דולפין ביער

"אני מציג בשביל לתקשר, אפילו שזו מלחמה אבודה"

רקפת א. ידידיה מראיינת את מאיר פיצ'חדזה

אתה קורא לזה "דמעות" או "טיפות"?

זה לא משנה. כמו שאת יכולה להגיד לפעמים אבא ואימא ולפעמים הורים. זה לא משנה, כי לא זה מתאים ולא זה מתאים, אז זה לא משנה בעצם. בגלל שזה לא מתאים אני אוהב את זה, כי זה הכול ביחד: זה גם דמעות, זה גם טיפות, זה גם מים, זה גם כלום. בעצם זה מאד תעשייתי מצויר. הוא מכיל כל-כך הרבה דברים, אז יכול להיות שמזה נובע שאני פעם קורא לזה ככה ופעם ככה, אבל אף אחד מהם לא מבטא בעצם את מה שזה. בכלל, יש בעיה בלהעביר שפה ויזואלית לשפה מדוברת.

אני עובד בשיטה כזו שבכל שלב הציור ייראה גמור, אבל זה לא אומר שהוא גמור, מבחינת העשייה שלו. וגם חשוב לי שאפילו אם יש דברים מקריים בציור שלי, שאני יודע שהם מקריים, שלבן-אדם שמסתכל לא תהיה הרגשה כזאת. שהמקריות תהיה מתוכננת בשביל הבן-אדם, שיהיה לזה אופי שזה עם החלטה, ההרגשה לפחות. … — חלק ב'

נעשיתי צייר, בדיוק מאותה הסיבה שלא יכולתי להיעשות. לא היה בזה שום דבר מיוחד. אם הייתי הולך לחוג ריקוד אולי הייתי נשאר רקדן. אני זוכר דווקא את הרצונות שלי, של ילד – שרציתי ריקוד. אמרו לי שצריך לתפור מגפיים מיוחדים. זה ריקוד גרוזיני, את יודעת, מגפיים כאלה וכל התלבושת – יקר. ואמרו לי שזה גיל לא מתאים, עומדים על קצות האצבעות. אח"כ רציתי כדורגל. אמרו לי שוברים רגליים, פצעים וזה. אבא שלי רצה שאני אהיה רצף, כי הוא היה רצף כל החיים ובנאי. יכולתי להיות רצף גם. אפשר לקרוא לזה תאונה. החיים מלאים תאונה.

ר.א.י.: מקריות?

מ.פ.: כן, מקריות. למקריות יש חשיבות מאד גדולה, אני חושב. אני גם חושב שמקריות היא לא מקריות, פשוט קוראים לזה מקריות. זה חלק בלתי נפרד מהחיים. המילים, עוד פעם, לא מביעות שום דבר. בטח אני נשמע כמו אחד שהולך למכולת בשביל לקנות לחם אחיד ויוצא עם לחם חי. אבל אני מאד יודע מה אני רוצה. מאד יציב בנפשי.

שירה בגרוזינית קראתי הרבה, עד שהגעתי למסקנה שהמנטליות של השפה, ההתחנחנות, לא יודע, אולי זה שירים של פעם, אולי זה לא שפת רחוב. אז הם נעשו בעייתיים. אם אני צריך לקרוא שירה בכל זאת, אני מעדיף לקרוא שירה בגרוזינית, היום, ואני לא קורא. … — חלק ג'

אני לא מאמין בלעשות דברים בחצי. בגלל זה, אולי, אני רק מצייר. לא הלכתי להוראה, לא כותב על אמנות. לא עושה כלום חוץ מלהיות בסטודיו. בסטודיו, זה העבודה עצמה או לחשוב. אולי הייתי עושה הרבה דברים אחרים, אבל אני אוהב להתמסר.

אז יש כמה דברים שבעולם הזה אני לא אעשה, אולי בגלגול הבא. לא יכול להגיד לך אם אני מאמין בגלגול הבא או לא מאמין. יש אנשים שאני מקנא בהם, שהם יכולים להגיד יש אלוהים, אין אלוהים, חיים לא טובים. אבל אם יש דבר כזה גלגול הבא, אז הייתי רוצה להיות כמה דברים. הייתי כותב, לא שירה, לא רואה את עצמי משורר, אבל כותב מסות, או מוזיקה. הייתי מת להיות נגן בכינור. בחיים לא החזקתי כינור, אבל זה כלי שנראה לי הכי הרבה שהייתי רוצה לנגן. או הייתי רוצה להיות עורך-דין. או זייפן. באמת, ארבעת הדברים האלו שאמרתי. זה הכי הייתי אוהב.

אז כשאני מבקר, כשאני מדבר עם מישהו על אמנות, מאד חשוב לי קודם לדעת מיהו. ולהתייחס לכל הדברים האלו, כשאתה מדבר עם 20 תלמידים זו שחיטה נפשית אדירה. אין לי בעיה בהתבטאות מילולית או לדבר על כל מיני דברים, אבל אני יודע כמה זה שוחק אותי. אני יוצא משיחה כזאת, אפילו מהראיון הזה… בגלל עצם הרצון שלי להעביר לך את המקסימום האופטימלי של מה שאני רוצה… זה עולה לי כל-כך הרבה נפשית. זה מה שתמיד הבריח אותי מהוראה. … — חלק ד'

לפני כחודשיים הלך לעולמו בטרם עת הצייר הישראלי יליד גאורגיה מאיר פיצ'חזדה. ואז נזכרתי. בימיי הראשונים בתל-אביב, לפני אי-אילו שנים, ניסיתי ללא הצלחה מרובה, לפתח קריירה עיתונאית. נשלחתי על-ידי אחת עורכת קיקיונית של אחד עיתון קיקיוני לראיין את האמן מאיר פיצ'חזדה. אותה עורכת בוודאי ציפתה לכתבת קלישאות שתפאר עמוד כרומו אחד (כולל תמונות) בעיתונה רווי-הפרסומות, אך אני בתור בוגרת טרייה של החוג לתולדות האמנות, העזתי שומו שמיים לערוך עם מאיר ראיון עומק כיאה וכיאות למקצוע. הראיון שהגשתי לה (גרסה קצרה והדוקה) נדחה על הסף בצירוף הכיתוב "לא מעוניינת" (המסמך שמור אצלי עד היום). הראיון עם מאיר, נדחק לשקית אוצר שכללה את החומרים שנעזרתי בהם למחקר לקראת הראיון, קלטות-מיני של הראיון והתעתיקים המדויקים בכתב-ידי הוורוד, כמו גם תדפיסים של כמה גרסאות, על נייר הדפסה עתיק עם פרפורציה… שקית שעברה איתי מספר דירות ולמזלי נשמרה ונמצאה שוב לאחר ששמעתי על מותו של מאיר.

זהו ראיון שנערך באמצע שנות התשעים. כנראה שבשנת 1993 או 1994. לא יכולתי לשחזר את התקופה המדויקת למרות כל המסמכים שנשמרו. אפילו חותמת התאריך על המעטפה בה הוחזרה לי טיוטת הראיון, נמרחה ולא היתה קריאה.

ובכל זאת, למרות שהראיון מתייחס לעבודות מוקדמות יחסית של מאיר, הוא מהווה מסמך אנושי ופיוטי על אדם מרתק שלצערנו אינו איתנו עוד.

בחרנו להביא לפניכם גרסה לא מעובדת, פרגמנטים של שיחות, ללא הסברים וללא דברי פתיחה (למעט אלו המילים), ולתת לדברים לדבר בעד עצמם. בשל אורכו של הראיון, חילקנו אותו לכמה דפי אינטרנט באופן שרירותי לגמרי, כאשר כל אחד כולל פרגמנט אחד או כמה. כפי שתיווכחו לדעת, סדר הקריאה אינו משנה.

העברית היא באותיות לטיניות ואלו שתי שפות עם שפה שלישית שהיא בידיים, שבתוכה יש שני סוגי אותיות, שכל זה בכלל ציור ומצויר, שהוא גם לא ציור בעצם, כי הוא בכלל כתב, אבל הוא לא כתוב. זה סמטוכה שלמה. סמטוכה אני אומר בשביל שכל-כך הרבה מאמצים בשביל להגיד את אי-היכולת להגיד. אבל זה לא לא-להגיד, כי בשביל לא להגיד אתה לא אומר כלום. אתה שותק. … — חלק ה'

ר.א.י.: הגדירו אותך בתור פוסט מודרניסט.

מ.פ.: אני לא יודע מה זה בכלל, אני בקושי יודע שהם האחרונים. ממש זה הדבר האחרון שהייתי יכול להגיד על עצמי.

זה הבעיות שלהם, הם צריכים לכתוב. כל אחד והפרנסה שלו. אני נותן להם את כל הכבוד המגיע להם. לא בציניות. סופרים כותבים, ציירים מציירים, פילוסופים הוגים. מחר הם יכולים להגיד שאני הייתי אפיזודה, קוריוז מתל-אביב, משנה זו עד שנה זו.

היסטוריה זו הכול המצאה של אנשים ואם זו המצאה של אנשים היא ניתנת לערעור והיא ניתנת לשינוי. אין לזה שום משמעות.

כמו העני בסרט "קגמושה", שעושים אותו מלך. הוא רואה את ההתנהגות של האנשים ולא מצליח להתאפק, והוא מזיז את הפנים ומגחך. אין לו שליטה. כאילו מישהו מדגדג אותו. האבסורד מטריף אותו. זה אותו דבר לגבי. היו המון אמנים שהעלו אותם, שהורידו אותם, עוד פעם העלו אותם, התעניינו בהם מחדש. אמרו שזה שמאלץ, אחר-כך אמרו לא, היתה לו רגישות יתרה. אין לזה סוף, פשוט אין לזה סוף.

אז אותם המבקרים יכולים לכתוב אחרי שנתיים בדיוק הפוך, לא בגלל שאין להם עמוד שדרה. פשוט ככה העולם הזה נוהג. היו לי מקרים בקריירה הקצרה שלי של מבקרים שסתרו את עצמם. אין לזה משמעות. יש לזה משמעות אולי בזה שכשאתה עושה משהו, אתה רוצה להראות את זה, אתה רוצה שיאהבו את זה יותר מאשר לא יאהבו את זה. אבל לגבי בינך לבין עצמך, במיוחד שאתה יודע שכתבו עליך הרבה טוב, אז שיכתבו עליך גם לא טוב. כי אתה יודע שאתה לא השתנית. זאת אומרת, משהו לא בסדר, לא איתך, איתם. או שעם האופנה. אז אתה אומר, בסדר, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

 

מאת

רקפת א. ידידיה

עורכת שחרזדה. למדה תולדות האמנות ותולדות התיאטרון באוניברסיטת חיפה. בוגרת "הסמינר החדש לתרבות חזותית, ביקורת ותיאוריה", קמרה אובסקורה. זמרת סופרן. בוגרת ביה"ס הישראלי לשירת מקהלה. [צילום: בוריס סבירסקי]

תגובות פייסבוק (0)

תגובות שחרזדה (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *