תוכן מדור
- גיליון 1 -
09/2006
צילום: יהודית גואטה
מאיה בז'רנו

משוררת.

זוכת פרס ברנשטיין על הספר "רצף השירים", פרס ראש הממשלה לספרות על הספר "מזמורי איוב" ופרס ביאליק על מכלול שיריה.

מספריה:
בת יענה
(עכשיו, 1978)
שירת הציפורים
(עכשיו, 1985)
רצף השירים
(עיבודי הנתונים ושירים אחרים)
(עם עובד, 1987)
קול
(סימן קריאה והקבה"מ, 1987)
לוייתן
(הקיבוץ המאוחד, 1990)
מזמורי איוב
(הקיבוץ המאוחד, 1993)
אנסה לגעת בטבור בטני (הקיבוץ המאוחד, 1998)
תדרים (אוסף)
(הקיבוץ המאוחד, 2005)
לדף הבית

עוד במדור:

 

פעמיים מרק דלעת וגזר
מתוך 'פרפרי החול'



אז...

מישהו מבני ביתי תפש בשבילי את פרפר החול הזה. זה כבר משהו לא מקובל ודי יוצא דופן. ולכן בחרתי להקליד את הטקסט ישר במחשב ולא לכתוב אותו בכתב יד.

הפרפר נולד כשהוא די גדול ובשל. לא הייתי הראשונה להחליט לעשותו טקסט משום שמעורבותי הרגשית והפיסית הייתה גדולה ונסערת מדי ולא נוצר עדיין מרחק של זמן לתצפית ולהרהורים. ובכל זאת, ההחלטה נפלה לרשום אותו לפי שעה ואולי עוד תהיה לו גרסה אחרת.

ואם בתחילה קראנו למקרה הזה 'גרעין של ריק עטוף במשמעות פואטית' הרי אני כבר משנה ויודעת - ההחלטה לבשל מרק דלעת עם גזר אינה כלל וכלל גרעין של ריק כפי שאפשר היה לחשוב בטעות לפי הצעתו של אלי ק', כי הכול התחיל ממעשה פשוט וגשמי ביותר וזו היא משאת הנפש של השירה בין היתר - להתחיל מהחומרי ביותר, מהחושי הפרטי-קונקרטי. לאן? זו שאלה פתוחה... לא ברור עדיין לאן - אבל בוודאי אל משהו חשוב יותר, גדול יותר ממרק מוצלח.

למשל, אצל אולב האוגה, הטיפול בגן, בפרי, באדמה... פרפר חול מתחיל מהתגוששות עם היום-יומי, עם חפץ או מישהו שנתקלתי בו או משהו שראיתי ברחוב. מאיזו גערה מצד אחד, מתוכחה אבל גם מהתאהבות.

המשמעות הפואטית הנלווית לבישול מאכל היא של עשיית שיר, חיבור סיפור והעברית הנפלאה מסגירה את האמת, כי עשיית שיר כמו עשיית פסל או עשיית תבשיל באים מאותו מעמד. המעורב בעניין נוגע, רוצה לחוש וחש, רוצה למשש וממשש, רוצה להרגיש, לצור צורה. לרצות ומרגיש ורוצה... זה לא מסוג הדברים שבאים באקראיות ובסתמיות. לא שאין תופעות ומעשים כאלה אבל לא כאן, לא הפעם.

אבל למה דווקא מרק דלעת וגזר ולמה ההתעקשות לבשל אותו?

בגלל הטעם המיוחד והמעולה שנשאר בזכרוני כשטעמתי אותו בפגישה עם יגנדורף אצל נ' ז'. אז, נ' הציירת הביאה אותו, מרק חם שהובא לפגישה כתוספת מחזקת לעיסוק בשירה שייקספירית. חוויה סינסתזית. היה בו במרק הזה משהו אמביוולנטי - מראה קצת דוחה דייסתי סמיך צבע צהוב חרדל עכור... אבל טעם לא שגרתי של משהו מתוק מלוח עדין ומורכב לא מזוהה לא יום-יומי. כמו יצירה אחרת, לבוש מרהיב, משהו מזיכרון ממשהו שדהה... ולכן במרכז קיים קודם כל הרצון... הרצון לשחזר מהזיכרון טעם מופלא. אבל זה לא היה הרצון האמיתי, כי מאחוריו נמצא עוד רצון למשהו גדול וחשוב יותר.

פרוסט אומר משהו יפה על הרצון בכרך הרביעי של 'בעקבות הזמן האבוד':

"...אבל, בתוכי, לא היה הרצון שותף לאשליה זו אף לא לרגע - אותו רצון שהוא משרתן הנחוש והנוקשה של רצף האישיוּיוֹת שלנו; מוחבא בצל, מזולזל, נאמן בלי ליאות, עָמֵל בלי הפוגה, ובלי להתרשם מחליפות האני שלנו, על־מנת להבטיח שלעולם לא יחסר לו מה שנחוץ. [...] או־אז הרצון, אשר יודע כי גבירות עצלות אלו [תבונה ורגישות, מ.ב.] ימצאו תיכף ומיד כי המסע הזה מופלא רק אם אינו יכול להתממש, מניח להן להתווכח בתחנת־הרכבת, להכביר היסוסים; אבל הוא־עצמו עוסק בקניית הכרטיסים ובהַכנסתנו לקרון בשעה הנקובה. הוא עקבי, כשם שהתבונה והרגישות הפכפכות, אך בהיותו חרישי ומאחר שאינו מתרץ את מעשיו, הוא נראה כמעט חסר־קיום; על פיו ישקו שאר יצירי האני שלנו,..." (עמ' 235-36)*

אני חוזרת לעניין הבחירה ולרצון שלי לבשל מרק דלעת עם גזר. הכישלון בפעם הראשונה נתקל בתגובה פוסלת ומרפה ידיים מצד אלי ק'. כלומר, לפי המלצתו עלי להפסיק לנסות לבשל, להפסיק להתאמץ, כי אין זה התחום שלי ועליי לוותר על כך מראש. המרק יצא מריר לא טעים גם לטעמה של ס'. בקיצור - כישלון. כל ניסיון לתקנו העלה חרס בלשון המעטה, גם כשגיליתי את סיבת הכישלון - המרירות נבעה מבישול עלי דפנה ישנים מדי בתוך המרק. לא ניתן היה לתקן והמרק הושלך לאסלה.

אבל הרצון, אותו רצון אוטונומי שפרוסט דיבר עליו החל לצבור כוח והיקף כמו בתוך סיר לחץ ואני נזכרת שוב בסופר טולסטוי, שבהפוגות הכתיבה שלו עסק בסנדלרות ותפר נעליים. איני יודעת מי נעל את הנעלים שהוא תפר, אולי האיכרים שלו... אבל כאן עולה וצצה בעיית הסמכות - כלומר, האם הצלחתי להעביר את הסמכות שלי מכתיבת שירה ופרוזה נניח לבישול אוכל? כנראה שכאן שורש הבעיה.

אנשים רוצים אמנם איכות, אבל חשובה להם לא פחות הסמכות, האינסטנציה שמידיה הם מקבלים את המנה או את העניין - בגד, רהיט או כתב יד וכמובן תבשיל. ואם אין אתה בעל סמכות כזו - מועדים המעשים והיצירות שלך מראש להסתייגות וליחס ספקני מאד. אבל אני טוענת שהיותי בעלת "כובע" במישור אחד מתעורר חשד אם אני מבקשת לי כתר בתחום אחר, אולי בגלל דימוי אחד שמתנגש בדימוי אחר בעיני הבריות והם אינם ששים להעניק לי כתר נוסף, להיפך - הם יעדיפו להניא אותי ממנו לתמיד.

הכישלון היה צורב כפליים בגלל שלא עשו לי הנחה. שני אנשים אניני טעם תבעו את הרמה הנדרשת ממרק כזה, שיגיע לרמה סבירה לפחות, והיותי נטולת סמכות בעניין רק העצימה את כאב הכישלון, כי הצלחת המעשה, דהיינו בישול המרק המסוים שבחרתי להכין, הייתה כעת עיקר הרצון שלי וויתור עליו היה בו סכנה גדולה מעבר לכישלון לבשל מרק טעים ומוצלח, היה בזה משהו עקרוני בעיני... ואז בשעת אחר צהריים מאוחרת למדי, ערב שבת כבר ממש בפתח, הלכתי וקניתי מחדש את כל המצרכים הדרושים - חתיכת דלעת, כמה גזרים ועלי דפנה... שמהם נשמרתי עכשיו כמפגע רע.

המרק הרע נזרק לאסלה, כאמור, בעוד השני נעשה בתשומת לב בזהירות ברצינות ומתוך חשש להיכשל שוב, כלומר הניסיון הפואטי, הרצון הפואטי עבר למעשה הבישול. המעבר העדין הזה מדרגת יצירה מופשטת יותר לעשייה חומרית במטבח תוך קבלת הערות ביניים וכו' היה קשה. חשוף. כמו לקבל ביקורת על מבנה של סיפור.

ולהפתעתי המרק בגרסתו השנייה והמוצלחת, שהיה טעים וגם טעמו אותו ואכלו ממנו כמו שצריך, לא שימח אותי כלל - כלומר, לא במידה שהיה משמח אותי המרק בפעם הראשונה לעשייתו. הוא היה השלמת פעולה של הרצון באופן שיניח את הדעת, שיציל משהו עקרוני אצלי ותו לא. וגם הייתי מותשת.

אבל מהו אותו משהו נעלם עקרוני שנאבקתי לשמרו? עדיין לא נהיר לי, הוא חומק ומסתתר. זה קשור ביחסים עם בני ביתי, עם כל המעמד הנשי אימהי אינטלקטואלי שלי, עם דימוי. מישהו נוסף שהגיע, ידיד של ס', אישר את איכותו של המרק השני ונתן בו סימן חיובי, אבל כאמור הסיפוק והשמחה לא הרקיעו שחקים. לו הייתי מצליחה לבשל אותו בהצלחה רבתי בפעם הראשונה, ייתכן שהמעשה לא היה הופך לפרפר חול, כלומר לטקסט... או שכן...
אבל אחר ודאי.

ובעצם עכשיו אני יודעת שהמרק היה רצון להציל משהו, להציל את ההתפוררות
בבית

היא לא מדברת איתו והוא לא -
אין דיבור ויש שקט טעון ומרחקים חומציים מרים
ויש אוויר כבד ושחור
...וכשלון המרק הוא כשלון האהבה. ואכן כולם חשו במטען המסתורי המוזר שנשרך מאחורי מעשה הבישול הזה,
"מה את כל כך מתעקשת להכין מרק, יש שקיות..."
ו"מה את מתאמצת? מה את נפגעת כל כך?"

לא היתה תשובה לכך מחוץ לרצון העיקש לבצע את הפעולה בהצלחה ולעבור איזה מכשול. כאילו שאלה של חיים ומוות. אבדן יוקרה? אבדן תדמית? יותר מזה. קריסת החומרים, אי הפיכתם למה שנקרא 'מרק אמיתי' היה שווה ערך לקריסת היחסים, קריסת הקשר ואלו נפוצו לכל עבר... כולם.

חורף 2004


* מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, מצרפתית: הלית ישורון, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2002.



 

     
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ 2005-2006 © כל הזכויות שמורות.‏