה בוהם של ג'אקומו פוצ'יני העולה כעת באופרה הישראלית מציעה לנו הצצה חטופה לעולם צעירי פריז הבוהמייניים באמצע המאה ה-19. היא מבוססת על תמונות מחיי הבוהמים (Scènes de la vie de bohème) מאת אנרי מירז'ה (Murger), יצירה סמי-אוטוביוגרפית שבין רומאן ואוסף סיפורים קצרים הקשורים זה לזה בקשר רופף, כולם ממוקמים ברובע הלטיני בפריז בשנות ה-40 של המאה ה-19. תחילתה בסיפורים קצרים שפורסמו בהמשכים בעיתון לה קורסיר (Le Corsaire), בין השנים 1846-1849, עם הפסקה ב-1848 בגלל מהפכת פברואר, שהתבססו על חייהם של אנשים שהיו מוכרים לקוראי המגזין. מאוחר יותר הסיפורים עובדו למחזה מצליח ביחד עם תיאודור בריאר (Barrière) ולבסוף בשל דרישת הקהל כונסו לספר בפורסם ב-1851, לו הוסיף מירז'ה אי אילו חלקים כדי לאחד את הסיפורים לכדי מקשה סיפורית אחת. מירז'ה אף טרח והגדיר מהי אותה "בוהמייניות" בהקדמה לספר. לא קראתי את הגדרתו של מירז'ה, אבל בעיקרון בוהמייניזם מציין אורח-חיים לא קונוונציונלי של אנשי-שוליים, בעיקר אמנים, אנשי ספרות, שחקנים ומוזיקאים, עם השקפות עולם אנטי-ממסדיות, שבאו לידי ביטוי לרוב באהבה חופשית, דלות ובמקרים מסוימים – עוני מרצון. מקורו של השם הוא בצוענים של צרפת שנקראו "בוהמיינים" כי הגיעו לצרפת דרך בוהמייה. כאשר אמנים ויוצרים החלו להתרכז בתחילת המאה ה-19 בשכונות הצוענים בשל שכר-הדירה הנמוך, הם נקראו כך אף הם.

הספר של מירז'ה תרם מאוד לרומניטיזציה שעטתה את אורח החיים הבוהמייני ולהעלאתו על נס כצורת החיים האומנותית האולטימטיבית, כמעט עד סוף המאה ה-20, עת החזירות הקפיטליסטית הסירה את כל הפילטרים הוורודים שדרכם הבטנו או אף חלמנו על אורח-חיים שכזה. ובעצם, כך אנו יודעים היום וכך גם רומזת העלילה של האופרה, מדובר בחיים אומללים ועלובים. ראשון להבין זאת הוא פוצ'יני עצמו, אשר בהיותו סטודנט חי בצמצום ובמחסור: "באותן שנים בקונסרבטוריון סבלתי מעוני, קור, רעב וייאוש שפגעו בנשמה שלי ובטבע שלי. אכלתי לא יותר מאשר לחם, שעועית ודג מלוח ולעיתים היה לי קר על כך עד שנאלצתי לשרוף את כתב-היד של יצירותיי הראשונות בכדי לחמם את עצמי, בדיוק כפי שרודולפו עושה בלה בוהם." (מן התוכניה). כל זאת רק גרם לכך שהמלחין השתוקק לכל הדברים שכסף יכול לקנות והקפיד תמיד לכתוב להיטים ולהעדיף את ההצלחות המסחריות על איזו אמת אמנותית אבסולוטית.

דבר זה ניכר במיוחד אם משווים את לה בוהם של פוצ'יני לאופרה נוספת בשם זה שנכתבה על-פי אותו סיפור על-ידי רוג'רו ליאונקוולו, מחבר אופרת הווריזמו הידועה פליאצ'י (ביקורת עליה כאן). למרות שלה בוהם של פוצ'יני היא האופרה הכי ווריזמית של המלחין, זו של ליאונקוולו מקפידה ליישם את עקרונות הווריזמו מבלי להתפשר. האופרה שלו היא יצירה ריאלסטית, המתמקדת ביחסים בין הדמויות ובהתפתחות ההגיונית שלהן. הוא אינו מעוניין בדרמה לשמה, ובוודאי שלא במלודרמה, ומתאר מציאות מורכבת ורבת פרטים, שבה אהבה וקנאה הן חלק מהמכלול. פוצ'יני מאמץ אומנם את עקרונות הווריזמו בכך שהוא מתאר דמויות אמיתיות, בנות הזמן, ממעמדות נמוכים וזונח את הנרטיב המקובל הישן של עלילות המבוססות על בני אלים או מלכים ואצילים (שעדיין היו מאוד מקובלות אצל ריכרד וגנר), אך בונה בעזרת הליברסטים שלו לואיג'י איליקה וג'וזפה ג'קוזה, עלילה פשוטה יותר עם דמויות סטריאוטיפיות המספרות סיפור אהבה פשוט השובה את לב הקהל. הסיפור אצל פוצ'יני אינו קוהרנטי וכולל פערים רבים. כל הפרטים שחסרים אצלו נמצאים אצל ליאונקוולו. אלא שפוצ'יני בחר לוותר על הגיוניות העלילה למען התימצות ואהבת הקהל. ב-1957 עם מותה של אלמנת הליברטיסט איליקה ומסירת עזבונו למוזיאון פרמה, נמצאה ליברית של מערכה שלמה שנכתבה, ושבה החליט פוצ'יני לבסוף לא להשתמש. המערכה האבודה אמורה היתה להיות המערכה שבין המערכה השנייה, בקפה מומוס ומערכה השלישית בפונדק ויש בה כדי להסביר את הקנאה אותה מביע רודולפו בפני מרצ'לו במערכה השלישית. היא מתארת מסיבה בחצר ביתה של מוזטה, שמעמידה את רהיטיה למכירה פומבית לאחר שמאהבה העשיר נטש אותה בשל קנאה. בערב שלפני המכירה, ארבעת הבוהמיינים מארגנים שם מסיבה עם יין ותזמורת. מוזטה נותנת למימי שמלה יפה ומכירה אותה לאציל. מימי רוקדת עם האציל ומעוררת את קנאתו של רודולפו. מערכה זו גם מסבירה את היחסים החמים בין מימי ומוזטה. אבל, כאמור, פוצ'יני החליט לוותר על סצנה תיאורית ולא רגשית במיוחד ולתת לקהל רק את שיאי הרגש.

מערכה ראשונה - הדואט של מימי ורודולפו (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה – הדואט של מימי ורודולפו (צילום: יוסי צבקר)

מבחינת המבנה המוזיקלי, פוצ'יני דווקא כן יישם את עקרונות הווריזמו. באופרה זו קשה להבחין בהבדלים נוקשים בין הרצ'טטיבים והאריות, ואף אם תוכלו למנות אי אילו אריות באופרה זו, הן בעצם רצף של רצ'טטיבים הכתובים בצורה עשירה יותר, כך האריות של מימי ורודולפו במערכה הראשונה והאריה של מימי במערכה השלישית. הוולס של מוזטה במערכה השניה הוא בעצם שיר מושר, ובהפקה זו מוזטה אף אוחזת במיקרופון שאותו היא לוקחת מאצל הפסנתרן. אלא שגם הוא ניתך לתוך ההתרחשות שממשיכה אותו – חזרתם זה לזרועות זו של מוזטה ומרצ'לו. אריית הבס של קולין מהמערכה הרביעית היא אריה קצרה, מונולוג קצרצר שמהווה אתנחתא, קומית אפילו, לפני הסוף הטרגי כל-כך. מסופר שלאונקוולו רתח על פוצ'יני על שהלחין אופרה על אותו נושא, לאחר שזה האחרון סירב בעבר לליברית שהציע לו הראשון. המריבה הגיעה לעיתונים ובתגובה אמר פוצ'יני כי משאיר לקהל את הבחירה בין האופרות. הקהל בחר באופרה המרגשת והמתומצתת יותר של פוצ'יני. הבחירה של לאונקוולו בזמר בריטון לתפקיד רודולפו מאכזבת לעומת הטנור של פוצ'יני, ואף לסצנת המוות שלו אין מה להציע בהשוואה לפינלה סוחטת הדמעות של פוצ'יני: המוות הטרגי של מימי והייאוש המוחלט וחסר-המילים של רודולפו. כנראה שריאליזם זה נחמד, אבל לא אם מטביעים את הרגש בפרטי פרטים…

האם באמת התפכחנו מהחלום הבוהמייני? ראשון להתפקח היה פוצ'יני כאמור שאף אמר כי עם מותה של מימי נסתיימו ימי בחרותו. די בדומה לאמרה "מי שלא סוציאליסט בצעירותו – אין לו לב. מי שעדיין סוציאליסט בבגרותו – אין לו מוח". אבל, 100 שנה בדיוק אחרי הפרימיירה של האופרה של פוצ'יני בתיאטרון רג'יו בטורינו ב-1 בפברואר 1896, עלה בניו-יורק ב-1996 מחזמר הרוק Rent (בשכירות), המבוסס על עלילת האופרה לה בוהם, שהעתיק את מקום ההתרחשות ממעוז הבוהמה ברובע הלטיני בפריז של המאה ה-19 לבוהמה המשגשגת של שכונת "אלפאבית סיטי" בלואר איסט סייד בניו-יורק של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים של המאה ה-20, כשאת מגפת השחפת, אצל מירז'ה ופוצ'יני, החליפה מחלת האיידס.

וכמו כדי לסגור מעגל, בפסטיבל זלצבורג בשנת 2012, העלו את לה בוהם בהפקה מודרנית לגמרי שמזכירה יותר מכל את המחזמר רנט, בכיכובם של אנה נטרבקו ופיוטר בקזאלה (כל האופרה כאן). אנה נטרבקו מככבת גם בסרט לה בוהם משנת 2009 בבימוי רוברט דורנהלם, לצד הטנור הידוע רולנדו ויאסון (Villazón), בהפקה תקופתית (כל הסרט כאן עם תרגום לאנגלית).

***

אפשר לומר שמבין גיבורי האופרה, מימי בעצם אינה בוהמיינית בהגדרתה, שכן המקצוע שלה אינו אומנותי ממש – היא תופרת או רוקמת. לאחרים מקצועות בוהמייניים פאר אקסלנס: רודולפו משורר, מרצ'לו צייר, שונאר מוזיקאי וקולין פילוסוף וגם מוזטה היא זמרת. הבימוי, הבעייתי לרוב בהפקה שלפנינו, דווקא מביע זאת יפה. לכל אורך הסצינה הפותחת בה רודולפו ומרצ'לו הקופאים מקור דנים אם ישרפו את הכסא או את כתביו של רודולפו וגם בהמשך כאשר מגיעים קולין ושונאר עם מעט אוכל, נראית מימי שכאשר היא מצוטטת לארבעת החברים מבעד לקיר. סטייל גרופי… האפיון הזה דווקא מתאים מאוד לטקסט, כאשר באריה שלה Sì, mi chiamano Mimì (כן, קוראים לי מימי), היא אומרת שהיא אוהבת דברים עם ריח עדין, שמדברים על אהבה, על האביב, על חלומות ועל דמיונות, דברים עם שמות פואטיים, כאילו רוצה למצוא חן בעיני רודולפו, להראות שיש להם עניין משותף למרות שהיא מתארת את עצמה כאשה פשוטה בעצם.


הצצה לחזרות

התמונה שנראה כשיעלה המסך בתחילת האופרה תהיה גם התמונה שנראה כשהמסך ירד בסופה. על הבמה ניצב בית כלשפניו רחוב ובו פוסעת זונה בבגדים תחתונים סגולים. משמאל סמטה הנמשכת לעומק הבמה (שלא נראית מהצד הימני של האולם בו ישבתי) ומעבר לה בצד שמאל בניין נוסף המחובר בגשר לבניין הימני התופס את רוב הבמה. שתי דמויות נכנסות לבית מהמדרגות מימין והקיר הקדמי של הקומה השנייה של הבניין מימין, בעל החלונות הגדולים, עולה למעלה כאילו מישהו פותח את הקיר הרביעי ומזמין אותנו להביט לתוך עליית הגג של האמנים התפרנים. מרצ'לו בעודו במעילו מצייר ליד כן הציור שבקדמת החדר, הבנוי כאמור מדרגות מדרגות, ואילו רודולפו יושב על השולחן מאחור ומדפיס במכונת כתיבה. בדקתי, מכונת הכתיבה נכנסה לשימוש כ-50 שנה אחרי זמן ההתרחשות המקורי. אלא שהבמאי, כנרמז מהתלבושות העביר את העלילה לשנות הארבעים של המאה ה-20… למטה ברחוב עוברים לקוחות של הזונה, זוג מהוגן וגם שוטר מקוף. מימי מציצה מהגשרון בשמאל. רודולפו ומרצ'לו שורפים את מחזהו של רודולפו כדי להתחמם. מגיעים אנשים ומימי מסתלקת.. אלו הם שונאר וקולין שהביאו אוכל. החברים עורכים שולחן. שונאר מספר כיצד השיג את הכסף: עשיר מוזר אחד ציווה עליו לנגן בכינור לתוכי עד שמת. שונאר מזמין את החברים לחגוג את מזלו הטוב בקפה מומוס.

מערכה ראשונה - האמנים עם בעל הבית, בנואה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה ראשונה – האמנים עם בעל הבית, בנואה (צילום: יוסי צבקר)

למטה עובר מישהו ונכנס לבניין משמאל. פתאום הוא מופיע על הגשרון ודופק בדלק השמאלית של החדר. זהו בנואה, בעל-הבית שבא לגבות את שכר הדירה. הם כבר חייבים לו על שלושה חודשים. הם מושיבים אותו על כסא במרכז החלק הקדמי של החדר, משקים אותו יין והוא מספר להם על הרפתקאות האהבים שלו. כאשר מתברר שהוא נשוי הם קוראים לו נואף, מגרשים אותו וזורקים מלמעלה את התיק ואת הכובע שלו. שונאר, מרצ'לו וקולין עוזבים ורודולפו נשאר לסיים מאמר. כעת באה מימי ומבקשת שידליק לה את הנר שכבה. היא לא מרגישה טוב והוא מושיב אותה על כסא ומנפנף עליה בנייר עיתון. היא זורקת את מפתחה על הרצפה בכוונה (עוד תוספת של הבימוי…). רודולפו משקה אותה יין וכעת היא מרגישה יותר טוב. הוא נותן לה פנס במקום הנר והיא מבקשת לחפש את המפתח שאיבדה. בחושך הוא נוגע בידה ומתחיל לשיר את האריה בה הוא מציג את עצמו Che gelida manina (איזו יד קטנה וקפואה). בהמשך מימי שרה את האריה המציגה אותה, Sì, mi chiamano Mimì (כן קוראים לי מימי). החברים קוראים לרודולפו מבחוץ (מאחורי הקלעים). כעת מימי ורודולפו שהבינו כי התאהבו שרים את הדואט שלהם O soave fanciulla (או, נערה נחמדה), במהלכו מציע רודולפו להישאר בבית עם מימי, אך היא מציעה ללוותו לקפה. הם יוצאים מהחדר במדרגות מימין ושרים את התווים המסיימים מאחורי הקלעים, כנהוג.

מערכה שניה - אליצ'נדורו נושא את הקניות של מוזטה (צילום: יוסי צבקר)
מערכה שניה – אליצ'נדורו נושא את הקניות של מוזטה (צילום: יוסי צבקר)

כעת התפאורה מתחלפת לקראת המערכה השנייה. אלו רגעים מתים והקהל מתחיל לדבר. זה לא כל-כך מרתק, כמו שזה יכול להיות, כמו שזה יהיה אחר-כך בחילופי התפאורה בין המערכה השלישית והרביעית. קיר המתאר בניין עם חלונות בכמה קומות יורד על פני החדר ובקומה הראשונה נפתח פתח. זהו קפה מומוס ולו וילונות מצוירים. בחצי השמאלי של הבניין, נראה פנים של הקפה ובו אנשים מסבים לשולחנות ובצד גם ניצב לו פסנתר עליו מנגן פסנתרן לצד אקורדיוניסט ונגן קונטרבס. שלושה מלצרים מוציאים החוצה כיסאות וארבעה שולחנות עגולים קטנים ופורסים עליהם מפות אדומות. הקטע הצר בקדמת הבמה, שקודם היה הרחוב, הרקע להתרחשות בחדר הצר למעלה, הוא כעת מקום ההתרחשות הצר של המערכה השנייה עמוסת המשתתפים. את מקום הסימטה משמאל תופס רחוב פריזאי (אני משערת, הוא לא נראה מהמקום בו ישבתי והיה עלי להביט בתמונות…, מעט מוזר בהתחשב בכך שמדובר במקומות הכי יקרים באולם).

המערכה השנייה נפתחת ביריד של ערב חג המולד. קהל רב הכולל נשים, גברים, חבורת ילדים ורוכלים ביריד (מקהלת האופרה ומקהלת הילדים "העפרוני") שרים את שיר המקהלה Aranci, datteri! Caldi i marroni! (תפוזים, תמרים, ערמונים חמים). מימי ורודולפו מבקרים ביריד והוא קונה לה כובע ורוד. קולין משמאל קונה מעיל ושונאר – חצוצרה. הילדים רצים אחר מוכר הצעצועים פרפניול שמחלק להם בלונים. ובהמשך אף נכנסת עגלת הצעצועים של פרפניול לבמה הדחוסה והילדים עטים עליה. לאחר מכן החבורה מתיישבת בחזית קפה מומוס ליד שני שולחנות שצורפו לאחד. לפתע מופיעה מוזטה, חברתו לשעבר של מרצ'לו, עם מטיבה העשיר אליצ'נדורו, הנושא את כל המתנות שקנה לה. היא מתיישבת איתו ליד השולחן השני. נמאס לה ממנו והיא רוצה את מרצ'לו בחזרה. היא ניגשת לפסנתר ולקחת משהו (לא רואים משורה שש, אבל בתמונות רואים שזה מיקרופון) ושרה את הוולס שלה Quando me'n vo' (כשאני הולכת ברחוב לבד, כל האנשים לוטשים בי עיניים), כשמצד אחד אליצ'נדורו משסע אותה ברפליקות בהן הוא נרעש מהוולגריות של התנהגותה ומצד שני מימי מספרת שהיא מכירה אותה ויודעת למה היא מסוגלת וגם מרצ'לו מתרגז לחלוטין. בהמשך היא נופלת בזרועות מרצ'לו וכדי שתוכל להיות איתו היא עושה את עצמה סובלת מהנעל הלוחצת ושולחת את אליצ'נדרו לסנדלר כדי להביא לה נעליים חדשות. הקטע הזה בוים באופן מגוחך, כאשר מוזטה שמה את רגלה על השולחן, "צועקת" מכאבים (מישהו, אולי נבהל, מציץ לרגע מהפתח בימין) ונגררת חצי במה עם הרגל למעלה על-ידי אליצ'נדרו. לא ברור מה זה היה אמור להביע. אליצ'נדרו יוצא והחברה מגלים שאין להם כסף לשלם. מוזטה מחליטה לבוא לעזרתם ומבקשת מהמלצרים לצרף את חשבון החבורה לחשבון של אליצ'נדורו. החבורה יוצאת מהשער הקטן מימין לקפה. בינתיים חוזר אלינצ'נדורו עם נעליים אדומות אחרות ומגלה שהחבורה נעלמה. המלצרים מגישים לו את החשבון ובעודו המום מהתרגיל, ראשה של מוזטה האדמומית בהפקה זו, מבצבץ מהפתח, כאשר נראה בבירור שהיא צוחקת מהצד על הברנש המסכן. אלא שאליצנדורו נראה יותר מעופף מהמום וכועס, כך שכל הסצנה לא כל-כך עובדת. הילדים שנעמדו בשורה משמאל בקדמת הבמה שרים להם, מוזטה מצחקקת מימין, ואליצ'נדורו באמצע לא בדיוק מעביר משהו. איפה זה ואיפה סיום המערכה השנייה בהפקה של זפירלי כאשר המערכה מסתיימת והמסך עולה שוב כדי להציג את אליצ'נדורו יושב המום באמצע הקפה הריק.

מערכה שניה - מוזטה נגררת על-ידי אליצ'נדורו (צילום: יוסי צבקר)
מערכה שניה – מוזטה נגררת על-ידי אליצ'נדורו (צילום: יוסי צבקר)

בסיכומו של דבר זוהי המערכה החלשה ביותר בהפקה זו ולדעתי זהו פספוס ענק. הרי בהפקה של זפירלי זו היתה המערכה העשירה ביותר בהפקה, עם ניצבים לרוב, ובית הקפה התפרש על פני כל הבמה וגם על מרפסת הקומה השנייה הגדולה של הקפה, שדימתה רחוב פריזאי, ולא התנקז לכמה שולחנות בטווח מטר על מטר. מוזטה נכנסה לבמה ברוב הדר כשהיא בכרכרה המובלת על-ידי סוסים אמיתיים ולבשה שמלה עשירה שהיוותה ניגוד גמור לבגדים הפשוטים מאוד של מימי ושאר החבורה. האפיון הזה נשלל בהפקה זו אולי בגלל העברת ההתרחשות לתקופה מאוחרת יותר, אבל לא בטוח, שכן בהפקת זלצבורג, המתרחשת בימינו, עדיין מוזטה לבושה באופן המבליט את עושרה לעומת העליבות של החבורה. גם השירה לא הצטיינה במערכה זו. השימוש במיקרופון לשירת הוולס, רק הגביל את תנועותיה של הזמרת, הביא אותה לידי משחק מאולץ ובהתאמה גם שירתה כאן היתה לחוצה ואף לא נשמעה כאשר היא הסתובבה מאיתנו.

בשלב זה, בהפסקה, קצת התאכזבתי מההפקה הזו. לא רק מהמערכה השנייה העלובה למדי בבימוי שלה, אלא גם מהמערכה הראשונה שלא הרעידה שום מיתר של רגש. ואם אני לא מתרגשת (ועדיף עד דמעות) מהביצוע של 2 האריות והדואט במפגש של מימי ורודולפו, משהו באמת לא עובד.

למרבה המזל, מפה הדברים הלכו והשתפרו. במערכה השלישית, הואיל הבמאי לנצל כיאות את שטח הבמה הגדולה העומד לרשותו ולא לתחום את ההתרחשות לחלק צר ממנה. כנראה שהדבר השפיע על הביצועים שהיו מרגשים מאוד.

מערכה שניה - מוזטה שרה את הוולס (צילום: יוסי צבקר)
מערכה שניה – מוזטה שרה את הוולס (צילום: יוסי צבקר)

המערכה השלישית מתרחשת לפני פונדק דרכים בו מתגוררים כעת מוזטה ומרצ'לו, שמצא שם עבודה כצייר שלטים. על הבמה מימין ניצב בניין ולידו מחסום, כשלצידו ניצבים המוכסים. מצד שמאל ניצב לו הפונדק הקטן ובקומה הראשונה נראים אנשים סובאים. מרצ'לו על סולם מצייר שלט על קיר הפונדק. בקומה השנייה של הפונדק, עם תפאורה חלקית שמדמה חדר כמו אחרי הפצצה, נראה אחר-כך את מרצ'לו ומוזטה, כאילו היה זה חדר השינה שלהם. בצד ימין של הבמה חבית שלידה מחמם את ידיו ברנש אחד וברקע בתים של שכונה עממית. כעת נכנסים אל הבמה חבורת גברים עם מטאטאים וחביות ומטאטאים את הבמה (חברי המקהלה בשירת מטאטאי הרחובות). לאחריהן נכנסות גברות מפורכסות ואחת מהן אף נעמדת לה בימין הבמה, נשענת על הקיר בעמידה מפתה, והיא תימצא שם לאורך כל הסצנה. מוזר, אלו אמורות להיות מוכרות מזון ("חמאה, גבינה, עופות וביצים" הן מכריזות), אלא אם כן הבמאי החליט שהן מוכרות מזון כמו איזו רחב שאנו מכירים מהתנ"ך. שירתם של מנקי הרחבות, המוכרות, העגלונים והאיכרים מתערבבת עם שירת המוכסים ושירת החוגגים בפונדק, כשאנו שומעים גם את מוזטה חוגגת איתם. אכן, יום רגיל בפאתי העיר.

מערכה שלישית - מימי ורודולפו (צילום: יוסי צבקר)
מערכה שלישית – מימי ורודולפו (צילום: יוסי צבקר)

כעת נכנסת במחסום המוכסים מימי, היא מבקשת שיקראו למרצ'לו. הוא מספר לה שהוא עובד שם כצייר שלטים ושמוזטה מבדרת בזמרתה את האורחים בפונדק. היא מבקשת שידבר עם רודולפו כי קנאתו הופכת את חייהם לבלתי אפשריים ואתמול הוא אף נטש אותה (O buon Marcello, aiuto! – או, מרצ'לו הטוב, עזור לי!). מרצ'לו מאשר שרודולפו שם. היא משתעלת בכבדות והמשחק שלה קצת נוירוטי. מרצ'לו אומר לה לעזוב, היא כביכול עוזבת דרך השער, אך חוזרת ונעמדת מאחורי הבניין ומקשיבה לשיחתם של מרצ'לו ורודלופו, שיוצא מן הפונדק. רודולפו בתחילה מתלונן על מימי הפלרטטנית, אך אחר-כך נאות להודות כי מימי חולה מאוד, היא משתעלת מאוד והוא פשוט מפחד שבגלל העוני שלהם היא תמות. מימי מבינה שמחלתה חשוכת מרפא. היא משתעלת בחוזקה ונוכחותה נחשפת. מרצ'לו שומע את מוזטה צוחקת בפונדק ואץ פנימה אחוז קנאה לנוכח פלירטוטיה. מימי המבינה כי חייה יסתיימו בקרוב נפרדת מרודולפו באריה של Donde lieta uscì (מפה עזבתי בשמחה) שהיא לכאורה הוראות על מה יעשה עם חפציה, אך בעצם היא כמו צוואה. עם זאת, האוהבים מבינים כי אהבתם חזקה מדי מכדי להיפרד והם מחליטים להישאר ביחד עד האביב. המערכה מסתיימת בקוורטט של מימי ורודולפו המחובקים מימין שחוגגים שוב את אהבתם ומרצ'לו ומוזטה הרבים משמאל, כאשר מוזטה לא מוכנה שמרצ'לו יתנהג בקנאות כמו בעל (Addio dolce svegliare alla mattina! – להתראות, יקיצות מתוקות בבוקר!). מוזטה ומרצ'לו נכנסים לפונדק ועולים לחדרם בקומה השנייה. מימי ורודלופו חוזרים ומצהירים על אהבתם ויוצאים.

שוב יש להחליף תפאורה לקראת המערכה הרביעית ושוב הדבר נעשה לעיני הקהל. פעולה זו ממושכת עוד יותר מזו שבחלק הראשון, אך כעת, אולי גם בשל המתח שיצרה הדרמה ובגלל שההחלפה הזו מעט מעניינת יותר מזו הראשונה, הקהל דווקא מרותק למתרחש על הבמה. החלק של הפונדק מסובב על ידי פועלי הבמה ומתגלה כצד השמאלי של בניין דירת האומנים. גם החלק הימני מוזז קדימה ומימין נכנס חלק נוסף המשלים את המבנה. המסך האחורי עם תמונות הבתים עולה וכעת יורדים שני מסכים, זה של החלונות האחוריים וזה של החלונות הקדמיים, אותו קיר רביעי שעלה בתחילה המערכה הראשונה.

מערכה רביעית - מימי גוססת (צילום: יוסי צבקר)
מערכה רביעית – מימי גוססת (צילום: יוסי צבקר)

החברים נכנסים במדרגות מימין למרפסת שלפני הבית ונשענים על המעקה. הקיר הרביעי עולה. כעת נוספה לחדר מיטת סוכנות עלובה משמאל. למטה ברחוב משוטטים אנשים ואף קונים מרכולתו של רוכל. מרצ'לו ורודולפו ננטשו על-ידי אהובותיהן וכעת הן חיים שוב לבדם. למטה שני שוטרים מסתובבים ואיש מפוקפק למראה ברוח מפניהם. שונאר וקולין מגיעים כשהם רבים במדרגות. רודולפו מתגעגע למימי ואוחז בכובעה הוורוד, אותו היא השאירה לו למזכרת (O Mimì tu più non torni. – מימי לא תחזור). הוא מניח אותו מתחת למזרון. האמנים עורכים את השולחן. ברקע התאורה צהובה. פתאום נכנס מהסמטה משמאל ג'יפ וממנו יוצאות מוזטה ומימי בחליפות הדורות, מימי באפור עם שוליים אדומים ומוזטה בטורקיז מזעזע במיוחד כרקע לשיערה האדמוני. מוזטה מספרת שמצאה את מימי. האמנים עוזרים למימי לעלות במדרגות ומשכיבים אותה במיטה שאותה מהם מקרבים. מימי שבה ושרה חלקים מהאריה מהמערכה הראשונה בעת שמוזטה מספרת ששמעה שמימי עזבה את הוויקונט עימו חיה וחיפשה אותה. לבסוף מצאה אותה ברחוב בקושי גוררת את עצמה והביאה אותה אל החברים כי מימי רצתה למות לצד רודולפו. מימי חולה מאוד ומבקשת לעצמה ידונית כדי לחמם את ידיה הקפואות, אותן ידיים קפואות להן שר רודולפו בתחילת האופרה. מוזטה מורידה את עגיליה ומוסרת למרצ'לו כדי שיביא תרופות ורופא. בהמשך היא מחליטה ללכת איתו ולקנות למימי את הידונית. קולין מביט בעצב במעילו החם ושר את האריה שלו Vecchia zimarra, senti (בגד ישן ונאמן, הקשב), אריית פרידה מצחיקה-חמוצה ממעילו, שאותו ימכור בשביל תרופות למימי. מאחור עומד שונאר חפוי ראש. קולין עוזב ואומר לשונאר להשאיר את הזוג לבדם. שונאר יוצא עם בקבוק בידיו ונעמד בתחתית גרם המדרגות. ברחוב עובר זוג אוהבים. מימי ורודולפו נזכרים בתחילת אהבתם והוא מוסר לה את הכובע הוורוד. היא שרה חלקים מהאריה שלה ומהאריה שלו מהמערכה הראשונה ופתאום מתמוטטת. שונאר חוזר, חוזרים גם מרצ'לו ומוזטה עם ידונית. היא מלבישה למימי את הידונית וניגשת לעמוד ליד המעקה. הידונית נופלת. מוזטה מתפללת, שונאר אומר למרצ'לו שמימי מתה. קולין חוזר עם כסף, הקיר הרביעי יורד, כולם מתחבקים מאחור ורודולפו בחלון זועק "מימי, מימי".

***

הפקה זו של לה בוהם, נחשבת באופרה הישראלית להפקת-על ולו רק בשל העובדה שמנצח עליה דניאל אורן. אורן דואג תמיד להביא לתל-אביב סולנים מצוינים, מהשורה הראשונה בעולם, כאלו שלרוב לא מגיעים להפקות האופרה הישראלית. בחזרה הגנרלית שבה נכחתי, לא זכיתי לשמוע את הזמרים הבינלאומיים של ההפקה למעט הטנור חוזה ברוס בתפקיד רודולפו. הבריטון הרומני יונוץ פאסקו (מרצ'לו) הופיע בתל-אביב כל-כך הרבה פעמים, שבעיניי הוא כבר נחשב לאחד הישראלים, כמו גם הבס קרלו סטריולי (קולין).

את הגנרלית הובילה הסופרן הישראלית אירה ברטמן בתפקיד מימי. סוף סוף זכיתי לראותה, אחרי שבנשף מסכות, ראיתי את הקאסט השני ולא שאני מצטערת, מירלה גרדינרו היתה נהדרת. אירה וקול הסופרן הלירי החם, המלא והגדול שלה כמו נוצרו לתפקיד מימי. ואכן במערכה הרביעית ובעיקר במערכה השלישית היא הבריקה. אלא שבמערכה הראשונה שסבלה מאנרגיות בעייתיות היא לא הגישה ביצוע מדהים כמו שהיא מסוגלת וקצת התאכזבתי. במיוחד כאשר הוחלט לשיר בפיאנו את אחד משיאי האריה שלה, שאליו נהוג לעלות בקרשנדו ולהנמיך לפיאנו בסוף הפראזה. השירה לא היתה אחידה רגע עוצמתית ורגע קצת אובדת.

גם הטנור הספרדי חוזה ברוס בתפקיד רודולפו, היה פחות טוב המערכה הראשונה מאשר בהמשך. לברוס קול בעל צבע איטלקי בריא, אך הדואט עם ברטמן במערכה הראשונה היה צורמני מדיי וגם הצלילים המסיימים מאחורי הקלעים לא ניצלו מהצרימה שכה רבים נופלים אליה. במערכה השלישית ובמיוחד ברביעית הוא היה מצוין, הן בשירה והן במשחק והוא האחראי העיקרי לסיום המרגש. זעקתו "מימי, מימי" בסוף האופרה, כשהוא נשען על החלון היתה קורעת לב ממש.

מערכה רביעית - הסוף (צילום: יוסי צבקר)
מערכה רביעית – הסוף (צילום: יוסי צבקר)

הסופרן הישראלית אלה וסילביצקי בתפקיד מוזטה התחילה לא טוב. הוולס שלה היה פושר מאוד, לא חופשי ולא נשמע לעתים. הבימוי המטופש של המערכה השנייה לא הטיב איתה והיא לא ידעה להינצל ממנו לרוב, למעט בכמה ניאונסים קטנים, למשל הגיחוך על אליצ'נדורו בסוף המערכה. בהמשך היא השתפרה ובמערכה הרביעית היא הטיבה להעביר את הדמות המורכבת שמגלה כעת את הצד האנושי והמרגש שלה, בדאגתה לחברתה מימי, הן במשחק והן בשירה המדויקים.

הבס האיטלקי קרלו סטריולי בתפקיד קטן של קולין גנב את ההצגה באריית הבס שלו במערכה הרביעית, שהיתה מרגשת מאוד וחשפה את קולו העמוק ורב הגוונים וכמוהו הטנור הישראלי גיא מנהיים המצוין בשני התפקידים הקומיים של בנואה, בעל הבית, ושל אליצ'נדורו. הוא היה טוב במיוחד כבנואה וקצת פחות מתבלט בתור אליצ'נדורו, אולי בגלל מגבלות הבימוי. אני חושבת שמגיעים לו תפקידים גדולים יותר, אבל מצד שני איך אפשר לוותר על הכישורים הקומיים הפנטסטיים של האיש הזה (וראו תפקידו הנפלא כפרנץ' בסיפורי הופמן). הבריטון הישראלי נח בריגר היה שונאר נוגע ללב ולסיום יונוץ פסקו הגיש מרצ'לו הגון, עצבני במידה במערכה השנייה, מתווך רגיש בשלישית וחבר נאמן ברביעית.

אנסמבל הגברים (4 הגיבורים) בתחילת המערכה הראשונה היה טוב, אבל שירת המקהלות בעיקר במערכה השנייה לא הרטיטה, למרות שלא נצפו בעיות. האשם לדעתי הוא בבימוי: כאשר ההתרחשות נדחקת לקטע כל-כך צר של הבמה, השירה הגדולה של המקהלה נדמית מעיקה ולא תורמת, במיוחד כשההעמדה גם היא צפופה ולא ברורה. הבמאים וגם המנצחים צריכים לזכור שהחלל והבימוי משפיעים באופן פסיכולוגי על תפיסת השירה וראו הבעיות שנצפו בנושא בנשף מסכות, במיוחד כאשר על הגיבור היה לשיר את אריית שברון-הלב שלו כשהוא סוחב אחריו פסל הקשור אילו כאילו היה בתחרות איש הברזל.

הניצוח של אורן היה נלהב, לעיתים יתר על המידה ולמרבה הפתעתי בחלקה הראשון של ההפקה היו בעיות בלאנס לרוב כאשר התזמורת עלתה על הזמרים לא אחת. התפלאתי שהוא לא עצר את החזרה לתקן. ובכל זאת, תחת שרביטו של אורן התזמורת הבריקה והוציאה תחת ידה צליל עשיר ומלא חיים, בפרזות ארוכות והדוקות.

***

לה בוהם היא אחת מחמש האופרות המוצגות ביותר בעולם ועליי היא אהובה במיוחד. חיכיתי בכליון עיניים לראות שוב את האופרה הזו והתאכזבתי מאוד מן ההפקה הזאת. זוהי הפקה חדשה שנוצרה לאופרה הישראלית בשיתוף האופרה המלכותית של וולוניה, ליאז' וניכר שהיא עדיין לא משופשפת מספיק. אבל גם אם הבמאי יוכל לשפץ את התנועה על הבמה, ספק אם יוכל לתקן את החטא הקדמון של ההפקה הזו – החלוקה ההזויה של הבמה על-ידי התפאורה והשימוש המחפיר בחלקים קטנים מאוד ממנה בכל המערכות, למעט השלישית. התפאורה עצמה לא מתחכמת, עניינית ולא עושה שימוש באביזרים ובחפצים לא קשורים כפי שנראו במחוזותינו לאחרונה בסיפורי הופמן ובנשף מסכות. על הבמה נוצרים מבנים מעניינים כמו רצף הבניינים עם הגשרון במערכה הראשונה והשלישית וכן הרחוב הפריזאי לצד קפה מומוס. אלא שהמבנים האלו באים על חשבון המקום המוקצה להתרחשות ובכלל הרי הם נראים רק לחצי האולם השמאלי ולאלו שאיתרע מזלם, או שמע שלא איתרע מזלם ויצפו בהפקה זו בווידיאו. כך דירת האמנים הורחקה מהקהל והוצבה על רמפה מוגבהת ומרוחקת מקצה הבמה כדי לאפשר להציג את זונות הרחוב ועוברי האורח. האם זה כה חשוב שזה צריך לגזול שטח שווה לשטח דירת האמנים ואף יותר? גם סצנת קפה מומוס צומצמה לפס צר מאוד בקדמת הבמה, דבר שגרם לסצנה לחוצה מאוד. למה לעזאזל לצמצם עד כדי כך את הבמה ועוד בסצנה שצריכה להכיל שתי מקהלות גדולות?

בנוסף, בחר הבמאי, ספק להעביר את ההתרחשות לשנות הארבעים של המאה ה-20, תקופת מלחמת העולם השנייה, כנרמז מהתלבושות ומהג'יפ הצבאי שמופיע במערכה הרביעית, מה שיכול להסביר את המחסור הכספי ואת שברי הבניינים של התפאורה. אבל האמירה אינה שלמה. הבמאי לא יוצר שום ערך מוסף מהתקת התקופה, שגם אינה מוצאת ביטוי ביתר ההיבטים של ההפקה, שכן התפאורה עדיין מתארת מקומות מן המאה ה-19. וגם חלקי תפאורה שיכולים להיחשב כמעניינים, כמו המעקה של מרפסת חדר האומנים שדומה למעקה רחוב, עליו נשענים החברים והחלונות של הקיר הרביעי, דרכם נראה רודולפו ההמום מצער בסוף האופרה, בעצם לא אמורים להיות שם, אם רוצים לקרב את ההתרחשות לקהל.

אז אם לרוב טענותינו לאופרה הישראלית הן על בחירה בהפקות ישנות שלא עובדות יותר, ההפקה הזו חדשה מדי ופשוט לא מבושלת מספיק. יאה יהיה אם יחזרו התפאורן והבמאי לשולחן השרטוט וישפצו את ההפקה. הכיוונים מעניינים, אך הם לא עובדו מספיק כך שנשארו הרבה קצוות פתוחים ולא במובן הטוב של המילה. במצב הנוכחי, זו הפקה שחוטאת עד מאוד לאופרה הנפלאה הזו. למול הפקה שאינה מסוגלת לזקק את הקונספט החדשני לכדי אמירה מדויקת עם ערך מוסף, עדיף כבר לצפות בהפקה עשירה ומסורתית, כמו ההפקה של זפירלי מ-2009, שאולי נראית עבשה, אך לפחות היא עובדת.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.