תוכן מדור
- גיליון 4 -
09/2008

הלה יוצאת מן הכלל
 

פוטורצח
גילית חומסקי

משוררת וסופרת.

מספריה:
הבוקר של כריסטופר
(גוונים, 2002)
צל התאנה
(עכשיו, 2006)
אהבות של אתמול
(ידיעות אחרונות, 2007)
במדבר מלון אורחים
(ידיעות אחרונות, 2008)
לדף הבית

עוד במדור:

 

כשהייתי ילדה, אולי בת שמונה או תשע, אכלתי גבינה עם נקניק. כל הצהריים לא מצאתי את מחברת החשבון שלי, חיפשתי וחיפשתי עד שהחיפוש נשכח והפך לטירוף של השלכת חפצים ממקומם. כשהדמעות מגיעות אפשר להיכנע להן ולילל בשקט או להפוך אותן לזעם, באותו יום בחרתי בזעם. הלכתי למטבח והוצאתי מהמקרר פרוסה של פסטרמה ופרוסה של גבינה צהובה, כרכתי אותן יחד ואכלתי. שיראה לו, האלוהים הזה. אם הוא לא מוכן לעזור לי אז.

הטעם היה טעם די רגיל, צפוי ומשעמם. שום קתרזיס לא היה שם. השמיים לא נפלו ואני חושבת שאפילו אז ידעתי שלא יקרה שום דבר, לא באמת האמנתי בכל האגדות שאנשים לא מאמינים מייחסים לאנשים שכן. נדמה לי שכבר אז הבנתי שזו רק אני מחפשת במי להתנקם על עצמי.

זה כמעט הדבר היחידי שתשמעו עלי, ונזכרתי בו רק כי הוא קשור בעקיפין להֶלָה. זה הסיפור שלה, לא שלי. ואני אספר אותו איך שמתחשק לי, כלומר אשפוך אותו איך שהוא ותצטרכו להאמין לי שאני דווקא יודעת לתאר את הלב הרועד בבהלה ואת הדרך לבית הספר שרצופה עלי שלכת ועטיפות של במבה וטביעות רגליים בכל מיני מידות ואת העיניים שנפערות בתדהמה ומצטמצמות בנזיפה ונעצמות בוויתור חסר אונים ומרושע. אם יש משהו שהרווחתי ביושר במהלך הזמן שעבר, זו הזכות לספר סיפור.

רק על דבר אחד אני מוכנה להתעכב לפני שאני מתחילה, וזה התיאור של הֶלָה. כבר מהסיפור הראשון שכתבתי אמרו לי שאני לא מתארת מספיק את הדמויות שלי, אלא רק מה קורה בתוכן וביניהן. כל האנשים שהכריזו שיש לי קול פרטי משל עצמי הזכירו לי באותה נשימה שיש כללים, שסיפור טוב כולל תיאור טוב ואני חייבת לשים לב. איך הצלחתי לפרסם את הסיפורים שלי בכל זאת ובכלל להישאר אדם כותב, זה פלא. אבל זה לא הסיפור שלי, ולהֶלָה מגיע סיפור טוב. פעם אחת זה ילך אצלה לפי כל הכללים. הנה, תראו את הֶלָה:

גבוהה, כלומר יחסית. אנחנו מדברים על גיל בית ספר, תחילת התיכון. בנות בגיל הזה הן קורבנות של הורמונים ופיזיקה וחוקי משיכה שמושכים אותן בשערות לכל הכיוונים. מקובל לנחם אז את הנמוכות במיוחד שהן עוד תעקופנה את כולן ואת הגבוהות מדי שתכף כולם ידביקו אותן. על הֶלָה תמיד היה ברור שהיא גבוהה  אבל לא יותר מדי וככה גם תישאר. שיער שחור מתולתל, בדרך כלל אסוף לקוקו עם גומייה עשויה בד גס תפור סביב גומי לבן. עיניים חומות. יציבה זקופה שנראית בו זמנית כאילו היא מתביישת בשלד הגאה הזה. חולצת תלבושת בצבע תכלת עם כיס קצת קרוע כמו של כולנו, וחצאית ג'ינס. יש לה קול גבוה ומה שנקרא נוכחות, וזה גורם לה לדי הרבה צרות. אז עכשיו אתם יודעים איך הֶלָה נראית, אם הייתם טסים בזמן ומגיעים לתקופה הנכונה ונעמדים לידה ברחוב לא הייתם מזהים אותה.

אני אספר אותה כמו שהיא הייתה רוצה. זה נשמע קצת דרמטי – היא לא מתה או משהו, היא פשוט לא כאן. הזעם הזה שמדבר ממני שייך אליה ולא אלי – אני הייתי מספרת אותה בצבעי מים רכים ומטושטשים. ככה אני חיה וככה אני כותבת וככה אני מאמינה. יש לי חלק בזה שהיא לא כאן, וגם הוא מטושטש.

היום שבו אכלתי גבינה עם פסטרמה היה גם היום בו הֶלָה באה אלי אחרי הלימודים. כמעט כל יום היה כזה. ההורים של שתינו עבדו בצהריים ושמחו שאנחנו יחד, אנחנו חווינו את התקופה ההיא שאחר כך מבלים חיים שלמים בלהתגעגע אליו בסתם להעביר את הזמן. הכנו פופקורן, צפינו בטלוויזיה, ענינו על חידונים מטופשים מהעיתון כמו "בחן את עצמך: האם אתה הרפתקן?". התוצאות היו בדרך כלל ידועות מראש ושיקפו את חלוקת התפקידים בינינו -  אני השקטה וההגיונית, הֶלָה סוערת-גועשת-רועשת. זו שתקיף את העולם. זה לא בדיוק היה ככה אבל לאנשים היה נוח. גם לנו זה היה.

הרבה בעיות עשה לה התפקיד הזה בבית הספר, גם ביסודי אבל בעיקר בתיכון. השיער שלה, הקול שלה, היציבה שלה, הכול התפרץ וכולם התפרצו עליה בחזרה. הימים היו ימים של הפגנות בכיכרות ועצרות ופיגועים והרבה יותר מדי ימי זיכרון, האוויר התוסס ממילא השתלב בלהט הנעורים. "ילדה טובה" נחשבה כזו שהולכת להפגנות ומתנדבת איפשהו לפחות פעם בשבוע וקוראת ספרי מוסר ומתייעצת עם רבנים ומורים על שאלות קיומיות. הֶלָה לא הייתה ילדה טובה.

היא דווקא רצתה להיות, אבל כבר בתחילת התיכון היה ברור שזה פשוט לא ילך. כל עצם בגוף שלה התנגדה לאורח החיים שהֶלָה ניסתה להלביש עליו בכוח. המחנכת החדשה בתיכון הייתה אישה בגיל העמידה בפיאה וסנדלי גולדה, בתחילת השנה היא אמרה להֶלָה לעמוד. "את חייבת לעשות משהו עם השיער שלך", רשפה. "אולי תסתפרי? או לפחות תאספי אותו כמו שצריך". השיער של הֶלָה היה דווקא אסוף, אבל עדיין בתלתלים בולטים מאד ואנחנו כעסנו. "אל תשימי לב", אמרנו לה בהפסקה, "שלא תעיזי להסתפר, מי היא שתגיד לך". כמו הרבה תפקידים גם את תפקיד החברה הטובה לא ידענו בדיוק איך למלא, היינו מלאות כוונות טובות אבל הדבר הנכון היה חמקמק. ובכל מקרה, מה עוד יכולנו לומר.

היו עניינים גם עם דוד רגר, המורה לתנ"ך. כל מה שהֶלָה עשתה עיצבן אותו. "את לא מקשיבה, ועוד צוחקת בקול רם, לפחות תהיי חברה טובה ואל תפריעי לחברות שלך", היה רועם עליה. הֶלָה הייתה נבוכה.

וזה בדיוק היה העניין. שהיא הייתה נבוכה. היו בנות שפשוט הכריזו על עצמן שהן לא: לא מעניין אותן הפגנות, אין להן זמן להתנדב, הן לא קוראת ישעיהו ליבוביץ' או הרב סולובייצ'יק. הן לבשו אותן בגדים כמו כולן אבל אפשר היה לזהות אותן בקלות בקודים הפנימיים של חברה סגורה – איפור קל, חולצה שחורה מתחת לתלבושת, מוזיקה לועזית בווקמן שהיה נראה אז שיא הקדמה. לא בדיוק "בחורות טובות" מהסוג הסטנדרטי, יותר מהסוג שאומרים עליו "יש לה לב טוב, נשמה". אני לא השתייכתי לאף אחת מהקבוצות, רציתי להיות סופרת. הלהט הופנה פנימה והיה מרוכז מאד. גם הֶלָה לא השתייכה בדיוק לשום קבוצה, וזה עשה אותה אומללה.

הֶלָה לבשה חצאיות ארוכות והתפללה שלוש פעמים ביום וניסתה לדבר יותר בצניעות ובשקט. כשדוד רגר היה נוזף בה, וזה היה קורה הרבה, היא תמיד הרגישה אשמה. היא לא ידעה לנסח טיעונים המחייבים את שלמות ארץ ישראל ולא להשתתף בסמינריונים משותפים לדתיים ולחילוניים ולהביא דוגמאות מספר הכוזרי, ובכל זאת התאמצה מאד להתאים את עצמה לחלק הכבד של אותה תקופה שנפל עליה כמו מסך. אנחנו היינו חברות שלה ותמכנו בה וידענו שעם הֶלָה תמיד יש בעיות.

 אחת התקריות החמורות הייתה ביום הזיכרון. עמדנו בחצי מעגל בדשא שבחצר בית הספר. הבנות שערכו את הטקס עמדו במרכז על במה מאולתרת ומצמצו מול השמש תוך כדי הקראה. יום הזיכרון היה תמצית מרוכזת של כל מי שהיינו – נערות, מתבגרות, חדורות אידיאולוגיה ותחושת הקרבה. רק תארו לכם מה סיפורים על חיילים מתים עושים לכל אלה. היינו הכי צעירות בבית הספר ועדיין בדיוק בגיל המתאים להיות נערתו המשוערת של חייל במלחמות ישראל. "אני חזקה, רק אמרו לי מי משניהם. ולנו לא נותר אלא לומר לה – שניהם", רעד קולה של הבחורה שהנחתה את הטקס. הבחורה עם הכינור עצמה עיניים, מורות ותלמידות מחו דמעה.

ודווקא באותו רגע הֶלָה לא יכלה יותר להתאפק ופרצה בצחוק. היה לה קול גבוה, כבר אמרתי. היא ניסתה להתאפק ובהתחלה חשבנו שהיא בוכה, אבל לא. הכנרית פערה עיניים בתדהמה.

בלגן, היה. הֶלָה גורשה הביתה מיד בתום הטקס, המנהלת הכריזה ש"יש לי הרבה מה לומר לך, אבל ביום כזה אני לא מתכוונת לבזבז עליך זמן. תלכי להתבייש בבית ותחשבי על מה שעשית." אחר כך הזמינו את ההורים שלה והֶלָה בכתה. אכולת בושה היא הייתה. בושה מהחיילים המתים ומהחברות הבחורות הטובות ומדוד רגר שנראה כולו אמרתי לכם שהיא ככה ומהמנהלת ומכולם. אם רק הייתה אומרת "קורה, נו, אפשר לחשוב" היינו תכף מסכימות איתה. אבל הֶלָה באמת באמת רצתה להיות בחורה שבוכה ביום הזיכרון אז היא לא אמרה.

זאת לא הייתה התקרית הכי חמורה. בסוף אותה שנה הֶלָה פגשה מישהו. זה קרה דווקא כשניסתה ללכת לתנועת הנוער הנפרדת, זו של הבחורות הטובות באמת. כבר אמרתי שכל עצם בגופה התנגדה למי שהיא רצתה להיות. קראו לו יונתן והוא תכף ראה את מה שלנו לקח שנים להבין – שהֶלָה היא בחורה צעירה ויפה ואין בזה שום דבר רע. באותה תקופה הגוף של כולנו החל להוות בעיה ושוחחו איתנו בבית הספר על צניעות ועל בשלות ועל מערכת יחסים שתוביל לחתונה אחרת מה הטעם. הֶלָה הייתה אכולת אשמה כשהיא ויונתן נעשו חברים. זה לא היה מאד מקובל בתנועת הנוער שהיא בחרה לעצמה, כל מה שהיא הייתה צריכה זה לעזוב. רצינו לעודד אותה. באמת באמת האמנו שצריך לתת לה להיות מי שהיא, אבל מי שהיא – הייתה תמיד קצת אבודה. כאילו השתלט עליה גוף שהיא לא מצליחה להפעיל כמו שצריך. זה היה גיל של מלחמות צודקות. ואז הֶלָה עשתה טעות.

(מצחיק, הרי גדלנו מאז. כל מה שהֶלָה ויונתן עשו הוא חסר משמעות ועדיין אני מרגישה שאני מלשינה עליה. אז שיהיה ככה). הֶלָה ויונתן נעשו חברים ויום אחד היא עשתה טעות וסיפרה למישהי בסוד מה בדיוק הם עושים יחד. מכאן כבר באמת לא הייתה דרך חזרה.

לסודות נלחשים יש אקוסטיקה משלהם, תוך זמן קצר כל השכבה ידעה. כשדוד רגר כינס אותנו לשיחה על שמירת נגיעה כולן הבינו בדיוק למה. הוא הסתכל על הֶלָה וטעינו לחשוב שהוא מאוכזב, כועס, מזועזע. הֶלָה ישבה חיוורת, ישבנו סביבה וניסינו לעודד. "אל תשימי עליו", לחשנו לה. "זה לא עניינו של אף אחד." אבל האמת הייתה שגם בעינינו היא הייתה עכשיו רחוקה מדי. לנו בישרו שאלוני ה"בחן את עצמך" שעוד לא הגיע זמננו לגלות ארץ לא נודעת, מה כבר יכולנו לומר.

אחרי אותה שיחה הֶלָה ויונתן הפסיקו ללכת לתנועת הנוער. לא היה בזה הרבה טעם, עכשיו כולם ידעו והסתכלו ועליהם כבר לא יגידו היא בחורה טובה, הוא בחור מצוין. היא הפסיקה להשתתף בשיעורים של דוד רגר והייתה יושבת ומציירת את אותם פרצופים שמצטיירים כל השנים בכל המחברות. בהדרגה ויתרה על שיעורי החברותא שהיינו נשארות אליהם בהתנדבות והפסיקה להילחם ברב סולובייצ'יק. אני מניחה שזה גרם לה הקלה. בחורה כמו הֶלָה, עם התלתלים שלה ועם כל מה שהיה. היה טבעי יותר שלא תתעסק יותר מדי בלימוד או בתפילה ותלך להצגות וסרטים והופעות ותתאפר בלי להרגיש אשמה. "תעשי מה שאת רוצה", עודדנו אותה והיינו עדיין חברות שלה. אבל זה היה גן העדן הכבד, הקיצוני, הפרטי שלנו, והֶלָה גורשה. זו הייתה הבחירה שלה, אל קנוא ונוקם, ואם הוא לא רוצה אותה אז. לקראת סוף התיכון היא כבר לא הייתה דתייה בכלל, כלומר הלכה במכנסיים ונפרדה מיונתן ומצאה לה חבר אחר. לא שאלנו יותר מדי כי היינו חברות טובות.

מה הטרגדיה הגדולה של הֶלָה? זהו, שאין. היא לא מתה ולא עשתה שום דבר יוצא דופן, היא פשוט לא כאן עכשיו. בגיל עשרים היא עזבה אותנו. ההחלטה התקבלה אצלי בחדר.

נפגשנו אצלי בחדר, הֶלָה אמרה "הציעו לי להיות או פר בפנסילבניה. חצי שנה, כסף מעולה. משפחה לא דתית אז אני לא בטוחה". "אוי נו, שטויות", אמרנו. מתוך הרגל אמרנו. "תיסעי, תיהני, בטח, למה לא". כמו תמיד, הֶלָה הייתה השליחה שלנו. היה קל לומר לה לעשות מה שהיא רוצה, להעז, לא לשים על אף אחד. לכבוש את העולם במכסימום נקודות. הֶלָה סוערת רועשת גועשת.לא יכולנו להגיד לה תישארי, תישארי כמו שאת. גם התמימות היתה אז קיצונית מאד.

מה נותר מכל הלהט? מעטות מאיתנו המשיכו איתו הלאה. התחתנו מיד אחרי התיכון ועברו לגור במצפים ובמאחזים, המשיכו ללכת להפגנות גם כשדור ההמשך בעט בעיטה ראשונה בבטן. רובנו הלכנו לאוניברסיטה, החלפנו את הבגדים, נשארנו דתיות מי יותר מי פחות ובעיקר התבגרנו. גדלנו ונקודת הכובד בחיינו זזה למקום אחר. שנתיים אחרי התיכון, קצת לפני פסח, סידרתי את הארון וזרקתי עשרות חצאיות "פלפל" חסרות צורה בצבעים שונים ונעלי קדס לבנות וחולצות גזורות בשוליים. אני מאמינה שלא הייתי היחידה, בכל הארץ התמלאו הפחים באותם הימים בנשלים של דור.

הֶלָה נסעה לפנסילבניה ונשארה. שמענו שהסתדרה שם, הם היו מאד מרוצים והציעו לה להישאר לשנה נוספת. היא כבר לא דתייה בכלל, קשה להסתדר עם כשרות והכול וזה גם לא כל כך מעניין אותה יותר. בטח שהיא רוצה לחזור לארץ מתישהו, מאד מתגעגעת.

כל מה שאי פעם רציתי היה להתבונן על הכול מבחוץ, אפילו על עצמי. אני יכולה לעשות את זה עכשיו. הכתמים הגואשים של גיל ההתבגרות מקבלים צורה כשמתרחקים, עכשיו אני רואה.

 זה די מצחיק, איך טעינו. במבט לאחור אני חושבת על המחנכת מהתיכון, פיאה מסתירה שיער נמק, עור פנים שכבר החל מזמן במסע הזמן הבוגדני. מי היה מנחש באותם ימים את האמת המביכה של הצדק הפדגוגי: כמה קל לגוף הקמל להתקומם כנגד העור החלק, העמידה האיתנה עדיין. כמה קל להם ללבות את הזעם הצודק, הקדוש.

 ודוד רגר, אדם לא מבוגר בגיל העמידה. עומד יום יום מול התלתלים של הֶלָה והיציבה הגאה שלה והקול שאי אפשר להתחמק ממנו, ותוסיפו את העובדה שהיא תמיד הסתכלה עליו ככה, בהערצה. פלא שהוא לא יכול היה להתעלם ממנה? לא עליה הם כעסו כשניסו לרסן את הקול הזה, התלתלים האלו, הקומה הזו. השנים החולפות והעור המתקמט והגוף הבוגדני, אם הוא לא מוכן לעזור לי אז. אני חושבת על הילדה היפה והשמחה והאָשֵׁמָה שהיא הייתה ונצבט לי קצת הלב. בחורה טובה, הֶלָה, נשמה טובה. ועכשיו היא לא כאן.

הֶלָה תמיד רצתה להיות כתובה לפי הכללים הנכונים. אני אכתוב לה מטאפורה, נדמה לי שדווקא זו הבנאלית ביותר תשמח אותה. אולי זה פשוט עניין של להיוולד בתקופה הנכונה. בכל תקופה יש את אלו שהרכבת שלהם זזה טיפ-טיפה מהפסים, לא לגמרי, והיא נוסעת בחריקות והגלגלים מעלים עשן.

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏