דולפין ביער

"אני מציג בשביל לתקשר, אפילו שזו מלחמה אבודה" – חלק ב'

רקפת א. ידידיה מראיינת את מאיר פיצ'חדזה

בחרנו להביא לפניכם גרסה לא מעובדת, פרגמנטים של שיחות, ללא הסברים וללא דברי פתיחה, ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. בשל אורכו של הראיון, חילקנו אותו לכמה דפי אינטרנט באופן שרירותי לגמרי, כאשר כל אחד כולל פרגמנט אחד או כמה. כפי שתיווכחו לדעת, סדר הקריאה אינו משנה. (לניווט בראיון לחצו על הקישורים תחת בתפריט העליון)

* * *

ר.א.י.: הציורים שלך מאד אטרקטיביים למסתכל שבא מרחוק. זה מושך את העין. יש להם אימפקט כזה שמייד ניגשים אליהם. ואז כשניגשים ומתחילים להסתכל על פרטים, פתאום מתחילים להתבלבל.

מ.פ.: זה טוב.

ר.א.י.: כי מוצאים כל מיני חיבורים לא צפויים.

מ.פ.: אני עובד בשיטה כזו שבכל שלב הציור ייראה גמור, אבל זה לא אומר שהוא גמור, מבחינת העשייה שלו. וגם חשוב לי שאפילו אם יש דברים מקריים בציור שלי, שאני יודע שהם מקריים, שלבן-אדם שמסתכל לא תהיה הרגשה כזאת. שהמקריות תהיה מתוכננת בשביל הבן-אדם, שיהיה לזה אופי שזה עם החלטה, ההרגשה לפחות. שזה לא יהיה כאילו זה יכול להיות ככה ויכול להיות ככה – מבחינת העשייה. מבחינת המשמעות – כן, להיפך, על אחת כמה וכמה.

עכשיו החיבורים – זה לאו דווקא בכוונה, שמתוכנן דווקא חיבור קר או חיבור חם, או חם וקר, או של צורה עגולה עם צורה קשה יותר. יש לי עניין לחבר דברים שבשכל לא מתחברים. שכשאתה חושב באופן לוגי, הם לא מתחברים. אבל לעשות את הכול שזה יתחבר ושזה ינגן שוב. כאילו כמו לשלב סוגי מוזיקה שונים. זאת התפיסה שלי לגבי החיים גם. ואני לא אומר שאמנות זה חיים, אבל זה עובר בזה.

ר.א.י.: הדימויים השונים נראים מאד ריאליסטיים, רציונליים, אבל הצירוף שלהם לא רציונלי ומעורר תמיהה. האם באיזשהו שלב אפשר לשבור את החשיבה הרציונלית?

מ.פ.: כן. זה אולי. יש לי המון בעיות לגבי דעות קדומות שיש – גם באמנות וגם לגבי החיים. דעות קדומות שיש. אז אולי אני מנסה לשבור אותן.

ר.א.י.: האם זאת הסיבה לכך שאתה מציג?

מ.פ.: אני מציג כי אני חי, כי אני חלק מהעולם הזה.

ר.א.י.: איזה עניין כלכלי?

מ.פ.: בשביל עניין כלכלי אני יכול לעשות המון דברים. אני אמנם חי מציור, אבל אני לא רוצה לטפוח לעצמי על השכם. אני יכול להתפרנס מהרבה מאד דברים. זאת אומרת גם בתוך האמנות – בלי לעשות את הציורים המתחברים או הלא-מתחברים במירכאות, או ציורים גדולים או ציורים כאלה או כאלה. אתה מציג בשביל לתקשר, אפילו שזו מלחמה אבודה.

* * *

ר.א.י.: בהרבה מקרים האובייקטים צפים בעבודות שלך.

מ.פ.: המשמעות של זה, זה שזה ציור. גם המסגרות – זאת היתה בזמנו נקודת המוצא שלהן. זהו דבר שמגדיר לך את הגבולות. זה לא חלון. זה מתחיל מפה ונגמר פה. לא קטע ממשהו. לא פרגמנט מאיזו מציאות או סיפור מסוים. לצוף זה בגלל שאין מיקום. זה שום מקום. זה לא מקום ספציפי. אז הם מרחפים. זה כמו לכתוב פה מילה ופה מילה ופה מילה. אלו הלכי מחשבות, זו לא מחשבה אחת. אין התחלה וסוף. זה הכול ביחד וכל אחד לחוד. מה שמקשר אותם בעצם, זה שהם על אותו בד וזה שאני החלטתי שהם יהיו על אותו בד, שסידרתי אותם בצורה מסוימת. אין להם סיבה להיות יחד, רק מישהו החליט לשים אותם יחד.

* * *

זה לא מספיק עניין לחבר למשל, מוטיב לא-קלאסי עם איזו צורה קונסטרוקטיביסטית. אין בזה שום עניין. זאת אומרת, יש בזה עניין פורמליסטי, אבל אם לא נלווים לזה תכנים רגשיים או לא יודע, פילוסופיים, אם לא נלווה לזה חיבור או להלחם עם משהו, אין לי שום עניין להתעסק בזה. הייתי משתעמם, הייתי מת משעמום.

ר.א.י.: אילו תכנים יש בציור שלך?

מ.פ.: של ציור מופשט שעשוי בצורת דימויים ריאליסטיים. אני לא מדבר. יש לי עניין לדבר על נגיד המון דברים, אבל לא להגיד שום דבר. אבל לא לשתוק. יש הבדל מאד גדול. כי מישהו יכול להגיד: אז שתוק, למה אתה צועק? הרבה פעמים עולה לי הדימוי של מונק – "הזעקה". יש כבר קונצנזוס עולמי שההיא לא משמיעה שום דבר. היא לא צועקת כבר. היא צעקה כבר המון. אבל בשביל לצעוק ולא להשמיע כלום אתה צריך לצעוק כ"כ הרבה בשביל שמיתרים יקרעו. אז זה הכול ביחד ובסוף זה כלום. זה כמו אחד שלוקח דף כזה ומצייר בצורה אובססיבית, כמו בשטיח פרסי, כל מיני דמויות או כותב שיר על שיר, על שיר, על אותו דף ובסוף מה שיוצא זה כלום בעצם, אבל כתוב המון, פשוט אובססיה מדהימה וזה נהפך לכלום. זה יכול להיהפך לדף שחור בסוף מרוב אותיות, מרוב כתב. עכשיו, יבוא אחד חכם יגיד: "בשביל מה לכתוב, אפשר לקנות בריסטול שחור". בסדר זה לגיטימי, הוא חושב ככה, אני חושב ככה.

ר.א.י.: זה מזכיר סופרי אבסורד, שמדברים נונסנס כדי לדבר.

מ.פ.: לא. לא. אני לא מסכים. זו לא הגישה שלי. אולי יש לי חלק מהגישה הזו, או לגישה שלי יש חלק מהדברים האלו. זה מן… אולי לפתח מחשבות או חיבורים ולהרוס אותם בחזרה. ולבנות אותם בשביל להרוס. ולהרוס אותם אח"כ בשביל לבנות עוד פעם משהו אחר.

ר.א.י.: דקונסטרוקציה.

ר.א.י.: כן, אבל עוד פעם – זה מילים.

ר.א.י.: גדולות?

מ.פ.: גדולות בבנליותן. אלו מילים חסרות משמעות. כאילו בומבסטיות כל-כך, שדשדשו בזה, כל-כך הרבה דושדש, שזה כבר נהפך לכלום. אמרת לא אמרת זה אותו הדבר. אז ככה קשה לתקשר. עוד פעם, אני חוזר ומסביר את השאלה. אני התעסקתי הרבה בתקשורת, באיך ציור מתקשר ולא הגעתי לזה בגלל בעיות שיש בציור. הגעתי לזה הגלל בעיות שיש בין אדם לאדם ובין אדם לעצמו גם. גם עם עצמנו יש לנו בעיה בתקשור, לא? כי מאיפה מתחילה התקשורת בין אדם לאדם – מבין אדם לעצמו.

ר.א.י.: הציור שלך עוזר לך לתקשר עם עצמך?

מ.פ.: במובן מסוים כן. כל מה שאני עושה עוזר לי לתקשר… במיוחד בצורה שאני עובד, שזה מין ללכת די לא ידוע. אין פרויקט. זה להיכנס בתוך יער שאתה לא יודע בדיוק מה תמצא שם. הכול לנחש, מתוך ניסיון, אבל לא. לא ממש.

ר.א.י.: אז זו דרך של חיפוש עצמי.

מ.פ.: גם זה. אבל אני לא יכול לדבר על הדברים האלו, כשמנסים להגדיר בשאלה גם את התשובה. זה סוג מסוים של חיפוש עצמי, אבל זה לא חיפוש עצמי. הרי יש מיליון סוגים ולכולם קוראים במילה אחת.

ר.א.י.: זאת אומרת שקשה להגדיר.

מ.פ.: כן, אז עם אנשים, כולם בני אדם, אבל לכל אחד יש שם, כתובת ולגבי נושאים מסוימים יש רק מילה אחת. תארי לך שברחוב אחד לכולם קוראים באותו שם. יש בעיה, אלו בעיות תקשורת. וזה שיש בעיות תקשורת כל-כך משמעותיות אצל בני אדם, על אחת כמה וכמה, זה יוצר, זה יכול להיות, בעיית תקשורת בציור.

הנוף שאני מצייר, השקיעות האלה או הזריחות… לא יודע אם זה אגם או אם זה אדמה. אתה לא יודע אף פעם אם השמש הולך או שהשמש בא. מצד אחד, זה הדבר הכי מובן מאליו. זו שקיעה כי רואים שמש למטה. אבל שמש למטה גם כשהיא זורחת, היא זורחת כמו שהיא יורדת.

ר.א.י.: זה גם התחלה וגם סוף.

מ.פ.: כן. אז יש לי הרבה עניין בדברים האלו, יש לי הרבה עניין בדברים לא מוחלטים, בדברים שנראים בצורה מסוימת ויש עליהם לפעמים סטיגמה מסוימת, שהיא יכולה להיות מוטעית. אבל זה לא לחנך קהל או משהו. זה גם כן אולי. זה משתמע בגלל שאני מציג, אבל זה קודם כל עם עצמי.

ר.א.י.: מה זה בשבילך להראות יצירות לקהל?

מ.פ.: אני לא יודע אם, לדוגמא, הייתי חי באפריקה, באיזה כפר, אם הייתי מצייר. או אם הייתי איזה רובינסון קרוזו – אם היה לי צורך… בטח היה לי צורך, אבל הוא היה מתבטא בצורה שונה. בצורה הכי בסיסית לאנושות יש שני צרכים, וחלק מבלבלים ביניהם – מבחינת מה יהיו בצרכים האלו ומה יהיה בצרכים האלו. אבל יש שני צרכים בסיסיים שזה צרכים נפשיים וצרכים פיזיים. אם מישהו כל היום עובד במכונות, אז בשבילו גם לראות מבט לחדשות עם פיסטוק זה צרכים נפשיים, כי זה מרגיע, כי זה בא מירושלים, מישהו מחויט מדבר אליו. לכולם יש את זה, אבל, עוד פעם, תלוי מי שם מה באיזו חבילה. כל אחד בוחר איך הוא ממלא את הפונקציה הזאת כלפי עצמו, ויש צרכים שהם שניהם בעצם, שזה העניין של הקומוניקציה, שזה בא מהנפש אבל אתה מגשים את זה הרבה פעמים בפיזיות. אז אני חושב שהתערוכות – יש לנו פה צורך לתקשר עם בני אדם וזה לא יכול להיות דווקא מבחירה. זה מחוסר ברירה. פשוט אתה אדם ואתה חי ואתה רוצה לתקשר.

ר.א.י.: אתה חושב שזה מתקשר?

מ.פ.: גם אם זה לא מתקשר, אין לזה קשר. אין שום קשר לצורך… זה סיזיפי יכול להיות בכלל, אבל בסיזיפיות אין שום דבר. עצם העובדה שאתה זורק משהו באיזה מקום והוא לא נתפס, זה לא אומר שאתה צריך להתייאש. זה תהליך וזה עושה את שלו גם בזמן האמיתי, אפילו אם הוא נכשל.

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. לשעבר מבקרת מחול, תיאטרון ומוזיקה בתוכנית "הדירוג" ברדיו כאן תרבות. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


The reCAPTCHA verification period has expired. Please reload the page.