תוכן המדור
- גיליון 1 -
09/2006


בגבולות המותר

צילום: בני זילברמן
דפנה שחורי

משוררת ומבקרת.

מספריה:
סם ישכיב אותי לישון
(עם שבי שחורי, עכשיו, 1988)
חשבתי לגרוב גרבי לילך (עכשיו, 2003)
לדף הבית

עוד במדור:

עוד מאת דפנה שחורי:


על ספר השירים 'על קצה המותר', מאת שי דותן, הוצאת עם עובד, 2005, 80 עמודים.



נראה שאין שם מתאים יותר לספרו הראשון של המשורר שי דותן מהשם 'על קצה המותר'. המשורר שי דותן, יליד 1969 וחבר בקבוצת 'כתובת' הירושלמית עליה נמנים גם משוררים כליאור שטרנברג ודורית ויסמן, פועל במסגרת המותר ואינו חוצה גבולות אל עבר האסור. אחד מן המאפיינים הבולטים בספר זה הוא ההישענות על הקיים. שירתו של דותן ניזונה באופן גלוי משירתם של משוררים מוכרים ומעולים כדוגמת מאיר ויזלטיר, דוד אבידן, טוביה ריבנר, יונה וולך ויהודה עמיחי. השיר הראשון בספר הוא הומאז' לנתן זך בעוד שבשיר אחר משוחח המשורר עם טוביה ריבנר בעקבות שירו של ריבנר 'כל היופי הזה'. התכתבותו הגלויה של דותן עם משוררים אלו מציגה אותו כמשורר ממושמע ושמרני, אך עם זאת שירתו מצליחה לרגש בכנותה ובעדינותה. אופייה המינורי וחוסר היומרה לפריצת דרך חדשה פוגם במקצת בתנופה השירית הגלומה בשירים ואולי טוב היה עושה דותן אם היה משחרר קצת את אחיזתו בשורשים מהם הוא ניזון ופוסע פסיעות ראשונות ועצמאיות לבדו. עם זאת, כתיבתו המהוקצעת, למרות היותה "מוכרת" מידי, עדיפה לעיתים על פני להטוטנות תוכנית וסגנונית שאינה מתגבשת לשירים בשלים גם אם יש בה מן ההפתעה.

הספר מחולק לארבעה מדורים. החלק הראשון נקרא 'בין אדישות לאדום' וכולל שירים שהנושא המרכזי בהם הוא הסכסוך היהודי ערבי. בשירים אלו אנו מתוודעים אפילו למספר האישי הצבאי של דותן, השוהה בשדה הקרב ומתגעגע לאהובתו: "אֲנִי בְּדַרְכִּי. עוֹד יוֹמַיִם/אֶחְזֹר לְחֵיקֵךְ, אִשְׁתִּי./הַמָּגָ"ד מַזְעִיף הַגִּזְרָה פָּקַד/"תִּירוּ נוֹתְבִים". שְׁלֹשָׁה בָּתִּים/בָּעֲרוּ לְעִיֵּי חֳרָבוֹת. הֵם נִפְלְטוּ/מֵהַדְּלָתוֹת, מְסֻמָּאִים, תְּפוּחֵי/כֻּתֳּנוֹת. חַכִּי לִי, פֶּנֶלוֹפֶּה." ('עוד יומיים', עמ' 10). השימוש בחומרים מוכרים כמו מחסומים, הקו הירוק, עצי זית והתנחלויות מעידים כי דותן מעורב מעורבות רגשית ופיסית במצב הפוליטי ומגיב על כך באופן ישיר, אם כי לא בוטה. במחזור שירים זה וכן בשירים נוספים בספר בולטת השפעתה של שירת ויזלטיר. דותן מצטט משירי ויזלטיר וכותב בעקבותיו. הדיאלוג עם ויזלטיר הוא כה אינטנסיבי עד שניתן לראות בויזלטיר את אביו הרוחני של דותן. עם זאת, לעיתים יכול הקורא לחוש כי דיאלוג זה גדוש מידי וכמו עולה על גדותיו. הדבר ניכר גם בדיאלוגים שמקיים דותן עם משוררים נוספים שהוזכרו ובעיקר עם יהודה עמיחי.

המדור השני נקרא 'תמונת בר מצווה' וכולל שירי משפחה המספרים על ילדותו של המשורר. שירים רבים מתארים בחמלה את ההורים הקשישים ומשורטטים סיטואציות אנושיות ממרחקי זמן שחלף. מן השירים הללו עולה אווירה מדכדכת ומעיקה. בצמד שירים יפים, (עמ' 41-42), מתאר דותן את הוריו הישנים. בעוד שהאם מתוארת בעדינות ובחמלה: "אמא ישנה. בנשימותיה הלבנות ובאור האבובי/ על פניה אני רואה שטוב לה על הלב." על האב נכתבות שורות קשות כמו: "בדידותו מי ימחה? מן השמיכה/מגיחה קיבורת רגלו/כצעקה לבנה." מוטיב הלבן שחוזר בשני השירים מעניק תחושה של טוהר ומדגיש עוד יותר את ההתבוננות הרגישה והחומלת של הצופה באדם הישן, חסר האונים, הנתון לשלטונה של התרדמה. תפקידו העיקרי של הצבע הלבן בשירים אלו, אך גם בשירים אחרים, הוא לנסוך תחושת ניקיון ואהבה. גילויי אהבה נוספים אנו מוצאים בשירים כדוגמת השיר הקצר והיפה המתאר את שמחתו של האב בשהייה לצד נכדתו: "אבי מתחייה כשבתי על ברכיו/הגר לוחצת בצחוקה על זמזם ליבו,/מושכת באוזניו ונכנסת/בעד צלעותיו הנפתחות/כדלת אוטומטית בקניון." (עמ' 44).

שירתו של דותן היא אימפרסיוניסטית ביסודה וכמו נכתבת בטכניקת משיחות מכחול אקוורליות רפות. במדור השלישי הנקרא 'טבע דומם' כולל הומאז'ים לציירים כדוגמת סזאן ופיקאסו: "סזאן עומד בסלון/מביט בערימת תפוחים/שסידרת לפני שבוע/בסלסלה של קש." ('אגסים', עמ' 51). שירים אלו הם מעין מכתמי אהבה המציירים את הרגע ונצמדים אליו. כמו גם בשיר 'תמונות קיץ' (עמ' 55), שיר המחולק לשישה בתים, שנפתח ב'מכתם בוקרי' ומסתיים ב'מכתם לילי' ומזכיר שישה רישומי אקוורל עדינים המציירים מהלכו של יום קיץ.

המחזור החזק שבספר הוא המחזור הרביעי והאחרון שנקרא 'האוונגליון החמישי'. במחזור זה שירי אהבה רבים לאישה והוא רצוף בדימויים מעניינים. כך בשיר 'אושר', שהוא בעיני השיר היפה ביותר בספר, כותב דותן: "חֻלְצוֹת שֶׁלָּךְ וְשֶׁלִּי נוֹגְעוֹת/זוֹ בְּזוֹ. זוּגוֹת מִכְנָסַיִם סְחוּטִים/מֵעוֹד שָׁבוּעַ שֶׁל עֲבוֹדָה. תַּחְתּוֹנִים/מְכֻוָּצִים כִּילָדִים שֶׁחָטְאוּ./עַכְשָׁו אַתְּ מַתְחִילָה/עִם הַבְּגָדִים שֶׁל הַיַּלְדָּה:/מְרִימָה שִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית, מְחַיֶּכֶת/וּמַרְאָה לִי." (עמ' 66).

שירתו של דותן מזכירה במובנים רבים ענן לבן בהיר חולף בשמיים כחולים. אין מכוחו של ענן זה להוריד גשם, גם לא להשקות את הגן או להצל מידי פעם, אלא טיבו הוא בחולפו, מכתם דק עדין ואביבי, המותיר את רשמיו על הקורא. מיד עולה השאלה מהו מקומו של זה בעולמנו הדינמי אשר בו מסתכסכות ומתחרות דמויות רבות על היכולת לגרום לשינוי בשדה הקיים, להקים מהומה ולהותיר חותם. מהו מקומם של משוררים כאלו בדינמיקה השירית האמנותית העכשווית? המסקנה איננה חד משמעית ורבים יאמרו כי עדיין יש מקום גם לסוג זה של משוררים. עם זאת חשיבותם מוגבלת במידה רבה ואפשר לדמותם לאלו המצטרפים אל שורה ארוכה ב'מסדר קיים', לובשים מדים שתפרו למענם קודמיהם ועומדים זקופים על משמרתם כמו להשגיח על הקיים. הם אינם יחידניים וחשיבותם נמדדת בהיותם כחלק מתוך קבוצה, כחוליות בשרשרת התרבות.



קישורים רלוונטיים:

הדף של שי דותן באתר 'מקום לשירה'

 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏