הסאטיר באופרה

פספוסים בלאס-וגאס

על האופרטה "הביידר" באופרה הישראלית.

אחרי החזרה הגנרלית מהגיהינום של האופרטה הביידר, בה נכחתי, חיכיתי לטלפון של היח"צנית שתאמר לי שלא אכתוב, או שלא אכתוב הכל. אבל הוא לא הגיע וזה די מפתיע לאור המאמצים הכבירים לשווק את האופרטה הזו, החל ממסע פרסום מסיבי באינטרנט שהתחיל טרם הבכורה של לה רונדינה, האופרה הקודמת שהועלתה באופרה, וכלה בהטסת חבר נכבד של עיתונאים בתחילת ינואר לבודפשט, לצפות שם באופרטה – מה שהניב כמה כתבות פריוויו נלהבות. ועדיין, נכון לערב הבכורה, כרטיסים רבים עדיין לא נמכרו.

מדובר באופרטה די נידחת, כה נידחת שאפילו אין עליה ערכים בויקיפדיה לא בגרמנית בה הוצגה לראשונה ולא בהונגרית, בה היא מוצגת כיום בהונגריה ובה היא הועלתה לפנינו (עם פניני עברית מאולצות שלא עבדו הפעם כמו בהפקה הקודמת פה מאותו בית היוצר – נסיכת הצ'רדש). באנגלית נכתבו עליה שורות ספורות והערך היחיד שעוד איכשהו מסר אינפורמציה היה הערך ברוסית.

בעיקרון, דווקא נידחותה של האופרטה הזו, גרם לי לחכות בקוצר רוח לפגישה איתה, מכיוון שעד כה העלאה של אופרות נשכחות הניבה חוויות נפלאות, כמו למשל במקרה של לואיזה מילר או של לה רונדינה. מצד שני, חששתי מעט, לאור ההפקה הקודמת של תיאטרון האופרטה ומחזות הזמר של בודפשט, שהועלתה כאן לפני שנה – נסיכת הצ'רדש, גם היא מאת אמריך קלמן (לפי הכתיב הגרמני), שזכתה ובצדק לכינוי "הצגת ראווה מזרח אירופאית לתיירים" בידי נציגים מביני עניין מהקהל. הציפיות לא היו בשמיים, אם כן, אבל לאור החווייה המבדרת שסיפקה עדיין נסיכת הצ'רדש ולאור הסרטון של ההפקה הנוכחית של הביידר שראיתי יום קודם ביוטיוב (עם הקאסט הראשון, אנו ראינו בחזרה הגנרלית את הקאסט השני), עדיין קיוויתי להעביר כמה שעות מבדרות ומהנות.


הביידר – כל האופרטה – קאסט ראשון

ללא צל של ספק, לא היה טעם להזמין איש לחזרה שראינו ובוודאי לא מבקרים. זו היתה, כפי שנאמר לנו הפגישה הראשונה של המבצעים ההונגרים עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון שניגנה בפיט. התזמורת ניגנה באופן סביר פלוס, כל היתר פשוט לא עבד. אמנם מדובר בחבורה משופשפת שהציגה את ההפקה הזו אין ספור פעמים, אבל הנטייה, כפי שהיה גם עם יבגני אונייגין של הבולשוי, לעשות מעין חזרה גנרלית אחת ואח"כ ישר להריץ את ההפקה, היתה הימור גבוהה מדי. אינני יודעת מה היה בפרימיירה שהוצגה באותו ערב, אבל אין ספק שההפקה הזו לא היתה מוכנה בכלל. תקלות בהחלפת התפאורה גרמו לבמאי להפסיק את ההרצה לזמן רב להחזיר את התפאורה הקודמת ולבצע את המעבר שוב ושוב. זה עצר את המומנטום אצל הקהל ואצל השחקנים ואיש לא יכול היה להתרכז במה שקורה על הבמה. במשך כל המערכה הראשונה, פס הכתוביות לא עבד כיאות (WTF) ולא יכולנו להבין כמעט דבר ממה שמתרחש על הבמה, כשאנו לא מכירים בכלל את האופרטה הזו. בנוסף נצפו תקלות לבוש רבות, ושיא הפדיחה – באמצע הקטע המרכזי והלהיט הגדול של האופרטה – השימי – נתפסו בגדיהם של שניים מהזמרים והם עסקו דקות ארוכות בלהיפרד זה מזו ואח"כ התקשו להיכנס לסינכרון עם שאר חבריהם המרקדים. לא – זה לא היה מצחיק….


ריקוד השימי – קאסט ראשון

להגיד שזו האופרטה הביידר של אמריך קלמן (בהונגרית: קלמן אמרי), זה לא מדויק בלשון המעטה. מהאופרטה המקורית של קלמן נשארו כנראה כמה נעימות ותו לא. האופרטה הזו, כפי שגם אמר הבמאי בתחילת החזרה וכפי שהוזכר בדבריו בתוכניה, היא שכתוב של האופרטה כדי להתאים אותה לקהל המודרני. רק חבל שבתוכנייה לא פירטו איך ועד כמה השתנתה האופרטה עד לגלגולה הנוכחי ואולי לא בכדי.

אז כפי שכבר ציינתי, קשה למצוא חומר על האופרטה הזאת, אבל הנה מקצת מהדברים שיכולתי ללקט. האופרה נכתבה במקור בגרמנית בשם Die Bajadere על-ידי הליברסטים יוליוס בראמר ואלפרד גרוונוולד והועלתה לראשונה בווינה בתיאטרון קארל ב-23 בדצמבר 1921. היא הוצגה בתיאטראות רבים בעולם ותורגמה לשפות רבות. באנגלית היא נקראה The Yankee Princess והועלתה לראשונה בניו-יורק באוקטובר 1922. היא הועלתה לראשונה בברית המוצעות במרץ 1923 עם ליברית רוסית שכתבו טיחומירוב ופוגלסון. לא ברור לי מי כתב את הליברית בהונגרית, בה היא נקראת A Bajadér. במקור האופרטה כללה 3 מערכות, לעומת העיבוד שלפנינו שכולל שתי מערכות בלבד, או שני חלקים כפי שנכתב בתוכנייה. שמות של רבות מהדמויות, כמו גם פועלן ותפקידן עברו ריביזיה נרחבת בעיבוד הזה, ולדעתי רוב הדיאלוגים בעיבוד זה שונו עד מאוד, כמו גם סדר הקטעים המוזיקליים ושיוכם לדמויות השונות. הכוכבת כאן היא עדיין אודט דרימונד, כוכבת תיאטרון שטלה בפריז, אך הדמות הגברית הראשית שודרגה עד מאוד. גם במקור היא הנסיך ההודי מלהור – רג'אמי, אך כאן היא נסיך הודי מודרני שנשלח ללמוד באנגליה, כדי להרחיקו מהודו שם למד כישוף ברהמיני. הוא מוצג כעת כמין פלייבוי חובב אופנועים מצד אחד ומוזיקאי מצד שני, שכותב מחזה לכוכבת התיאטרון בה הוא מאוהב מרחוק בשם 'הביידר' – בו מוצגות הביידרות, נשים הודיות מכובדות בעלות כישורי נגינה וריקוד שפעלו במקדשים (בהודית: דאבאדאסי). לשם כך הפך לואי-פיליפ לה-טורט, יצרן שוקולד, מבאי התיאטרון – לפיליפ, המחזאי של התיאטרון, אשתו מריאטה, הפכה לשחקנית משנה בתיאטרון. נפוליאון סן-קלושה המאוהב בה בסתר, הפך לעיתונאי הונגרי מתחיל בשם שנדור סאפארי המתחזה למי שמכיר את הנסיך ההודי ולאחר הסקנדל מפוטר ועובד כנער שליח. במקור מריאטה אוהבת את בעלה ולא מעוניינת בצעיר, אך כאן היא נהפכה לאישה צעירה של אדם זקן שרק מחפשת פלירטוטים. כאן היא גומרת עם הצעיר. באופרטה המקורית – עם בעלה שחזר מנסיעה לקולוניה, לאחר שוויתרה במהרה על שאיפותיה להיהפך לכוכבת בתיאטרון לאחר שכמעט שודלה לכך בעת היעדרו.

ההצגה בתוך הצגה - הביידר מוניקה פישל (צילום: יח"צ)
ההצגה בתוך הצגה – הביידר מוניקה פישל (צילום: יח"צ)

הנשף בשגרירות ההודית שכלל ריקוד של רקדניות הודיות מסורתיות הפך כאן להצגה 'הביידר' שכתב רג'מי לאודט ומקום ההתרחשות הוא בתיאטרון. המסיבה אצל הנסיך תגיע מאוחר יותר. ובכלל, במקור, הכלה, די בדומה לאופרות שנכתבו בתקופה, מוותרת על הנסיך שלה באקט של הקרבה, משום שאסור לו להינשא למי שאינה מבני עמו, שכן אחרת יאבד את מלכותו, לכן היא מכריזה על טקס נישואין כהצגה. אלא שכאן הבעיה הזו לא קיימת (היא מוזכרת, אך אינה מוקד העניין) והכלה המודרנית מפוצצת את טקס הנישואין, משום שרג'מי ניסה לכשף אותה להינשא לו והיא לא אחת כזו שתיתן למישהו להחליט בשבילה. מזל שהקולונל פרקר, השליש של הנסיך, העניק לה גולה שתגן עליה מכשפיו. היא אינה מעוניינת להרחיק לארץ נידחת והיא רוצה להישאר בפריז ולהמשיך ליהנות מאהדת הקהל. גם הדמות של סימון, אישה מבוגרת ממוצא צרפתי-הודי, שבתחילה היא אומנת הנערות ההודיות ולבסוף בעלת הפאב, לא קיימת באופרטה המקורית, שם יש דמויות אחרות שלא נמצאות כאן. ולבסוף: עלילת האופרטה המקורית נפתרת כאשר מגיע אישור מלהור המאפשר לנסיך לשאת זרה. כאן הפתרון הוא הגעגועים של האוהבים, אומללתם והנכונות של אודט לוותר על פריז.

אפשר אם כן לומר כמעט בפה מלא, שהקשר בין העיבוד שאנו רואים כעת לסיפור העלילה המקורי מקרי בהחלט. בעוד שאפשר להבין את הבחירות הרבות שעשו המעבדים, הבמאי מיקלוש גאבור קריני (קרו) והסופר אישטבאן קלאי, קשה יותר להבין למה לא הוסברו השינויים בתוכניה. אין ספק שההבדלים בין הסיפור המקורי לסיפור המעובד משקפים את שינוי העתים ומדגימים את באופן חד משמעי את השינויים הגדולים במוסכמות החברתיות מאז שנות העשרה ושנות העשרים של המאה העשרים (וראו למשל העלילה של לה רונדינה שהולחנה בערך באותה תקופה) ועד ימינו אלו. האם היה צורך בעיבוד הזה? לא ברור, עובדה שאופרות אחרות המציגות קונוונציות של זמנים עברו עובדות גם היום ללא כל צורך בעיבוד, לה טרוויאטה למשל. עם זאת, כבר ראינו שבדרך להיהפך לאופרה, היו מחברים שהכניסו שינויים רבים במחזות עליהן הן התבססו כדי להתאימם לזמנים המשתנים.

מצד שני, אפשר גם לומר שהצורך בעיבוד הזה נבע מהצורך לקרב את הקהל לאופרטה בכל מחיר והדגש הוא על 'בכל מחיר'. כמה להיטים מתוך האופרטה, כמו למשל קטע השימי, הפכו ללהיטים ומבוצעים תדיר במופעי רוויו במנותק מהאופרה. ביוטיוב ראיתי בלי לחפש הרבה חמש דוגמאות, חלק מהן בביצוע הקאסט שיופיע בתל-אביב. אפשר לכן לומר כי השכתוב הזה נעשה כדי להביא לקהל סיפור מסגרת שבו ישובצו אותם להיטים. ולשם כך נעשה שימוש כמעט בכל קונוונציה אפשרית. לא מספיק שהמבנה של האופרטה ביסודו שבלוני למדי – יש זוג אוהבים דרמתי ולצידו זוג אוהבים קומי שגם צריך להפגין כישורי ריקוד ואקרובטיקה ואולי איזו זקנה קומית-דרמתית – טרחו המעבדים והכניסו לעלילה החדשה כל קונוונציה וכל שטיק ידוע אפשרי. הגיבור הוא נסיך אוריינטלי אך זכה לחינוך בריטי (סטייל המלך עבדאללה מירדן) והוא בעצם אומן מוכשר מתוסכל (סטייל כל רומן רומנטי). הגיבורה היא לכאורה אישה מודרנית שעושה מה שהיא רוצה, אך בעצם אשת מדנים סטייל קומדיה דל-ארטה קלאסית (נדה מהליצנים, נורינה מדון פסקואלה). זוג האוהבים הקומי, שבמקור בכלל לא קיים, מבוסס גם הוא על קונווציית קומדיה דל-ארטה – האישה הצעירה בוגדת בבעלה הזקן (פנטלונה?) עם צעיר ועוזבת אותו בסוף. וכדי לקשור את כל הקצוות הוספה דמותה של סימון, רק כדי שלבעל המקורנן תהיה אהבה חדשה ולכן סוף טוב – הכל טוב. אה כן ושכחתי, בסוף הסיפור הנסיך ההודי נעלם ומתגלה כנגן פסנתר בבר עלוב רק כדי שאהובתו תבוא לשם ותגלה אותו (קזבלנקה…).

במקור ציין שם האופרטה 'הביידר' את האופן שבו תופס הנסיך ההודי המאוהב את אהובתו, אולם בעיבוד זה הכוונה היא יותר למחזה שהוא כותב לה ולהצלחתו שלו כמוזיקאי, כמו גם שלה כאמנית, כאשר בסופו של העיבוד המחזמר יוצג גם באמריקה. והנה יצא כל העוקץ של המפגש הלא אפשרי בין מעמדות שונים ובין מזרח ומערב לטובת הגשמה עצמית והשאיפה להצלחה ולתהילה, כמעט הפוך מהכוונה המקורית. הייחודיות של הביידר מהבחינה המוזיקלית היא דווקא השילוב והעימות של מערב ומזרח לכאורה, בין מוזיקה גבוהה ונמוכה. כך זונח קלמן את הנעימות ההונגריות שאפיינו יצירות קודמות שלו ומלחין שלל נעימות סמי אקזוטיות. מצד שני הוא נותן מקום של כבוד לאבן היסוד החשובה מכל של האופרטה הווינאית – הוואלס. אך בנוסף, הוא קורץ לאמריקה ומשלב נעימות רבות ברוח הג'אז וריקודים אמריקאיים בני התקופה: הפוקסטרוט, הסלו-פוקס והשימי. אלה מקרבים את היצירה לממשיכה ומהרסה – המחזמר האמריקאי. אם יש המוצאים את מקורותיה של האופרטה במופעי הרוויו של המאה ה-18. קיצו של ז'אנר האופרטה, לאחר תור הזהב של מלחינים כמו אופנבך בפריז ויוהן שטראוס הבן ולהאר בווינה, הגיע לאחר דעיכה ארוכה שבה האופרטות שבו והתקרבו לאותם מופעי ראווה שמהן הן צמחו. והעיבוד שלפנינו עושה לאופרטה של קלמן בדיוק את זה.

הנה כך, זכינו בתל-אביב במופע רוויו משודרג, המבוסס על אופרטה וינאית של תחילת המאה ה-20, לכשעצמה ז'אנר לא עילאי מעצם היותה (וראו התייחסותי לאופרטה וינאית בהשוואה לאופרה בביקורת שלי על לה רונדינה). גם בלאס-וגאס יש מופעים כאלו, הם מבדרים, הם מרהיבים והם מלהיבים והם מאוד מבוקשים. ומה שחשוב – הם מבוצעים לעילא ולעילא על-ידי מבצעים מהשורה הראשונה. ואכן, גם המבצעים שיופיעו בתל-אביב ב-2 הקאסטים הם אכן מבצעים מן המעלה הראשונה, שאולי אפילו מתבזבזים בהפקות מעין אלו, אבל צריך כנראה להתפרנס. כך למשל אריקה מיקלושה – אודט בקאסט הראשון, מתמחה בביצוע התפקיד של מלכת הלילה מחליל הקסם של מוצרט ואף הופיעה בתפקיד זה במטרופוליטן אופרה בניו-יורק. המקבילה שלה בקאסט השני, מוניקה פישל, הזכורה לנו מההפקה של נסיכת הצ'רדש בשנה שעברה, אף היא זמרת בעלת יכולות ווקליות ומשחק מרשימות ואי אפשר שלא היה להתרשם מאוד מביצוע הקולורטורות של אודט בחלק של ההצגה בתוך הצגה. גם הטנור בתפקיד הראשי של רג'מי, ז'ולט הומונאי, נראה לנו גדול על התפקיד הזה. בחזרה הגנרלית מהגיהנום, הוא היחיד שיצר רגע נוגע ללב שאליו יכול היה הקהל להתחבר, באריית הכמיהה שלו לאהובתו. אלא שאח"כ זה כבר נהפך לקיטש מרוב שחזרו על הקטע הזה שוב ושוב… הזוג הקומי של ההפקה, אנה מארי דנץ' ודוויד סאבו, הפגינו כישורי שירה טובים, אך בעיקר תזמון קומי משובח וכישורי ריקוד ואקרובטיקה. ובמיוחד סאבו שהוא פשוט רקדן בחסד עליון. גם הזוג הקומי של הקאסט הראשון, סלביה סנדי, הזכורה מאוד מתפקידה כשטזי בנסיכת הצ'רדש, וגאבור דז'י סאבו, הם מבצעים מוכשרים מאוד, לפי הסרטונים ביו-טיוב. אין לי אלא להצטער על כך שבמסגרת האדפטציות של ההפקה לתל-אביב הוחלט לוותר על חלק ממפגני האקרובטיקה המרהיבים של הזוג הקומי, כמו למשל מה שתראו בווידיאו הבא. ולמרבה הצער עוד יותר, בחזרה הגנרלית מהגיהינום, גם אירעה תקלת לבוש ואנה-מארי דנץ לא הצליחה לפתוח את החצאית שלה במשך דקות ארוכות… ומי יודע מה הפסדנו בגלל זה…


ריקוד ברברי של מרייטה וסאפארי – קאסט ראשון

אין ספק שבכל זאת יש להוריד את הכובע בפני המבצעים על קור הרוח והמקצוענות שאפשרו להם לאלתר ולהמשיך כמעט כאילו כלום לא קרה. בתפקיד סימון, לא הופיעה במצוין בתוכניה מריקה אוסוולד העגלגלה, אלא מבצעת אחרת, כנראה מרה קקוואץ' (לפי הדף של האופרטה באתר תיאטרון האופרטה ומחזות הזמר של בודפשט). בתוכניה השם של המבצעת של סימון בקאסט השני לא צוין. לא התלהבתי במיוחד מהביצוע שלה וחבל שלא זכינו לראות את אוסוולד רבת החן, שמצליחה לבצע את כל צעדי הריקוד, ואף לרקוד ריקוד סטפס סולו (לא בתל-אביב), למרות שאינה צעירה וחטובה. קארוי פלר בתפקיד פיליפ היה משכנע בתור הבעל התמים והמקורנן.

התזמורת הסימפונית ראשון לציון (החלק הישראלי היחיד בהפקה) היתה החלק הטוב ביותר בהפקה זו, עם פרזות ארוכות ובנויות היטב כמו גם קטעים עסיסיים כנדרש ותיפקדה היטב תחת ידיו של המנצח ההונגרי לאסלו מקלארי. הסאונד של הזמרים היה בהרבה מקרים חזק מדי, הודות לכך, שלהבדיל מהפקות אחרות, כאן הזמרים שרו עם הגברה. אז אמנם נמנעו מאיתנו צווחות של זמרים המנסים להתגבר על קול התזמורת, אך מצד שני זכינו לזמרים חזקים מדי, ללא באלאנס עם התזמורת וזמרי המשנה.

עיצוב הבמה היא עשיר וגם התלבושות עשירות וססגוניות. נראה שלא חסכו מבחינה זו בהפקה ומלבד שפע חילופי התפאורות, השתמשו בהקרנות ואף הסיעו על במה מכונית ואופנוע. גם פסנתר כנף מצא את מקומו בהרבה מהסצנות, כאשר הוא משנה את מיקומו ותפקידו בהתאם לנדרש. אלמנט מעניין בהפקה זו הוא המעבר בין סצנת החתונה שפוצצה וסצנת הפאב. כדי לאפשר לצוות להחליף תפאורה ותלבושות מצד אחד וכדי להבהיר את התקדמות העלילה, מצד שני, יוצאים אל האולם מוכרי עיתונים ומחלקים לקהל בשורות הראשונות עיתונים המספרים על הסקנדל שאירע בעיר שבעקבותיו נעלם הנסיך. עם זאת, הביצוע היה לא טוב מכיוון שהמסך ירד, האורות באולם נדלקו במלואם ומוכרי העיתונים איחרו להופיע. לרגע היה נדמה לקהל כי האירוע תם ועליהם ללכת הביתה. עוד מקום לתיקון…

* * *

האם ללכת? בהנחה שנפלתי על יום גרוע במיוחד ושבמופעים הבאים לא תתקלו בכל התקלות שנמנו לעיל, התשובה אינה חד משמעית. זוהי אינה אופרה עם מוסיקה נשגבת וביצועים מדהימים. מדובר במופע ראווה עם עלילה קלושה וסטריאוטיפית, אך עם נמברים מוסיקליים מקפיצים. הם אינם פאר היצירה, למרות שקלמן ראה בביידר את שיא יצירתו, וכוח המשיכה שלהם הוא בבידוריות שלהם. לא בכדי הם הגיעו למופעי רוויו ולא לרסיטלים. אם זוהי כוס התה שלכם, אפשר לנסות אך מומלץ לתאם ציפיות מראש.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק ()

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *