…Haber navegado por los diversos mares del mundo
o por el único y solitario mar de nombres diversos…

Elegia / JL Borges

...לנווט בימים השונים של העולם
או בים האחד והיחיד, על שמותיו השונים...

אלגיה / חורחה לואיס בורחס (מספרדית: ר.א.י)

בפתח הגיליון ה-4 של 'הסאטיר הלבן' - מדור הביקורת
(22 בדצמבר 2008)

בימים אלו בישרו לנו הפלסטינים בעזה, כי מצידם תמה תקופת הרגיעה. מאז, מטר קסאמים נוחת בשדרות, באשקלון ובישובי עוטף עזה וראש השב"כ כבר הבטיח לנו כי לחמאס יש יכולת לשגר טילים שיגיעו עד פאתי באר-שבע. ומה אנחנו עושים, מהשמאל המתדלדל והנמוג עדיין דוחקים בנו לשבת לשולחן המו"מ, אך הרוב הדומם רוצה שנכנס לעזה ונראה להם מה זה. כמו לפני מלחמת לבנון השנייה, שוכחים את המחיר שנשלם בחיי אדם ובכלל עוד לא תהינו מה יעלה בגורלו של גלעד שליט בסיטואציה של מלחמה עתידית כזו.

בימים אלו מתפרסם ספרה של הסופרת הוותיקה אסתר שטרייט-וורצל "קיץ כתום" על ימי ההתנתקות, או כפי שהיא קוראת לה 'הגירוש'. אם עד לפני כמה חודשים היה נחשב קולה לקול ימני הזוי, הרי שהיום רוב הטוקבקיסטים משבחים אותה על הספר ורק תגובה אחת בודדה עוד חזרה על המנטרה ההיא שמדובר בפרזיטים שחיו שם על חשבון המדינה ושגבו ממנה מיליונים כדמי פינוי.

המגיבים האלו, אינם מייצגים את מתנגדי ההתנתקות דאז. יותר, הם משקפים חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה היהודית בישראל שהתפקח מאג'נדת השמאל בנוגע לשאלה הפלסטינית. הסקרים שמבוצעים לקראת הבחירות ההולכות ומתקרבות רק ממחישים לנו זאת: באתר פורטל בחירות 2009 תוכלו למצוא שקלול השוואתי של כל סקרי המנדטים שנערכים לקראת הבחירות. לפיהם, גוש הימין-מרכז (קדימה, הליכוד, ישראל ביתנו) מונה כ-70 מנדטים. אם נוסיף להם את ש"ס, את יהדות התורה ואת הבית היהודי – נגיע ל-90 מנדטים. גוש השמאל הציוני (העבודה-מרץ-הירוקים) מונה רק 20 מנדטים וחד"ש – לצערנו הרב היא נחשבת באתר זה, כנראה, כחלק מ"ערבים" – ובכל זאת, המספרים מדברים בעד עצמם. איפה הימים שגוש השמאל (העבודה-מרץ) מנה כ-55 מנדטים (ימי רבין) או כ-70 מנדטים (למשל בכנסת הרביעית, בה מפא"י זכתה במספר שיא של מנדטים – 47).

האם השמאל נמחק בגלל, כמו שטוענים מנהיגיו, שהאידיאולוגיה בה הם דגלו במשך 30 שנה – 2 מדינות לשני עמים – מקובלת כיום על רוב שכבות העם? טוב, זה לא מה שהם טוענים. הם טוענים שהם ניצחו (עוד ניצחון כזה ואבדנו) ושבעצם האג'נדה שלהם ניצחה. כלפי חוץ – אולי אפשר להגיד זאת, אבל רק כלפי חוץ. שכן אם קצת כנות הייתה מאפיינת אותם, הם היו מודים ומתוודים שהם כשלו כישלון חמור. בשורה תחתונה, העם מסכים אמנם למה שהם הטיפו כל השנים, אבל לא מאותן סיבות. העם, ברובו, לא חושב זכויות אזרח, לא לפלסטינים ובעצם גם לא לנו. העם שלנו חושב קפיטליסטית מדופלמת. העם שלנו לא חושב על התחשבות, על עזרה הדדית, על הבנת סבלו של האחר, על הומניות, על מצפון, על להיות מוסריים. העם שלנו חושב על כסף ומונע לרוב משנאת זרים. העם מסכים למדינה נפרדת לערבים – כי הוא שונא אותם ולא רוצה רוב ערבי בעוד מספר שנים במדינה שהוא חושב שכל שטחה שלו הוא.

העם שלנו, כפי שמראים הסקרים, גם שונא את השמאל וזו בכייה לדורות. מכיוון שייקח זמן רב עד שהשמאל יידע לכפר על חטאו אם בכלל. שכן, האג'נדה המשיחית של השמאל, שהציבה את הסוגיה הפלסטינית במרכז ובשולי השולחן ודחקה הצידה את כל היתר, מתוך אמונה שכאשר הבעיה הפלסטינית תיפתר ייפתרו מאליהם כל תחלואי החברה הישראלית, סתמה את הגולל על כל אפשרות ריאלית להקים פה מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית שתציע פתרונות סוציאליסטיים או אנטי-קפיטליסטיים לסוגיות החברתיות והכלכליות הבוערות של המדינה. העם החבול והפצוע אחרי משבר קרנות הפנסיה, ישוב ויצביע למי שגרם למשבר הזה – אך ורק משום שבעיניו השמאל הוא מוקצה מחמת מיאוס.

המצב האבסורדי הזה במיקרו של מדינת ישראל, הוא רק השתקפות בזעיר אנפין של מה שקורה במקרו של הכוחות הכלל עולמיים. שם שולטים-מתנגחים שני כוחות עיקריים: הראשונים – הם האוליגרכים בעלי הממון (ע"ע הקפיטליסטים) וכנגדם נמצא האסלאם הפונדמנטליסטי. שמתם לב מי חסר במשוואה הזאת: המדינות החופשיות ואופציה השמאלית. וזאת למה? מכיוון שהקפיטליזם חייב למחוץ את האופציה הסוציאליסטית על-מנת להגיע לשיאים חדשים ויצירתיים של ניצול ומכיוון שהקפיטליזם של עידן הגלובליזציה גם לא צריך מדינות. אלו כבר במילא משרתות אותו מזה שנים ומסייעות לו לנצל ולחלוב עוד ועוד את האזרח הקטן, סליחה – את המשאב. כל תפקידן של המדינות דהיום מתמצה בשימון הצירים ע"י חקיקה מתאימה ובטמטום האזרחים – סליחה – בסימום המשאבים, כדי שהם לא יבינו שהם מנוצלים וימשיכו לחזור שוב ושוב לאותו נצלן, מאין ברירה וגם אם יש ברירה. הן אחראיות על מסך העשן שמייצר הקפיטליזם, הן והתקשורת. יש מדינות ששם זה כבר היינו הך (ע"ע ברלוסקוני – ר"מ איטליה, ובמידה מסוימת גם בלומברג – ראש העיר ניו-יורק).

מקרה ההתפרעויות ביוון הוא דוגמה מייצגת למה שהקפיטליזם פוחד ממנו יותר מכל – שהמשאבים – סליחה האזרחים – יבינו שהגיעו מים עד נפש ויפגינו למען הטבות סוציאליסטיות ומיגור הקפיטליזם. הדבר שהכי מפחיד את השלטונות הוא גלישה למקומות אחרים – התפשטות כלל-עולמית וזו הסיבה שהם רוצים לסיים אותן כמה שיותר מהר. והתקשורת? בארץ כולם טוענים שהתקשורת שמאלנית... הצחקתנו. התקשורת מתהדרת בנוצות שמאלניות ותו-לא. שכן, לתקשורת יש כוח אדיר בתחום העברת והפצת המסרים, תקשורת שמאלנית אמיתית היתה עטה על הסיפור הזה כמוצאת שלל רב, האקלים החברתי בארץ מוכן ומזומן לקלוט אותו, אבל במקום זאת – האירוע מוצנע ורבים מהמתעניינים בכלל לא יודעים על מה מדובר – חושבים שמדובר רק בבעיות אלימות של המשטרה, משהו נקודתי, "לא מוצדק" – מצטטים את השגריר היווני בישראל. רק אחרי ימים ששטפו לנו את הראש במנטרה של הפגנה נגד אלימות משטרתית שבגללה נהרג נער בן 15 מספרים לנו על הסיבה האמיתית: כך אבירמה גולן כותבת בהארץ: "מדובר בהצטברות אטית של כעס כלפי ממשלת הימין. יוון, כתבו הפרשנים בכל העיתונים הגדולים – מהשמאל הרדיקלי ועד לימין השמרני – סובלת מאזלת יד שלטונית, שחיתות בצמרת, פערים בלתי נסבלים בין עניים לעשירים וקריסה טוטלית של מה שנשאר ממדינת הרווחה הסוציאליסטית לשעבר. מערכת הבריאות חולה, הם אומרים, התעשייה מפגרת אחר מקבילותיה במדינות מערב אירופה, המשבר הכלכלי מחריף את האבטלה והעוני, ומצב החינוך בכי רע." (אבירמה גולן, "המהומות ביוון: ההפגנות כבר לא רק נגד האלימות המשטרתית, אלא גם נגד העוני, קריסת מערכת החינוך והניכור מצד הממסד", הארץ, 12.12.08). אין זאת, אלא להוכיח שהתקשורת בעצם שבויה בידי בעלי ההון ושהם מדווחים על האמת, מעט מדיי ומאוחר מדיי, רק כדי לשמור על מראית עין של אובייקטיביות עיתונאית.

לאור פני האירועים, מעניין לבחון את משנתו של ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, עליה כותב יואב איתמר בגיליון זה של 'הסאטיר הלבן'. גלבר הוא מתנגד חריף לזרם ה"פוסט-ציוני" השולט ברוב האקדמיות בישראל ובעולם והוא מזהה אותו עם הזרם "האנטי-ציוני", בצדק או שלא בצדק. ההקבלה בין משנתו של גלבר לגוש הימין במדינה ומשנתם של "הפוסט-ציוניים" לגוש השמאלי במדינה מתבקשת. אין בזאת להעיד כי גלבר בהכרח קפיטליסט, אך כמו אנשי הימין ומצביעי הימין, אין הוא מקבל את הצביעות הרלטיביסטית של "ההיסטוריונים החדשים", שרואים בהקמת מדינת ישראל אקט קולוניאליסטי ומרושע. רובו של העם סולד מהשמאל, מכיוון שהשמאל לא רק אומר לו שצריך לעשות שלום עם הפלסטינים, אלא שהוא צריך לעשות זאת בגלל שהוא קולוניאליסט שגירש ערבים ב-1948 וכבש אותם ב-1967. הקיצוניים שבאנשי השמאל, הם אולי הצבועים פחות, מכיוון שאין הם מסתפקים בחזרה לגבולות 67'. כמי שיודעים שהבעיה התחילה בעצם הקמת מדינת ישראל – ב-48', הם טוענים שעלינו לפנות לפלסטינים את הארץ אותה גזלנו מהם ולמצוא לבעיה היהודית פתרון אחר.

לפיכך, אין לנו, אלא להכריז בזאת שהפלסטינים, לפחות בתחום ההסברה והחשיבה האקדמית, ניצחו וניצחונם אינו רק הטרגדיה של השמאל בישראל, אלא הטרגדיה של כולנו, שכן כאשר השמאל הישראלי אינו מסוגל להציב אופצית זהות נפרדת מול הפלשתינאים, העם הולך למי שכן יכול ומקבל – כבדרך אגב – גם את האופציה הקפיטליסטית המשעבדת. זוהי טרגדיה כפולה ומכופלת ומרובעת. הטרגדיה של האדם הקטן היהודי הישראלי וגם של האדם הקטן הפלסטיני באשר הוא. כי בסופו של יום המאבקים של מדינת ישראל והפלסטינים רק מאפשרים לעוד קפיטליסט לעשות עוד כסף.


 

 
 
מי אנחנו | הנחיות להגשת חומר | הצטרפות לרשימת התפוצה | תנאי שימוש | צור קשר | חיפוש | ארכיון
About | Submission Guidelines | Join Our Mailing List | Terms Of Use | Contact Us

האתר מופעל ע"י שחרזדה הוצאה לאור.‏ © כל הזכויות שמורות.‏ | עיצוב: שני יולס
This site is operated by Scheherezade Publishing. © All Rights Reserved.