תוכן מדור
- גיליון 5 -
04/2010


 

צילום: אייל בן עברי
יעל דין
בן-עברי


משוררת, סופרת ומבקרת

ילידת 1980.

בוגרת אוניברסיטת חיפה בספרות השוואתית ובארכיאולוגיה.

מתגוררת בגבעתיים.

לדף הבית

עוד במדור:



 
"אמליה הייתה, אני אמליה"

על ספרה של אלנה פֶרָנְטֶה, אהבה מטרידה (מאיטלקית: אלון אלטרס), תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד - ספרי סימן קריאה, 2009, 171 עמודים.
Elena Ferrante, L`amore molesto, 1992.

האמת של דֶליה, הגיבורה והמספרת של אהבה מטרידה, מתגלה כנזילה מאוד. וראוי לומר זאת כבר בהתחלה, כיוון שלמרות שלכאורה לפנינו סיפור של מסע חיפושים, מעין סיפור בלשי ילדותי שבו מתחקה דליה אחר רוצח אמה, גדולתו האמיתית של הסיפור הוא במעשה הסיפור: בבנייה, בשבירה ובבנייה מחדש של רצף העובדות המרכיבות את העלילה.

על פניו, אנו עדים לנבירה קדחתנית בשבבי רמזים ולניסיון להתחקות אחר רגעיה האחרונים של האם, אמליה, אשר נמצאה צפה מתה כשלגופה רק חזייה "בקטע הים מול מקום הקרוי ספקונטו" (עמ' 7), מקום בו בילתה דליה בילדותה עם משפחתה. מסע שכזה צפוי לאכזב אותנו בפתרון בנאלי, כבכל סיפורי הבלשים, אך לא כך הוא הדבר כאן. היעדרו של פתרון מוחלט ואי-דבקות בתיאוריה אחת, פוערת פערים ספרותיים נרחבים שאותם נוכל להשלים כרצוננו ומותירה אותנו תמידית על סף הפענוח, אך כאשר סוף-סוף מתרחש אותו הפענוח, הוא כלל אינו פורס את אשר הוצג כראוי לפענוח, אלא מציג אמת מטרידה וחבויה הקשורה בעברן של הדמויות. מעבר לכך, מסע ההתחקות אחר סיבת מותה של האם הופך למסע היזכרות מרתק, המערבב באופן בלתי ניתן להפרדה כמעט את אירועי ההווה עם אירועי העבר. האמת אותה חושפת דליה טיפין-טיפין, אינה אמת יציבה ומובהקת: מספיקה דריכה קלה של דליה והיא עצמה ממוטטת את מגדל העובדות ומרכיבה אותו מחדש באופן קצת שונה, מה שאינו מפליא לאור יחסה האמביוולנטי אל אמה. דליה עצמה מודה בתעתוע זה: "הסיפור עשוי להיות רופף יותר, או מרתק יותר, מזה שסיפרתי לעצמי. די לשלוף ממנו חוט אחד ולהמשיך בעקבות הלינאריות הפשטנית שלו... כן, היה די לשלוף חוט כדי להמשיך לשחק בדמות המסתורית של אמי, פעם לרומם אותה, פעם להשפיל אותה..." (עמ' 164).

אירועי הספר נפרשים לכאורה על פני יממה, אותה יממה בה דליה בת ה-45 נמצאת במעין מרדף מהיר בניסיון לפענח את סיבת מותה המסתורי של אמה, אמליה, בת ה-63. האם מדובר ברצח, בתאונה או שמא בהתאבדות של האם? תוך כדי, מעלה דליה באוב סדרת אירועים שהתרחשו לפני ארבעים שנה, אירועים מכוננים שעיוותו את חייה ואת חיי הוריה.

למעשה, האירועים האחרונים בחייה של האם, אמיתיים או בדויים, מתגלים כלא-רלוונטיים. שכן הסיפור הבלשי וההתחקות האובססיבית אחר סוד מותה של האם משמשים כתירוץ לחיטוט עמוק יותר ביחסי האם והבת, ברצון להבנת המהות המעוותת של הקשר בין דליה לאמה. האהבה המטרידה בה דן הספר (השם מושפע מהמושג הפרודיאני – "היריב המטריד"),[1] אינה קשורה כאן לאהבה זוגית (האסוציאציה הראשונה אצל כולנו כמעט), אינה קשורה למשל ליחסים הזוגיים של האם, אמליה, עם הגברים המזיקים בחייה, אלא לאהבה שבין האם לבתה, ליחסים המטרידים והמופרעים שבין השתיים, שביטויים המובהק הוא במיניותן של שתי הנשים.

יריית הפתיחה לעיסוק במיניותה האפלה והמתפרצת של האם הוא תיאור מציאת גופתה: עירומה, לגופה רק חזייה ותכשיטים. "היה נדמה לי שסביב עיניה נותרו שאריות איפור, שמן-הסתם היה כבד מאוד. בחנתי ארוכות, באי-נוחות, את רגליה השחומות, אשר נראו צעירות באופן יוצא-דופן לאשה בת שישים-ושלוש.// באותה אי-נוחות שמתי לב שהחזייה רחוקה עד מאוד מאלו הבלויות שנהגה ללבוש. הגביעים היו תחרה מעודנת וחשפו את הפטמות. הם חוברו זה לזה באמצעות שלושה V רקומים, סמלה המסחרי של חנות נפוליטנית יקרה ללבני-נשים, זו של האחיות ווֹסִי. כשנמסרה לי החזייה, יחד עם העגילים והטבעות, ריחרחתי אותה ארוכות. היא הדיפה את הריח המעקצץ של בד חדש" (עמ' 11).

כעת אנו נזכרים בשלוש שיחות הטלפון האחרונות של דליה עם אמה האמורה להגיע אליה לביקור.

"בערב קיבלתי את שיחת הטלפון הראשונה. אמי אמרה לי בנימה רגועה שאינה יכולה לספר לי דבר: נמצא איתה גבר שמונע בעדה. אחר-כך פרצה בצחוק וניתקה.  ...

בשבע בבוקר טילפנה אמי שוב. אף שהמטרתי עליה שאלות ('איפה את? מאיפה את מטלפנת? עם מי את?'), היא הגבילה את עצמה לשטף מהיר, בקול רם מאוד, של שורת גסויות בדיאלקט, שכל אחת מהן בוטאה בהנאה. ואז ניתקה. הגסויות הללו חוללו בי רגרסיה מבלבלת. ...

שיחת הטלפון השלישית הגיעה בעשר בלילה. אמי דיברה בבלבול על איזה גבר שעקב אחריה כדי לחטוף אותה עטופה בשטיח. היא ביקשה ממני למהר ולעזור לה. התחננתי שתאמר לי היכן היא נמצאת. היא החליפה טון והשיבה שמוטב שלא. 'תנעלי את עצמך בפְנים, אל תפתחי לאף-אחד', המליצה לי. האיש הזה רצה להזיק גם לי" (ע"מ 9-10).

בשיחות אלו, המפגישות אותנו בעצם לראשונה עם האם, אנו מתוודעים למיניות המתעתעת של האם: מצד אחד מיוחסת לה (לאישה בת 63!) מיניות בוטה וגסה ואף הפקרות מינית, המתקיימת לצד ענישה גברית אלימה ומצד השני מוצג הפחד של האם מהסיטואציה הזו וחוסר הרצון שלה להימצא בה. גם האופן בו נמצאה גופת האם - גופה החשוף, החזיה החדשה אשר איננה מאפיינת את  לבושה התחתון המרופט בד"כ והאיפור הכבד - מעלה שאלות לגבי הסצנה המינית בה סיימה את חייה ורומז על אותו קשר בין מיניות לאלימות.

אמליה שנישאה בגיל צעיר, נאלצה להסתיר את מיניותה בפומבי. כך אנו למדים שבחופשות המשפחתיות בחוף הים היא נאלצת ללבוש "בגד-ים ירוק שתפרה במו ידיה, עם מפתח צוואר גבוה. בגד-ים בנוי היטב, מתאים לחניקת חמוקיים..." (עמ' 168). וגם ש"מתוך זהירות הייתה בודקת לעיתים קרובות שהבד לא זז למעלה על הירכיים או על הישבן... הייתה מתעטפת במגבת כאילו קר לה... אבל לא היה לה קר" (עמ' 169). כל זה אינו מספק את בעלה הקנאי שמכה אותה בצורה אכזרית באופן כמעט יומיומי: "פעם היה משוכנע שאיזה גבר נגע בה בחסות הצפיפות. הוא סטר לה לעיני כולם... אולי כדי להעניש אותה על שספגה לשמלתה, לעורה, את חום גופו של אותו אחר" (עמ' 62).  האם, לעומת זאת, נתפסת לרוב כתמימה וכחסודה המופתעת כל פעם מחדש מהתנהגותו זו ומקבלת אותה בהכנעה: "גם כשאבי הניף את האגרופים והיכה אותה כדי לעצב אותה כמו אבן או כמו בול-עץ, היא פערה את עיניה לא מפחד אל בפליאה" (עמ' 124). יחד עם זאת, נדמה כי כאשר קורה והאב אינו בסביבה, האם אכן נוטה להציג צד פלרטטני ביחסיה עם הגברים הסובבים אותה. למשל כאשר קָזֶרטה, עמיתו רודף הנשים של האב, מנסה לנשקה. "כשהלכנו לקולנוע בלעדיו, לא כיבדה אמי אף-אחד מן הכללים שכפה עליה: היא הביטה סביב בחופשיות, צחקה כפי שלא הייתה אמורה לצחוק, ופיטפטה עם אנשים שלא הכירה; למשל עם מוכר הסוכריות ההוא, שמיד אחרי שכבו האורות... היה מתיישב לצידה." (עמ' 170)

מיניותה האמביוולנטית של האם והענשתה הברוטאלית, מביאות את דליה הילדה למסקנה שהאם אכן אישה מופקרת וזאת למרות שככל הנראה מופקרות מינית אמיתית מופיעה בבירור  רק בימיה האחרונים של האם - ימים של פריקת עול טוטלית עד כדי אובדן שפיות, פועל יוצא של חיים שלמים של פחד ומיאוס.

במהלך הלווית האם, ברגע בו קולטת דליה כי האם לא תהיה יותר, היא חשה ברטיבות חמה בין רגליה. מאוחר יותר אנו מבינים כי מדובר בדם המחזור, אבל הרמיזה כי מותה של אמליה, הסתלקותה מחייה, מביא את דליה לריגוש מיני, נמצאת שם. דימום הווסת, סמל לפוריות נשית, לניקוי הרחם ולהכנתו לבריאת חיים חדשים, מסמל כאן את ההתנתקות מהעבר, ההתחדשות והיציאה לחיים חדשים. מאוחר יותר הוא יוצג כסמל לסטייה מינית, כאשר דליה תמצא את תחתוניה המוכתמים בדם, שנלקחו על-ידי קזרטה יחד עם לבניה המרופטים והישנים של אמליה כשפרץ לדירת האם, במחסן הישן שבו הוא התגורר. אותו מחסן בו נפגש עם אמליה בדמיונה של דליה הילדה.

המיניות של דליה מתגלה כחסרת גבולות ובעיקר כבלתי ניתנת לסיפוק. אנו עדים לכך בראשונה כאשר נרמז לנו על אותו "גירוי מיני" בהלוויית אמה ובהמשך כאשר היא מתארת את המשחקים המיניים בהם שיחקה עם פּוֹלֶדרוֹ, הוא אנטוניו בנו של קזרטה, בעבר ואת מערכת היחסים המינית שלה איתו בהווה הסיפורי. חוסר יכולתה להגיע לשיא מיני מתגלה כאשר פולדרו כופה עליה (בהווה) לקיים יחסי מין והיא נענית ספק מפחד, ספק מגירוי, ספק מחוסר אכפתיות: "עכשיו ידעתי שלא יקרה שום דבר חדש. זו תחילתו של טקס מוכר היטב, שכצעירה  התנסיתי בו לעיתים קרובות, בתקווה שאם אחליף גבר תדירות, ייזום גופי, בפעם זו או אחרת, תגובות הולמות... כך קרה לי בנעורי, כשניסיתי לאונן. העונג היה מתפשט באופן פושר... ומיד העור היה מתחיל להתרטב. כמה שלא ליטפתי את עצמי, תמיד השגתי רק שנוזלי גופי יציפו אותי... נשארתי מותשת וחסרת-סיפוק" (עמ' 111). עוררותה המינית המתפרצת מחד וחוסר יכולתה להגיע לסיפוק מאידך, מקבילים לאופן בו היא תופשת את מיניות האם ומסמנים יותר מכל את כמיהתה העזה והקיצונית אל האם.

בילדותה תקפה את דליה חרדה בעת יציאתה של האם מהבית. החרדה הייתה כה עזה, עד שהיה עליה להסתגר במחסן חסר חלונות ולהחניק את האימה באימה קלסטרופובית מסוג אחר. הרצון לקרבה פיזית אל האם, נתקל ככל הנראה בדחייה. נראה כי אמליה לא רצתה מגע פיזי עם הבת. דליה נאלצה להסתפק בהתחככות בבגדיה של האם ובשאיבת מהותה מהם, בניסיון להפוך לאם, בניסיון להיטמעות הדדית. "העמדתי פנים שאנני אני. לא רציתי להיות 'אני' אם ה'אני' הזה לא היה של אמליה. עשיתי דברים כפי שדמיינתי שאמליה עושה בסתר... כפיתי עליה את המסלולים שלי, מן הבית לחנות של קזרטה הזקן. היא היתה יוצאת מהבית, פונה בפניה... הייתי אני והייתי היא. אני–היא נפגשנו עם קזרטה. למעשה, לא ראיתי את פניו של אנטוניו כשהופיע... אלא רק את מה שהיה הפנים הללו מן הפנים הבוגרות של אביו" (עמ' 159). כך מצאה דליה את עצמה משחקת משחק תפקידים מיני חולני, שבו היא גילמה את אמליה, תוך שהיא מחקה את הילוכה ואת דיבורה. אנטוניו, בנו של קזרטה, "מאהב" האם, גילם את אביו: "אהבתי את קזרטה בעוצמה שבה אהבה אותו אימי בדמיונותיי. ותיעבתי אותו... קזרטה לקח לעצמו כל מה שהיה שייך לי. ואני, בשעה שהסתובבתי סביב הדלפק המצויר, נעתי כמוה, דיברתי אל עצמי וחיקיתי את קולה, עיפעפתי, צחקתי כפי שאבי לא רצה שתצחק" (עמ' 159).

תשוקתה המינית-ממש של דליה לאמה משתווה בעוצמתה לקנאה המטורפת והאלימה של האב. גם היא רוצה את גופה של האם רק לעצמה. היא מתאווה אל אמה בצורה כה עזה, עד שהיא רוצה ללקק ואף לתלוש את אצבעה המצולקת של האם ואף לנקב את האצבע שלה עצמה, כדי לנכס לעצמה גם את פגמיה של האם: "אותה אצבע פצועה של אמי, שהמחט ניקבה כשעוד לא היתה בת עשר, מוכרת לי יותר מאצבעותיי שלי... זמן רב השתוקקתי ללקק ולמצוץ אותה, יותר מאשר את פטמותיה... תכננתי גם אני לנקב את הציפורן שלי, כדי לגרום לה להבין שמסוכן לשלול ממני את שאין לי" (עמ' 74).

אותה אובססיביות חולנית לאם מובילה בסופו של דבר אל השיא: דליה בת החמש מספרת לאביה כי ראתה את אמה יחד עם קזרטה במרתף ביתו. בכוונה תחילה, היא מפנה את אלימותו של האב כנגד האם בכדי לפגוע בה. בעקבות הלשנתה של דליה, מכים אביה ודודה את האם ואת "מאהבה" מכות רצח, אך למעשה מנתצים בעצם את עולמה של דליה: הקשר מקזרטה וממשפחתו ניתק, האם נפרדת מבעלה (לא ברור בדיוק מתי, אך נראה כי מעשה זה שימש כטריגר לכך) וגם הקשר בין האב לדליה כמעט וניתק. אבל השינוי החשוב מכל הוא שדליה נפטרת מהצורך האובססיבי להיטמע באם.

דליה הדחיקה את קורות אותו יום, אך אלו צפים ועולים כאשר היא מנסה להבין את נסיבות מותה של האם. מתברר כי קזרטה שנגע באמה במרתף, היה בכלל אביו של קזרטה המקורי, סבו של אנטוניו, שנגע באמליה אותה שיחקה דליה בת החמש. דליה הפכה בדמיונה את סיטואציית הניצול המיני לו היתה קורבן לסיטואציה מינית שבה הכוח נמצא בידי האישה הפלרטטנית המפתה את הגבר. הניגוד העז בין תחושת העונג המיני אותו היא חשה כשחיקתה את אמה לבין תחושת הזוועה שדליה בת החמש חשה לנוכח ניצולה המיני ע"י מבוגר ואולי גם הכעס הנורא של הילדה על כך שלא זכתה להגנת האם במצב מבעית שכזה, מערער את הזהות שיצרה עם אמה ומביא אותה להבנה הבלתי נמנעת כי האם והיא נפרדות בגופן. על כך היא מענישה אותה בצורה הברוטאלית ביותר, כשהיא משסעה בה את האב. הניתוק אשר יוצרת  דליה בינה לבין אמה בעקבות המקרה הוא כמעט מוחלט. למעשה עליה ליצור את עצמה מחדש בכדי למחוק כל זכר לאמה. היא משנה את תנועות גופה, עוברת לגור במקום מרוחק, מפסיקה לדבר בדיאלקט הנפוליטני ואף גוזזת כל זכר לשיער השחור אשר ירשה מאמה.

הניתוק מהאם, או בעצם הבלבול שנוצר אצל דליה בעקבות האירוע מתבטא בצורת פנייה לא אחידה אל האם, בשימוש בשם הפרטי של האם, אמליה, לצד השימוש בכינוי אימא. גם קולה של המספרת על מקצבו הייחודי, המהפנט, הקר וחסר הרגש לעתים, משקף את הניתוק אשר חווה הבת. יחד עם זאת, התיאורים החמים והנשפכים המתפרצים מדבריה מעידים על סערת הנפש מודחקת, על הסתגרות מנטלית,  המזכירה אותו מחסן חסר חלונות, אשר בו נסגרה בילדותה  כדי להרחיק את חרדת ההתנתקות מהאם.

לא לחינם מתה האם ביום הולדתה של הבת, שוקעת באותה מיניות מטביעה, כבדה ומעיקה של דיאלקט נפוליטני גס וחושני, לאחר שמדדה את כל המתנות המיניות אשר הביאה לבתה ונותרה רק בחזיית התחרה של הבת ואיפור כבד על פניה. נראה כי ברגעיה האחרונים, ולאחר שנחלצה מהדיכוי המיני שכפה עליה בעלה, מחליטה האם ללבוש את דמותה של הבת: היא לובשת את בגדיה, היא משתמשת (בשיחה השנייה) באותן גסויות, בהן השתמשה דליה כילדה כשסיפרה לאב מה עשו האם ו"מאהבה", ותצלומה בתעודת הזהות שלה שונה: "העפתי מבט בתצלום של אמי. השיער הארוך, שעוצב בבארוקיות על המצח וסביב הפנים, גורד בקפדנות. הלובן שבצבץ סביב ראשה שונה בעיפרון לאפור ערפילי. באותו עיפרון חיזק מישהו קלות את תווי הפנים. האישה בתצלום לא היתה אמליה: זו הייתי אני" (עמ' 70).

"אמליה יצאה לדרך עם המאהב הקשיש שלה... צחקה בקול רם, אכלה ושתתה, התפשטה בחוף-הים, לבשה והסירה את הבגדים שתכננה לתת לי במתנה. לבסוף החליטה להיכנס לשחות עירומה..." (עמ' 164). לאחר שהשתחררה מהכללים שנכפו עליה כל חייה, אמליה צועדת אל מותה במשחק תפקידים הפוך למשחק התפקידים של דליה הילדה. בכך, היא ממיתה למעשה את דליה ומחיה את עצמה מחדש בגופה של הבת, המקבלת על עצמה שוב את זהותה של האם.

עכשיו, כשהשטח פנוי והאם אינה קיימת יותר, יכולה דליה למחוק סופית את דליה המתה ולהפוך להיות מה שחלמה עליו תמיד – אמליה: "חיטטתי בתיק ושלפתי את תעודת-הזהות שלי. זמן ארוך נעצתי מבט בתצלום ולמדתי את עצמי באמצעות איתורה של אמליה בתמונה הזאת... בעיפרון, בעוד השמש צורבת את צווארי, ציירתי סביב תווי-פני את התסרוקת של אמי... אמליה היתה. אני אמליה" (עמ' 171).

 

[1] אלון אלטרס, "החידה המטרידה של אלנה פרנטה," NRG,‏ 19.10.2009‏ (ראיון בהתכתבות עם אלנה פרנטה).

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏