תוכן מדור
- גיליון 5 -
4/2010


 

Meital Nisim
פוטורצח
גילית חומסקי

משוררת וסופרת.

מספריה:
הבוקר של כריסטופר
(גוונים, 2002)
צל התאנה
(עכשיו, 2006)
אהבות של אתמול
(ידיעות אחרונות, 2007)
במדבר מלון אורחים
(ידיעות אחרונות, 2008)
לדף הבית

עוד במדור:



 
מילה אישית מהמחברת


על ספרה של ויסלבה שימבורסקה, נקודתיים, (מפולנית: רפי וייכרט), 2009, קשב לשירה, 56 ע"מ.
Wisława Szymborska, Dwukropek, 2005.

לפני די הרבה שנים ויסלבה שימבורסקה היתה הסוד שלי. או ככה לפחות חשבתי. הייתי בת 15 והאינטרנט עוד היה אגדה מקרטעת, היה קהל כל כך קטן בערבים שרפי וייכרט ארגן בבית הסופר בתל אביב. הוקסמתי מהמילים הפשוטות החכמות (וגם, יש להודות, מהמתרגם הכריזמטי) ובו זמנית הייתי משוכנעת שאף אחד חוץ ממני לא מתעניין. כי לא היו בשירי המשוררת הפולנייה הזקנה להטוטי מילים, דרמות נשגבות ומשפטים מסובכים. היא הייתה פשוטה, כמעט ילדותית, והעזה לדבר על דברים בנאליים. לא היתה בה שום התערטלות מזיעה-בעיקר-ממאמץ שפגשתי בערבים אחרים בתל אביב, צניעותה החייכנית-רומזנית דיברה היישר אל תלמידת האולפנה שהייתי. יכולתי להבין ולהתרגש ולא להתבייש, היה בזה משהו כובש שלא העזתי לכנות עמוק. ראיתי תמונה שלה בעיתון פעם, אישה זקנה וחייכנית. ודווקא שמחתי שיש משוררת נידחת שכותבת רק בשבילי. הייתי רוצה, חשבתי, להיות מוזמנת אליה לקפה פעם, בסרוויס אירופאי עם פרחים קטנים מעוטרים. אישה כל כך חביבה, ומה עוד כבר יש לה לעשות.

בימים נטולי גוגל, הופתעתי בסופו של דבר לגלות שהמשוררת הפרטית שלי היא זוכת פרס נובל לספרות. ושיש לה קוראים ומעריצים רבים בארץ ובעולם שמרגישים שהיא כותבת במיוחד בשבילם. כמו הרבה תגליות של ימי התיכון, גם כאן לא היה שום סוד. ואולי זה הסוד בעצם. אחת ההנאות שהשירים של שימבורסקה מספקים בהצלחה היא תחושת התנגשות מחשבות מקרית, אינטימית ומסעירה.

סוד הדברים הפשוטים

שלב אבולוציוני שמוכר לקוראים מתהווים: מתישהו נדמה שצריך לעבור שלב. לקרוא הומרוס ומילטון, ולא עמיחי וזך. לפצח טקסטים שוברי שיניים עם מילים גבוהות-גבוהות. שם, אומר לעצמו הקורא השאפתן, מסתתרות אמיתות נשגבות.

זו לא לגמרי טעות. מעבר לקתרזיס שקריאה כזו מעניקה, היא באמת טומנת בחובה דברים יפים. יש הרבה הפתעות בדרך לאיתקה, שחבל להחמיץ. מנגד, צריך בשלות מסוימת כדי להשלים סיבוב ולהכיר באמת נוספת: לפעמים הגודש הוא לא יותר מפעלול ריק. "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ", אמר קהלת (ה, יב) ולפעמים דווקא הפשטות היא גאונית. מילים קטנות ורגעים קטנים יכולים, בתמהיל מדויק, להיות בעלי משמעות עשירה.

זו כנראה הסיבה שאנחנו אוהבים לקרוא שימבורסקה. אוהבים עד כדי כך שנקודתיים הדקיק הגיע, שמיים, לרשימת רבי המכר. אוהבים עד כדי כך שהיא מומלצת אוטומטית על ידי מוכרים כמתנה גבוהת-מצח לאנשים שאיננו מכירים. היא פשוטה, היא גאונית. היא עוד שתי תכונות שאין להתעלם מהן: אופנתית ומשוררת גם לאנשים שאינם קוראים שירה.

את קהל הקוראים והאוהבים שצבא על הפתחים בביקוריה בארץ חייבת שימבורסקה לאיש אחד: רפי וייכרט. הוא זה שמתרגם אותה בדבקות ומוציא את שיריה בספרים הצנועים-למראה של הוצאת קשב לשירה. באותה הוצאה יצא גם הספר המתורגם המוצלח ביותר של שימבורסקה בעיני – בשבח החלומות. אם הייתי נאלצת לבחור ספר אחד שלה, אקדח מכוון לרקה, אין ספק שהיה זה בשבח החלומות ולא נקודתיים. הוא מגוון יותר, מכיל פנינים רבות יותר (למשל "אחרי פגישה מקרית" היפהפה) וגם כל כך מרשים חיצונית, המכלול כולו מאד משמח. מצד שני להישלח לאי בודד עם ספר אחד של שימבורסקה אינו איום קונקרטי. למי שאוהב את שיריה אך אינו קורא פולנית, כלומר רובנו, יש כל כך מעט אפשרויות. עדיף לאסוף את כולן.

גם בנקודתיים הצנום יש שירים שחבל להחמיץ. זהו איננו אוסף כי אם תרגום של ספר שלם שיצא לאור ב-2005. השיר הראשון מתוכו, "העדר", הוא בעיני היפה ביותר ואולי גם הדוגמא המוחשית ביותר לקסם השימבורסקי הפשוט והאמיץ:

לֹא הָיָה חָסֵר הַרְבֵּה

שֶׁאִמִּי תִּנָּשֵׂא

לַאֲדוֹן זְבִּיגְנְייב בּ. מִזְּדוּנְסְקָה ווֹלָה.

וְלוּ נוֹלְדָה לָהֶם בַּת – זֹאת לֹא הָיִיתִי אֲנִי.

אוּלַי בַּעֲלַת זִכָּרוֹן טוֹב יוֹתֵר לְשֵׁמוֹת וּלְפָנִים,

וּלְכָל מַנְגִּינָה שֶׁנִּשְׁמְעָה רַק פַּעַם אַחַת.

לֹא טוֹעָה בְּזִהוּי צִפֳּרִים.

צִיּוּנֶיהָ בְּפִיזִיקָה וּבְכִימְיָה מְעֻלִּים,

אַךְ טוֹבִים פָּחוֹת בְּפּוֹלָנִית,

וְעִם זֹאת כּוֹתֶבֶת בַּסֵּתֶר שִׁירִים

מְעַנְיְנִים בְּהַרְבֵּה מִשֶּׁלִּי.

לֹא הָיָה חָסֵר הַרְבֵּה

שֶׁבְּאוֹתוֹ הַזְּמַן יִשָּׂא אָבִי

אֶת הָעַלְמָה יַדְוִיגָה ר. מִזָּקוֹפָּנֶה.

וְלוּ נוֹלְדָה לָהֶם בַּת – זֹאת לֹא הָיִיתִי אֲנִי.

("הֶעדר", עמ' 7)

את המחשבה הגולמית הזו אין ילד שלא מכיר. מחשבה פעוטה וטורדנית ולא מאד נשגבת. צריך תעוזה מסוימת כדי להחליט שהיא בכל זאת ראויה למקום בשיר. אפשר להסתפק במחשבה מרפרפת זו של מה-היה-אילו, אבל לפחות חלק מהילדים ודאי צעדו גם את הצעד הנוסף קדימה:

יִתָּכֵן שֶׁשְּׁתֵּיהֶן אַף הָיוּ נִפְגָּשׁוֹת

בְּאוֹתוֹ בֵּית-סֵפֶר וּבְאוֹתָהּ כִּתָּה.

אֲבָל אֵין הֵן זוּג,

אֵין בֵּינֵיהֶן קִרְבָה,

וּבַתַּצְלוּם הַקְּבוּצָתִי הֵן רְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ.

("הֶעדר", עמ' 8)

מה מבדיל מחשבה פשוטה משיר, שיר בינוני משיר מצוין? הגבולות חמקמקים והדבר הנפלא ביותר הוא שנראה שלשימבורסקה זה לא באמת משנה. היא ממשיכה צעד נוסף בספירלת השיטוט בעולם חלופי אפשרי ומשלימה מסקנה בחן:

יְלָדוֹת, עִמְדוּ כָּאן

– הָיָה הַצַּלָּם קוֹרֵא –

הַנְּמוּכוֹת מִלְּפָנִים, הַגְּבוֹהוֹת מֵאָחוֹר.

לְחַיֵּךְ יָפֶה, כְּשֶׁאֲסַמֵּן.

תִּבְדְּקוּ רַק,

הַאִם כֻּלָּן כָּאן?

– כֵּן, אֲדוֹנִי, כֻּלָּן.

(שם)

כמו במשל הרוח והשמש של איזיפוס, בו התערבו השניים מי מהם יצליח לגרום אדם לפשוט את מעילו, לפעמים הווירטואוזיות מתאמצת להוציא מאיתנו התפעמות. מושכת-דוחפת. ודווקא מול התמונה הפשוטה והחמימה הזו, שנדמה שצוירה אינטואיטיבית ובלי יותר מדי מאמץ, אי אפשר שלא לעמוד ולחייך.

זמר לא נוגה

אחת הסיבות שגרמו לי להאמין שאת שימבורסקה אוהבים בסוד היא הקריצה. ממתי משוררים קורצים? משוררים, ובעיקר משוררות, נועדו לשבור לבבות. לסבול בהירואיות. להתענות. ניצוץ בריא עשוי להיחשב בטעות לרדוד. אהבות מיוסרות, סקס מיוסר והוויה מיוסרת הם אבות המזון הלא רשמיים של משוררת, מה הפלא שמשוררים מתים צעירים. שימבורסקה, בהתאמה ולמרבה השמחה, עדיין עימנו. הנה דוגמא אחת מני רבות להודאה מחויכת במחשבה זעירה:

דַּרְוִין.

כְּדֵי לְהֵרָגַע קָרָא כַּנִּרְאֶה סְפָרִים.

אֲבָל הָיוּ לוֹ דְּרִישׁוֹת:

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם סוֹף עָצוּב.

אִם נִתְקַל בְּכָזֶה

הִשְׁלִיכוּ בַּחֲמַת זַעַם לָאֵשׁ.

נָכוֹן, לֹא נָכוֹן –

אֲנִי רוֹצָה לְהַאֲמִין שֶׁכָּךְ הָיָה.

כְּמִי שֶׁתּוֹדַעְתּוֹ נָדְדָה בְּמֶרְחָבִים וּזְמַנִּים

חָזָה בְּמִינִים רַבִּים כָּל-כָּךְ שֶׁנִּכְחֲדוּ,

בְּנִצְחוֹנוֹת שֶׁל כְּשִׁירִים עַל נֶחֱשָׁלִים,

בְּנִסְיוֹנוֹת הִשָּׂרְדוּת כֹּה רַבִּים,

שֶׁבְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר נִכְשְׁלוּ,

לְפָחוֹת מִן הַבִּדְיוֹן

וּקְנֵה-הַמִּדָּה הַזָּעִיר שֶׁלּוֹ

יָכוֹל הָיָה לְצַפּוֹת לְסוֹף טוֹב.

אָז חַיָּבִים: קֶרֶן-שֶׁמֶשׁ מִבַּעַד לָעֲנָנִים,

הָאוֹהֲבִים שׁוּב בְּיַחַד, הַשְּׁבָטִים הִשְׁלִימוּ,

הַסְּפֵקוֹת פְּתוּרִים, הַנֶּאֱמָנוּת תֻּגְמְלָה,

הָרְכוּשׁ הוּשַׁב לִבְעָלָיו, הָאוֹצָרוֹת נִתְגַּלּוּ,

(...)

וְהַכֶּלֶב פִידוֹ,

שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד כְּבָר בַּפֶּרֶק הָרִאשׁוֹן,

יִתְרוֹצֵץ שׁוּב בַּבַּיִת

וְיִנְבַּח בְּשִׂמְחָה.

("נחמה", ע"מ 19-18)

מפתה לחשוב ששימבורסקה היא משוררת הרגעים הקטנים. כאילו חמקה מהדיון האינסופי על השירה הפוליטית ומהשאלה האם חלה על משורר חובה להתבונן מעבר לקצה אפו. הקורא הישראלי התוודע בעיקר למקבץ שירים א-פוליטים שלה, שתורגמו לעברית וכך למראית עין נדמה למרות התקופה הפוליטית הסוערת בה חיה שימבורסקה, היא מתעניינת בעיקר בעולם פנימי, באירועים זעירים ובאניצי דשא. אפילו בשלהי המאה, השירים ברובם אישיים מאד. מפתה לחשוב שהיא אדם לא פוליטי, בעיקר לאור העובדה שספרה הראשון, שאמור היה לראות אור ב-1949, נדחה על ידי הצנזורה בטענה שאינו עומד בדרישות הסוציאליסטיות.

אלא שמצג השירה שלה בתרגומה העברי מעט מתעתע. אמצע המאה העשרים באירופה לא אפשרה מותרות של אי-הזדהות. שימבורסקה, שנולדה ב-1923 בפולין וחיה רוב ימיה בקרקוב, היתה חברה במפלגת השלטון הסוציאליסטית עד 1966. היא חתמה על עצומות מפלגתיות, כתבה שירים מחמיאים על לנין, סטלין, על המציאות הסוציאליסטית. גם בנקודתיים המאוחר אפשר למצוא רמז לצד הזה של המשוררת, בשיר מעט יוצא דופן במרחב הפואטי שלו:

יֵשׁ כְּלָבִים וְיֵשׁ כְּלָבִים. אֲנִי הָיִיתִי כֶּלֶב נִבְחַר.

הָיוּ לִי תְּעוּדוֹת טוֹבוֹת וְדַם-זְאֵבִים בְּעוֹרְקַי.

(...)

הָיוּ לִי בַּיִת טוֹב וּמְשָׁרְתִים.

הֶאֱכִילוּ אוֹתִי, רָחֲצוּ, הִבְרִישׁוּ,

הוֹצִיאוּ לְטִיּוּלִים נִפְלָאִים.

בְּכָבוֹד אַךְ בְּלֹא קִרְבָה יְתֵרָה.

זָכְרוּ הֵיטֵב לְמִי אֲנִי שַׁיָּךְ.

(...)

לְכָל כֶּלֶב מְעֹרָב וְנָגוּעַ יֵשׁ אָדוֹן.

אֲבָל זְהִירוּת - לְהִשָּׁמֵר מֵהַשְׁוָאוֹת.

הָאָדוֹן שֶׁלִּי הָיָה יָחִיד בְּמִינוֹ.

(...)

("מונולוג של כלב בסבך ההיסטוריה", ע"מ 27-30).


קץ האידיאולוגיה

השימוש בבעלי חיים להמחשת גורל האדם הוא היפוך לא מקורי במיוחד. אפילו לכלב הארי יש מקבילה בפרוזה הישראלית, למשל בספר הכלב היהודי של אשר קרביץ. שימבורסקה עצמה משתמשת בנקודת מבטן של חיות בשירים נוספים (למשל ב"חתול בדירה ריקה", שלהי המאה, ע"מ 46-47). השיר הזה בולט על רקע השירים האישיים יותר בקובץ. יש בו את הקריצה החביבה המפורסמת, אמירה שימבורסקית ייצוגית לכאורה וכל מה שצריך. הוא אמור לספק  את קתרזיס הקריאה הזעיר ביתר שאת – יש בו גם אמירה אידיאלוגית. לדעתי האישית הוא פחות מוצלח. תחושת החובה לומר את הדבר הנכון היא רגש נאצל, אבל מסקנות ידועות מראש מעניקות במקרים רבים תוצר סופי דל השראה, שיש בו כל האלמנטים הנכונים אבל הריגוש שהוא מעניק גם הוא מוסרני מעיקרו. אפילו כשהיא מדברת פוליטיקה, שימבורסקה במיטבה לא כשהיא מבקרת את "מיין קאמפף", אלא כשהיא תוהה איך התגלגלה דווקא ההיסטוריה הזו לפתחנו ומציירת תמונה של היטלר התינוק העגלגל: "וּמִיהוּ הַתִינוֹקוֹן הַזֶּה שֶׁבַּמָּתְנִיָּה?/זֶהוּ אַדּוֹלְפִיק הַקָּטָן, בְּנָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת הִיטְלֶר!/אוּלַי יִהְיֶה דּוֹקְטוֹר לְמִשְׁפָּטִים כְּשֶׁיִּגְדַּל?/אוֹ טֶנוֹר בָּאוֹפֶּרָה שֶׁל וִינָה?/...יְבָבַת הַכְּלָבִים וּפַעֲמֵי הַגּוֹרָל אֵינָם נִשְׁמָעִים./הַמּוֹרֶה לַהִיסְטוֹרְיָה מְרוֹפֵף אֶת צַוְּארוֹנוֹ/וּמְפַהֵק מֵעַל לַמַּחְבָּרוֹת." ("תצלומו הראשון של היטלר", שלהי המאה, עמ' 8-9).

דווקא ספר זה, שאינו אוסף נבחר של שירים אקראיים אלא תרגום של ספר שלם משלהי הקריירה שלה, יכול להעיד על דרכה של שימבורסקה לאורך השנים ועל התפכחותה של המשוררת, עד להיותה אופוזיציונרית מוצהרת בשנות ה-80. אולי זו המיית לב אישית, אך נדמה לי שבהדרגה נשר הפוליטי והאישי התהדק. אפשר לתלות את השינוי בביטולו של הצורך לדבר פוליטיקה כהווייתה, מתוקף השינויים ההיסטוריים באקלים הפוליטי הפולני. ואפשר גם לדבר על התבגרות, על הבנה מחויכת של חשיבות הדברים שברומו של העולם הפרטי. שירים פוליטיים שלא נכתבים בדם הלב הם כלי שרת נהדר בידי אנשים פוליטיים. יש מי שיגיד שהם חובתו המוסרית של משורר. לדידי, אם המשורר ניחן ביכולת להבחין דווקא בתנועה עדינה הנסתרת מרוב העיניים, זכותו וחובתו מתלכדות. היטיב לנסח את השאיפה הקטנה הזו ברטולד ברכט, משורר פוליטי דווקא: יהיה הכל שייך לכל שיוכל להיטיב עמו.

נאמר זאת במילים ברורות: אי אפשר לטעון שויסלבה שימבורסקה היא אדם א-פוליטי לחלוטין. היא ליוותה בעיניה השיריות את מלחמת העולם השנייה, את השלטון הקומוניסטי ושברו ואת תחילת המילניום. ההיסטוריה הלא-מתורגמת שלה, שירית וביוגרפית כאחד, מכילה עובדות פוליטיות שאין להכחיש. ובכל זאת, נקודתיים כיצירה מאוחרת ושלמה, מעיד על היותה משוררת העולם. לא לאומנית לוהבת, לא אופזיציונרית לוחמת. פולין המדממת-משתקמת כמעט ולא נוכחת. אותם שירים עצמם יכלו להיכתב בכל מקום, בכל יבשת, ובזאת גדולתה.

זה לא ספרה המפעים ביותר, הוא לא משתווה לבשבח החלומות הנפלא. הוא נכס ללקטני-שירה בגלל האמירה הביוגרפית שהוא מעניק – מי שהתחיל מסע עם שימבורסקה הצעירה יותר ישמח לראות לאן נשאה אותה יצירתה המאוחרת. והוא עדיין מכיל את אותו קסם חמקמק, מנותק מקום וזמן. ראו כמה היא נהדרת כשהיא עוסקת ברגעים קטנים, אישיים ורגישים. למשל רגע כזה:

חָלְפוּ זֶה עַל פְּנֵי זֶה כְּמוֹ זָרִים,

בְּלִי מֶחֱוָה אוֹ מִלָּה,

הִיא בַּדֶּרֶךְ לַחֲנוּת,

הוּא לַמְּכוֹנִית.

אוּלַי בַּהֲמֻלָּה

אוֹ בְּהֶסַּח-הַדַּעַת,

אוֹ מִתּוֹךְ שִׁכְחָה

שֶׁלִּזְמַן קָצָר

אָהֲבוּ זֶה אֶת זֶה לְתָמִיד.

(...)

וַאֲנִי, בְּטוּחָה רַק לְרֶגַע קַל

בְּמַה שֶׁרָאִיתִי,

מְנַסָּה עַכְשָׁו בְּשִׁיר מִקְרִי

לְשַׁכְנֵעַ אֶתְכֶם, הַקּוֹרְאִים,

שֶׁזֶּה הָיָה עָצוּב.

("פרספקטיבה", ע"מ 23-24)

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏