תוכן מדור
- גיליון 3 -
04/2008


 

Meital Nisim
פוטורצח
גילית חומסקי

משוררת וסופרת.

מספריה:
הבוקר של כריסטופר
(גוונים, 2002)
צל התאנה
(עכשיו, 2006)
אהבות של אתמול
(ידיעות אחרונות, 2007)
לדף הבית

עוד במדור:

עוד מאת גילית חומסקי:


 
אישה בדרך המשי

על ספרה של ש. שפרה, משי לחשת לי, הוצאת זמורה ביתן, 2007, 175 ע"מ.


"אִשָּׁה מִזְדַּקֶּנֶת גֶּבֶר מִזְדַּקֵּן הוּא
כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לִפְלֹשׁ אֵלֶיהָ וְהִיא
כְּבָר אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִתְפַּלֵּשׁ לְמַעֲנוֹ,
אִשָּׁה מִזְדַּקֶּנֶת וְגֶבֶר מִזְדַּקֵּן יְכוֹלִים
לְהִתְכַּרְבֵּל כְּמוֹ גּוּרִים לְהַקִּיף זֶה אֶת זוֹ
בְּקֶשֶׁת סְתָם לְהַחְזִיק יָדַיִם, לֶאֱהֹב"

(משי לחשת לי, "כבר", עמ' 162)

מה הופך אדם למשורר? אלפי מגירות חתומות ועמוסות שירים יעידו כי אין די בכתיבה עצמה. כדי להיות משורר על הכותב להיות מוכן לשאת בתואר. ויסלבה שימבורסקה, בנאום שנשאה בטקס קבלת פרס נובל, ציינה כי "המשורר בן זמננו הוא ספקן וחשדן - ואולי בראש ובראשונה - כלפי עצמו. הוא מצהיר בפומבי, באי רצון, שהוא משורר - כאילו התבייש מעט בכך."[1] המשוררת האמריקאית הידועה אמילי דיקנסון מילאה את מגירותיה בשירים שעסקו בין היתר בשאיפתה להיות משוררת מפורסמת, אך במהלך חייה פרסמה לא יותר משבעה שירים. שמה כשמשוררת חשובה ניתן לה רק עם פרסום קבצים מלאים לאחר מותה. כתיבת שירים, איפוא, היא תנאי הכרחי אך לא מספק - הפרסום, ההכרה וההודאה בנטיות ליריות לא פופולריות אף הם חלק מהגדרת המשורר. בשורות רעות לנפש השירית הנוטה להתכנס ולהביט פנימה.

ש. שפרה היא משוררת. אין כל ספק בכך וגם אין צורך להציג אותה – שמה נישא בנשימה אחת עם היוצרים המוערכים בארץ, רבות מיצירותיה הולחנו וספר שיריה השישי, משי לחשת לי, ראה אור בהוצאת זמורה ביתן בכריכה קשה. נדמה שאין מנוס מלהתבונן בכריכה ולהודות שפריבילגיות מסוג זה מגדירות את המשורר לא פחות (כנראה יותר) מהנטייה להתפעם מהחיטה הירוקה בשדה.

ומדוע יש צורך לציין מה שלכאורה מובן מאליו? מפני שעצם ההגדרה מעניקה למשורר פריבילגיה נוספת, היזון חוזר לשירתו. ההכרה הפומבית בכך שאתה משורר היא החופש לחשוב שירה בלי להיחשד ביומרנות, בחקיינות, בקלישאות. היא מעניקה פטור מהדחף להרשים ולשכנע את קהל קוראיך המצומצם שאתה באמת באמת משורר. הכרה היא הדרך לאמת לירית. ש. שפרה היא משוררת, היא יודעת את זה וגם אנחנו יודעים את זה. ההכרה הזו מאפשרת לה להתבטא באומץ, בלי להסתתר ובלי לחשוש מביקורות שינקרו במעמדה. שיריה היפים ביותר בעיני הם אלו שאינם חוששים.

נניח שמשי לחשת לי מונח כעת על יד מיטתכם. רכשתם אותו כי ש. שפרה  היא משוררת מוכרת (על חטאיי אני מודה - ספרי שירה של משוררים לא מוכרים מרתיעים אותי. בבואי להמיר את תלושיי המועטים אני נזקקת לאישור הממסד) וכי הכריכה הקשה שבתה את לבכם. בגלל כל הרשום מעלה אני מציעה לכם לאמץ את מנהגי משכבר הימים ולהתחיל לעיין בו מהסוף.

החלוקה אינה מובהקת, ובכלל, בכל מקום בו תפתחו את הספר יקיפו אתכן נשים מיוסרות, מסורות, מתחבטות, מזדקנות. ש. שפרה היא משוררת "נשית" – היא נעה סביב דמות כלנשית בצלמה של אישתר, בת שבע, מיכל, אישה תל אביבית. שיריה מדברים על אמהות, על אהבה ועל אישה בעולם גברי: "סֶמִירָמִיס,  מַלְכָּה אֲבוּדָה, גְּבָרִים אֵירוֹפִּיִּים נֶאֶפְדֵי קְנָאוֹת הָפְכוּ אוֹתָךְ לְזוֹנָה שְׁכוּבַת אֲהוּבִים" ("להתעופף", עמ' 47). אבל בסופו של הספר מתגוררות נשים שמחויבות פחות למעמדה של המשוררת, נשים שנולדו מחירות הכתיבה שנטלה לעצמה משוררת ותיקה שכבר אינה צריכה להוכיח את עצמה.

* * *

"עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיִּזְכֹּר אֶת הַגֶּבֶר וְהָאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת
לְצִדּוֹ וְיָדָהּ מוּנַחַת עַל בִּרְכּוֹ, כָּךְ כִּמְעַט אָמַרְתִּי לַאֲחוֹתִי הַבְּכוֹרָה
בְּאִינְטִימִיּוּת שֶׁל בֹּקֶר מִשְׁפַּחְתִּי מִתְבּוֹנְנוֹת בְּאַלְבּוֹם הַתְּמוּנוֹת..."
("עוד מעט לא יהיה", עמ' 159)

מה היה קורה לו היתה משוררת צעירה ועלומת שם שולחת לאחד המדורים הספרותיים שיר העוסק בעיון אינטימי שלה ושל אחותה באלבום התמונות? לאור היכחדותם הכמעט מוחלטת של מדורי הספרות לעולם לא נדע. הניחוש שלי הוא, שהשיר היה מושב למגירה כלעומת שבא. האם יש בכך כדי לגמד את השיר של ש. שפרה באותו נושא? כנראה שלא וזאת כמובן בגלל המטען, הערך המוסף שמוקנה לשיר מעצם הוותק של המשוררת. יד המשוררת המדפדפת באלבום אינה זהה ליד הצעירה עלומת השם – זהו חלק ממארג הכלאישה, מהמכלול השירי של הספר הזה וגם של קודמיו. בנוסף להערכתנו הנרכשת אין להתעלם מיצר המציצנות שלנו - אנחנו לא מתעניינים באלבום של משוררת עלומת שם, אלא בהצצה לנימי נפשה הסמויים של המשוררת המוכרת לנו מיצירות ייצוגיות רבות הוד ופאתוס.

כאמור, זהו ספרה השישי של ש. שפרה (שם העט של שפרה שיפמן), משוררת, סופרת ומתרגמת ותיקה, ששיריה הראשונים פורסמו בשנת 1953. ספר שיריה הראשון, שיר אישה, יצא לאור בשנת 1962 (מחברות לספרות) ואחריו יצאו הצעד הבא (מחברות לספרות, 1968), שירי מדבר (הקיבוץ המאוחד, 1971), חצבים נרות נשמה (עם עובד, 1985) ו-אישה שמתאמנת בלחיות (זמורה-ביתן, 2001). כמו כן, פירסמה ש. שפרה גם שני ספרי פרוזה, כמה ספרי מחקר ותרגומים.

ולמרות שנות היצירה הרבות והישגיה הרבים ואולי בגללם, יכולה ש. שפרה לתת לנו להציץ בסופו של הספר הנוכחי, אל שברירי מחשבות, רסיסי שירה עדינים ונעימים שאינם מחויבים לסיפור אלא לדובר שהוא המשוררת עצמה. זו לא בת שבע, לא מיכל, לא דמות גדולה אחרת מחלק הראשון והייצוגי יותר, אולי, של הספר.  זו ש. שפרה המעזה מתוקף מעמדה לחלוק את מה שהנערה המטמינה שירים ביומן ורוד עם מנעול אינה מעזה לחלוק. למשל בדל המחשבה: "אֵם הָרַחֲמִים, לוּ הָיְתָה לָנוּ/אֵם הָרַחֲמִים, לָנוּ יֵשׁ אָב/קַנָּא וְנוֹקֵם" ("אם הרחמים", עמ' 158).

לא מדובר בשירה מחדשת. אנו עדים לשילוב של אמירות מוכרות, כמו שלמשל שלל הווריאציות על מחשבה פמיניסטית שגורה שייתכן שאלוהים הוא אישה. ספק אם משורר אנונימי היה בוחר באמירה מסוג זה כאמירה מייצגת בבואו לחפש לו הוצאה. אבל כשהיא משולבת במכלול השירים, בתמונת האישה המתהווה והולכת, בפסיפס שיצרה ש. שפרה לאורך יצירתה כאן ובספריה הקודמים, היא נעימה כמו רגע של חסד בו חולק איתך אדם קרוב מחשבה במחווה של אמון.

שכן, אם הספר כולו חוסה תחת המטרייה הנשית, סופו מתאפיין בפן האישי יותר שאינו נחלתן של נשים בלבד. מחזור שירי התנצלות, תיאור הפגישה של רטוש עם אבי המשוררת, שירי הזדקנות וחמלה, אף הם דרים בסופו של הספר. ואופיו זה האישי יותר של סוף הספר, מאפשר להציג נשים מפויסות יותר, אישיות יותר. נשים שאינן נזקקות לכסות התנ"כית כדי להתוודות בווידויים חוצי גבולות: "אַבָּא מִתְחַלֵּף בְּאָהוּב/אָהוּב מִתְחַלֵּף בְּאַבָּא, אֵיךְ נָפַלְתִּי/עַל צַוָּארְךָ אָבִי, אֲהוּבִי, אָבִי, אֲהוּבִי" ("מתי ממתינים לי", עמ' 153).

* * *

ומה בכל זאת צופן לנו חלקו הראשון של הספר? הספר מחולק לעשרה שערים. הראשון שבהם הוא מעין תפארת הפתיחה בגרסתה המערבית – "כל נשות המלך" הוא פרק קצר וייצוגי המכיל שירים תנ"כים שהולחנו ובוצעו. "אני בת שבע", השיר הראשון, נכתב לאורטוריה שהלחין שוחט והושמעה במילווקי בהשתתפות כ-300 זמרים ונגנים. אחריה מגיעה מיכל התנ"כית, שהולחנה אף היא. אפשר בקלות להבין מדוע נבחרו דווקא שתי אלו לעמוד בשער ולייצג את ש. שפרה ושירתה – הן דרמטיות, הן עמוסות תיאורים ("אֲנִי, בַּת-שֶׁבַע, הַגְּבִירָה, שְׁעָרִי צָחוֹר מִשֶּׁלֶג, בְּיָדַיִם רוֹטְטוֹת/עוֹטֶרֶת עֲטָרָה בְּרֹאשׁ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ", "אני בת שבע", עמ' 7) וכמובן זכו להכרה בצורת ביצוע מולחן. האם אלו גם השירים הטובים ביותר בספר? בעיני לפחות, לאו דווקא.

אחריו מגיעים שני שערים ארוכים המייצגים היטב את ש. שפרה ומכלול יצירתה – "דוח"ות על נשים" ו"עוד שירי פילגשים". הדוח"ות (מעמ' 21) הם מעין מצלמת מילים עם זום המתכוונן אל הגוף הנשי ואל הנפש הנשית – אישה בכסא גלגלים ברחוב בוגרשוב, הומלסית ברחוב אבן גבירול, אישה הממתינה לאהובה בקפה כסית, אישה אוכלת עוף בארוחת צהריים: "אִשָּׁה שְׁקוּפָה בְּרֶגַע מִתְגַּעְגֵּעַ נוֹסַעַת לְעִיר/זָרָה לְחַפֵּשׂ מִישֶׁהוּ שֶׁרַק יִגַּע, הוֹלֶכֶת/לְאִבּוּד בְּמָבוֹךְ הֲרָרִי מִתְפַּצֵּל לִשְׁלוֹשָׁה שְׁבִילִים/וְאֵיךְ תֵּדַע עַל גַּב הָהָר לְאָן הַדֶּרֶךְ לְעִיר זָרָה מְקַפֶּלֶת" ("בעיר זרה", עמ' 21). "עוד שירי פילגשים" הוא פרק גדוש לבטים מלבה ההומה של האישה האחרת. הפילגש היא לרוב קדמונית, תנ"כית או בת המזרח. אחד השירים היפים יותר בפרק אף עוסק במעמד חוצה הזמנים עצמו. הפילגשות, אליבא דמשוררת, היא "מַצָּב קִיּוּמִי תָּמִיד/מְאֻיֶּמֶת לִהְיוֹת מֻשְׁלֶּכֶת קְחִי/מִזְוָדָה וְתֵלְכִי מִכָּאן" ("מגורשת", עמ' 59).

אי אפשר לנתק את השירים ממקורות ההשראה של ש. שפרה או מהביוגרפיה שלה – מעבר לכך שנשאה בתפקידים שונים בלב לבו של הממסד הספרותי, 15 שנים מחייה הוקדשו למפעל תרגום שירת המזרח הקדום משפות המקור, שומרית ואכדית (יחד עם הפרופסור יעקב קליין). האישה הקדמונית נוכחת בשירתה לאורך כל הספר, בצורת עפיפה, בת שיח', אישה תנ"כית, אשתר, חוה.

* * *

רק אישה יכולה לכתוב שירים מדויקים על נפש אישה ואם היא ניחנת בעין חדה ונשמה לירית התוצאה היא לרוב מעוררת הזדהות. אלא שיש גודש מסוים, בעיני לפחות, באסופה רחבה כל כך על בסיס מגדרי-פנימי. אחרי עיסוק בדמות נשית כה מזוככת, בשערים הראשונים, יש הקלה מסוימת דווקא בשערים הפחות אופייניים למשוררת – השער בעל השם היפהפה "תיקון לילד שבוי בחיק אמו" והשער האחרון, "שירי התנצלות". אפילו ש. שפרה, בשיר "עייפה" מתוכו (עמ' 168) מציינת ש"אִשָּׁה עֲיֵפָה לִפְעָמִים/נִמְאַס לָהּ/לִהְיוֹת עֲנָוָה וַאֲנוּסָה". יכול להיות שלפעמים נמאס לה גם להיות מאד אישה באשר היא הולכת.

זהו ספר העוסק רובו ככולו בדמויות נשיות. מדוע להתחיל לקרוא בו מהסוף דווקא? אדם נקרא על שם סופו, והנה בהקבלה נוחה להפליא בסוף "משי לחשת לי" יש הרבה יותר אדם, כלומר את האדם הספציפי שהוא המשוררת. אוהדי ש. שפרה כבר נחשפו לאמירתה המובהקת, המייצגת, בספריה הקודמים וגם בספר זה. דווקא בסופו, כשהייצוגיות מתעמעמת לכאורה, מסתתרת הרבה אמת. שם אפשר ליהנות הנאה שלמה מפירות הפריבילגיה שבהכרה. המשוררת עצמה מודעת לכך ש"אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת/לְעַצְמָהּ אֶת זְכוּת הַגַּאֲוָה מִפַּחַד הָאֵלֶם./אִשָּׁה כּוֹתֶבֶת שִׁירִים אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַרְשׁוֹת/לְעַצְמָהּ אֶת זְכוּת הַיֵּאוּשׁ מִפַּחַד הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת לְרַגְלֶיהָ." ("אשה כותבת שירים", עמ' 154) אבל יש גם דברים שרק אישה כותבת יכולה להרשות לעצמה. ש. שפרה יכולה להרשות לעצמה לפרסם שיר כמו: "הַלַּיְלָה שָׁכַבְתִּי בַּשָּׂדֶה/חִטָּה יְרֻקָּה בָּרוּחַ מְלַטֶּפֶת אוֹתִי/לִישֹׁן" ("לישון", עמ' 135).


[1] ויסלבה שימבורסקה, בשבח החלומות, מפולנית: רפי וייכרט, תל-אביב, קשב לשירה, 2004, עמ' 161.

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏