תוכן מדור
- גיליון 4 -
09/2008

אקורדים להלנה
 

פוטורצח
גילית חומסקי

משוררת וסופרת.

מספריה:
הבוקר של כריסטופר
(גוונים, 2002)
צל התאנה
(עכשיו, 2006)
אהבות של אתמול
(ידיעות אחרונות, 2007)
במדבר מלון אורחים
(ידיעות אחרונות, 2008)
לדף הבית

עוד במדור:

 

 

אנה הייתה הראשונה ששמה לב. כתב היד הגיע אליה לקריאה שנייה. אפשר לומר שזה פשוט מזל ושכל אחד  יכול היה לקבל אותו, לדעתי היא הייתה מוצאת אותו בכל מקרה. היא צעירה, אנה, וגם העובדת הכי חדשה שלנו, היא משתדלת לעשות רושם סקרני וערני. אני מניח שהיא באמת כזאת, גם אם היא לא התחילה ככה. בסופו של דבר אתה הופך להצגה של עצמך. אחרי כל הצלחה שלה היא לא אומרת כלום, בינתיים גם לא מבקשת כלום, אבל בעיניים שלה אני רואה קופה רושמת, טינג, עוד נקודה לאנה, את אנה כדאי לקדם. מאנשים בתחום שלנו היית מצפה שיראו בזה אור בעיניים, ניצוץ חיות, או איזה עוד קלישאות המציאו לזה. אני רואה את מה שיש. היא יכולה להתנחם בכך שאני מאמין שהיא תתקדם בסוף, אם כי לא עד למקום שהיא רוצה להגיע אליו. המקום שהיא רוצה להגיע אליו זה המקום שלי. בעיני עצמה היא צעירה, חרוצה ושאפתנית, הגיוני שהזקן יאמץ אותה בסוף ויחליט שהגיע הזמן לתת לצעירים לעשות את העבודה. זה לא ממש עובד ככה אבל אני עייף מכדי להסביר לה, היא ממילא תגלה את זה לבד. יש סיכוי שבסיפור שלה אני זה שעתיד לגלות כמה דברים ואולי היא צודקת, נצטרך לחכות ולראות.

קראו לה הלנה. שם של גיבורה. וזה למרות שהיא בכלל נולדה בארץ, יכלו בקלות לקרוא לה יעל או מיכל. מעניין אם אמא שלה מאשימה את עצמה. ואנה קיבלה אותה לקריאה שנייה. כתב היד לא היה רע אבל גם לא מצוין, מהסוג שצריך משהו שייטה את הכף לטובתו, אחרת אין לו סיכוי. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות ולהגיד "לא" על כתב יד שהוא לא ממש רע ולו בגלל הסיכוי שמישהו אחר יגיד "כן" ויעשה איתו משהו שההמונים יתאהבו בו לחלוטין. זה כמו לזרוק את החברה שלך, נגיד ניקול, ואז היא הופכת לניקול קידמן  השחקנית והיא עשירה ומבוקשת מאד. בלב אתה אומר מה אכפת לי ועדיין זה קצת כואב. מדי כמה שנים, בדרך כלל לפני יום כיפור, מחליטים באיזה עיתון לשאול אותנו על מה אנחנו מתחרטים. אנחנו אומרים "ויתרתי על הספר הזה והזה, הוא הפך לרב מכר בהוצאה המתחרה ואני לא מצטער. הוא לא התאים לאיכויות שלנו, אנחנו רואים דברים אחרת" ולא קונים עיתון באותה השבת.

אנה נכנסה אלי ביום ראשון שעבר בבגדים האלה שלה, חיקוי לחליפות עסקים שרואים בטלוויזיה. בלי טלוויזיה אנשים כמו אנה פשוט לא היו יודעים איך להתנהג. באחד השבועות הראשונים, כשרק הגיעה, ראיתי דרך החולצה שלה את תג המחיר שהיא שכחה להוריד. איכשהו זה היה מביך הרבה יותר מאשר לראות פיסת גוף נחשפת באקראי. כבר כמעט שנה ועדיין כל הבגדים שלה נראים חדשים. אני בכלל לא בטוח שיש לה מכונת כביסה.

אבל כשהיא נכנסה באותו יום ראשון היה משהו מעורר במראה שלה, אני מודה. הייתי אומר "החדר הואר פתאום" אם לא הייתי כל כך הרבה שנים בעסק. "שמעת על הבחורה ההיא שמתה?" היא שאלה. היא לא אמרה "שמעת על הבחורה המסכנה ההיא, שלקחה טרמפ והתרסקה איתו אל התהום" ובכל זאת ישר ידעתי על מי היא מדברת. זו לא הייתה סתם תאונת דרכים, הנסיבות המיוחדות אפשרו לה לככב כמה ימים בחדשות. כתב יצירתי מדי, סופר מתוסכל אם אתם שואלים אותי, הצליח להפוך את הסיפור להרבה יותר מהמוות הסתמי שהוא באמת. הייתה תמונה שלה בכל העיתונים. בחורה יפה, ניגנה בפסנתר, חלמה להיות סופרת. כל פרט ופרט בחייה נראה כמו הכנה לאיזשהו שיא, זו הייתה טרגדיה קטנה אם היא הייתה חיה לה חיים קטנים בשקט. אנה הטיחה על השולחן ערימת דפים כרוכה בספירלה. שנינו יודעים שהיא הטיחה, אנחנו בתחום הזה כבר די הרבה זמן.

"זאת היא", היא אמרה, "קיבלתי את זה לפני כמה ימים. איך ששמעתי את השם ידעתי שכבר נתקלתי בו."

"קראת את זה?" שאלתי. בעיניים שלה ראיתי שהיא כועסת, שלדעתה זו לא השאלה הנכונה או אולי לא הטון הנכון. הבן שלי היה מסתכל עלי ככה כשהיה מלך החיות. "אני מצווה עליך לשחרר את הנסיכה!", נופף עלי פעם בחרב פלסטיק, כשאמרתי לו "עמיר, בוא לצחצח שיניים." הוא נראה בדיוק כמו אנה. אלא שאת עמיר אני לא צריך לאמץ. אנה אמרה "כן, בטח שקראתי."
"נו, ואיך?"
"לא רע. אבל גם לא יותר. לא בטוחה שהייתי הולכת עליו. אבל עכשיו זה אחרת, לא?"
"כן?"

בשלב הזה אני מתכוון ברצינות שבכלל לא בטוח שזה שהיא מתה אומר שנוציא את הספר שלה, אולי כן ואולי לא. אבל יהיה זה שקר להגיד שאני לא נהנה כשאנה כועסת. בגילי כבר אין לי המותרות של ליהנות מבגדים יפים והצורך להרשים, צריך להסתפק במה שיש. אנה בטח יכולה להבין את זה.

"זה בגוף ראשון", היא אומרת.
"והיא מתה בסוף?"
"לא", היא נופלת בפח ואני מחייך. אין לה סבלנות אלי. "לא, נו."
"על מה זה בכלל?", משכתי אלי את כתב היד. לא מאד עבה. בדרך כלל הידיים שלי מחללות רק הדרת קודש צעירה ותמימות, עכשיו גם מוות. דפדפתי בכרך הספיראלי כמו בספר טלפונים בלי לדעת מה האות. ככה בטח מרגישה דוגמנית בפגישה ראשונה בסוכנות. תורידי קילו מכאן, כאן נצטרך להוסיף לך. ואני רק רציתי להביא לעולם שלום, או לפחות משהו יפה.
"זה רומן. מישהי מתאהבת, נשבר לה הלב, קצת על המשפחה שלה. בסוף היא מתגברת. סיפור די מיותר, למען האמת, אבל כתוב יפה."
"נראה לך שזה עליה?"
"זה בגוף ראשון."

בטח שזה עליה. כאילו שמישהו כותב על משהו אחר. מהבחינה הזאת אנה צודקת. נוכל לכתוב מאחור "קול ייחודי והבטחה גדולה, אלמלא מותה הטראגי אין ספק שהייתה הופכת לקול מרכזי בספרות הישראלית." המוות הוא תמיד כל כך ודאי, לפעמים אני חושב שהייתי צריך לכתוב הספדים. זו קלישאה, כמובן. לכתוב הספדים. כשאתה בתחום הזה כבר לקחו לך הכול, נדמה לך שאי אפשר יותר להרגיש שום דבר מקורי. גם בעיתונים יכתבו על זה, בטוח. יצטטו קטעים מהספר, יביאו את אמא שלה שתדבר. אם הגיבורה שלה הייתה מתה בסוף זה גם היה בשער. לב של אימא שמנבא ילד מת בצבא או בטיול זה נדוש. ברגע שיש לך ילד אתה נכנס אל מאחורי הקלעים של הטריק הזה ומגלה שזו אחיזת עיניים, הן דואגות כל הזמן, אחת לכמה חודשים אחת מהן גם צודקת. אבל לנבא את המוות של עצמך זה נדיר, את זה משום מה אף אחד לא לוקח בחשבון.

"אני צריך לקרוא את זה", אמרתי לאנה. היה לה מבט של ציון שבעים, לא נכשלתי ועוד אפשר לערער. אנה היא מהמערערים. בטח גם בתור תלמידת תיכון היא הייתה לובשת את החולצה הכי צמודה שלה והולכת לקושש לממוצע המזהיר עוד כמה נקודות זוהרות.

"לדעתי זה יכול להיות להיט", היא אמרה, "נוכל להגיד להורים שלה שהחלטנו לפרסם כבר קודם, אולי אפילו לשלוח מכתב קבלה, כאילו לא שמענו."
"ואפשר גם פשוט לתת להם את זה."
אני רואה לנגד עיני תמונה ברורה - לחיצת יד לזוג אנשים נפוחי עיניים, כמה מילות נחמה, פרידה. התמונה שאנה ראתה מתמוססת אבל היא לא מתכוונת לוותר:
"נכון. אפשר. אבל זה לא ספר רע. לפחות תקרא את זה."
"אמרתי שאני אקרא", הזכרתי לה, הורג את ה"אני התעקשתי שיקראו את זה" שכבר התחיל לנבוט בה, למקרה שהספר ייצא ויהיה הצלחה גדולה. אני מעודד עקשנות, אבל גם משחק הוגן.
"מתי?", היא שאלה. יש בינינו הבנה לגבי המשפט המלא, "מתי תקרא כי זה די דחוף. אם לא נזדרז ישכחו אותה וחוץ מזה אולי היא שלחה לעוד הוצאות." אנה עדיין מלאת התפעלות מההבנה הזאת. במצבים כאלה היא נראית כל כך בשליטה, כאילו הכול מתנהל בדיוק כמו שהוא אמור להתנהל והיא נמצאת בדיוק במקום הנכון. זאת מחשבה רומנטית מאד.
"בהקדם האפשרי", הבטחתי, "אולי אפילו עוד היום."

זה היה לפני שבוע. באותו ערב לקחתי את כתב היד המחולל של הלנה המתה ושמתי במושב לידי. כבר אז, עוד לפני שקראתי, ידעתי שיש כמה דברים שלא יקרו בשום פנים ואופן: הלנה לא ידעה שהיא הולכת למות באותה נסיעה או שהיא בכלל הולכת לקחת טרמפ, אין שם שום דבר נבואי או מפליל. כתב היד לא מבריק במיוחד ואין בו דמויות משנה שאני עלול להתאהב בהן כך או אחרת. ידעתי את זה באותה ודאות בה טכנאי יודע מראש איזה חלק יתאים לחלק אחר. איך ידעתי? כי כל הדברים האלה כבר קרו פעם, כבר כתבו עליהם. לחזור עליהם תהיה קלישאה. ככה זה, מי שאוהב סרטים לומד לעשות סרטים עד שהוא מאבד לחלוטין את היכולת לשבת בקולנוע וליהנות מסרט, מי שאוהב לבשל נהיה טבח ומפסיק ללכת למסעדות. אנחנו מאבדים את רוב העלילות. זה העונש של מי שהולך עד הסוף עם האהבה שלו. באותו לילה התחלתי לקרוא.

בבוקר המחרת אנה חיכתה להזדמנות המתאימה לשאול אם קראתי, ההזדמנות הגיעה רק בצהריים כי כל הבוקר דבי הסתובבה במשרד. דבי היא אחת העורכות היותר ותיקות, יש לה פנים שמזכירות בצק ובימים בהם היא נמצאת אני לא יכול לחשוב על לאכול לחם. אנה הגיעה הרבה אחריה, דבי עלולה לעורר מהומה אם תשמע שנתתי לה כתב יד עם כזה פוטנציאל. כמו בכל מקרה בו אותם אנשים מגיעים בכל בוקר לאותו המקום, גם אצלנו זורמים זרמים תת קרקעיים של מאבקי כוחות מנומסים ודקירות ידידותיות בגב. אפשר לעבור מעליהם או מתחתיהם, נדמה לי שאנה שחתה ישר פנימה. אבל אני מבוגר מספיק ויש לי מעמד מבוסס מספיק, כבר שנים שאני לא ממש מעודכן בפרטי יחסי הכוחות.

למרות שהיה ברור לשנינו שהיא מחכה שדבי תלך, אנה לא עשתה לי פרצופים ילדותיים מאחורי הגב של דבי או גלגלה עיניים, טינג, אנה דיסקרטית ומהימנה. אני עבדתי כרגיל. האמת היא שלא הפריע לי לספר לדבי על הלנה, בסופו של דבר היא הרי תדע ובדרך כלל יש לה עצות טובות. אבל אנה נראתה מרוצה ממעגל הנאמנות הקטן שלנו ולי היה מה לעשות, כך שלא היה טעם להרוס לה. כשדבי הלכה סוף סוף לאכול – נדמה לי שבהתחלה הן היו אוכלות יחד - אנה ניגשה אלי, מוותרת בחוכמה על "סוף סוף היא הלכה." המשפט הזה פשוט נשפך ממנה, אבל זה יהיה קטנוני וטיפשי מצידה. אנה לא טיפשה.

"נו, התחלת?", שאלה.
"כן, אתמול בלילה. רק כמה דפים."
"ו...?"
"בינתיים כמו שאמרת. הסיפור בנאלי, אבל היא כותבת נחמד."
"נחמד מספיק בשביל להוציא את זה?"
"לא יודע. אני רק בהתחלה," אמרתי וכשראיתי שהיא מאוכזבת הוספתי "ייקח לי יום-יומיים ואז נחליט."

מה שאנה לא הבינה היה, שהיא לא באמת צריכה ספר בינוני בקורות החיים שלה. זה בהנחה שמישהו עוד מסתכל היום על דברים כמו תיק עבודות. נדמה לי שהיום זה יותר שאלה של איפה היית מאשר מה בדיוק עשית שם ואנחנו מקום מכובד מאד אם אנה תצטרך אי פעם להציג קורות חיים. מה יכול לגרום לצורך כזה? נסיבות אישיות, או בסופו של דבר אם לא אמות מספיק מהר. אבל אני דרמטי מדי, היא לא באמת צריכה אותי מת. שום דבר אישי, מספיק שאחליט לקנות קרוואן ולצאת לטיול סביב העולם ואשאיר לה את המפתחות. אני יודע שזה מה שהיא חושבת וזה באמת מה שתכננתי כשהייתי צעיר. היום אני יודע שלא יהיה קרוואן ולא טיול, זה פשוט לא עובד ככה.

אבל אנה הייתה להוטה מאד ולא רציתי להרוג את ההתלהבות שלה בהמתנה ממושכת. תוך יומיים סיימתי לקרוא. הספר לא היה רע, למען האמת, אבל גם לא מרעיש. בסיכומו של עניין, עוד בחורה צעירה המציאה מחדש את הלב השבור, זה הכול. היה בזה משהו פיוטי וגם תמים, לחשוב שכל העולם מתעניין בזה. אז זה היה הספר הבינוני ועוד הסיפור שלה ועוד העובדה שקוראים לה הלנה. בסוף החלטתי להוציא.

כל יום רביעי אנה הסתובבה סביבי, מחכה להזדמנות לשאול אם כבר סיימתי לקרוא ומה חשבתי ואם אני מסכים. איכשהו היא הצליחה בסוף להפוך את הספר של הלנה לרצון אישי שלה שאני צריך להסכים איתו. זה מתאים לסיפור שלה על עצמה, צעירה מבריקה שמזהה הזדמנויות. אני לא בטוח שהיא חשבה על הכול, למשל על זה שהיא צריכה להמשיך לעבוד עם דבי, שהגיעה להוצאה לפניה ולכן כנראה גם תקודם לפניה לתפקיד עורכת ראשית, אלא אם כן, טינג, אנה הזאת היא פשוט עילוי שחבל לפספס. או, כמו שכבר אמרתי, על זה שבשורה התחתונה זה ספר די בינוני. בצהריים דבי יצאה לאכול, אולי לבד, בטח שלא עם אנה. אנחנו אף פעם לא שואלים אף אחד עם מי הוא אוכל. המערכת שלנו קטנה מאד, כולנו יוצאים מדי פעם החוצה. אני מכיר את כל המלצריות בבית הקפה מול המערכת, גידלתי שם דור שלם שבטח כבר הספיק להתגייס ולהשתחרר ולהתחתן ולהתגרש ומי יודע מה עוד.

אחרי שדבי יצאה, אנה חיכתה עוד כמה דקות, קצת פחות מפרק הזמן ההכרחי כדי לא להיראות להוטה. "נו?", שאלה, "גמרת עם הלנה?" עד לאותו רגע לא ממש ידעתי מה אני הולך להגיד. נטיתי לכיוון ה"כן" אבל זה היה כן רופף כזה שדי דומה ללא בטוח. אבל באותו רגע החלטתי. אני נותן לה את הלנה במתנה. כל הסיבות לעשות את זה עברו לי בראש כל כך מהר, אני לא חושב שממש חשבתי אותן, פשוט הרגשתי. ובגלל שמתנה צריך גם לארוז אמרתי לה "אני הולך לשלוח מחר מכתב להורים שלה." אנה נראתה מרוצה.

הלנה מתה צעירה, מעניין אם היא ידעה את זה. באיזשהו שלב אתה מתחיל להתגעגע בכל שנה לשנה הקודמת וכשאתה מתבונן חמש או שש שנים לאחור אתה חושב, אם רק הייתי מבין אז כמה אני צעיר וכמה הזדמנויות יש לי. נקודת הזמן הנוכחית תמיד נראית מאוחרת מדי.

לא היה כל מסתורין במוות שלה, היא מתה בתאונת דרכים. הרבה בחורות צעירות מתות בתאונות דרכים, אבל על הלנה כל המדינה דיברה איזה יומיים, כי מי שנהג ברכב שהרג אותה היה אריק חלפון, שכולם קראו לו "הילד". אין לי מושג אם זה בגלל שהוא הבן של אברם חלפון, האבא הגדול של משפחת חלפון המפורסמת, או בגלל שהיו לו פנים כאלה, תמימות. אני יודע בדיוק איך הוא נראה, כי לפני כמה חודשים הוא השתתף בפריצה גדולה יחד עם אבא שלו, התמונה של שניהם הופיעה בכל העיתונים. היה מי שאמר שדווקא אריק היה הילד הטוב של משפחת חלפון, אחד כזה שרוצה ללמוד ולעבוד ולהתרחק מהכסף הגדול ומהחברה המפוקפקת. אני יכול להאמין שזה אפשרי. עורך הדין שלו טען שאריק לא היה קשור לכל העסק, שאברם חלפון הסתבך, הריח שמשהו לא בסדר והתקשר לבן שיבוא לקחת אותו. שניהם נתפסו ואריק נבהל וברח. יש לו עבר נקי כמעט לחלוטין, לא עניין פשוט במשפחה כמו שלו. במשטרה אמרו שמי שבורח יש לו מה להסתיר, אבל זה שקר. אני יודע שברחתי כמה פעמים בלי שהיה לי שום דבר.

את מה שקרה שם ברכב אף אחד לא יודע, אריק סטה פתאום מהמסלול והתדרדר לתהום. זה היה בלילה, בדרך מאילת לתל אביב. התהומות בדרך הזו לא ריקות, זה בטוח. מי יודע כמה סיפורים הסתיימו שם ולא הגיעו לכותרות. במשטרה בודקים אם מישהו נסע אחריהם וגרם להם להתדרדר, או אולי היה ביניהם מאבק והלנה היפה ניצחה. יכול להיות גם שהוא פשוט נרדם, אני מניח שגם הילדים של משפחת חלפון מתעייפים לפעמים. אבל על דבר אחד כולם הסכימו: הלנה הייתה הקורבן. ראו אותה בטרמפיאדה, שזופה ויפה בסנדלי רצועה לבנים, פחות משעה אחר כך היא כבר הייתה מתה. בין אם נקלעה לסתם תאונה, או לתאונה כתוצאה מניסיון אונס או שוד, או לתאונה כתוצאה ממריבת עבריינים, התוצאה הייתה זהה. מדינה שלמה הצטמררה רק מלדמיין את הבחורה היפה והעדינה ליד מישהו ממשפחת חלפון. במוספי העיתונים שלפו את הוראות הבטיחות לטרמפיסטים, לא לנהגים.

אנה לא שאלה למה אני שולח מכתב ולא מתקשר אליהם. אני מניח שהיא אמרה לעצמה, ממש במילים אלו, אל תמתחי את החבל, אבל אולי אני ממעיט בערכה. אחרי הכול גם היא בתחום, היא יודעת שלפעמים עדיף לתת לסיפור אפשרות לשבת קצת, להתיידד עם הקורא, לתת לו להתרגל ולגבש עמדה. היא כן אמרה "אני אוכל לראות את המכתב?" וחייכה חיוך של תלמידה שממש, אבל ממש אוהבת מתמטיקה. אמרתי "אין בעיה, מצידי בואי נכתוב אותו עכשיו" ונכנסו לחדר. היא התיישבה בכסא מולי, אותו כיסא שאולי הלנה המתרגשת הייתה יושבת בו כדי לשמוע שאנחנו מוכנים לקבל את הספר שלה, למרות שאם היא הייתה עדיין בחיים זה היה רק הלנה וסיפור לא רע, רוב הסיכויים שזה לא היה מספיק.

אני הקלדתי את המכתב, תוך כמה דקות לחצתי על "הדפס" ונשארתי לשבת כשאנה הביאה אותו מהמכונה. היה כתוב בו כך:

"מר וגברת הרטמן, שלום רב
ראשית, ברצוני להביע את השתתפותי בצערכם על מות בתכם הלנה. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
שנית, ברצוננו להודיעכם כי לפני מספר חודשים שלחה אלינו הלנה כתב יד. מצאנו אותו ראוי לדפוס. למרבה הצער, לא הספקנו להודיע לה על כך.
האם תהיו מעוניינים להוציאו לאור? אם לא, אולי תרצו לקבל אותו (ההליך הרגיל של כתבי יד שאינם רואים אור הוא גריסה).
אנא, צרו קשר
בברכה,
א. פורת, עורך ראשי"

למרות שלא הרמתי את הראש בזמן שאנה קראה אותו הייתי די מרוצה. מכתב קצר ומכובד, אינפורמטיבי. אני לא יודע מה אנה חשבה עליו, היא פשוט שאלה "אז לתת את זה לחנה שתחפש את הכתובת? ככה זה ייצא עוד היום." הנהנתי. אחרי הכול אם אני לא יכול לסמוך על העורכים כל ההוצאה לא שווה הרבה. אני מניח שעברו לה בראש הרעיונות הרגילים – להחליף את המכתב במכתב משלה, להוסיף לו מכתב משלה, למכור אותו לאחת ההוצאות המתחרות. זה טבעי כמו כאבי שיניים וברוב הפעמים עובר מעצמו. מעטים מעזים, מעטים עוד יותר לא מצטערים אחר כך. אני לא יודע מה היא עשתה בסוף, אחרי כמה ימים אמא של הלנה התקשרה.

* * *

הייתי מעדיף שאנה תפגוש את ההורים של הלנה. ראיתי מספיק אבלים בחיי, ככל שהזמן עובר המוות נהיה פחות ופחות מושך. אנה עוד צעירה מספיק לחשוב שמוות מפורסם משנה משהו, יש איזו הילה בלנחם עצב שכולם מכירים. יכולתי לתת לה לעשות את זה, אבל בכל זאת אני הוא זה שחתום על המכתב ואני גם זה שמחליט. הקלדתי במנוע החיפוש "הלנה הרטמן" והסתכלתי עליה קצת כדי להיכנס לאווירה. בחורה יפה באמת היא הייתה. כשהם הגיעו קמתי לכבודם ולחצתי להם את היד ורציתי שהם ילכו. הייתי קצת נבוך. זה מוזר כי כבר הייתי אבל בעצמי, גם אם לא בדיוק ככה.  העובדה שיש קודים ברורים לאבל מוכיחה שאף אחד לא ממש יודע איך להתנהג.

לאמא של הלנה היו שקיות שחורות מתחת לעיניים, האבא היה מאופק. הם התיישבו מולי ואחרי ששמעו ממני שוב בקצרה את תוכן המכתב סיפרו שהלנה הייתה תמימה ומוכשרת. הנהנתי ברצינות ואולי בגלל השקיות שלה הרגשתי בעיקר עייף. חשבתי לעצמי שהם לא ידעו שהיא כותבת ספר, הם נראו מסוג ההורים שמכינים אוכל, לא הסוג שיודע מה שאתה עושה. "בכלל לא ידענו שהיא כותבת ספר", אמא שלה אמרה, "אבל זה לא מפתיע אותנו." עמד שם באוויר איזה "כי", שאמור היה להפוך ל"כי היא תמיד הייתה כל כך רגישה\חכמה\יצירתית." היא לא אמרה אותו, כולנו ידענו איך זה ייגמר. במקום זה היא אמרה "היא הייתה כל כך תמימה, היו לה המון חלומות. אולי אם היא הייתה יודעת מי הוא –  היא לא הייתה עולה..." היא בלעה רוק ושתקה רגע ואז ניסתה משפט חדש. היא אמרה כמעט בלחש "כמה פעמים ביקשנו ממנה, לא בטרמפים..." והפנים שלה התעוותו. האבא שם לה יד על הברך, מהמקום שלי זה לא נראה מעודד במיוחד. הוא קיבל את התפקיד הענייני, של זה שבשליטה. לא בטוח שהוא בחר אותו, יש משהו מאד כוחני בחוסר אונים. הוא אמר "עקרונית נשמח מאד להוציא את הספר, אנחנו חושבים שאנחנו חייבים לה את זה. חבל כל כך שהלנה לא כאן כדי לראות את זה, היא הייתה כל כך שמחה", האינטונציה שלו לא השאירה מקום לספק והאימא השלימה אותו: "אבל היינו מאד שמחים לקרוא אותו קודם."

רגע אחרי שהם יצאו עם עותק מצולם של כתב היד אנה נכנסה. פתחתי את החלון, החדר נראה פתאום רחב יותר. היא התיישבה מולי וראיתי שהיא מתלבטת בין מבט חומל ורגיש לסקרני ונרגש. הכול כל כך מחושב אצלה, היא בטח חוזרת הביתה כל יום עייפה. "הם יקראו ואז יחליטו", אמרתי, "אבל נראה לי שהם ילכו על זה."

אנה הנהנה. היא הייתה צריכה לחכות קצת ולא לראות אותם יוצאים, המפגש איתם קצת העביר לה את ההתלהבות, אני חושב. "מתי הם יתנו תשובה?", שאלה.
"לא יודע. כשהם יחליטו."
"הם שמעו מעוד הוצאות?"
"לדעתי לא."
"וחוץ מזה, הם אמרו משהו מעניין? הם כבר יודעים מה בדיוק קרה שם?"
"לא שאלתי ולא נראה לי שמישהו יוכל אי פעם לדעת בוודאות. הם די בטוחים שהיא לא ידעה עם מי היא לוקחת טרמפ."

הסתכלתי עליה כדי לראות אם היא הבינה. היא הניעה את הראש מצד לצד בתנועה ספקנית ואמרה "יכול להיות. לדעתי היה שם עוד רכב, הם לא יכולים לבדוק סימני גלגלים או משהו?" טינג, אנה קיבלה מתנה ולא יודעת להעריך אותה. הדור הזה, דור של סדרות בלשיות בטלוויזיה. "לא יודע", אמרתי, "אני מניח שהם עושים כל מה שהם יכולים."

מאחורי הגב שלה, דרך הדלת שהיא השאירה כרגיל חצי פתוחה, ראיתי את דבי הולכת לכיוון המטבח להכין קפה. היא בטח ראתה את ההורים של הלנה יוצאים ואת אנה נכנסת, אולי היא אפילו זיהתה אותם. סמוי או גלוי, הקרב עמד להתחיל. יש גם יתרונות בדברים שהשארתי מאחור, לזה, למשל, לא הייתי חוזר בשום אופן. החלטתי לסגור את היום מוקדם ולהשאיר להן לנעול.

אני מודה, בלי שום הצדקה אמיתית הייתי קצת מאוכזב. אנה הרי קראה את הסיפור של הלנה, היא יודעת שהגיבורה המאוהבת בגוף ראשון היא חריפה ושנונה ומעורבת חברתית וכל מה שהלנה כנראה לא הייתה. גיבורה מהסוג שקורא עיתונים. היא לא הייתה חייבת לחשוב על זה, אחרי הכול אנחנו הוצאת ספרים, לא סוכנות בלשים או משטרה, אחרי הכול זו רק השערה של אדם שקורא. אבל היא לא הייתה טיפשה, הלנה. הגיבורה שלה קוראת קפקא וסילביה פלאת', מעריצה את אמילי דיקנסון. יודעת בדיוק איך טרגדיות מאוחרות מתלבשות על המילים כאילו היו שם כל הזמן. הייתי מצפה מאנה שתגיד על זה משהו באחת השיחות המושחזות שלנו. זה דווקא היה מתאים לה, מחוכם ומראה על נפש מורכבת. קיוויתי שתיתן תוקף להערכה שלי אליה, שלא תהפוך אותי לגבר מזדקן שאפשר לשכנע באמצעות מלתחה חדשה. שתראה לי שהיא לא נופלת כמו כולם לכל אותן הקלישאות והמטפורות שעוטפות סיפורים וחונקות אותם באריזה הרמטית: 'חור נפער אחרי המוות, התדהמה הכתה והבשר נעשה חידודים חידודים'. ודווקא שם היא איכזבה.

לא בגלל זה הלכתי מוקדם. אנה יכולה להשפיע עלי רק עד גבול מסוים. הלכתי כי הייתי עייף וכי אני יכול. שעות העבודה שלי כבר לא מרשימות אף אחד, אני הוא זה שצריך להרשים אותו בהוצאה הזאת. אני העורך הראשי שהסופרים מתעקשים לפלס את הדרך עד אליו, משוכנעים שאם יתייצבו אצלי בחדר וייפגשו איתי פנים מול פנים זה יקנה לכתב היד שלהם איזשהו יתרון. אולי הם מקווים שאראה כמה הם מלאי כריזמה ופוטוגניים, מה שלדעתם הופך אותם להשקעה כדאית. זו התפתחות של השנים האחרונות, אישית העדפתי אותם כשהיו רק ערימות נייר. מראה זחוח מדי הורס לי את כל ההנאה. הלנה דווקא לא נראתה מהסוג השחצני ובכל זאת אולי לא הייתי צריך להסתכל על התמונה שלה באינטרנט. כל הדרך הביתה דמיינתי אותה עומדת ביציאה מאילת, מושיטה יד שזופה למכוניות, סנדלים ציוריים דוקרים לה בין האצבעות.

לכמה מכוניות סימנה "לא חשוב" לפני שהוא הגיע? או אולי הוא היה הראשון. היה לה רק רגע אחד להחליט. היו לה כתב יד בינוני ואת אריק חלפון עם פני הילד שלו. בחור יפה, הכבשה השחורה הרומנטית. היא עשתה את הדבר היחיד הנכון. לרגע אחד היה לה הכול בידיים, איזה רגע זה בטח היה. חבל שההורים שלה לא מסוג האנשים שיידעו להעריך אותו. בסיכום כולל, זה היה או היא ואריק, או הלנה וכתב יד בינוני פלוס. היא לא הייתה טיפשה, היא יכלה רק להרוויח. פתאום הצטערתי ועדיין אני מצטער שלא הכרתי אותה. היה יכול להיות מעניין, בעיקר מאתגר בשביל אנה. אנה יודעת להתלבש ולצבור נקודות, הלנה הבינה איך זה עובד.

עד שהגעתי הביתה הספקתי לשכוח את המפגש עם ההורים שלה, או לפחות לתייק אותו בתור זיכרון אנמי בלי צבעים וריחות. גם על אנה הפסקתי לכעוס. זה דווקא סימן טוב שהיא לא חושבת על דברים כאלה. אמנם כמו כולנו גם היא כותבת מתוסכלת, אבל יש לה עוד זמן, היא בטח עוד לא התחילה, בטח שהיא עוד לא חשבה על הסוף. בעצם הייתי צריך לכעוס על הלנה, היא לקחה משהו מכולנו.

ההורים שלה יסכימו, כמובן. חשבתי על עמיר ואם וחס וחלילה ולא הצלחתי בכלל לדמיין מה הייתי עושה. ללדת אותו מלכתחילה הרי לא היה ממש שונה.

נצטרך למצוא שם לספר. עוד לא אמרתי לה, אבל החלטתי להשאיר את זה לאנה, שתעבוד עם ההורים. הם יסכימו על שם בינוני ונטול רגש, אנה תבחן אותו בעיניים ביקורתיות, תגלגל אותו על שפתיה כמה פעמים בכמה וריאציות, כאילו שיש לזה באמת משמעות. היא תאהב לעשות את זה, למרות שזה ספר בינוני ולמרות שבאיזשהו אופן הלנה קצת הרסה לה. אני תוהה אם עצם העובדה שאני חושב שהלנה צדקה הופך אותי לקצת אשם. כלומר לא אני באופן אישי, אבל בכל זאת התחום הזה נהיה יותר ויותר קשה. אולי זה לא רק אצלנו. אנשים צעירים מכל התחומים מהמרים על טרמפים בכל מיני הזדמנויות, הולכים עד הסוף. זה מטפורי, בטח. אם הייתי מצליח לגרד מעלי את כל השכבות המחוכמות והמורכבות, מה הייתי מוצא שם? אולי משהו שדומה לשקיות מתחת לעיניים של אמא של הלנה, שקע כחול-שחור ונצחי.

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏