תוכן מדור
- גיליון 3 -
04/2008


 

צילום: נעמה רותם
חמוטל ילין

ילידת באר-שבע, 1974.

מוסמכת אוניברסיטת בן-גוריון בספרויות זרות.

כותבת סיפורים, שירים ותסריטים קצרים.

שותפה בכתיבת הבלוג הספרותי "בלי ניקוד".

לדף הבית

עוד במדור:



 
היהלום שבכתר

על ספרה של מרסה רודורדה, כיכר היהלום (תרגם מקטלנית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי), כרמל, 2007, 260 ע"מ.

Mercé Rodoreda, La plaça del Diamant, 1962.


כיכר היהלום של מרסה רודורדה הוא ספר קטן.

כאשר אני אומרת שהוא קטן, אינני מתכוונת לאורכו או לגודלו הפיזי, אף כי אכן מדובר בספר קטן מימדים, אלא בשאיפותיו וביומרתו. ספר זה, שזכה להיחשב ל"אחד מנכסי צאן-ברזל של הספרות הקטלאנית" (אחרית דבר, עמ' 249), הוא ספר מאופק וצנוע, המגולל את סיפורה של אישה אחת ודווקא דרך חוויותיה האישיות כל-כך וראייתה המוגבלת בהכרח מצליח לפתוח לקוראיו צוהר לעולם שלם של היסטוריה, פוליטיקה ותרבות שאולי לא היו מתוודעים אליו אחרת.

זו אינה הפעם הראשונה שסיפור אישי או דמות-מעוררת-הזדהות מצליחים לעורר בקהלם מודעות למצוקות של קבוצת אנשים שחיה במקום רחוק ובזמן עבר. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לתופעה זו היא הפיכתה של אנה פרנק לסמל של השואה גם בקרב אנשים שאין להם זיקה אישית לנושא ושכנראה שלא היו נחשפים לנושא אילולא היא. עד היום, כשישים שנה לאחר פרסומו, ממשיך יומנה של אנה להיות אחד מרבי המכר הגדולים ביותר ואחד מהספרים המתורגמים ביותר בעולם. מדוע זכה דווקא יומן רגיל כביכול להפוך לטקסט המוכר ביותר והמשפיע ביותר מאלו שנכתבו על השואה? אלי אשד, ברשימה מיוחדת ליום השואה "שלך, אנה פרנק" (15.4.2007) נותן ביטוי לרגשות של רבים: "דווקא בגלל שהסיפור שהיא מתארת הוא כל כך שקט ובעצם לא קורה בו שום דבר מזעזע ודרמטי הוא מרטיט יותר מסיפורי טרגדיות אמיתיים כמו אלו של ניצולי מחנות השמדה או ק.צטניק, שהקורא הממוצע פשוט אינו יכול לאכול אותם." למרות ההבדלים הניכרים בין יומנה של נערה לבין כיכר היהלום המתבטאים הן באופי הטקסטים עצמם והן בנסיבות כתיבתם ופרסומם, יכול ההסבר שמעלה אשד לשפוך אור גם על הצלחת ספרה של רודורדה.

אך קודם כל, כמה מילים על תוכן הספר. גיבורת כיכר היהלום היא נטליה, המכונה קולומטה –  נערת היונים – מאז שבעלה התעקש לקרוא לה כך בערב פגישתם. בתחילת הספר, קולומטה היא בחורה צעירה ומלאת חיים. בכיכר היהלום שבברצלונה היא מכירה את קימט, מי שמאוחר יותר יהיה בעלה. כבר בתחילת חיי הנישואים היא נאלצת להתמודד עם קשיים רבים. קימט מתגלה כגבר שתלטן, מפונק, מניפולטיבי ובלתי-מעשי. לאחר הולדת שני ילדיהם ומכיוון שקימט אינו מצליח לפרנס את משפחתו אך מסרב להודות באוזלת ידו, מתחילה קולומטה לעבוד במשרה חלקית במשק בית אצל משפחה עשירה. קימט מנצל את העדרה כדי לפתח את תחביב גידול היונים שלו, אותו הוא מקווה להפוך לעסק. תוך זמן קצר משתלטות היונים על הבית עד שלבסוף מכריזה קולומטה מלחמה כנגד היונים.

מבקרים רבים מתייחסים לסיפורה של קולומטה בעיקר כאל נרטיב נשי-פמיניסטי, מלחמה של אישה על מקומה וקולה בחברה המדכאת, נרטיב שמסתיים בניצחונה, כאשר בסוף הסיפור, היא זוכה שוב להיקרא "סניורה נטליה", זוכה שוב לאחוז בזהותה שלה ושומטת את הייצוג שכפה עליה המבט הגברי. נרטיב זה נידון בהרחבה, למשל ברשימה "סטירה לפנים" מאת איימן סיכסק (YNET,‏‏ 5.2.08) וכן ברשימתה של רות אלמוג "נשים עצמאיות מתפללות לנס" (הארץ, מוסף תרבות וספרות, 15.11.07). עם זאת, המלחמה הפרטית-הדומסטית אינה המלחמה היחידה בספר. מחוץ לכותלי ביתה של קולומטה מתרחשת מלחמה אמיתית – מלחמת האזרחים בספרד ובצילה, מתגמד מאבקה האישי של האישה הקטנה מברצלונה.

בספר אין כמעט התייחסות ישירה למלחמה – למטרותיה, להיקפה, להשלכותיה הרחבות. אלו הן ההשלכות האישיות של המלחמה על משפחתה של קולומטה שמצליחות להעביר באופן בלתי אמצעי את המשמעות האמיתית שלה. קולומטה מתארת את ההיעלמות ההדרגתית של המשאבים היומיומיים מסביבתה – תחילה הגז, אחר-כך החלב ולבסוף מוצרי המזון הבסיסיים ביותר. כאשר הרעב גובר, שומעת קולומטה לעצת חברתה ושולחת את בנה למוסד, שם לפחות יזכה לאוכל ולה יהיה רק פה נוסף אחד להאכיל. במשפטים קצרים וכמעט חפים ממילות תיאור מתארת קולומטה את מחאתו השקטה של הילד, המתחנן לחזור הביתה, ואת האופן בו היא מסבירה לו "בצורה ברורה מאד, שזה לא בא בחשבון, שאין לנו מה לאכול, ושאם הוא יהיה בבית, נמות כולנו" (עמ' 162). דווקא משום שסצנה קורעת לב זו מתוארת באופן כל-כך נטול סנטימנטליות, היא מרגשת פי אלפי מונים מסצנות אחרות בספרים אחרים שנכתבו במטרה להפעיל את בלוטות הדמעות של הקורא. כך פועלים גם האזכורים של השפעת הרעב על היונים ואפילו הערתה הסתמית כביכול של קולומטה "אילו היה לנו חתול, לא היו נשארות לו אפילו עצמות הדג" (עמ' 167).

המצב הקשה אליו נקלעת קולומטה בעקבות המלחמה מביא אותה לקבל החלטות קשות אף יותר מההחלטה לשלוח את בנה למוסד וגם אותן היא מתארת באותו אופן מינימליסטי. המינימליזם הזה אינו סתם מניירה ספרותית, אלא ביטוי לשינויים שהתחוללו בקולומטה עקב התלאות שעברה, כפי שהיא עצמה מסבירה: "לבסוף הבנתי מה רוצים להגיד כשאומרים: האדם הזה עשוי משעם... כי אני בעצמי הייתי עשויה משעם. לא כי הייתי שעם מעצם טבעי, אלא כי נאלצתי להפוך את עצמי לשעם. ואת לבי לשלג. נאלצתי להפוך את עצמי לשעם כדי שאוכל לסחוב הלאה, כי אילו במקום להיות משעם עם לב עשוי משלג, הייתי, כדרכי קודם לכן, בשר שכשצובטים אותו כואב לו, לא הייתי יכולה לעבור על פני גשר כה גבוה וכה צר וכה ארוך" (עמ' 165).

ולמרות כל העובר על קולומטה, למרות שבסוף הספר היא למודת סבל, צער ותלאות, אין מדובר בספר מדכא, שכן סופו אופטימי. אין זה הפי אנד דביק, המציע אושר סינטטי, אלא סוף, שכמו הטון המינורי השולט בספר לכל אורכו, מצביע בעדינות על הדברים הקטנים בחיים שמסוגלים להפיח באנשים תקווה גם ברגעים קשים: "חשבתי שאחר-הצהריים, כשאלך לגן כמו תמיד, אני עשויה למצוא עדיין שלוליות בשבילים... ובכל שלולית, קטנה ככל שתהיה, פיסת שמים... השמים שציפור קורעת לפעמים... ציפור שמצאה ושבלי משים קורעת את שמי המים במקורה... או כמה ציפורים רעשניות היורדות מן המצרות כמו ברקים, טובלות בשלולית, משתכשכות בה בנוצות פרועות ומערבבות את השמים בבוץ ובמקורים ובכנפיים. שמחות בחלקן..." (ע"מ 245-246).

אנה פרנק לא זכתה לחיות ולראות כיצד התקבל יומנה בעולם ומה גדולה חשיבותו (למרות שאני נוטה להסכים עם אלי אשד שטוען ברשימתו הנ"ל כי לו הייתה אנה שורדת "היומן היה מאבד את כל משמעותו למיליונים ולא היה זוכה אפילו לשמץ מזערי ביותר של הצלחתו הגדולה"). רודורדה, לעומתה, נותרה בחיים, אך משתמה המלחמה האחת היא מוצאת את עצמה לוקחת חלק במלחמה אחרת. בתום מלחמת האזרחים הספרדית, עלה לשלטון הרודן פרנקו ובתקופת שלטונו, שנמשכה כשלושים שנה, דוכא השימוש בשפה ובסמלים הקטלניים ופרסום ספרות קטלנית התאפשר רק מחוץ לספרד. רודורדה עזבה את ברצלונה בסוף המלחמה וחיה בצרפת ובשוויץ במשך כשלושים שנה לפני שחזרה למולדתה. כיכר היהלום פורסם לראשונה במקום גלותה.

הצלחתו הגדולה של הספר אינה, אפוא, אך ורק ניצחון אישי של אישה אחת, אלא חלק מניצחון של לאום שלם במאבק על הישרדותו התרבותית. כמו קולמיטה, גם הקטלנים ניצחו את הכוחות המדכאים במלחמתם להגדרה עצמית וזכו לשוב ולהשתמש במה שמגדיר את זהותם שלהם. הניצחון הפרטי של "סניורה נטליה" הוא בעצם הניצחון (המיוחל – בעת כתיבת הספר) של כל הקטלנים. רודורדה היתה מודעת לתפקידה החשוב במלחמה זו והתגאתה בו. במבוא מ-1982 לאחת ממהדורות הספר, כתבה: "כאשר כתבתי את המשפט הראשון [של הספר] לא יכולתי אף לדמיין, שכחצי יובל לאחר מכן יתפרסמו מהדורות קטלאניות כה רבות של ספרי, וכי הספר יראה אור בתרגומים זרים רבים כל כך... הייתי רוצה שכל מי שיקראו את הרומאן שלי, ייטלו חלק בתחושתי. אני שמחה לחשוב, שבין האלפים הרבים כל כך של קוראי ספרי בעבר ובהווה, רבים לא קראו מימיהם שום דבר שנכתב בקטלאנית, ושאגב קריאתו יתברר להם כי לשוננו היא לשון תרבות, שפה עשירה וחשובה. כמו-כן אני שמחה לחשוב, שהרומאן הפשוט והאנושי הזה נשא עמו את שמותיהם של כיכר היהלום ושל רובע גרסיה, ויחד אתם את שמה של קטלוניה, אל ארצות רחוקות כה רבות" (באחרית הדבר, עמ' 252).

אך על אף שביעות רצונה מהתפקיד שמילא ספרה בהצגת קטלוניה לאזרחי העולם, ראתה רודורדה צורך להדגיש במבוא שכתבה ש"כיכר היהלום הנו בראש ובראשונה רומאן אהבה" (אחרית דבר, עמ' 257). גם אם רבים יכולים להזדהות עם קולומטה, סיפורה הוא אישי וחד פעמי והעולם המוצג בו, אף כי אינו יכול להימנע מלהיות מושפע מהמתרחש בעולם הגדול, הוא עדיין עולמה צר ההיקף, בו משמשת היא הגרעין והציר.

כיכר היהלום הוא אכן ספר קטן, וזאת בדיוק גדולתו.

קישורים רלוונטיים:
על מרסה רודורדה בויקיפדיה העברית

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏