…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

לרגל הגיליון החמישי של המדור הספרותי Regions New (ספטמבר 2009)

מאמר המערכת: ישראל השנייה 2009 – שמאל: שמעת עליה?

השמאל הישראלי נכחד! ואם לא – ראוי לו שייכחד!

מה שנראה היום כשמאל ישראלי – המוזלמן מר"צ והקנטונים של מפלגת העבודה, הם ההריסות שאחרי ההפצצות. ובתור הריסות, כל שביכולתן הוא להעיד על מה שהיה. כוח לעשייה אין להן, אולי זולת לשרת את הימין העולה בנישות מקצועיות ספציפיות בהן מתמחה אדם זה או אחר החבר, במקרה, במפגלת שמאל. האינדיווידואליזם ניצח את האידיאולוגיה. השמאל הופרט.

למען האמת, הסקלה האידיאולוגית שמאל-ימין נראית קצת אנכרוניסטית בעולם שבו בעצם שולטת אג'נדה כלכלית ימנית, אג'נדה שמעבר לקפיטליזם, לגלובליזציה, להפרטות, לקידום אינדיווידואליזם קיצוני (של מתעשרים) מחד ולמחיקת האדם (העובדים) מאידך. אג'נדה שהמיסה את כל ההפרדה בין האינטרסים של מדינה והאינטרסים של בעלי הון. אג'נדה שמחקה את הישות 'מדינה' והפכה אותה לכלי בשירות בעלי ההון. לעוד אמצעי לדיכוי ולשיעבוד. שהרי בעלי ההון יכולים להקים חברות בינלאומיות, לנייד תעשיות למקומות בהם הייצור זול יותר ולמקסם את רווחיהם. העובדים מאידך, עדיין כבולים על-ידי שיטת המדינות. הגלובליזציה לא חלה עליהם. היא לא מאפשרת להם לנדוד אחרי ריכוזי התעסוקה הנודדים בעולם, אלא כולאת אותם במדינתם, כפופים למערכת מסואבת של חוקי הגירה ויריבות בין מדינות מחד ושל הבדלים תרבותיים מאידך.  השיטה הקפיטליסטית השכילה סוף כל סוף ליצור הפרי אנד לסיפור מגדל בבל. העונש שהטיל אלוהים על בני האדם, הוא זה שמביא לאלוהי ההון (עוד יותר) רווחים.

אל מול המצב הקטסטרופלי הזה, נדרש שמאל פעיל ומהפכני כמו אוויר לנשימה. אלא שהשמאל המתדלדל, בארץ ובעולם, מתבייש בעברו הסוציאליסטי, שנראה מיושן ולא תקף בעולם שקיומו של אדם נמדד בכושר הצריכה שלו, ואינו מקדם שום אג'נדה חליפית לאג'נדת הימין, זולת טלאים הזויים פה ושם (למשל חוק רישום שעות העבודה שיזמה ח"כ יחימוביץ, שלא רק שלא הביא לשיפור במעמדו של העובד, אלא נוצל עם השמתו על-ידי מעסיקים רבים, כדי לשלם אותו דבר או אפילו פחות וכדי להפריש פחות לקרנות הפנסיה).

השמאל הישן, הישראלי והעולמי, אינו מסוגל לפתח אג'נדה נגדית, מכיוון שהוא סיים את תפקידו. המהלך השמאלי העולמי הושלם עם נפילת ברית המועצות ומה שנותר מאז הוא שמאל שעבר אדפטציות פופוליסטיות בניסיון להנשים מלאכותית ולשמר בחיים משהו שהיה צריך ממזמן לפנות את מקומו למהלך הבא, הקונטרה-קפיטליסטי. הוא שייך לאליטות חנוטות שמסרבות לפנות את כיסאן ואינן מסוגלות לתקשר עם מי שהן אמורות לייצג.

גם בארץ נשמעו במערכת הבחירות האחרונה קריאות מטעם מפלגת מר"צ על כך שהשמאל "הישן", קרי מפלגת העבודה, סיים את תפקידו ההיסטורי. כנגד הם חברו לתנועה המתהווה – "התנועה החדשה", שהגדירה עצמה כ"שמאל החדש". מהו השמאל החדש הזה? טל אלמליח, במאמרו "שמאל חדש, תרבות ישנה: הקשר ההיסטורי של "צוותא" ומר"צ" (NRG, 17.9.07), מכנה את השמאל הישראלי החדש "שמאל ליברלי": "היום, ...מגדיר את עצמו השמאל "החדש", או השמאל 'הליברלי', באמצעות העמדת ההתנגדות לכיבוש ותביעה לחירות הפרט במרכז משנתו. התנגדות לכיבוש מהווה גורם מאחד עבור קהלים רבים, רובם לא סוציאליסטים. התביעה לחירות הפרט גם היא לא קשורה דווקא לסוציאליזם, ולהפך: לרוב החשיבה המקדשת את היחיד גוזרת שכל התערבות חברתית מתפרשת כפגיעה בחירותו ומשמשת את מצדדי ההפרטה. לכן קשור השמאל הליברלי באופן אימננטי בביקורת הקולקטיביזם התנועתי והממלכתי על גילוייהם השונים."

בניגוד לשאר העולם, ישראל היא עוף קצת מוזר שבו מפלגת הפועלים מזוהה עם מצביעים מקרב האליטות ומפלגת השמרנים הקפיטליסטית מזוהה עם מצביעים מקרב השכבות הפועליות המקופחות של החברה. זוהי ירושה שהנחיל העידן הסוציאליסטי של המדינה, או יותר נכון ההתפכחות ממנו. בתחילת ימי המדינה, הימין הפוליטי היה מזוהה עם ימין כלכלי, פשיסטי אפילו, שהתנגד מרה לסוציאליזם. מפלגות הפועלים השונות ייצגו את הפועלים ואת המבנים הסוציאליסטים של המדינה - הקיבוצים וההתיישבות העובדת.

הפעילות המאורגנת והענפה של המבנים הסוציאליסטים, השיתופיים, האידיאולוגיים של החברה הישראלית אפשרה בעצם את הקמתה של מדינת ישראל. אלא שהיא היתה מבוססת על שלל מנגנוני דיכוי, ניצול, אפליה והסוואה. כך, נוצל דור הבנים לצורכי המלחמה על הארץ (מיתוס הצבר) ובסיומה, נדרש להחזיר את המפתחות להורים שינהלו אותה. כך, למרות אידיאולוגיית השיתוף וכור ההיתוך, יצרו אותן אליטות ישנות מחנות חברתיים של שווים יותר ושווים פחות בימי גלי העלייה ההמוניים של שנות ה-50. ישראל הראשונה וישראל השנייה.

"ישראל השנייה" המקופחת, קופחה דווקא על-ידי השמאל, זה שדגל באידיאולוגיה של שוויון, אחווה ושיתוף. זו היתה תחילת אחריתו. "ישראל השנייה" אמרה מספיק והורידה את השמאל מהשלטון, רק כדי להעלות את מתחריו הימניים, שהשכילו ליצור קשר בלתי נתפס בין אג'נדה כלכלית ליברלית ועזרה לבני השכונות המקופחים.

אלא שמאז עברו 30 שנה, הסוציאליזם העולמי התרסק והקפיטליזם העולמי נהיה חזירי ובוטה כשהוא דוחק את כלכלת הייצור, עליה הושתתה התורה מרקסיסטית – הבסיס לתיאוריות השמאל באשר הן, למען כלכלת רווחי הון וספקולציות. ישראל, בפרט, חוותה גם שינוי דמוגרפי עצום, כאשר בשנות ה-90 של המאה ה-20, נקלטו בה  מיליון וחצי בני אדם מיוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר וכחצי מיליון אתיופים. במקום להגיב על ההתפתחויות החדשות, בעצם כבר לא כל-כך חדשות, האלו, השמאל הישראלי בפיגור של חצי מאה, עדיין עסוק בלהכות על חטא "ישראל השנייה" הראשונה - אפליית המזרחיים, אולי משום שמזרחים רבים השכילו ברבות הימים להצטרף לאליטה השמאלנית ואולי משום שהעיסוק באפליית המזרחיים דהיום, הוא הסתעפות של העיסוק באפליית הפלסתינים, כלומר בהתנגדות לכיבוש. "ישראל השנייה" החדשה נסתרת מהם. האתיופים המשרתים אותם בסופרמרקט שקופים. המאבק שלהם להתקבל לבית-ספר בישראל, כל בתי-ספר, לא מעניין אותם. בעיות פסולי החיתון בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר, גם הן אינן מעניינם.

במאמרו הנזכר דלעיל, מרחיב אלמליח על השינויים בשמאל, בהתעכבו על שני שינויים נלווים עיקריים: "האחד הוא ירידת מרכזיותו של המימד הכלכלי-מעמדי בניתוח המציאות, ... [ועלייה] בעיסוק בנושאים כגון איכות סביבה, דיכוי מגדרי ועדתי, כפייה דתית, עובדים זרים, הקהילה ההומו-לסבית וכדומה ...[שכעת] באים כחלק משיח של דאגה נפרדת למגזרים שונים ולא כחלק משיח רחב העוסק בכל אלה כחלק מתיקון המציאות על ידי כינונו של משטר סוציאליסטי. השינוי השני הוא תהליך של העתקת מוקד הפעילות של השמאל מהזירה הפוליטית אל הזירה התרבותית והחוץ פרלמנטרית - המתממש בהמרת אופני הביטוי של ערכיו ממאבקי עובדים והתארגנויות פוליטיות במסגרות מפלגתיות לפעילויות כגון כתיבה אקדמית, יצירה ספרותית, ערבי עיון וכנסים, שירת מחאה, פסטיבלים, הפגנות, עצומות וכו'."

בעצם מדובר במעבר מפעילות חברתית רחבה בקרב העם ולמען העם לפעילות תרבותית מגזרית שאינה נגישה לרוב הציבור, פעילות שמגזר השמאל מקיים בינו לבין עצמו ולמען עצמו, פעילות שמטרותיה לכאורה הן בעצם רק אמצעי.  ואכן, בקרב שכבות רחבות באוכלוסיה, נדמה כי השמאל עסוק בראש ובראשונה בלתפוח לעצמו על השכם. ביתר הזמן הוא מבדר את עצמו, מתעסק בנושאים אופנתיים ולא מזיקים או דואג לבני-דודינו. רבים מרגישים, כי המעמד המיוחס שמוענק באופן כמעט אוטומטי לשמאל מעצם היותו "השמאל" - אינו מוצדק. הם מרגישים ששמאל שרוי בתוך בועת אהבה עצמית, ושלמחאה שלו, מחאה במילים גבוהות שרק הוא מבין ושבעצם נועדה לחזק רק אותו, אין ולא כלום עם עזרה אמיתית לשכבות מצוקה או עם פתרון ממשי של בעיות חברתיות כלכליות לוחצות כמו דחיקת מעמד הביניים והתעשרות האלפיון העליון ע"ח אי-פירעון הלוואות לקרנות הפנסיה של הציבור.

במאמרו "זעם בישראל השנייה יביא לצמיחת אליטה חדשה" (NRG, 26 באוגוסט 2009), ארז תדמור כנביא בשער מזהיר מהתעלמות האליטה, בעיקר זו התקשורתית ובמשתמע, השמאלנית, משכבות נרחבות בעם: "מיליוני האנשים האלו הם רובו המכריע של עם ישראל שקולם מושתק ומוכפש בתקשורת. אלו הם האנשים שתקציבי התרבות אינם מגיעים אליהם אלא ל"הבימה" ול"צוותא". אלו הם האנשים שמודרים מהאוניברסיטאות. אלו הם האנשים שנושאים את המדינה על שכמם אך ילדיהם אפילו לא נלקחים בחשבון בחלוקת הטובין במוקדי הכוח האמיתיים." המרכיבים של "ישראל השנייה" החדשה אליבא ד'תדמור,  "הליכודניקים, מצביעי ישראל ביתנו, חלק גדול ממצביעי קדימה, תושבי עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, העולים החדשים, החילוניים הלאומיים, הדתיים הלאומיים, המסורתיים והחרדים." – אינה מזכירה במאומה של הקוקטייל של "ישראל השנייה" הישנה.

עם זאת, הרוויזיה המתבקשת, לפי מאמרו של תדמור, היא שוב רוויזיה נגד האליטה השמאלנית, אם כי מסיבות שונות לחלוטין: "אלו האנשים שהאליטה בישראל מסובבת על האצבע כבר שנים ובטוחה שכוחה יעמוד לה לנצח. אלא שהציבור מתעורר. הציבור מתעורר והאליטות שהפנו עורף לעם ולציונות מבינות את זה. הן מבינות שבקרוב תיערך כאן רביזיה גדולה. הן מבינות שהרכבת יצאה מהתחנה ושהימים בהם מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה ותקציבי התרבות של 100 אחוז מהאוכלוסייה התחלקו בין עשרה אחוזים הולכים ומתקרבים לקיצם."

למרות שבכנסת ישראל, השמאל הובס לפני שלושים שנה (למעט תקופות קצרות של שלטון מפלגת העבודה בימי רבין ובימי ברק), עדיין נשמרה בציבור התפיסה כי השמאל מייצג את האינטליגנציה, את האליטה המחשבתית-המוסרית (וזאת להבדיל מהערסים המצביעים לליכוד ומהבריונים הרוסים המצביעים לליברמן). אלא שמדובר בסימולקרה. רעיונות השמאל ("החדש") שולטים אמנם בתקשורת ולצערנו באופן בלתי פלורליסטי בעליל גם באקדמיה, אך אין מדובר באליטת אנשי מופת בעלי ערכים ומוסר גבוה. מהשמאל הסוציאליסטי הציוני המוסרי המקורי לא נותר דבר ובוודאי לא שאליטה מחשבתית-מוסרית אמיתית הלוחמת לעתיד טוב יותר ולרווחת בני החברה בה הם חיים.

אלמליח מסביר: "...'השמאל החדש', הממיר את ה'שמאל פוליטי' ל'שמאל תרבותי', איננו בא לשנות. הציבור היוצר והצורך את 'השמאל התרבותי' הינו המגזר המבוסס של החברה הישראלית. מגזר זה, מאחר שצמח בשנות ההגמוניה של השמאל על גבי המערכות של מדינת הרווחה, פועל תחת הכותרת האידיאולוגית של השמאל, אך תוך כדי זאת הוא מבקש להימנע מחלוקת ההכנסה שהסוציאליזם מבקש לחולל, על מנת לשמר את מעמדו ולהמשיך לעלות מעלה בסולם הסוציו-אקונומי. לכן, פוליטית, הוא מבקש להעניק שירות דווקא לכוחות הימין." (שם)

ובכל זאת בשמאל דעסקינן. לאחר שזנח את התפיסות הציונות הקלאסיות והותירן נכס בידי הימין (מרוקנות מתוכנן הסוציאליסטי כמתחייב), אימץ השמאל, במקומן, ובהשפעת השמאל העולמי, תיאוריות פוסט-ציוניות ואף אנטי-ציוניות, תפיסות סמי-אנרכיסטיות שהתמקדו בפתרון, מה שנקרא, הבעיה הפלסתינית, ולשם כך קרא למחיקת קווי המדינה היהודית, בשם יצירת 2 מדינות ל-2 עמים, או לחלופין, ליצירת מדינת כל אזרחיה. בעצם מעשהו זה, אימץ השמאל הציוני הישראלי יותר ויותר את תפיסת השמאל הקיצוני הישראלי, עד שלא נותר בו דבר זולת התפיסה השמאלית הקיצונית שבמקרים רבים גובלת בחתירה נגד עצם הלגיטימציה של הישות הנקראת "מדינת ישראל".

במכתב  מה-2 בספטמבר 2009 "הצהרת טורונטו: לא חוגגים כיבוש" (The Toronto Declaration: No Celebration of Occupation), יצאו כ-50 אנשי קולנוע נגד קיום המסגרת City to City על העיר תל אביב, במסגרת פסטיבל טורונטו לקולנוע. במכתב נטען, שתוכנית הסרטים שיוצגו אינה מייצגת את הגיוון הקיים בתל-אביב (לפי הצהרת התוכנייה), בגלל העדרם של יוצרים פלשתינים מהתוכנית ובגלל שהתוכנייה אינה מזכירה ש"תל-אביב בנויה על כפרים פלשתינים שנהרסו, ושהעיר יפו, המרכז התרבותי הפלשתיני עד 1948, סופחה לתל-אביב לאחר הגליה מסיבית של אוכלוסייה פלשתינית. התוכנית מתעלמת מסבלם של אלפים מתושביו הקודמים של אזור תל-אביב/יפו וצאצאיהם שחיים כיום במחנות פליטים בשטחים הכבושים או שנפוצו לארצות אחרות, לרבות קנדה." וכמובן, איך אפשר בלי המנטרה האופנתית לימינו: "הצגת תל-אביב המודרנית והמתוחכמת מבלי להתייחס לעבר של העיר ולמציאות של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה, יהיה כמו לכתוב בהתלהבות יתרה על אורח החיים היפה והאלגנטי של קייפ-טאון או יוהנסבורג הלבנות, במהלך האפרטהייד, מבלי להזכיר את העיירות השחורות קייליטשה וסווטו."

כמו תמיד, השמאל בוחר להאיר רק צדדים מסוימים שנוח לו להאירם (או אם נתוודה, צדדים שמישהו כנראה מממן ומייחצן את העיסוק בהם) ומתעלם מצדדים אחרים. מדוע השמאל העולמי דואג תדיר לפלסתינים כמו גם לשחורים בדרום-אפריקה, אך מתעלם מניצול האדם הלבן את יתר מדינות אפריקה, מתעלם מ"יהלומי הדמים", ממלחמות האזרחים הבלתי-פוסקות וממגפת האיידס המשתוללת ביבשת השחורה כמו גם מהפערים החברתיים העצומים במדינות העולם השלישי. גם בריו דה ז'נרו שוכנות זו לצד זו שכונות מפוארות לצד פאבלאס, עיירות צריפונים דחוסות ועלובות. למה אנחנו לא שומעים עליהם?

אין זו אלא משום שמה שנותר מהשמאל העולמי, בדיוק כמו בימין, הוא מכונה משומנת של יחסי ציבור ברשות בעלי אינטרסים שמנווטים את ציבור מסוים להאמין שפעולה זו או אחרת תטיב איתם ועם העולם.

כך כאשר קולנוענים יוצאים נגד תעמולה ישראלית בפסטיבל טורונטו, הם כבר אינם יוצאים נגד הכיבוש של 1967, אלא נגד הכיבוש של 1948. הם אינם היחידים, השמאל הרדיקלי ושדרות נרחבות בשמאל הציוני הישראלי מסכימים עימם.

אנשי "ישראל השנייה" החדשים יוצרים אט אט אלטרנטיבה לנרטיבים האלו של השמאל. כך למשל כותב צפריר רונן במאמר "בדיית הנכבה - הערבים, פליטים יחידים בעולם בגלל יוזמת מנהיגיהם" (ערוץ 7, 24.1.08):

המדהים הוא שהערבים הם הפליטים היחידים בעולם שנעשו פליטים לא בגלל פעולת אויביהם, אלא בגלל יוזמת מנהיגיהם. מאז ועד עתה 60 שנה מחזיקים מדינות ערב, מדינות הנפט בעלי העושר האגדי, את הפליטים בעניות מנוולת ומונעים את שיקומם.

קולונל מינצרהאגן, מי שהיה קצין מודיעין בריטי, נפגש עם מנהיג ערבי וזו הייתה שיחתם בנושא הפליטים הערבים של מלחמת 1948 שנכתבה ביומנו: ...אתם הערבים, על כל אוצרות הנפט שלכם,מדוע אינכם עושים משהו למען הפליטים העלובים הללו מארץ ישראל'. 'אלוהים אדירים' אמר, 'אתה חושב באמת שאנחנו נהרוס את התעמולה הטובה ביותר הנמצאת ברשותנו, הרי זה מכרה זהב'. אמרתי שדעה כזאת היא קשת לב ובלתי מוסרית כאחת. 'הבלים' אמר, 'הם סתם אשפת אדם אבל הם מכרה זהב מדיני.'

או למשל בגילוי הדעת של ק.בנימין "עבר והווה/ ק.בנימין-המודיע-תרומה: אנטישמיות סינית" באתר לדעת.נט החרדי:

ב-16 בספטמבר 1947, כשמליאת עצרת האו"ם עמדה לדון בהצעות לחלוקת הארץ, נפגשו נציגי הסוכנות היהודית, דוד הורוביץ ואבא אבן, עם מזכיר הליגה הערבית דאז, עזאם פחה, והציעו לו להגיע להסכם בין יהודי ארץ ישראל לערביי הארץ. הם אמרו לו כי "היהודים הם עובדה קיימת במזרח התיכון. במוקדם או במאוחר יהיה על הערבים להשלים עם עובדה זו. הערבים לא יוכלו למגר ולהשמיד למעלה מחצי מיליון נפש. היהודים רוצים בתום לב בהסכם עם הערבים ונכונים אף להקריב קורבנות למענו". הם הציעו הסכם בטחוני וכלכלי על יסוד זכויות וחובות שני העמים.

מה השיב פחה? בגילוי לב מדהים אמר: "העולם הערבי אינו נתון במצב רוח פשרני. גורלם של עמים אינו נחתך בדיבור רציונלי. בדברי שלום ופשרה לא תשיגו דבר. אולי אתם יכולים להשיג משהו אך ורק בכוח נשקכם. אנו ננסה למגר אתכם. איני בטוח שנצליח בכך, אך ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, מצד שני איבדנו את ספרד. יתכן שנאבד גם את ארץ ישראל, אולם השעה מאוחרת מדי לפתרון בדרכי שלום... אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד, מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני, אולי הייתי נוהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה עשויה להיפתר אך ורק בכוח הנשק".

אלו אינם נרטיבים חדשים. הם נרטיבים שהיו מקובלים על כל שדרות העם בעבר, למעט השמאל הקיצוני. השמאל הציוני נטש אותם אט אט למען תקווה לשלום. הוא היה חייב לנטוש אותם כדי לאפשר פתח להידברות עם הפלסתינים. כשלון השמאל לייצר שלום עם הפלסתינים, לאחר שפשט את גלימת הציונות ומסרה על מגש של כסף לימין, ולאחר שהזניח קשות את האג'נדה החברתית והותירה בידי מפלגות כמו ש"ס וישראל ביתנו, הותירה אותו מרוקן מנכסים. כל שנותר הוא כסות להשכרה – לשמאל הרדיקלי מזה ולימין הקפיטליסטי מזה.

אלא שמה שרואה שאר העם בשמאל, השמאל אינו רואה בעצמו. הוא ממשיך לחזור על אותן מנטרות שחוקות שאיש אינו מאמין בהם יותר ומרוקן אותן מתוכן עוד יותר. כך לאחר הרצח המזעזע של אריק קרפ בחוף הים, התארחה בתוכנית עושים סדר בחינוכית 23, השופטת בדימוס סביונה רוטלוי והאשימה את הכיבוש באחריות לאלימות הגואה בחברה הישראלית. בהשפעה הקשה של השירות בשטחים על אופי החיילים. את הרצח ביצעו ערבים מג'לג'וליה שאין להם קשר לשירות בשטחים. רבים מצופיה של התוכנית, לא יכלו שלא לחוש מבוכה מול הקישור השחוק, ההזוי והחלול הזה. ועוד מפי שופטת מחוזית בדימוס.

דבריה של השופטת בדימוס רוטלוי משקפים הלך מחשבה אבסורדי שלפיו כל מי שמחזיק מעצמו בצד של האליטה חייב לאמץ את מנטרות השמאל ולהפיצם ללא לאות. הימין מערער על תפיסות השמאל בכלים העומדים לרשותו, אך כאשר כלי התקשורת העיקריים נשלטים על-ידי אג'נדה שמאלנית, קולם לא נשמע שם, כלומר כמעט ולא נשמע בכלל. אבל זאת אינה הבעיה. הבעיה היא בשמאל עצמו. שמאל שלא טורח לעצור, להסתכל בעצמו, לבקר את עצמו ולתקן את עצמו (למרות שהוא מטיף לכל העולם לעשות כך) אלא דוהר בשיכרון גדלות ו/או ניצחון קדימה על כנפי מנטרה שפג תוקפה. בהעדר פיתוח של הרעיונות השמאליים והתאמתם למציאות המשתנה, השמאל הולך ומאבד אחיזה. מאבד מצביעים ומאבד לגיטימציה.

המעמד היחיד שעוד נותר לו הוא של תו תקן, גושפנקא החותמת השתייכות לאליטה זו או אחרת. או בעצם, של מותג שצריכתו מכניסה אוטומטית למועדון המיוחסים.

דעות שמאליות הן בין היתר כרטיס הכניסה למועדון המשוררים והסופרים בארץ ישראל, כרטיס שרצוי לו, בעידן המותגים שלנו, שיניב תוצרים. זה התחיל בקטן: עצומה נגד מלחמת לבנון השניה. אח"כ הגיעה תורה של "אדומה" – אנתולוגיית שירים בנושא חברתי. וגולת הכותרת: "לצאת" - אנתולוגיית יצירות נגד הפעולה בעזה שיצאה לאור, יש לציין, עוד לפני כניסת כוחות הקרקע (ולכן בהקשר זה, קשה שלא לתהות אם "לצאת" משמעו 'לצאת מעזה' או שמא 'לצאת בהכרזות').

"לצאת" לא נוצרה חלילה לאחר שוך הקרבות ולכשהתבררו ממדי האסון, אלא הופקה מיד עם יריית הטיל הראשון מצד ישראל וככזאת כללה יצירות ישנות שלא נוצרו כתגובה לפעולה. להבדיל מאסופות מחאה כתובות בעבר, היא לא נוצרה כדי לסכם מצב שהיה ולייצר עליו תובנות בדיעבד, אלא יותר כדי לייצר עמדה מובהקת כבר בתחילת ההתרחשויות. קשה היה שלא להתרשם, כי עורכי החוברת, משתתפיה ורבים ששלחו מחומריהם ולא זכו להיכלל בה, רצו לנצל את המומנטום, את אור הזרקורים, לאו דווקא למחאה, אלא יותר לקידום עצמי (או שמא זה היינו הך). למרות שרבים העידו על ערכה הספרותי הירוד של החוברת, ולמרות שרק דפוס בכפר קאסם הסכים להדפיס את המהדורה הראשונה, היא זכתה ליחסי ציבור נרחבים בכלי התקשורת (השמאלנים וחובבי הסלב), להתייחסויות, מסויגות אמנם, במדורי הביקורת בהיעדר משהו אחר לדבר עליו ואף למהדורה שנייה. ספק אם היה מתעורר אותו באזז תקשורתי, אם החוברת היתה יוצאת כחודש לאחר תום הקרבות. אכן, השכילו עורכי החוברת להבין את עידן תקשורת המותגים והסלבים ולפעול בו. יהיו מניעיהם אשר יהיו, הם בהחלט יודעים לשווק מחאה...

וזוהי רק דוגמה אחת מיני רבות. אין זאת אלא כי השמאל הפך לבדיחה קפיטליסטית סרת טעם. למוצר שאפשר למתגו לפי עניין. לחותמת ריקה למעמד חברתי. כמו כל המותגים הגשמיים, הוא אוכל כל חלקה טובה בתרבות שלנו, הוא דגל שמניפים כדי לחפות על הריק.

הגיע הזמן לקרוע את הדגל. אי אפשר לחיות לאורך זמן על בטן ריקה.

תחי המהפכה!


Regions New - צומת ספרותי

דולפין ביער

בעד הנגד

הלילה לא ירד לעולם

הסאטיר הלבן

שמפניה שחורה

 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.